מכירת יוסף ועקדת יצחק / הרב יואב שחם

א. פתיחה

דומני, ששתי הפרשיות בהן נעסוק במאמר זה - מכירת יוסף ועקדת יצחק, זכו להיות מהפרשיות הנלמדות ביותר לאורך הדורות בכלל, ובדור האחרון בפרט. מתוך כך, בניתוחן נעשה שימוש בכלי הספרותי של השוואה לסיפורים מקראיים אחרים.[1] אולם, ההקבלה בין פרשיות אלו כשלעצמן טרם מוצתה.[2]

השוואה כזו בנויה משתי קומות:

א. ההשוואה הלשונית והתוכנית בין שתי הפרשיות.

ב. עמידה על משמעותה הרעיונית של השוואה זו.

בנוסף, נראה שכאשר משווים בין שני סיפורים, ורוצים לעמוד על משמעות ההשוואה, ההשוואה צריכה להיות בנויה משני רבדים:

א. הבנת כל הקבלה פרטית כשלעצמה.

ב. הבנת ההשוואה הכללית בין שני הסיפורים ומשמעותה.

לפיכך, בהערות ננסה לעמוד על המשמעות של כל השוואה פרטית כשלעצמה, ובגוף המאמר נעמוד על משמעויותיה הכלליות של ההשוואה מעבר להשוואות הנקודתיות. נפתח בהוכחת ההקבלה ולאחר מכן ננסה לעמוד על המשמעויות הרעיוניות הצפונות בקרבה.

ב. הוכחת ההקבלה

בין שני הסיפורים יש דמיון ממשי: בשניהם אחד האבות מאבד (או כמעט מאבד) את בנו האהוב, כאשר התכנית המקורית להרוג את הבן, מומרת לבסוף בהרג בעל חיים. אולם, ספק אם היינו חושבים להקביל בין שני הסיפורים, לולי העובדה שהתורה עצמה, לכל אורך הסיפור, משתמשת בלשונות מקבילות, באופן שאינו משתמע לשני פנים.

דומני, שההשוואות משכנעות למדי ואינן משאירות מקום לספק שאכן התורה מעוניינת להשוות בין שני הסיפורים.

כאמור, כמות כזו של הקבלות אמורה ללמדנו שאין מדובר רק בהשוואות פרטניות נקודתיות כאלה ואחרות, אלא עלינו לעשות הקבלה כללית בין הפרשיות ולהבין את המשמעות הרעיונית שרצתה התורה ללמדנו ביוצרה זיקה ברורה בין הפרשיות. בהבנת משמעות זו נרחיב בהמשך דברינו.

ג. בין עשייה אנושית להשגחת א-להית

אחת השאלות המרכזיות בסיפור העקדה היא מה מטרתו של נסיון זה. במילים אחרות, אם ה' מעונין בשחיטת יצחק, מדוע הוא חוזר בו מהציווי; ואם הוא לא מעוניין בכך, מדוע ציווה על העקדה מלכתחילה. אין בכוונתנו להקיף נושא גדול זה, שעסקו בו רבים וטובים, אך ברצוננו להעלות פרשנות מסוימת לציווי הא-להי המשמעותית לדיוננו.

נעיין בדברי רש"י:

"לא אמר לו 'שחטהו' לפי שלא היה חפץ הקב"ה לשחטו, אלא 'העלהו' להר לעשותו עולה, ומשהעלהו - אמר לו הורידהו" (כ"ב, ב).

ועדיין הדברים דורשים תלמוד: מדוע חפץ הקב"ה לעשותו עולה? על דרך הפשט, נראה שאברהם נדרש לנכונות להקרבה ולא להקרבה בפועל, ונבהיר את כוונתנו.

ראשית, יש להבין שהתפיסה היא, שעל האדם להיות מוכן להקריב את כולו לקב"ה, וכדברי הרמב"ן בתחילת ספר ויקרא:

"שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לא-להיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו"[10] (א', ט).

למעשה, העקדה היא המקור לתפיסה זו: הקב"ה ציווה את אברהם לגלות את נכונותו להקרבת בנו היקר לו מכל, ומשהוכיח את נכונותו זאת, יכול היה להקריב איל תחת בנו.

אמנם, עדיין עלינו להבין מדוע נדרש אברהם לגלות את הנכונות להקרבה מוחלטת דווקא בעקדת בנו, ונראה שהסיבה לכך טמונה באופי המיוחד של לידת יצחק.

הקב"ה מצווה את אברהם לקרוא לבנו - יצחק. בבאור משמעות השם נראים דברי רש"י (י"ז, יט): "על שם הצחוק". נראה כי הצחוק מבטא את פליאת אברהם על לידה ניסית זו בגיל כה מבוגר, האפשרית רק ע"י המעורבות הא-להית. אם כן, קריאת השם נועדה לשמר לדורות את אופיה הפלאי של לידת יצחק ולהעביר את המסר שזהו האופי שיעבור גם לזרעו - קיום פלאי שמעבר לקיומם הרציונאלי של עמים רגילים.[11]

למעשה, טמון כאן הרעיון שההבדל בין יצחק לילדים שנולדו בלידה רגילה אינו מתמצה בלידה עצמה, אלא הוא ממשיך ללוות את יצחק גם בהמשך דרכו. קיומו הוא פלאי ועל אברהם לזכור זאת היטב.

ייתכן שזה הרקע לציווי העקדה. ציווי זה נועד לחדד בתודעתו של אברהם שלא מדובר בילד רגיל אלא במתת א-לוהים, שקיומו הוא פלא א-להי. לפיכך, עליו להביע את נכונותו להחזיר את המתנה בכל זמן שידרש. משהביע את נכונותו זו, הוא יכול לקבל את יצחק בחזרה, כך שהוא מבין היטב שאין מדובר בילד רגיל אלא במתנה מאת הא-להים.[12]

נראה שגם לדורות זהו המסר לזרעו של יצחק. קיומנו הוא פלאי וניסי, וממילא מחובתנו לגלות את מודעותנו לקיום ייחודי זה ע"י נכונותנו למסור את נפשנו כשנדרש לכך ע"י הקב"ה. נכונות זאת מתגלה בהקרבת הקרבנות בהר המוריה, כדברי הרמב"ן שהוזכרו לעיל.[13]

כעת, נחזור לסיפור מכירת יוסף. במבט שטחי, מדובר במעשה הנעשה ביוזמת האחים. אולם, למעשה, ברור שיש כאן מימוש של תוכנית א-להית גדולה, מעבר לכוונתם של האחים. יש לשים לב לכך שהתוכנית הא-להית בנויה בשתי רמות: הרמה המיידית והרמה ארוכת הטווח.

הרמה המיידית נחשפת בהמשך הסיפור ע"י יוסף:

"אל תעצבו... כי מכרתם אתי הנה כי למחיה שלחני א-להים לפניכם" (מ"ה, ה).

מכירת יוסף הייתה הדרך שבה ההשגחה בחרה לדאוג לפרנסתה של משפחת יעקב.[14]

אולם, ברור שיש כאן גם קיום של תוכנית פחות מיידית - ברית בין הבתרים, כמאמר הכתוב (ט"ו, יג): "גר יהיה זרעך וכו' ", וכבר חז"ל עמדו על כך:

" 'וישלחהו מעמק חברון' - א"ר חנינא בר פפא בעצה עמוקה של אותו צדיק שקבור בחברון, דכתיב: 'ידוע תדע כי גר יהיה זרעך' " (סוטה יא.).

נראה שגם על דרך הפשט, ניתן להבין שזו משמעותה של ההקבלה לעקדת יצחק. רצתה התורה ללמדנו שכפי שעקדת יצחק היתה כולה פרי הציווי הא-להי ולא הייתה עולה על דעתו של אברהם לולי כן - ויתרה מכך, שכן כפי שנתבאר, עיקר משמעותה של העקדה היא הפנמת היסוד שקיומו של יצחק הינו פרי להשגחה א-להית מיוחדת ולא טבע רגיל - כך גם במכירת יוסף יש להתבונן מעבר למעשי האחים ולראות כאן את פעולת ההשגחה.

בנוסף להקבלה הכללית, ניתן לבסס ניתוח זה אף על הקבלה נקודתית בין הפרשיות, שטרם עמדנו עליה.

אברהם מצווה על מיקום כללי שאליו הוא מתבקש: "לך לך אל ארץ המריה", ואילו המיקום המדויק יתבהר בהמשך ע"י הכוונה א-להית: "אחד ההרים אשר אמר אליך".

כך גם אצל יוסף. הוא מקבל מאביו מיקום כללי: "הלוא אחיך רעים בשכם", אך המקום המדויק לוטה בערפל, ויוסף אכן מסתבך: "והנה תעה בשדה... איפה הם רעים?" ורק בעזרה חיצונית הוא מוצא את אחיו: "וימצאהו איש... ויאמר האיש נסעו מזה כי שמעתי אמרים נלכה דתינה, וילך יוסף אחר אחיו וימצאם בדתן".

מי היה אותו איש? ראב"ע (ל"ז, טו) מפרש על דרך הפשט כי היה זה אחד מעוברי הדרך, אולם חז"ל (תנחומא וישב, ב) דורשים כי היה המלאך גבריאל. מהי הסיבה לכך שחז"ל מוציאים את הפסוקים מפשטם? מסביר הרמב"ן:

"להודיענו עוד, כי הגזרה אמת והחריצות שקר, כי זמן לו הקב"ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם. ולזה נתכוונו רבותינו באמרם כי האישים האלה הם מלאכים, שלא על חנם היה כל הסיפור הזה, להודיענו כי עצת ה' היא תקום" (ל"ז, טו).

נראה שדברי הרמב"ן הולמים היטב את פשטי הפסוקים, מתוך ההקבלה לעקדת יצחק. התורה רצתה ללמדנו שכמו שבעקדה המיקום המדויק נמסר לאברהם ע"י ה', כך גם בסיפור מכירת יוסף, האיש המוביל את יוסף לאחיו, גם אם היה בשר ודם, מהווה גילוי של ההשגחה הא-להית המובילה את יוסף לאחיו ומשם למצרים.

חשוב להדגיש שאין בכוונתנו לנקות את האחים מאחריותם. אחריותם כבדה מנשוא, והם אכן נתנו את הדין על מעשיהם. כל רצוננו לומר שמעבר ליוזמת האחים, יש להבחין במתרחש גם במשקפי ההשגחה.[15]

אם כן, גם לאחר שאנו מסתכלים על המאורעות במשקפי ההשגחה, עדיין חובה עלינו ללמוד את הכתובים גם מנקודת מבטם של האחים ולדון את מעשיהם. בכך יעסקו הרעיונות הבאים שנעלה למשמעותה של ההקבלה.

ד. בין כוונה לתוצאה

כאמור, ההבחנה בכך שמעשי האחים מהווים כלי בידי ההשגחה, אינה פוטרת אותם מאחריותם למעשיהם כלל ועיקר, אך עדיין יש מקום לדון באשמתם מפאת מרכיב אחר.

יוסף אומר לאחים משפטים שנשמעים כהסרת אחריות למעשיהם:

"ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה, כי למחיה שלחני א-להים לפניכם... וישלחני א-להים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדלה. ועתה לא אתם שלחתם אתי הנה כי הא-להים, וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומשל בכל ארץ מצרים" (מ"ה, ה-ח).

וכך פירשם אור החיים:

"עתה אחרי ראותו כל הנמשך מירידתו מצרים, ידע כי המעשה היה מאת ה' והם שליחותו יתברך עשו ולא שליחות עצמם"[16] (מ"ה, ח, ד"ה ועתה).

"א-להים חשבה לטובה - והרי זה דומה למתכוון להשקות חברו כוס מות והשקהו כוס יין, שאינו מתחייב כלום והרי הם פטורים וזכאים גם בדיני שמים" (נ', כ).

אמנם, נראה שגישה זו הינה קשה ביותר. ניתן להקשות עליה מדברי חז"ל,[17] אך בגוף המאמר נתמקד בדברי הכתובים.

ניכר לעין כי התהליך שהאחים עוברים בעומדם לפני יוסף, הוא בגדר מידה כנגד מידה על פשעיהם כלפיו: אשמת ריגול וחיוב מיתה[18] כנגד רצונם הראשוני להרוג את יוסף, ומכירה לעבדים כנגד מכירתו של יוסף לעבד. וכדברי האחים עצמם:[19]

"ויאמרו איש אל אחיו: אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת. ויען ראובן אתם לאמר: הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו (= כנגד רצון ההריגה) הנה נדרש" (מ"ב, כא-כב).

"ויאמר יהודה: מה נאמר לאדני מה נדבר ומה נצטדק הא-להים מצא את עון עבדיך, הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו" (מ"ד, טז).

וכבר עמדו על כך חז"ל במדרש:

"אם נאמר לך חטאנו גלוי וידוע שלא חטאנו, ואם נאמר לך שלא חטאנו הא-להים מצא את עון עבדיך. אמר רבי יצחק: מצא בעל חוב מקום לגבות שטרו" (בראשית רבה, צ"ב, ט).

והסביר האברבאנאל מדוע נענשים האחים על אף שתוצאת מעשיהם הייתה לטובה:

"מי שחשב להרע לחבירו במעשה מה והועילו בו, הנה עם היות שלא יענש כפי מחשבתו הרעה כיוון שלא יצא לפועל, כבר יענש על מה שכוון להרע לו כי מצדו כבר נעשה הרע המכוון אצלו, ואם לא יצא לפועל, לא בצדקו ויושר לבבו היה... היו אחי יוסף ראויים לעונש כפי מחשבתם... ולזה התנהג יוסף עמהם מדה כנגד מדה"[20] (מ"ב, ז).

אם כן, ממהלך הפרשיות משתמע שיש לאחים אחריות על מעשיהם, בשל מחשבתם הרעה, על אף שהתוצאה הייתה לטובה.[21]

אלא שלפי גישה זו יש להתמודד עם הפסוקים שצוטטו לעיל, המסירים לכאורה את האחריות מהאחים. התירוץ הפשוט, בו נסתפק לעת עתה, הינו תירוצו של האברבאנאל (מ"ה, א), לפיו כוונת יוסף באמירת משפטים אלו הייתה לפייס ולרצות את אחיו, על מנת שיביאו את יעקב למצרים, אולם לאמיתו של דבר האחים אכן זקוקים לכפרה.

ייתכן שניתן להבין את משמעותה של ההשוואה לעקדת יצחק לאור מה שנתבאר. הנושא המרכזי של העקדה, כפי שראינו למעלה, הוא הוכחת נכונותו העקרונית של אברהם להקריב את יצחק, כסימן להכרתו בכך שקיומו של יצחק הוא קיום פלאי, ולאחר הוכחה זו אין צורך בהקרבה בפועל. אם כן, יכול להיות שההקבלה נועדה ללמדנו, שכשם שבעקדה הנקודה העיקרית היא הנכונות להקרבה ולא ההקרבה בפועל, כך גם בסיפור מכירת יוסף, האחים נדרשים לתת את הדין על עצם נכונותם להרוג את יוסף ולמוכרו לעבד עולם במצרים, גם אם כוונתם לא נתממשה.

ה. צערו של יעקב

התפיסה שעלתה בדברינו בסעיף הקודם היא, שכוונה רעה מזקיקה כפרה גם אם התוצאה התגלגלה לטובה, אולם נראה שבהקשר שלנו יש סיבה נוספת שבגינה חייבים האחים בכפרה. סיבה זו תוכל להעמיק את הבנתנו בהקבלה בין מכירת יוסף לעקדת יצחק.

העלנו לעיל את השאלה מדוע יוסף מסיר את האחריות מהאחים על מעשיהם, וראינו את דברי האברבאנאל שמטרת יוסף הייתה לנחם את אחיו. כעת, ננסה לפתח כיוון נוסף שיתן מענה לשאלה זו ויוכל להבהיר יותר את ההשוואה לעקדה.

בשיאה של תשובת יהודה ליוסף, מדגיש יהודה את נכונותו למכור את עצמו לעבד תחת בנימין, אך הדגשת הכתוב אינה על יחסו של יהודה לבנימין אלא על יחסו לאביו:

"ועתה כבאי אל עבדך אבי והנער איננו אתנו ונפשו קשורה בנפשו... כי עבדך ערב את הנער מעם אבי... וחטאתי לאבי... כי איך אעלה אל אבי... פן אראה ברע אשר ימצא את אבי" (מ"ד, ל-לד).[22]

גם יוסף, בהתגלותו לאחיו, פותח את דבריו בברור מצבו של יעקב: "העוד אבי חי?".

בקריאה ראשונית, שאלה זו תמוהה, שהרי לאורך הנאום כולו יהודה מדבר על יעקב ופשוט שהוא חי. פרשני המקרא עמדו על תמיהה זו: האברבאנל (מ"ה, א) מסביר שיוסף רצה להכנס עמהם בדברים ולהפשיר את האווירה, אולם הספורנו (מ"ה, ג) מעלה כיוון אחר: "איך אפשר שלא מת מדאגתו עלי?". וביאר הנצי"ב ביתר הרחבה:

"הוא כמתמיה, אם באמת עוד אבי חי ולא מת מדאגתו עלי, בהיותו יודע שהיה אהוב אצלו מכל בניו... תמיהה זו היה תוכחה לאחיו... היה להם לחמול ולחוש על אביהם שהרי ידעו כי אהבתו עזה אליו" (העמק דבר, מ"ה, ג).

כלומר, יוסף מוכיח את יהודה שהציע למכור את יוסף לעבדות ולא הוטרד כלל מהעובדה שצעד כזה ימיט אסון על יעקב. אם כן, עולה כאן נקודה מרכזית בחטאם של האחים - גרימת הצער ליעקב.[23]

מעתה, ניתן לפרש את דבריו של יוסף אל האחים בהתאם:

"ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה, כי למחיה שלחני א-להים לפניכם...וישלחני א-להים לפניכם לשום לכם שארית בארץ... ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי הא-להים... מהרו ועלו אל אבי..." (מ"ה, ה-ט).

ייתכן שיוסף רוצה למקד את האחים ולהעמידם על המשמעות המעשית של חטאם, ועל דרך תשובתם. למעשה, הוא אומר להם, שלגבי דידו התוצאה הייתה לטובה, ואין הם נצרכים לתיקון מעשי, כי הא-להים כבר תיקן וכיוון את הדברים לטובה. אולם, עדיין יש צעד מעשי הנזקק לתיקון - צערו של אבא, ורק בו תושלם תשובתם. לכן הוא מצווה אותם: "מהרו ועלו אל אבי!", שכן זהו מעשה התשובה העיקרי המוטל עליהם כעת ואין הזמן מתאים לעצב והאשמות עצמיות, אלא לתיקון העוול.[24]

מדאתית להכי, נראה לפרש שגם בהקשר זה יש משמעות להשוואה לעקדה, שכן ידועים דברי המדרש המפורסמים:

" 'ויבא אברהם לספוד לשרה' - מהיכן בא?... מהר המוריה ומתה שרה מאותו צער, לפיכך נסמכה עקדה ל'ויהיו חיי שרה' " (בראשית רבה, נ"ח, ה).

נראה, שגם בפשטי הכתובים יש יסוד לרעיון העומד בבסיסו של המדרש: עצם נסיון העקדה, על אף שלא הסתיים בפועל בפגיעה ביצחק, פגע בשרה. לפיכך, אין שום אזכור של שרה לאחר העקדה מלבד מותה. הווה אומר, מבחינת הכתוב אין לחייה של שרה משמעות לאחר העקדה.

כמו כן, יכול להיות שנסיון העקדה יצר נתק בין שרה לאברהם, שהרי שרה מתה בחברון ואברהם בא ממקום אחר לחברון.[25] הרמב"ן (כ"ג, ב) תמה על כך: "כי איך תהיה שרה בחברון?", ולכן הוא מפרש שאברהם הלך באותו יום לאיזה צורך. אולם, ייתכן שבעקבות העקדה באמת חל נתק בין אברהם לשרה ושניהם גרו במקומות נפרדים.[26]

אם כן, ייתכן שההשוואה באה ללמדנו, שכשם שנסיון העקדה, על אף שלא כלל פגיעה בפועל ביצחק אלא רק נכונות להקריבו, גרם לפגיעה באמו, כך גם מכירת יוסף, על אף שהפגיעה ביוסף לא מומשה במבחן התוצאה, הרי שהפגיעה ביעקב כן מומשה, והיא המזקיקה את האחים לעשות תשובה, מעבר לתשובה הנדרשת על כוונתם הרעה לפגוע ביוסף.[27]

ו. בין הבטחה למציאות

הרקע לסיפור מכירת יוסף הוא כמובן חלומותיו, המעוררים את קנאת ושנאת אחיו. לחלומות תפקיד מרכזי כמניע לפגיעת האחים ביוסף, וכדברי הכתוב:

"ויתנכלו אתו להמיתו, ויאמרו איש אל אחיו: הנה בעל החלמות הלזה בא ועתה לכו ונהרגהו ונשלכהו באחד הברות ואמרנו חיה רעה אכלתהו ונראה מה יהיו חלמתיו". (ל"ז, יח-כ).

פשטי הכתובים מצביעים על רצון האחים למנוע את קיום החלומות, וכן פירש הרמב"ן: "ונראה מה יהיו חלומתיו - מליצה דרך לעג, נראה אחרי מותו אם נשתחווה לו".[28] ואכן, בשעה זו קיום החלומות נראה רחוק מאוד. אף לאחר שהאחים מחליטים להמיר את הריגתו במכירתו לעבד, חלומותיו של יוסף נראים רחוקים מאוד ממימוש. בעוד הוא חולם על כך שהוא האדון וכולם משתחווים לו, המציאות היא שהוא עצמו עבד במצרים.

הקורא נותר בשלב זה בתהייה: היצליחו אחי יוסף למנוע את הגשמת החלומות? נעיין במדרש חז"ל:

" 'ועתה לכו ונהרגהו' - אמר הקב"ה: אתם אומרים 'ונראה' ואני אומר 'נראה', עתה נראה דבר מי יקום, או שלי או שלכם" (בראשית רבה, פ"ד, יד).

כלומר, האחים נתפסים כמנסים למנוע את קיום דבר ה' שהתגלה בחלומות יוסף, והמאבק הוא בינם לקב"ה. כמובן, על אף נסיונותיהם, החלומות אכן מתגשמים.[29]

מהלך מקביל מתפתח בסיפור העקדה. ה' מבטיח לאברהם את קיום הבטחת ריבוי הזרע בבנה של שרה:

"וברכתי אתה וגם נתתי ממנה לך בן וברכתיה והיתה לגוים מלכי עמים ממנה יהיו" (י"ז, טז).

והוא חוזר עליה לאחר לידת יצחק (כ"א, יב): "כי ביצחק יקרא לך זרע".

על רקע הבטחות אלו, אנו נפגשים עם ציווי העקדה (כ"ב, ב): "קח נא את בנך... והעלהו שם לעלה". ותמה הלומד: הכיצד יתממשו הבטחות ה' לאור ציווי העקדה?

תמיהה זו בוטאה היטב ע"י חז"ל:

"אתמול אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע, חזרת ואמרת קח נא את בנך?" (בראשית רבה נ"ו, ח).

"שהיה בלבי מה להשיבך ולומר לך, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, עכשיו אתה אומר לי העלהו שם לעולה? וכבשתי את יצרי ולא השבתיך" (תנחומא וירא, סימן כ"ג).

אברהם אכן עומד לשחוט את בנו, ובשלב זה, גדול עד מאוד המרחק בין ההבטחה הא-להית למימושה במציאות. אולם, על אף הכל, ההבטחה אכן תתקיים וקול המלאך צווח ואומר: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה... הרבה ארבה את זרעך".

אם כן, בשני הסיפורים, ההבטחה הא-להית נראית רחוקה מאוד ממימושה בפועל, ועומדת בפני התנפצות אל פני המציאות, ואעפ"כ דבר ה' קם ועומד.

אולם, יש לשים לב לנקודה נוספת, משמעותית ביותר. בשני הסיפורים, לא רק שהמעשה הנראה כמבטל את קיומה של ההבטחה הא-להית אינו מבטלה, אלא אותו המעשה עצמו הוא הגורם לקיום ההבטחה! שכן האחים המוכרים את יוסף מנסים בכך למנוע את הגשמת החלומות, אולם בפועל, המכירה למצרים מהווה שלב הכרחי בהפיכת יוסף לשליט מצרים, ובביאת האחים להשתחוות בפניו.

וכך גם בסיפור העקדה. עד למעשה העקדה, אברהם זכה לשתי הבטחות על ריבוי זרעו (י"ב, ב; י"ג, טז), ולשתי בריתות (ט"ו, ה; י"ז, ב-ז, ו-טז).

רק לאחר העקדה ה' נשבע לאברהם:

"בי נשבעתי נאום ה'... הרבה ארבה את זרעך... וירש זרעך את שער איביו" (כ"ב, טז-יז).

נראה שההבדל בין ברית לשבועה הוא, שהתוקף של ברית מותנה בתנאים כאלה ואחרים, ואילו שבועה ניתנת ללא תנאים. כך ברית המילה מותנית בקיום הברית ע"י אברהם וזרעו, וכך ברית בין הבתרים נאמרה על דור מסוים שיעבור גלות ויחזור לארץ. עוצמתה של השבועה היא בהיותה התחיבות של צד אחד ללא דרישות מהצד השני.[30] אם כן, נסיון העקדה לא רק שאינו גורם לביטול ההבטחות הא-להיות, אלא הוא גורם לחיזוקן.[31]

לפיכך, נמצאנו למדים שבשני הסיפורים שבהם אנו עוסקים, עצת ה' קמה ועומדת על אף שבשלבים מסוימים במציאות היא נראית כעומדת להתבטל. ואדרבה, דווקא מתוך הדרכים הנראות כעומדות בסתירה אליה, היא מתממשת.[32]

ייתכן, אם כך, שהשוואת מכירת יוסף לעקדה רצתה ללמדנו, שעל אף שבשעת המכירה קיום החלומות נראה רחוק, הרי שדבר ה' יקום, כפי שהתקיימה ההבטחה לאברהם על אף - ויותר נכון לומר, מתוך - נסיון העקדה.