ריבית לנכרי במקרא ובחז"ל / ספי מרקוס

א. פתיחה

איסור לקיחת נשך ותרבית המופיע בתורה, הוא ייחודי בשלילתו הגורפת מבין חוקי המזרח הקדום.[1] רבים מבין הפרשנים, במיוחד בתקופת ימי הביניים, ניסו לבאר את אופי האיסור ואת טעמו. ניתן למצוא עקבות להבנת האיסור אצל חז"ל, במדרשים, בסוגיות השונות בפרק איזהו נשך, ובמקומות נוספים בתלמוד וכן בדברי הראשונים מפרשי התלמוד.[2]

אולם, על אף האיסור הגורף ביחס לישראל, הרי שביחס לנכרי התורה מתירה במפורש את לקיחת הריבית (דברים כ"ג, ג), וענין זה השפיע רבות על הפרשנים בבואם להסביר את מהות האיסור.

במאמר זה נעמוד על משמעות היתר הלוואה בריבית לנכרי, תוך כדי דיון באופי האיסור וטעמו כפי שעולה לדעתנו מפשוטו של מקרא בפרשיות השונות. לאחר מכן נייחד פרק לדיון בנושא הריבית לנכרי אצל חז"ל.

ב. מקורות האיסור

איסור ריבית נשנה בתורה שלוש פעמים, בשלושה ספרים שונים. הציווי הראשון מופיע בקצרה בספר שמות:

"אם כסף תלווה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנשה, לא תשימון עליו נשך" (כ"ב, כד).

ההקשר של הציווי כאן ברור למדי: בפסוקים הקודמים (כ-כג) דיברה התורה על החומרה שבפגיעה בגר, ביתום ובאלמנה, כאשר הקב"ה מדגיש שהוא ישמע את צעקתם מאחר שאין להם שומע אחר: "אם ענה תענה אותו, כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע את צעקתו, וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים".

בפסוקים שלנו (כד-כו) מדברת התורה על העני, שאף הוא נמצא בשולי החברה, וגם את צעקתו אין שומע מלבד ה': "והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני".

אם כן, ברור הדבר, אף לפני שנזקקים להגדרה המדויקת של האיסור, שאיסור 'נשך' קשור לפגיעה החמורה בעני.

הציווי השני נמצא בספר ויקרא:

"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מא-להיך וחי אחיך עמך. את כספך לא תתן לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלך" (כ"ה, לה-לז).

איסור הריבית שנשנה כאן נמצא במסגרת יחידה העוסקת באדם אשר ירד מנכסיו ונאלץ למכור את רכושו. בפסוקים הקודמים - וכן באלו הבאים לאחר מכן - עוסקת התורה בעיקר ברכוש שאדם זה מכר על מנת להתקיים, כולל גופו, וכן בדרכים האפשריות לשקם אותו, ע"י שנת השמיטה או היובל.

מובן, אם כן, שגם בפרשייה זו איסור ריבית מובא כחלק ממערכת הציוויים שמטרתה לדאוג לעני. מצד אחד מצווה התורה להלוות לעני, אך מצד שני מצווה התורה לתת לו אפשרות להשתקם ע"י הלוואה זו ולא להניח לו ליפול עוד בעקבות הריבית הנלווית להלוואה. המכנה המשותף לשתי הפרשות שראינו הוא ההבנה שהלוואה בריבית עושקת את העני, ומהווה אנטיתזה לרצון התורה לאפשר לו להשתקם.

על רקע שתי הפרשיות הללו נבחן את הפרשייה השלישית בנושא המופיעה בספר דברים:

"לא תשיך לאחיך נשך כסף, נשך אוכל, נשך כל דבר אשר ישך. לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך, למען יברכך ה' א-להיך בכל משלח ידך על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה" (כ"ג, כ).

שני דברים בולטים בפרשה זו ביחס לפרשיות האחרות העוסקות בריבית:

א. בפרשה זו אין איזכור של עניים או אנשים אחרים הנמצאים בשולי החברה וזקוקים לעזרה כלכלית. יתר על כן, נראה שבכוונה ניתקה התורה את הציווי כאן מההקשר של פגיעה ועושק, שהרי בהמשך הפרשה עוסקת התורה במפורש בהגנה על העני ובחובה להשיב לו את המשכון לעת ערב, ציווי שהיה צמוד לאיסור ריבית בספר שמות.

ב. כאן אנו שומעים לראשונה שלעומת האיסור להלוות לישראל בריבית, ישנו היתר מפורש להלוות לנכרי בריבית.[3] אמנם נכון שמלשון הציווי בספר שמות וויקרא עולה כי האיסור מתמקד בישראל, באחיך, ואין איסור מפורש גם ביחס למי שאינו אחיך, אולם התורה לא ציינה במפורש את האפשרות להלוות לנכרי כפתרון להפסד הכלכלי הנגרם כתוצאה מאיסור הלוואה בריבית לישראל.

מה פשר פער זה שבין הפרשיות, ומה הוא מלמד על האיסור בכללו כפי שהוא נתפס בתורה?

ג. ריבית לעני וריבית מסחרית

על מנת לענות על השאלות אותן הצבנו, נתמקד תחילה בהיתר להלוות בריבית לנכרי. כמה וכמה פרשנים העלו את השאלה מדוע התירה התורה במפורש נטילת ריבית מנכרי, בעוד שביחס לפגיעות אחרות בזולת (גזל וכדומה) לא ציינה התורה שישנו הבדל כל שהוא בין ישראל לנכרי.[4]

בענין זה מפורסמים דברי הרמב"ן:

"וביאר בכאן שיהיה רבית הנכרי מותר, ולא הזכיר כן בגזל ובגנבה כמו שאמרו (ב"ק קיג:): 'גזל גוי אסור'. אבל הרבית שהוא נעשה לדעת שניהם וברצונם לא נאסר אלא מצד האחוה והחסד, כמו שצוה (ויקרא י"ט, יח): 'ואהבת לרעך כמוך', וכמו שאמר (דברים ט"ו, ט): 'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו', ועל כן אמר למען יברכך ה' א-להיך - כי חסד ורחמים יעשה עם אחיו כאשר ילונו בלא רבית ותחשב לו לצדקה. וכן השמיטה חסד באחים, לכך אמר: 'את הנכרי תגוש', וקבע לו ברכה, כי הכתוב לא יזכיר הברכה רק בצדקה ובחסדים, לא בגזל ובגנבה ובאונאה"[5] (דברים כ"ג, כ).

הרמב"ן קובע כאן יסוד בהבנת איסור ריבית. איסור זה אינו דומה כלל לאיסור גזל וכדומה, שהרי איסור זה קיים על אף ששני הצדדים מעונינים בהלוואה זו. לטענתו, איסור זה הוא למעשה לפנים משורת הדין, ציווי מיוחד הקשור לאחווה הישראלית, ואין הוא מהווה, ברמת שורת הדין, פגיעה אסורה בלווה. כיוון שכך, ברור מדוע התורה לא רואה פגם בהלוואה בריבית לנכרי.[6]

הרמב"ן משווה ציווי זה לציווי 'לנכרי תגש' (דברים ט"ו, ג), הציווי הנוסף היחיד האוסר עסק ממוני בתוך עם ישראל ומתירו במפורש כלפי הנכרי. שם ברור שיסוד הציווי על שמיטת כספים הוא חידוש של התורה המצוה לפעול לפנים משורת הדין ולוותר לגמרי על החוב. ברור אם כן, שציווי זה קשור כולו לאחווה הישראלית ומובן מדוע התורה אומרת במפורש שאין כל בעיה לגוש את הנכרי.

אולם, נראה שדברי הרמב"ן, בבואם להסביר את איסור ריבית בצורה כוללת, נתקלים בקושי גדול. איסור ריבית הוזכר גם בנביאים ובכתובים בכמה מקומות:

א. הנביא יחזקאל עוסק בשאלת הגמול וטוען בתוקף שאין הבן נענש על מעשי אביו ולהפך. הוא מציג תמונה של אבא צדיק ומונה את מעשיו הטובים ולעומת זה מתאר את בנו הרשע:

"והוא את כל אלה לא עשה, כי גם אל ההרים אכל ואת אשת רעהו טמא: עני ואביון הונה, גזלות גזל, חבל לא ישיב ואל הגלולים נשא עיניו, תועבה עשה: בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה, את כל התועבות האלה עשה מות יומת דמיו בו יהיה" (יחזקאל י"ח, יא-יג).

גם בפרק כ"ב, כאשר יחזקאל מתאר את חטאות עיר הדמים, הוא מזכיר את הנשיכה של הריבית:

"ואמרת כה אמר אדני ה' עיר שפכת דם בתוכה לבוא עתה ועשתה גלולים עליה לטמאה: בדמך אשר שפכת אשמת, ובגלוליך אשר עשית טמאת, ותקריבי ימיך ותבוא עד שנותיך, על כן נתתיך חרפה לגוים וקלסה לכל הארצות... ואיש את אשת רעהו עשה תועבה, ואיש את כלתו טמא בזמה, ואיש את אחתו בת אביו ענה בך: שחד לקחו בך למען שפך דם, נשך ותרבית לקחת ותבצעי רעיך בעשק, ואתי שכחת נאם אדני ה' " (יחזקאל כ"ב, ג-יב).

ב. בתהילים פרק ט"ו מתאר המשורר את האדם הראוי לזכות בקרבת ה':

"מזמור לדוד, ה', מי יגור באהלך מי ישכן בהר קדשך: הולך תמים ופעל צדק, ודבר אמת בלבבו: לא רגל על לשנו, לא עשה לרעהו רעה, וחרפה לא נשא על קרבו: נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד, נשבע להרע ולא ימיר: כספו לא נתן בנשך, ושחד על נקי לא לקח, עשה אלה לא ימוט לעולם".

ג. מקור שלישי המזכיר את המלווה בריבית הוא ספר משלי (כ"ח, ח):

"מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו".

מכל המקורות הללו, ובעיקר מדבריו הנוקבים של יחזקאל, נראה שאף אם נוכל לקבל את דבריו הראשונים של הרמב"ן, שאיסור ריבית אינו גזל ממשי שהרי הוא נעשה על דעת הצדדים, נתקשה לקבל את מסקנתו שאיסור ריבית הוא למעשה כלל איננו עושק אלא בסך הכל ציווי הקשור לאחווה הלאומית. קשה לומר שיחזקאל היה מזכיר דווקא את איסור ריבית כאחד מתחלואי החברה אילו איסור זה היה קשור רק למצות חסד ולפנים משורת הדין.

גם מהציוויים בתורה, בשמות ובויקרא, וגם מהאיזכורים השונים שראינו אצל הנביאים, ניכר שיש בלקיחת ריבית בעיה חמורה של עושק וייתכן שהעובדה שאין זה גזל 'פורמלי' והנושך מתיר לעצמו לנהוג כך בגלל שהלווה הסכים, רק מעצימה את הבעיה; דווקא מפני שהדבר נעשה כביכול 'לפי הספר', יש כאן בעיה עצומה, שהרי הלווה אינו מבין - או מדחיק בגלל הקושי בו הוא נתון - מה הוא עושה לעצמו, ואיך שלמעשה הוא רק קובר את עצמו עמוק יותר ומקשה על האפשרות שלו להשתקם.

רש"י עמד בקיצור ובדיוק על מימד העושק שבאיסור זה:

"נשך - רבית שהוא כנשיכת נחש, שנושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קדקדו, כך רבית, אינו מרגיש ואינו ניכר עד שהרבית עולה ומחסרו ממון הרבה" (שמות כ"ב, כד)

תיאור קולע למימד העושק בריבית נמצא אצל פילון האלכסנדרוני:

"אשר להלוואה בריבית, זו ראויה לגנאי. הרי הלווה אינו אדם החי בפשע אלא ברור שהוא במצוקה. ואם ייאלץ לסלק ריבית נוספת על הקרן, בהכרח יהיה עני מרוד: חשב להפיק תועלת, וניזק עוד יותר, כמו שניזקות חיות שוטות מן הפיתוי המוגש להן. ולך המלווה בריבית הייתי אומר זאת: 'למה אתה מסתיר במסווה של חברות התנהגות לא חברית? למה אתה משים עצמך אדם טוב ואוהב הבריות, ולמעשה אתה מפגין שנאת הבריות ואכזריות איומה, בגבותך יותר ממה שנתת, ופעמים אף כפליים והופך את העני לעני יותר?!" (כתבים, ח"ג).

נראה שדבריו, המתארים את מימד העושק בריבית, מדברים בפני עצמם, וקשה אם כן לקבל את דברי הרמב"ן כהסבר כללי לכל איסור ריבית. אלא שאם כן, חזרה השאלה בדבר ההיתר המפורש להלוות בריבית לנכרי, וכי תצווה אותנו התורה במילים מפורשות לעשוק את הנכרי כאילו זהו מעשה ניטרלי?

נראה שיש להציע הסבר אחר המתמודד גם עם ההבדל הראשון שעמדנו עליו (שלא מצאתי מבין הפרשנים מי שנתעסק בו), שאיסור ריבית בספר דברים מנותק מעולם של הלוואת עניים.

אפשר שאיסור הריבית בחומשים שמות וויקרא שונה מאיסור הריבית של חומש דברים: בשמות ובויקרא מתמודדת התורה עם איסור הלוואה בריבית לעני המחוסר כל יכולת. מצוה עלינו לעזור לו ואל לנו לעשוק אותו ולנצל את מעמדנו לשם הרווחת כספים נוספים. אולם, בספר דברים התורה אינה מדברת על הלוואה כספית לעני - הלוואה לשם צריכה, אלא על הלוואה לסוחר - הלוואה לצורך עסקים, כאשר למעשה, שני הצדדים אמורים להרוויח בסופו של דבר. ואכן, התואר 'נכרי' במקרא משמש לזר הבא מארץ רחוקה, ולא לסתם אדם זר.[7]

אלא שאם כך, אף שמובן מדוע מותר לגמרי להלוות את הכסף הזה לנכרי בריבית, כלל לא מובן מדוע תהיה בעיה בסיטואציה זו להלוות בריבית לישראל?[8]

נראה שהתשובה טמונה במבנה החברתי של עם ישראל בדור ההתנחלות. עם ישראל היה עם חקלאי בעיקרו, שהתפרנס מיגיע כפיו ומעטים היו הסוחרים.[9] במציאות זו לא היה מקצוע מרכזי של עשיית כסף מכסף ע"י הלוואה, שכן לא היה צריך בנק מרכזי המחזיק כספים רבים ומעניק אשראי ואשר זקוק לצורך עצם קיומו להניב רווחים מהלוואה בריבית.

במציאות כזו מצווה התורה, שאם חברך זקוק לכסף על מנת לקנות סחורות וכדומה, עשה עמו חסד ואל תנסה להרוויח גם אתה. במציאות שעשיית רווחים כאלו הם רק דרך אגב, כעיסוק צדדי, אכן אפשר להבין שמידת חסד היא לא לרדוף אחר הבצע ויש לתת לחברך את האופציה להרוויח מעסקיו לבדו. אולם, לנכרי הסוחר, אשר אין כלפיו 'אחוות אחים', אומרת התורה שאין שום בעיה להלוות לו בריבית ולקבל רווחים.[10] כאן אכן מוצאים דברי הרמב"ן, המדבר על מימד החסד שיש באיסור ריבית, את מקומם.[11]

אם נחזור לאיסור הריבית של ספרי שמות וויקרא, נמצא שהתורה שללה מכל וכל הלוואה בריבית לנזקקים בשל מימד העושק שבה, וכמו שהערנו בפתח דברינו, ציווי זה של התורה הוא יחיד במינו בחוקי המזרח הקדום. באשר לנכרי, במימד זה של ריבית, נדמה שאמנם מלשון התורה עולה שהאיסור נאסר באיסור חמור דווקא ביחס לישראל, ודבר מסתבר הוא, שהרי אם שאר האומות לא רואים בזה פגם, והלוואה בריבית היא דבר מקובל והם מלווים לישראל בריבית, סביר שגם התורה לא תאסור על ישראל לנהוג כך ביחס לנכרי. אולם, אף על פי כן לא התירה התורה את הדבר במילים מפורשות משום שהאיש הנעלה, השואף לדור באהלי ה' (תהילים ט"ו), והאיש החכם (משלי כ"ח), מרחיק עצמו מעושק אנשים, בין אם הם אחיו ובין אם הם נכרים.[12] רק ביחס לריבית הקשורה לעסקים אין במקרא שום מילת גנאי באשר לנכרי ולכן התירה התורה במפורש - 'לנכרי תשיך'.

עוד נעיר, שבחוקי המזרח הקדום מצאנו הגבלות על אחוזי הריבית וכדומה. אפשר בהחלט להבין חלוקה בין ריבית חד פעמית, נמוכה יחסית, ובין ריבית רצחנית העולה כל הזמן וחונקת את הלווה. ואפשר שגם בדבר זה נבדל האיש הנעלה משאר העם ואף שלא מצאנו איזכור מפורש לחלוקה כזו, כך היא רוח הדברים.

ד. ריבית לנכרי אצל חז"ל

במסכת בבא מציעא, בפרק איזהו נשך, ישנה סוגייה מפורשת העוסקת בענין ריבית לנכרי. המשנה קובעת ש'לווין ומלווין מהם בריבית', והגמרא מתקשה בקביעה גורפת זו:

"מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו. מאי לחונן דלים? - אמר רב: כגון שבור מלכא. אמר רב נחמן: אמר לי הונא: לא נצרכא, אלא דאפילו רבית דנכרי. איתיביה רבא לרב נחמן: 'לנכרי תשיך', מאי תשיך - לאו תשוך? - לא, תשיך. - לא סגי דלאו הכי? - לאפוקי אחיך דלא. - אחיך בהדיא כתב ביה ולאחיך לא תשיך! - לעבור עליו בעשה ולא תעשה. איתיביה: לוין מהן ומלוין אותם ברבית, וכן בגר תושב! - אמר רב חייא בריה דרב הונא: לא נצרכא, אלא בכדי חייו. רבינא אמר: הכא בתלמידי חכמים עסקינן. טעמא מאי גזור רבנן - שמא ילמוד ממעשיו, וכיון דתלמיד חכם הוא - לא ילמוד ממעשיו" (ע:).

על פניו, לפי מסקנת הסוגייה, בעיקר לפי רבינא, עולה שאין בעיה עקרונית להלוות לנכרי בריבית, ורק מצד החשש שמא ילמד ממעשי הנכרי, הגבילו את ההיתר.

אלא שבחינה מדוקדקת יותר של הסוגייה תגלה פער מסוים בין ראשיתה ובין סופה. מדברי רב הונא בראשית הסוגייה משמע שאין כאן גזרה אלא יש ענין עקרוני שלא להלוות בריבית ואפילו לנכרי, שהרי הוא מצטט בהקשר זה את הפסוק ממשלי.

גם בשלב הבא, בו רבא מקשה עליו מהפסוק בתורה, משמע שאכן הדיון הוא במישור הפסוקים ולא במישור של גזירה. כך גם בתשובת הגמרא המבינה שהפסוק בדברים אינו מדבר על המלווה אלא על הלווה, וא"כ התורה רק ציינה במפורש שניתן לתת את הריבית למלווה הנכרי.

אלא שלאחר הקושייה מהמשנה מובאות שתי תשובות, מהן נראה כי דברי רב הונא אמורים במישור הדרבנן בלבד. קושייה זו לא נעלמה מעיני הראשונים על אתר, וכך כותב הריטב"א:

"אמר רב נחמן אמר לי הונא לא נצרכה אלא לרבית דגוי. איתיביה רבא לר"נ לנכרי תשיך מאי לאו תשוך. כלומר להלוות להן, וא"ת ומאי קושיא דמודה ר"נ דמדאורייתא שרי ולא קאמר אלא מדרבנן... לפיכך י"ל דודאי לישנא מוכח דדרשא דקרא בעלמא נסיב שזה דבר שאינו הגון והאדם מתמוטט בו ולאו דליהוי איסורא דרבנן ממש דגזרו ביה משום טעמא אחרינא כמו שאסרו כמה דברים שהתירה תורה, ומשום הכי קשיא לן שאם זה דבר שאינו הגון והאדם מתמוטט בו מאי אמר הכתוב לנכרי תשיך, ואי לאשמועינן שמותר להלוותן ברבית פשיטא וממילא שמעינן לה מדכתיב לא תשיך לאחיך, וליכא למימר דליקבע ביה עשה אתא, ולא עוד אלא דאי איכא עשה כ"ש שהוספת שהוא דבר הגון וראוי בתורה להלוותן ברבית ולמוטטן כיון שקבעו הכתוב במצות עשה".

הריטב"א מסביר שעל אף הדגש של התורה שהמצוה היא ביחס 'לאחיך' עולה בבירור שאין איסור ממשי על הלוואה בריבית לגוי, עכ"פ עדיין ייתכן שאין זה דבר הגון, כפי שעולה מהפסוק במשלי, באופן שבו רב הונא קורא אותו. אולם, אם התורה אומרת במפורש לעשות כך, זה כבר מלמד שאין היא רואה בכך שום פגם מוסרי.

אם כן, הריטב"א קרא את הסוגייה בדומה למה שהצענו, אלא שהוא אינו מתיחס, אף לא בהמשך דבריו, לדברי רב חייא ורבינא, שסוף סוף דיברו לכאורה במישור פחות מהותי.

אפשר להציע שאכן רב חייא ורבינא חלוקים בהבנת דברי רב הונא. רבינא סובר שהוא לא דיבר במישור עקרוני אלא רק מצד גזירה, ואולי הוא רק הסמיך את דבריו לפסוק. אולם, רב חייא הבין שאביו אכן טען טענה עקרונית, שישנה בעיה מסוימת, מוסרית עכ"פ, להלוות לנכרי בריבית, ורק כדי חייו התירו אך לא על מנת לעשות רווחים אין קץ.[13]

אם נבין כך, העולה מהסוגייה הוא שאיסור ממשי בלקיחת ריבית מגוי אמנם אין, אולם יש משהו לא הוגן בדבר ולכן לא ייתכן שהתורה - ואף לא חז"ל - יאמרו בפה מלא שהדבר מותר לחלוטין. ומה שהמשנה התירה זה רק 'בכדי חייו' - כאשר בכל זאת צריך הישראלי פרנסה, רשאי הוא להלוות כפי שמקובל בעולם. אולם מעבר לכך אין זה דבר הגון.

נראה שלא נטעה אם נאמר שהלומד את הסוגייה בצורה כזו יבין שבכל מקרה אין לו לקבוע שיעורי ריבית רצחניים העושקים את הלווה, אפילו אם הוא גוי. הבנה זו של הסוגייה מתאימה מאוד למה שעולה מסוגייה נוספת במסכת מכות:

"מזמור לדוד [ה'] מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך, הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו, לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו, נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד נשבע להרע ולא ימיר, כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם... כספו לא נתן בנשך - אפילו ברבית עובד כוכבים" (כד.).

שוב אנו מוצאים לימוד מוסרי המתיחס לריבית לנכרי וקובע שאיש המעלה אינו מלווה בריבית, אף לא לנכרי.[14]

אכן, נראה שבדומה להצעתנו לפירוש הסוגיא בבבא מציעא, הבינו הגאונים:

"וששאלתם: בר ישראל דיהב ברביתא לגוי, שרי או אסור, אית רשותא לשמותיה או לא. הכין חזינא: דרבית דגוי קילא וליכא לשמותיה, דרחמנא לא אסיר באורייתא למיתן ברבית לגוי דכתיב לא תשיך לאחיך וכתיב לנכרי תשיך. ותנן (בבא מציעא ע:) לווין מהן ומלוין אותן ברבית. מיהו מאן דמדקדק במיליה לא לוזיף לגוי ברבית דכתיב מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו... ותניא ר' שמעון בן יוחאי אומר: כל שיש שיש לו מעות ומלוה אותן שלא ברבית עליו הכתוב אומר כספו לא נתן בנשך, ופרשו חכמים כספו לא נתן בנשך דאפילו רבית לגוי לא יהב" (תשובות הגאונים, שערי צדק, ח"ד ש"ב סימן ז').

על פניו נראה שבתשובה זו ישנה התעלמות מדברי רבינא, וההנחה היא שאף למסקנה רב הונא דיבר ברובד המוסרי. כך מפורש במקור נוסף מתקופת הגאונים:

"מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו אמר רב כגון שבור מלכא, אמר רב נחמן אמר לי הונא לא נצרכא אלא אפילו ריבית דגוי. איתיביה רבא לרב נחמן לוין מהן ומלוין אותן בריבית וכן בגר תושב, אמר רב חייא בריה דרב הונא לא נצרכה אלא לכדי חייו" (הלכות גדולות, סימן מ"ה, הלכות ריבית עמ' תפו).

כאן הדבר בולט אף יותר, שדברי רבינא אינם מופיעים כלל ועיקר.[15]

כידוע, בתקופת ימי הביניים עסקו יהודים רבים בהלוואה בריבית לנכרים, ובאופן כללי הראשונים נטו להקל בדבר זה לגמרי. בעלי התוס' (בבא מציעא עא. וברא"ש שם) פסקו שכיום לכולם מותר להלוות בריבית לנכרי משום שכל פרנסתנו תלויה בזה, והכל מקרי 'כדי חייו'. כך גם נפסק להלכה בטור ובשו"ע (יו"ד, סימן קנ"ט).

על כל פנים, גם אם 'מנהג ישראל תורה הוא' ובמציאות שאי אפשר אחרת, כך נהגו ישראל, בכל זאת נראה שלא נתבטל כליל הרעיון שאכן ישנה מידת חסידות במי שמצליח להישמר כליל מהלוואה בריבית (עכ"פ לעניים). וכך כותב בעל החכמת אדם:

"מה"ת מותר להלוות לנכרי בריבית וללות מהן כדכתיב לנכרי תשיך. ובזמן התנאים אסרו חכמים כדי שלא ללמוד ממעשיהם ולא התירו אלא כדי חייו, ואומנם בזהמ"ז התירו לגמרי שבלא"ה כל מחייתנו ופרנסתנו מהם ולכן מותר לגמרי. אבל ראוי לכל איש ישר הולך אם באפשר שימנע גם מהלוואות נכרי וישליך יהבו על ה'" (יו"ד סימן ק"ל, סע' ו).