הגות והלכה במצות נר חנוכה / איתיאל גולד

א. נר חנוכה - חובת האדם או חובת הבית

אחת השאלות המפורסמות בהלכות חנוכה היא השאלה האם מצות הדלקת נרות חנוכה היא חובה המוטלת על הגברא או שמא זו חובת הבית.[1]

התוס' דנים בשאלה מדוע הרואה נר חנוכה צריך לברך:

"הרואה נר של חנוכה צריך לברך. בשאר מצוות כגון לולב וסוכה לא תיקנו לברך לרואה אלא גבי נר חנוכה... וגם משום שיש כמה בני אדם שאין להם בתים ואין בידם לקיים המצווה, וטעם ראשון ניחא דלא תיקשי ליה מזוזה" (סוכה מו. ד"ה הרואה).

לדעת תוס' מצות נר חנוכה יכולה להתקיים רק בבית ומי שאין לו בית לא יכול לקיים את המצוה. בנוסף, תוס' משווים את נר חנוכה למזוזה, ומן ההשוואה נראה כי כשם שמזוזה היא חובת הבית הוא הדין בנר חנוכה.

יש שדייקו כי יש צורך בבית כדי להדליק גם מרש"י (שבת כג. ד"ה הרואה)[2] שכתב כי ברכת הרואה נועדה למי שיושב בספינה, ומכאן שאי אפשר להדליק בספינה כיוון שאין זה בית האדם.[3]

לעומת זאת, מדברי הר"ן בסוגיית אכסנאי (כג.) עולה גישה הפוכה מגישת התוס'. הגמרא קובעת שאכסנאי חייב להשתתף בפרוטה עם בעל הבית בנרות. הר"ן מבאר את החידוש שבקביעה זו:

"דלא תימא דין נר חנוכה כדין מזוזה דכל מי שאין לו בית פטור מן המזוזה" (י. באלפס, ד"ה אמר רב ששת).

הר"ן חולק בפירוש על ההשוואה שיצרו התוס' בין מזוזה לבין נר חנוכה, ולדעתו זו היא מצוה המוטלת על הגברא, ולכן גם אדם המתארח בבית אחר חייב בהדלקה, וזאת באמצעות נתינת הפרוטה.

את ראיית הר"ן מדין אכסנאי ניתן לדחות. ייתכן שדין ההשתתפות בפרוטה איננו עקרוני ומחייב, מדובר בהידור בעלמא על מנת שהמצוה תיעשה גם בממונו של המתארח.[4]

ניתן להבין את גישת הר"ן בשתי דרכים:

א. אין שום קשר בין מצות נר חנוכה לבית, המצוה מוטלת על הגברא והוא יכול להדליק בכל מקום. כך פוסק הרב זילבר בשו"ת 'אז נדברו':

"ומה ששמעתי שיש מסתפקים לומר שהדלקת נרות הוא קשור עם דין בית אין לו שום בסיס, דכי מי שנמצא בדרך ויכול להדליק אפילו שאין לו שום בית חייב להדליק" (ח"ו, סימן ע"ה).[5]

ב. אמנם המצוה מוטלת על הגברא, אך ניתן לקיימה רק בבית. לפי גישה זו, דווקא אכסנאי חייב בהדלקה מכיוון שהוא נמצא בבית והוא יכול לממש את חיוב הגברא המוטל עליו, אך אדם שאין לו בית כלל לא יוכל לקיים את המצוה.[6]

ייתכן שניתן למצוא הדים להבנה השנייה שהצגנו, בשיטת הרמב"ם. בהל' חנוכה (פ"ד, ה"א) מגדיר הרמב"ם את מצות נר חנוכה: "מצוותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד". מדבריו משתמע שהמצוה מוטלת על הבית ולא על הגברא.

אך מדבריו בהל' ברכות עולה כיוון שונה. הרמב"ם מחלק את המצוות לשתי קטגוריות: מצוות שהן חובה והאדם מחויב לעשותם ללא כל קשר לגורמים אחרים, ומצוות התלויות בגורמים שונים שיוצרים את החיוב, וז"ל:

"יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה, כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר ואלו הן הנקראין חובה לפי שאדם חייב על כל פנים לעשות, ויש מצוה שאינה חובה אלא דומין לרשות, כגון מזוזה ומעקה, שאין אדם חייב לשכון בבית החייב במזוזה כדי שיעשה מזוזה" (פי"א, ה"ב).

ובהמשך דבריו כולל הרמב"ם את מצות נר חנוכה בקטגוריה של מצוות החובה:

"וכן כל המצות שהן מדברי סופרים בין מצוה שהיא חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה והדלקת נר בשבת והדלקת נר חנוכה" (שם, ה"ג).

משילוב דברי הרמב"ם בהל' חנוכה ובהל' ברכות נראה שגישתו היא שמצות נר חנוכה היא מצוה חיובית המוטלת על הגברא - שלא כמו במזוזה - אך יש תנאי בקיומה, שכן ניתן לקיימה רק בבית. מסיבה זו מתנסח הרמב"ם בהל' חנוכה: "שיהיה כל בית ובית מדליק".

העולה מדברינו הוא כי ייתכן שבין למ"ד חובת בית ובין למ"ד חובת גברא, ניתן לקיים את מצות נר חנוכה אך ורק בבית.

ב. מעשה ההדלקה

כאמור, ה'אז נדברו' סובר שאין צורך בבית כדי לקיים את מצות נר חנוכה. בדבריו הוא תוקף את הגישה המצריכה הדלקה דווקא בבית:

"ואין מצוות נ"ח מחוקי התורה אלא יסודה הוא פרסומי ניסא" (ח"ו, סימן ע"ה).

לכאורה, דבריו כנים. אם כל מהותה של מצות נר חנוכה היא להזכיר ולפרסם את הנס, מדוע יש צורך לעשות זאת דווקא בבית, האם אדם שמדליק שלא בבית מפרסם את הנס פחות מאדם המדליק בפתח ביתו?

נראה שהגישה הגורסת שמצות נר חנוכה יכולה להתקיים רק בבית סוברת שהמשמעות של נר חנוכה אינה מסתכמת במשמעות הפשוטה של פרסום הנס - זכרון הנס על ידי כל הרואה את הנרות, אלא יש במצוה זו תפקיד משמעותי למעשה ההדלקה, מעבר לפרסום החיצוני.

נדמה כי שאלת חשיבות מעשה ההדלקה לכשעצמו עולה בכמה סוגיות, ונזכיר את הדברים בקציר האומר:

א. ייתכן כי התלבטות האמוראים בשאלה האם הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה (כב:-כג.) תלויה בדיוק בשאלה זו - האם כל משמעות המצוה היא פרסום הנס או שיש חשיבות לעצם ההדלקה. אמנם, גם למ"ד שהדלקה עושה מצוה, עדיין יש מקום לומר שהעיקר הוא פרסום הנס, אלא שצריך מעשה הדלקה, כדי שהנרות יוגדרו כנרות למצות חנוכה. אך מרש"י משמע שסברת הדעה שהדלקה עושה מצוה היא שמעשה ההדלקה הוא עקרוני:

"אי הדלקה עושה מצווה - אי המצווה של חנוכה תלויה בהדלקה מדליקין כדאשכחן במנורה" (כב: ד"ה אי).

לפי רש"י, הדלקה עושה מצוה כיוון שמצות הדלקת נר חנוכה נועדה לשחזר את הדלקת הנרות במקדש, ולכן צריך לעשות מעשה הדלקה, כמו במקדש.

ב. הגמרא (כא:) דנה בשאלה האם 'כבתה אין זקוק לה' - נראה שאם נבין שיש משמעות לעצם ההדלקה, אכן מסתבר שלא צריך להדליק שוב את הנרות למרות שהם כבו.

הרשב"א (שו"ת הרשב"א ח"א, סימן תקל"ט), אכן מקשר בין הדעה שהדלקה עושה מצוה לבין הדעה שכבתה אין זקוק לה, ומכאן שלדעתו, למ"ד הדלקה עושה מצוה המוקד במצוה הוא עצם ההדלקה - מעבר לפרסום הנס כלפי חוץ - וממילא אין צורך לחזור ולהדליק את החנוכיה אם כבתה.

ג. תפקיד מעשה ההדלקה

אם נבין שיש משמעות למעשה ההדלקה מעבר לפרסום הנס שנעשה ע"י הנרות, ניתן להסביר זאת בשני כיוונים:

א. ייתכן שכל המשמעות של המצוה היא פרסום הנס כלפי חוץ, אלא שהפרסום הוא לא רק בכך שרואים את הנרות, אלא בכך שאנשים רואים את מעשה ההדלקה.

ב. למעשה ההדלקה יש משמעות עצמאית, מעבר לפרסום הנס.[7]

ייתכן ששתי ההבנות הללו באות לידי ביטוי בגמרא עצמה:

"מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. מאי לאו, דאי כבתה הדר מדליק לה? - לא דאי לא אדליק מדליק וא"נ לשיעורה" (כא:).

לפי התירוץ הראשון שבסוגייה אפשר להדליק רק עד שתכלה רגל מן השוק, ואילו לפי התירוץ השני אפשר להדליק כל הלילה אלא שהזמן שהנרות צריכים לדלוק הוא שיעור זמן של "עד שתכלה רגל מן השוק". אם כן, לפי ההבנה הראשונה המשמעות של ההדלקה היא לפרסם את הנס דרך מעשה ההדלקה ולכן שייך לעשותה רק בזמן שעוד לא כלתה רגל מן השוק, ואילו לפי ההבנה השנייה יש גם משמעות להדלקה בפני עצמה ולכן שייך להדליק גם אם לא כלתה עדיין רגל מן השוק.

מקור נוסף שבו ניתן לראות שיש משמעות לעצם מעשה ההדלקה גם ללא קשר לפרסום הנס כלפי חוץ הוא בשיטת רש"י בסוגיית הדלקה עושה מצוה. הגמרא מביאה ראיה לכך שהנחה עושה מצוה מהדין שאם אדם החזיק בידיו את נר החנוכה והדליק לא יצא ידי חובה. הגמרא מתרצת, שבמקרה זה לא יצא ידי חובה גם למ"ד הדלקה עושה מצוה מכיוון שיש חשש של מראית עין שלצורכו הוא מדליקה. רש"י (כב: ד"ה היה) מפרש, שכוונת הגמרא היא שהנר תפוס בידו משעת הדלקה עד שכבתה. משמע מדבריו, שאם הניחה לפני שכבתה יצא ידי חובה אע"פ שההדלקה לא היתה טובה, שהרי הרואה אומר שלצורכו הוא מדליק. נראה שרש"י הבין שבעיית מראית העין מפריעה רק לקיום של פרסום הנס, מכיוון שהמשמעות של פרסומי ניסא היא כיצד אנשים תופסים את הנרות כלפי חוץ, ולא לעצם מעשה ההדלקה שהוא מעשה מצוה אובייקטיבי שלא תלוי בשאלה כיצד תופסים אותו אנשים מבחוץ. לכן אם בסוף הניח את הנרות יצא ידי חובה כיוון שהשלים את החיוב בפרסומי ניסא. ניתן לראות שלדעת רש"י יש משמעות לעצם מעשה ההדלקה, מעבר לחיוב של פרסומי ניסא.

ד. נר חנוכה ונרות המקדש

נראה כי הסברא לכך שיש משמעות לעצם מעשה ההדלקה נובעת מן הקישור בין נר חנוכה לבין הדלקת הנרות במקדש, וכפי שראינו לעיל בדברי רש"י. נר חנוכה לא בא רק כדי להזכיר את הנס, יש בהדלקתו משום שחזור של ההדלקה במקדש.

מעבר לדברי רש"י, ניתן לראות בכמה מקומות בדברי הראשונים קישור בין הדלקת נר חנוכה להדלקת הנרות במקדש:

א. על פי קישור זה מסביר בעל המאור את הדעה שאסור להשתמש בנר חנוכה:

"למ"ד אסור להשתמש לאורה של נר חנוכה, כל תשמיש במשמע אפילו תשמיש דמצוה ותשמיש קדושה, משום דקסבר כיון שהם זכר לנרות ושמן של היכל אסורות הן בהנאה כל עיקר" (ט. באלפס).

ב. הראב"ד מעלה אפשרות שעל מצוות דרבנן מברכים בנוסח 'על' ואילו על מצוות דאורייתא מברכים בנוסח 'ל'. על גישה זו קשה מברכת 'להדליק נר של חנוכה':

"ואם יאמר כל מצוה שהיא מדבריהם אומר עליה שהיא כעין רשות קשיא לי נר חנוכה... א"נ מפני שזו הברכה הוקבעה על הנרות שבמקדש שהן של תורה לפיכך עשאוהו כשל תורה" (הל' ברכות פי"א, הט"ו).

לעיל הסברנו בשתי דרכים את המשמעות של מעשה ההדלקה: דרך אחת היא לומר שפרסום הנס הוא עיקר הענין בהדלקת נר חנוכה, אלא שיש ליצור פרסומי ניסא במעשה ההדלקה ולא רק במציאות של נר דלוק; לחילופין, ניתן להבין שלמעשה ההדלקה יש משמעות עצמאית ולא מדובר רק באמצעי ליצירת פרסומי ניסא. ניתן להסביר את הקישור להדלקת הנרות בבית המקדש על פי שתי הגישות הללו:

א. לפי הגישה הראשונה יש לומר שמשמעות ההדלקה היא בפרסום הנס, אך עושים זאת דרך השחזור המעשי של ההדלקה במקדש, כך ניתן לפרסם את הנס בצורה מלאה וממשית. הזיכרון לא נעשה רק ע"י סימן בעלמא המזכיר את הנס אלא ע"י שחזור מלא שלו.[8]

ב. לפי הכיוון השני יש משמעות עצמאית למעשה ההדלקה - הדלקת הנרות באה להמשיך את הדלקת הנרות בבית המקדש, מעבר לענין שיש בפרסומי ניסא.

הגישה השנייה עולה בדברי הרמב"ן בפרושו לתורה, בתחילת פרשת בהעלותך:

"וראיתי עוד בילמדנו וכן במדרש רבה, אמר לו הקב"ה למשה, לך אמור לאהרן אל תתיירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקורבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו... והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו, אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו".

לפי הרמב"ן, מטרת הדלקת נר חנוכה איננה רק להזכיר את הנס שקרה בעבר, בהדלקת הנרות יש גם קיום בהווה, כעין הדלקת הנרות שהייתה במקדש.

הגרי"ד ('הררי קדם', סימן קע"ב) מעלה אפשרות שמצות נר חנוכה תוקנה רק לאחר חורבן הבית,[9] והוא מדייק זאת מדברי הברייתא המפורסמת 'מאי חנוכה':

"מאי חנוכה... שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (כא:).

בברייתא נאמר שלשנה אחרת קבעום בהלל והודאה בלבד ולא בהדלקת נרות, ומכאן מדייק הגרי"ד שבזמן בית המקדש לא הדליקו נרות. רק לאחר החורבן נתחדשה מצות הדלקת הנרות. הדברים מובנים היטב לאור דברי הרמב"ן שמצות הדלקת נר חנוכה נועדה להמשיך את הדלקת נרות המקדש, שכן כל זמן שבית המקדש קיים אין צורך בהדלקת נרות בבתים.

השפת אמת מעמיק בהסבר שיטת בעל המאור דאין להשתמש בנרות חנוכה עקב השוואתם לנרות המקדש, וז"ל:

"הר"ן כתב למ"ד אסור להרצות מעות דיש בנר חנוכה קדושה, הוא משום דתיקנו זכר למנורה כו'. נראה דמה"ט דרוצין לעשות זכר למנורה, לכך נתעורר על ידי זה קדושת המנורה, חל על הנרות ונמצא מצוות נר חנוכה מעורר נרות המנורה. וז"ש רמב"ן ז"ל פי' מ"ש 'שלך לעולם קיימת' - שנרות המנורה מתעוררין בעת הדלקת נרות חנוכה כנ"ל. שזכה אהרן להיות נשאר הארת המנורה שיוכלו בני ישראל להשיג הארתן בזמנים המיוחדים כגון בחנוכה" (שפת אמת לחנוכה, תרל"ה ליל ו').

"והכלל כי לעולם אין השי"ת מניח את בני ישראל בלי נקודה טמונה שלא יהיה נפילה שלמה ח"ו. לכן קודם חורבן הבית נשאר הארה מעבודת ביהמ"ק, נרות חנוכה שהם רמז למנורה כמ"ש הרמב"ן ז"ל" (שם, תרל"ח ליל ג').

תפקידם של נרות החנוכה אינו רק בהזכרת העבר, אלא הם מהווים קיום חלקי של הדלקת נרות המקדש, בזמן החורבן. בחנוכה ניצחו החשמונאים את היוונים והדליקו נרות במקדש, ולכן, בימים מיוחדים אלו, גם אנו מדליקים נרות כעין ההדלקה שלהם, לא במקדש אלא בבתינו. השפת אמת חוזר פעמים רבות על העיקרון שחנוכה מסמל את העובדה שגם בתוך הצרות והחושך יש תקווה,[10] כפי שהיה בתקופת החשמונאים, ולכן גם היום, בתקופת החורבן, אנו ממשיכים את מורשת החשמונאים ומדליקים נרות, כעין הנרות במקדש, על מנת להראות שגם בזמן החורבן נשאר עוד זיק מקדושת המקדש.

ה. תפקיד הבית בהדלקת הנרות

לאור הזיקה ההדוקה שבין הדלקת נר חנוכה להדלקת הנרות בבית המקדש, ניתן לבאר את השיטות שסוברות שניתן לקיים את מצות נר חנוכה דווקא בבית: השחזור של ההדלקה במקדש מתבטא לא רק בצורת ההדלקה אלא גם במיקום ההדלקה.

עיקרון זה בא לידי ביטוי בדברי ספר המנהיג, לגבי הדלקה בבית הכנסת:

"נהגו כך על זה שהנס בא במקדש בית עולמים ועושים כמו כן במקדש מעט" (ספר המנהיג דף קה.).

בית כנסת הוא מקדש מעט ולכן שייך להדליק בו את הנרות שהם זכר למקדש. באופן דומה, ניתן להרחיב את הרעיון של ההדלקה בביה"כ גם להדלקה בבית: בנר חנוכה לא רק מפרסמים את הנס כלפי חוץ אלא מדליקים נרות כהמשך להדלקה שהייתה במקדש ולכן צריך להדליק דווקא בבית, שכן הבית מסמל את בית המקדש שבתוכו מדליקים את הנרות.

הבית כמקדש

מדברינו עולה כי ביתו של אדם מקבל מעין מעמד של מקדש בזמן הדלקת נר חנוכה. רעיון זה בא לידי ביטוי גם בפסח מצרים,[11] וכמה ראיות בדבר:

א. נתינת הדם על המזוזות, בדומה לנתינת הדם על המזבח. מזוזת הבית הופכת להיות כעין מזבח, שעליו נותנים את הדם.

ב. איסור יציאה מהבית - בדומה למזבח שאסור להוציא ממנו.

ג. איסור קיום חמץ בבית - בדומה למזבח שאסור להקריב עליו חמץ.

כך גם ניתן להבין את המשמעות הכללית של פסח מצרים: מטרת הקרבת הקרבן היא שמירה על הבתים מפני מכת בכורות, בדומה למזבח שמהווה מקום מוגן.[12]

כאמור, ישנה מצוה נוספת שהיא חובת הבית - מצות מזוזה. נראה שגם מצוה זו קשורה לעיקרון של קידוש הבית: המזוזה באה להנציח את העיקרון שיש לקדש את הבית, וזאת כהמשך לנתינת הדם על המזוזות בקרבן פסח. רעיון זה בא לידי ביטוי בגמרא במנחות, הדנה במיקום המזוזה:

"אמר רבא מצוה להניחה בטפח הסמוך לרה"ר. מאי טעמא?... רב חנינא מסורא אומר: כי היכי דתינטריה. אמר רבי חנינא: בוא וראה, שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם - מלך יושב מבפנים ועם משמרין אותו מבחוץ; מדת הקב"ה אינו כן - עבדיו יושבין מבפנים והוא משמרן מבחוץ" (לג:).

המזוזה שומרת ומגינה על יושבי הבית, בדומה לקרבן פסח שנועד לשמור על יושבי הבית מפני מכת בכורות. תיאור הגמרא לשמירה של הקב"ה על הבית מקביל לתיאור התורה לארועים בפסח מצרים - עם ישראל יושב מבפנים והקב"ה משמר אותם מבחוץ, בזכות דם קרבן הפסח שנמצא על המזוזות:

"והיה הדם לכם לאת על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם ופסחתי עלכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכתי בארץ מצרים" (שמות י"ב, יג).

אם נפרש את הפועל 'פסיחה' כשמירה, הרי שמשמעות הפסוק היא שהקב"ה שומר על בתי בני ישראל מן המשחית שמכה בחוץ, ושמירה זו נעשית בזכות הדם שניתן על מזוזות הבתים.

לאור דברים אלו מובן מאוד מדוע מזוזה היא חובת הבית, בניגוד לרוב המצוות המוטלות על האדם - מטרתה היא לקדש את הבית ולקשר את הבית לקב"ה, כפי שנעשה במצרים.

ו. מצות נר חנוכה ומצות מזוזה

נדמה כי ניתן לקשר בין מצות נר חנוכה למצות מזוזה. על בסיס קשר זה נוכל לומר כי גם מטרת הדלקת נר חנוכה הינה קידוש הבית והפיכתו למעין מקדש, בדומה לדברים שביארנו לגבי מצות מזוזה.

ראשית, הקשר בין המצוות מתבטא בשיטות שהובאו לעיל, שניתן להדליק נר חנוכה דווקא בבית, כמו במזוזה. תוס' בסוכה (מו.) אף השוו בפירוש בין המצוות.

קישור נוסף מופיע בגמרא, לגבי מיקום נר חנוכה:

"אמר רבה: נר חנוכה מצוה להניחה בטפח הסמוכה לפתח. והיכא מנח ליה? רב אחא בריה דרבא אמר: מימין; רב שמואל מדפתי אמר: משמאל. והילכתא: משמאל, כדי שתהא נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין" (כב.).

מדברי גמרא זו ניתן לראות פעם נוספת את העיקרון שהדלקת נר חנוכה לא נעשית רק כלפי חוץ, יש להניח את הנרות משמאל למי שנכנס לבית ומכאן שהנרות מכוונים גם כלפי פנים. מעבר לכך, הגמרא יוצרת קשר בין נר חנוכה לבין מזוזה: יש ענין שהמזוזה תהיה מימין לכניסה ונר חנוכה משמאל. ייתכן שדין זה מסמן קשר בין המצוות, אלא שיש לבחון מהו בדיוק מהות הקשר שמנסה הגמרא ליצור.

רב אחאי גאון (שאילתות וישלח, שאילתה כ"ו) כותב: "מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל ובעל הבית בטלית מצוייצת באמצע". מדבריו משמע שיש כאן ענין כללי שהאדם יהיה מוקף במצוות, ואין קשר עקרוני בין המצוות.

לעומת זאת, במסכת סופרים מובא הסבר אחר:

"נר חנוכה - מצוה להניחו בפתח הסמוך לרשות הרבים, שתהא מזוזה בימין ונר חנוכה משמאל, לקיים מה שנאמר: 'מה יפית ומה נעמת' (שיר השירים ז') - מה יפית במזוזה ומה נעמת בנר חנוכה" (פ"כ, ה"ג).

מכאן נראה שיש קשר מהותי יותר בין המצוות, ושתי ראיות בדבר:

א. הדין שנר חנוכה צריך להיות מול המזוזה, נלמוד מפסוק ולא רק 'כדי שיהא מוקף במצוות'.

ב. נר חנוכה ומזוזה צריכים להיות ממוקמים באותו מקום ביחס לפתח - בטפח הסמוך לרה"ר.

קדושת הבית

הפסוק "מה יפית ומה נעמת" מובא במדרש גם ביחס לבניית המשכן:

"עכשיו שעמדתן על פרקכן בנו לי בית, שנאמר 'ועשו לי מקדש', ועשו מנורה, ועשו שולחן, ועשו מזבח... זה שאמר הכתוב 'מה יפית ומה נעמת'" (מדרש אגדה, בובר, שמות כ"ז).

לפי מדרש זה, הפסוק "מה יפית ומה נעמת" נאמר על כנסת ישראל, בעקבות שיא הקרבה לקב"ה, אליו היא הגיעה בזמן הקמת המשכן. המדרש מתאר שעם ישראל הגיע לשיא תפארתו דווקא בבניית בית לקב"ה, לאחר כל שלבי ההתפתחות הראשונים. לכן מביא המדרש בהמשך את דברי רבי עקיבא על כך ששיר השירים הוא קדש קדשים, שכן אנו רואים כאן את שיא הקרבה לקב"ה: "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". האהבה בין עם ישראל לקב"ה מתבטאת בקדש הקדשים, ולכן שיר השירים משווה לקדש הקדשים.

שיא הקרבה בין עם ישראל לקב"ה מתבטא דווקא בבניית בית מכיוון שבניית בית היא יצירה אנושית לחלוטין. ניתן להרגיש קרבה אל הקב"ה גם דרך הטבע או דרך התורה, אך אלו סוגים של התחברות אל ה' רק ע"י ההסתכלות האנושית ולא ע"י מעשה ממשי. לעומת זאת, בניית בית היא מעשה אנושי ממשי הנוצר בעולם. זהו השיא של ההתקרבות אל הקב"ה מלמטה למעלה: האדם, ע"י פעילותו ומעשיו, בונה בית וכך מוריד את השכינה לשכון בתוך העולם ע"י מעשיו האקטיביים.[13]

בנוסף לכך, בית מסמל קרבה ואינטימיות. ייתכן שהיה ניתן ליצור בצורה אנושית יצירות אחרות כדי להוריד את השכינה לעולם, אך הקב"ה בחר לעשות זאת דווקא ע"י בניית בית, שכן בית מסמל את האינטימיות הקיימת בין ה' לבין עם ישראל. שיא האינטימיות באה לידי ביטוי בקדש הקדשים, שמהווה כעין חדר המיטות של הבית, כמפורש בגמרא:

"אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: 'ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה' " (יומא נד.).

אם כן, אותו הפסוק שמובא במסכת סופרים להסבר הקשר בין נר חנוכה למזוזה מתאר במדרש את שיא הקרבה בין הקב"ה לעם ישראל, שבאה לידי ביטוי במשכן. מצות מזוזה ומצות נר חנוכה מהוות המשך לאותה קרבה ייחודית שהייתה במשכן: כמו ששיא הקרבה יכל לבוא דווקא דרך בניית בית, גם הקרבה לקב"ה לאחר החורבן מגיעה דרך הבית, דרך ביתו של כל אחד ואחד מישראל. לאחר החורבן עם ישראל ממשיך להכניס את הקב"ה לבית, ע"י המזוזה ונר חנוכה שנמצאים בפתחו. השכינה כבר לא נמצאת בתוך בית מרכזי אחד, אלא "מתפזרת" אל בתיהם של עם ישראל באמצעות מצוות הבית.

תורה ומקדש

בהמשך דברי המדרש אנו לומדים על פירוש נוסף לפסוק "מה יפית ומה נעמת":

"מה יפית - בהר סיני, ומה נעמת - באהל מועד".

אם נקביל בין מדרש זה לבין האמור במסכת סופרים לגבי נר חנוכה ומזוזה, נמצא שהמזוזה מקבילה להר סיני ונר חנוכה מקביל לאהל מועד.[14]

אם נבחן את שתי המצוות, נראה שאכן קיים הבדל מהותי ביניהם. המזוזה מסמלת את הקשר הנצחי בין ה' לעם ישראל דרך התורה, כמתואר בפרשת שמע, הנכתבת במזוזה: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך... וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך". בפרשייה זו אנו מצווים להיות מחוברים לקב"ה ולאהוב אותו דרך הקישור התמידי לתורה, ע"י לימוד, קשירה על הגוף וכתיבה על פתחי בתינו. קשר זה לקב"ה הינו נצחי ומוחלט, והוא נוצר מכח נתינת התורה מן הקב"ה לעם ישראל - מלמעלה למטה.

נר חנוכה, לעומת זאת, מסמל את הקשר בין ה' לעם ישראל שנוצר במקדש. קשר זה שונה במהותו מהקשר שנוצר דרך התורה. כפי שבארנו לעיל, בנין המקדש נוצר על ידי עם ישראל והוא מהווה התקרבות אל ה' מלמטה למעלה. בדיוק בגלל נקודה זו, קשר זה איננו נצחי אלא תלוי במעשינו, כשישראל לא מתנהגים כשורה, המקדש הופך לבלתי רלוונטי וחרב, שכן הוא מסמל את ההתקרבות הרצונית של עם ישראל אל ה'.

החיוב של נתינת המזוזה בבית איננו קשור לבית המקדש אלא הוא נועד ליצור קדושה בבית, דרך החיבור לתורה. נר חנוכה, לעומת זאת, בא להכניס לבית את אור השכינה המצוי בבית המקדש. כך יוצרים נר חנוכה והמזוזה שלמות של קדושה בבית - מצד אחד החיבור הנצחי אל ה', דרך התורה; ומצד שני המשכת השראת השכינה מבית המקדש אל הבית, ע"י המעשים של עם ישראל.[15] אך בעוד שהמזוזה היא מצוה נצחית על הבית, נר חנוכה שייך יותר בזמן שאין מקדש, שאז הבית היהודי אמור להיות תחליף למקדש המרכזי. לכן אומר הרמב"ן שמשמעות נר חנוכה היא דווקא כשאין בית מקדש והוא נועד להנציח את השראת השכינה, גם כשהוא חרב.

לפי זה ניתן להסביר מדוע הנצחיות של המקדש מתבטאת דווקא בהדלקת נרות. הדלקת הנרות מסמלת את העובדה שהשכינה ממשיכה לשכון בתוכנו, גם בחשכת הגלות. מטרת המצוה היא שנזכור שיש לנו עדיין קשר אל ה', ע"י השראת השכינה בבתינו, גם כשאין מקדש. הדלקת הנרות היא הסמל המוחשי ביותר לכך, גם כשאין השראת שכינה גלויה במקדש והכל נראה חשוך, אורו של המקדש ממשיך להאיר בקטן, בתוך כל בית ובית.

ז. נר חנוכה ונצחון החשמונאים

הסברנו כי הדלקת נר חנוכה נועדה לבטא את השראת השכינה בתוכנו, גם לאחר חורבן המקדש, בתוך כל בית ובית בישראל. לפי הסבר זה, עלינו לברר מדוע מדליקים נרות דווקא בחנוכה, הרי לכאורה, כל השנה עלינו לזכור שהשכינה שורה בתוכנו.

בנוסף, ברור שלא ניתן לנתק בין הדלקת נר חנוכה לבין המשמעות הבסיסית של היום - ניצחון החשמונאים על היוונים, ולכן יש להסביר את הקשר ביניהם.

משמעות זו של נר חנוכה, כפי שבארנו אותה, אמנם יכולה הייתה להתממש גם במנותק מחגיגת ניצחון החשמונאים, אך נראה שהקישור בין הדברים הוא פשוט. הניצחון של החשמונאים מראה לנו, שגם כשהמציאות נראית חשוכה והקב"ה נראה רחוק מתמיד, השכינה ממשיכה לשרות בעם ישראל ולהגן עליו. החשמונאים הראו לנו שניתן להאיר גם בשיא חשכת הגזרות וההתייוונות, ומהם אנו למדים את העיקרון החשוב שהשכינה שורה ומאירה בישראל גם בשיא חשכת הגלות. לכן, חנוכה הוא הזמן המתאים ביותר לבטא את העיקרון שהשכינה שהייתה במקדש ממשיכה לשכון בבתינו, גם בזמן הגלות.

וכך אומר השפת אמת:

"הנס דחנוכה היה באור, והוא למצוא ההארה הגנוזה גם בחושך ובגלות... וזה עצמו הנס, שהם עבדי ה' אף שהיו בהגלות, אף בתוך החושך כנ"ל, ונשאר גם לדורות הרגשה ממה שלמעלה מן הטבע אף בעוה"ז" (חנוכה תרל"ב, ליל א').

בחנוכה איננו חוגגים רק את הנס הספציפי שנעשה לחשמונאים, אלא אנו חוגגים את העובדה שהקב"ה שורה בתוכנו תמיד, גם בגלות. החשמונאים הם אלו שמזכירים לנו זאת בצורה המוחשית ביותר שכן הם גילו זאת באופן מוחשי בעולם.

המהר"ל מסביר לאור זאת את העיתוי שבו מדליקים נרות, הן מצד הזמן ביממה והן מצד התאריך בשנה: מצד הזמן ביממה, זמן ההדלקה הוא בלילה, על מנת להראות שדווקא בזמן החושך, הקב"ה ממשיך להשגיח עלינו, גם כשנראה שאין התגלות א-לוהית ברורה; מצד התאריך, חנוכה חל בדיוק בזמן של שיא החשכה בעולם, שכן חנוכה מתחיל בדיוק שלשה חדשים לאחר בריאת האור - בכ"ה באלול, ולכן זהו הזמן המדויק של שיא החשכה. דווקא בשיא החושך הקב"ה מתגלה דרך החשמונאים ומראה שהוא עדיין משפיע ומנהיג את העולם.[16]

לא רק נרות החנוכה מהווים זכרון לכך שהשכינה שורה בעם ישראל תמיד, כבר בבית המקדש מילאה המנורה תפקיד זה:

" 'מחוץ לפרוכת העדות יערוך' - וכי לאורה הוא צריך, והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו? אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב: זו נר מערבי, שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים" (כב:).

על ידי הנס המתרחש במנורה נוצרת עדות שהשכינה שורה תמיד בישראל. ניתן לראות בגמרא זו דמיון רב לנס פך השמן: הנר ממשיך ודולק, מעבר לזמן שהוא אמור לדלוק לפי כמות השמן. נס פך השמן הוא העצמה של הנס הקבוע שהיה במנורה - לא רק הנר המערבי דלק יותר מהשיעור, אלא כל הנרות, במשך שמונה ימים.