איסור סחורה בשביעית / הרב עמית משגב

א. מקור האיסור ותוקפו

המשנה בשביעית[1] אומרת:

"הצבע צובע לעצמו ולא יצבע בשכר, שאין עושים סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבלות ולא בטרפות ולא בשקצים ולא ברמשים. ולא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק, אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו. לקח לעצמו והותיר - מותר למכרן" (פ"ז, מ"ג).

משנה זו מזכירה באופן אגבי "שאין עושין סחורה בפירות שביעית", מתוך הנחה שיסוד הדין מוכר וידוע. הדרשה: " 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה' - לאכלה ולא לסחורה" הובאה בשני מקומות בש"ס (עבודה זרה סב.; בכורות יב:), ורוב הראשונים מבססים את דיונם באיסור סחורה על דרשה זו. הרמב"ן (מצוות עשה ששכח הרמב"ם, מצוה ג') גרס שתוקפה של הדרשה הוא מצות עשה.

מאידך, הגמרא בקידושין (כ.) ובסוכה (מ:) מכנה את איסור הסחורה בפירות שביעית - 'אבק שביעית'. לאור זאת, הבין הערוך (ערך 'אבק') שמדובר על איסור דרבנן, בדומה לאבק ריבית. לעומתו, הסבירו רש"י (סוכה מ: ד"ה אדם) ותוס' (שם ד"ה אבקה) שאיסור סחורה הוא איסור דאורייתא, והוא מכונה 'אבק' כיוון שהוא אינו מעיקר איסורי השביעית, שהם איסורי עבודת האדמה. אפשרות נוספת היא להבין שישנו איסור מקורי מדאורייתא, בו עוסקות הסוגיות בעבודה זרה ובבכורות, ויש הרחבות מדרבנן, המכונות 'אבק שביעית'.

ב. גדרי האיסור

בפתח דברינו הבאנו את המשנה הקובעת שאסור לאדם לקחת ירקות שדה ולמוכרם בשוק, אולם מותר לו ללקוט, והבן ימכור את הפירות. כמו כן, במקרה שהאדם לקח לעצמו והותיר, הוא רשאי למכור את המותר.

שיטת הר"ש והרא"ש

הר"ש מסביר:

"היינו לוקח היינו לוקט, כדתני' בסיפא 'אבל הוא לוקט', ובהדיא קתני בתוספתא 'לא יהא לוקט'. כשמוכר בשוק הוא עצמו [=הלוקט] - אסור, וללקט לאכילה אמר רחמנא ולא ללקט לסחורה, דהיינו מוכר הוא. אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו - כלומר, במקומו מוכרה בשוק, דהוא לא ליקטן. לקח לעצמו והותיר מותר למכור אפילו הוא בעצמו בשוק, כיוון דליקטן לאכילה" (פ"ז, מ"ג).

לפי הר"ש, הגדרת איסור סחורה כוללת שני מרכיבים הכרחיים: ליקוט לשם מכירה, ומכירה בפועל. לכן, כאשר האדם עושה רק 'חצי מלאכה' הוא אינו עובר על איסור סחורה. יש לציין שמדבריו של הר"ש משמע שהאיסור בו עוסקת המשנה הוא איסור דאורייתא. החידוש בדבריו הוא, ששלב הליקוט משמעותי באיסור 'לאכלה ולא לסחורה', ולכן אם אדם ליקט, הרי שבנו יכול למכור בשוק, שכן הבן לא ליקט את הירקות; במקביל, אם הליקוט נעשה למטרת אכילה, הרי שניתן למכור את הפירות הנותרים. מדברי הר"ש נראה, שכשם שציווי התורה 'לאכלה' מתיר לקיטה לצורך אכילה - למרות האיסור הכללי "את ספיח קצירך לא תקצור" - כך גם הדרשה 'לאכלה - ולא לסחורה', אוסרת רק לקיטה לשם מכירה. כלומר, היתר האכילה מהווה הגבלה של איסור הקצירה. היות שאנו לא דורשים שהאדם יאכל ישר מהעץ אלא מתירים לו ללקוט על מנת לאכול, כך גם איסור הסחורה שייך רק בלקיטה על מנת למכור. מתוך כך מתקבלת המסקנה שאם לקט ולא מכר, או מכר ולא לקט - הרי זה מותר.[2]

תוס' הרא"ש משנה מעט מלשונו של הר"ש, וז"ל: "דנראה כסחורה כיון שלקטן למכור". ובהמשך דבריו: "אבל כשבנו מוכר על ידיו, פירוש - בשבילו, לא מחזי כסחורה". משינויים אלו עולה, שהרא"ש לא הסכים לקבל את חידושו של הר"ש במקרים בהם יש איסור סחורה מדאורייתא, ולכן הוא נקט ששני ההיתרים המוזכרים במשנה, חלים רק במקרים שבהם הסחורה אסורה מדרבנן. לשיטתו, לא ברור מהי ההגדרה של איסור סחורה מדאורייתא, היות שאת שאר המשנה הוא מפרש כר"ש.

שיטת הריבמ"ץ

הר"י בן מלכי צדק (להלן ריבמ"ץ), בפירושו על אתר, מחלק בין 'לוקח' לבין 'לוקט'. 'לוקח' פירושו 'קונה', ולכן כאשר האדם קונה למכור הרי שאפילו לבנו אסור למכור בשבילו. לפי הריבמ"ץ, ההגדרה של איסור סחורה המקורי איננה 'לקיטה לשם מכירה', אלא 'קנייה לשם מכירה'. הסברא בכך היא, שעבודתו של המלקט נעוצה בתחום החקלאי וגם אם הוא מוכר את תוצרתו, הדבר לא הופך אותו לסוחר. בנוסף, לפי דברי הריבמ"ץ יוצא שאם האדם קנה פירות שביעית על מנת למוכרם ובנו הוא זה שמוכר בפועל, הרי שנעשתה סחורה בפירות, ואם כן, יש לומר שהאיסור אינו ממוקד בגברא אלא בחפצא: אסור שפירות שביעית יסחרו.[3]

מדברי הר"ש, הרא"ש והריבמ"ץ עולה שמעשה המכירה הוא שאסור. כלומר, פעולת אכילה מותרת בפירות שביעית, ופעולת מכירה - אסורה. המשנה מחדשת שמעשה המכר מתחיל בשלב מוקדם - שלב הלקיטה או הקנייה - ולכן, לשיטת הר"ש, שאיסור סחורה הוא איסור גברא, אם אחד מן המוקדים הללו חסר - אין איסור; לעומתו, לשיטת הריבמ"ץ, שאסור שהפירות יסחרו, רק כאשר יש קנייה לצורך מכירה אסור שהפירות ימכרו אחר כך, ואפילו על ידי אחר.

שיטת המשנה ראשונה

המשנה ראשונה (על אתר) מגדיר בדרך אחרת את האיסור לסחור בפירות שביעית:

"כל עיקר סחורה בפירות שביעית הוא כשקונה הרבה ביחד ומוליך ממקום הזול למקום היוקר והיינו אוספי שביעית דפרק זה בורר...".

לשיטתו, הגדרת האיסור מדאורייתא היא דווקא בלוקח מסוים: לוקח הרבה בזול ומוכר ביוקר. ההיתר במשנה, שבנו של הלוקט ימכור את מה שליקט אביו, חל רק כאשר האב ליקט לאכילה, והוא אינו חל כאשר האדם קנה הרבה בזול. לשיטה זו, לקיטת אכילה אינה מוגדרת על ידי תכלית הלקיטה, כפי שהסביר הר"ש, אלא באמצעות כמות הפירות הנמכרים. לקיטה לשם אכילה היא לקיטה לצריכה ביתית, וכמות זו נחשבת לכמות קטנה שמותר למכור בתנאים מסויימים.[4] המשנה ראשונה מסתייע מדברי התוס' בעבודה זרה (סב. ד"ה נמצא), שמגדירים איסור סחורה: "לקנות הרבה ביחד להוליך ממקום הזול למקום היוקר".

כלומר, המשנה ראשונה מחלק בין איסור סחורה, שהוא מכירה בדרך קבע על מנת להשתכר ולהרוויח, לבין מעשה מכירה אקראי, שנזדמן במקרה. לטענתו, העובדה שהמשנה לא הזכירה ברשימת האסורים בסחורה מעשר שני ומעשר בהמה, למרות שגם הם אסורים במכירה, נובעת בדיוק מנקודה זו. במעשר שני ומעשר בהמה אסור לבצע מעשה מכר מפאת קדושתם, אולם בכל המוזכרים במשנה הבעיה נעוצה ברווח. לאור זאת, טוען המשנה ראשונה שמותר למכור ללא רווח את הדברים המנויים במשנה. ואכן, בתוספתא (פ"ה, ה"ח) מצינו כי רבי אומר שניתן למכור את הבכור בדמים שקנה. לפי תפיסת הר"ש ודעימיה נראה כי גם מכירה שכזו תיאסר, שכן פעולת המכירה היא שנאסרה במסגרת איסור סחורה.

ייתכן כי החומרה של בעל שו"ת 'משנת יוסף' (ח"א, סי' כ"ז), האוסר לתת משלוח מנות מפירות שביעית, היא נפקא מינה הפוכה. לשיטת הר"ש נראה כי אין לקבל חומרה זו, כיוון שאין כאן מעשה מכירה, ואילו לדברי המשנה ראשונה יש מקום לאסור זאת, כיוון שסוף סוף הנותן מרוויח מפירות שביעית.

כמו כן, מסברא נראה שצריכה להיות נפקא מינה יסודית בין תפיסת הר"ש לבין דעת המשנה ראשונה בשאלה מי עובר על איסור סחורה. לפי סברת המשנה ראשונה, שאסור להתעשר מפירות שביעית, עיקר האיסור הוא על המוכר. לעומת זאת, אם פעולת מכירה היא פעולה האסורה בפירות שביעית, הרי שגם המוכר וגם הקונה שותפים באיסור. אכן, הפוסקים נחלקו בשאלה זו, וכפי שיתבאר.

המאירי כותב:

"אסור ליקח פירות שביעית מעם הארץ, שמא שביעית הם, והוא נעשה על ידינו סוחר בהם" (סוכה לט. ד"ה המשנה התשיעית).

מדבריו משמע שהאיסור הוא רק על המוכר, והקונה נחשב למכשיל את המוכר באיסור זה. לעומת זאת, המקנה (קידושין נב.) סבר שאיסור מכירת פירות שביעית חל על הקונה כמו על המוכר, ובדבריו משתקפת ההבנה שפעולת המכירה היא האסורה.

ג. אוספי שביעית

הגמרא בסנהדרין (כו.) אומרת שבתחילה אמרו שסוחרי שביעית פסולים לעדות, ואילו אוספי שביעית כשרים לעדות. בשלב שני, כשראו חז"ל שהאוספים משלמים מעות לעניים והעניים אוספים בשבילם, חזרו לומר: אחד זה ואחד זה פסולים. הר"ש והמשנה ראשונה מביאים גמרא כסייעתא - כל אחד לשיטתו.

הר"ש (על משנתינו) מסביר, שסוחרים הם המלקטים על מנת למכור ולכן הם פסולים, ואילו אוספים הם אלו שמוכרים מה שאחרים ליקטו, וממילא אין הם עוברים על איסור סחורה. לפי דרך זו לא מובן למה בשלב השני גזרו גם על האוספים, וביחס למקרה זה מחדש הר"ש, שייתכן כי גם קנייה בזול על מנת למכור ביוקר נאסרה.

המשנה ראשונה - הסבור שקנייה בכמות מרובה על מנת למכור ביוקר היא איסור סחורה - מסתייע מכך שאוספי שביעית נפסלו לעדות, אולם הוא לא מפרש מה היה בשלב הראשון. ייתכן שבשלב הראשון האוספים אספו בעצמם רק מעט, וכל אחד מהם 'אכל' את המעט המותר לו כקמעונאי; בשלב שני, "משרבו ממציאי מעות לעניים" האיסוף הפך לסיטונאי ולכן הפך להיות אסור. ממילא, האוספים שעברו על איסור 'לאכלה ולא לסחורה', נפסלו לעדות.

ד. שיטת רש"י - בין ביעור לסחורה

בגמרא בסוכה (לט.) מובאת ברייתא:

"דתניא: אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון שלש סעודות".

ומפרש רש"י:

"דהתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה, שכל פירות שביעית חייבין להתבער בשביעית הן ודמיהן ולא שיעשה בהם סחורתו להצניע לאחר שביעית ולהעשיר. ועמי הארץ חשודין על כך, לפיכך אין מוסרין להם דמים ליקח מהם כלום בדמים דקעבר אלפני עור לא תתן מכשול".

תוס' על אתר (ד"ה שאין), וכן הר"ש במשנתינו, הבינו כי כוונת רש"י היא שהקונה מכשיל את המוכר בשמירת דמי שביעית לאחר מועד הביעור, ומתוך כך הקשו: הרי גם פירות שאין להם ביעור (המצויים כל העת בשדה) הם בכלל איסור סחורה, אע"פ שאין בעיה שהמוכר ישמור את הכסף זמן רב. לאור קושייתם, תוס' נקטו שאסור למסור דמי שביעית לעם הארץ עקב החשש שהוא ישתמש בהם שימוש אסור, כגון פריעת חוב, וכדומה.[5] לאור שיטתם היסודית בהבנת איסור סחורה מובן מדוע התוס' אינם חוששים לאיסור סחורה בעצם הקנייה מעם הארץ, שכן אין חשש שעם הארץ ליקט על מנת למכור וגם מכר בעצמו.

מהבנתם של הר"ש ושל התוס' בדברי רש"י עולה כי עיקר החשש במסירת דמי השביעית לעם הארץ הוא בכך שעם הארץ לא יבער את המעות. לפי זה, לחינם הזכיר רש"י בדבריו את איסור הסחורה.[6] לענ"ד, יש להסביר את שיטת רש"י באופן אחר. לפי רש"י מהות איסור סחורה היא ההתעשרות מפירות שביעית, כהבנת המשנה ראשונה, וכפי שכתב רש"י עצמו: "ולא שיעשה בהם סחורתו להצניע לאחר שביעית ולהעשיר". לשיטת רש"י, הדרשה 'לאכלה ולא לסחורה' לא אוסרת את מעשה המכירה, אלא את הפקת הרווח מפירות שביעית, וממילא מובן כי המכשלה היא אכן באיסור סחורה.[7] לדברינו, רש"י הזכיר את חובת הביעור רק כהוכחה לכך שאסור להתעשר מפירות שביעית - משמעות הביעור היא שאסור לצבור פירות שביעית, לכן, גם בפירות שאין בהם חובת ביעור ישנו חשש סחורה על ידי עם הארץ (בהתעשרותו מן הפירות) והקונה מכשיל אותו בכך.[8]

ראיה להבנתנו ניתן להביא מדברי רש"י בהמשך הסוגייה:

"...ואע"ג דלא ידעינן ביה בהאי דודאי הפקיר מחזקינא ליה בהכי... לפיכך מוסרין לו דמיהן ולא חשדינן ליה שיצניעם לסחורה..." (סוכה לט: ד"ה ונקחין).

כלומר, ניתן למסור דמי שביעית למי שאינו חשוד, כי הוא לא ישמור אותם לסחורה. רש"י לא מזכיר כאן את בעיית הביעור, ולפי דברינו הדברים מוסברים היטב: לשמור לסחורה פירושו על מנת להתעשר, וממילא יוצא שאם אדם אינו שומר לסחורה הרי שהוא לא ישאיר את הפירות אצלו לאחר זמן הביעור. כך מפורש גם ברש"י בדף מא. (ד"ה וביקש ליקח לו חלוק): "ואינו יכול דהתורה אמרה לאכלה בתוך הזמן ולא לסחורה, וזה מתקיים לשנה הבאה" - 'סחורה' היא כל דבר שמתקיים, ואילו שביעית ניתנה לצריכה שוטפת.[9]

רש"י בבכורות מסביר מדוע אסור לפדות פטר חמור בשה שנקנה בדמי שביעית:

"דכיון דבעי למיתב פדיונו לכהן לא פריק ליה, דלאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה, ונמצא זה קונה חמור בפירות שביעית שאינו ראוי לאכילה" (יב: ד"ה ודאי).

לפי דבריו, הבעיה בפדיון היא לא עצם מעשה המכירה, אלא העובדה שהדבר הנקנה אינו ראוי לאכילה, וממילא יש לראותו כנכס ולא כהוצאה שוטפת.[10] אכן, תוס' על אתר נשארים בתימה על דין זה.

רש"י בבבא קמא (קא: ד"ה יש להן; קב. ד"ה לתוך משרה) הסביר שאסור לשרות בגדים ביין שביעית כדי לכבסם, מדין 'לאכלה ולא לסחורה'. ייתכן שרש"י לא דייק בדבריו, והתכוון לדין 'לאכלה ולא להפסד', כיוון שיסוד שני האיסורים נעוץ בשינוי מייעוד הפירות לאכילה. ברם, ידידי הרב גד אלדד הציע, שאם עיקר סברתו של רש"י באיסור סחורה היא שאסור להתעשר מפירות שביעית, ייתכן שדבריו של רש"י מכוונים כפשוטם: כאשר האדם שורה בגד ביין שביעית, הוא מרוויח בכך שהוא אינו צריך לקנות יין או חומר כביסה אחר, וממילא הוא עובר על דין 'לאכלה ולא לסחורה', ודברי פי חכם חן.

ה. שיטת הרמב"ם

מדבריו של הרמב"ם עולה שגם הוא הבין כרש"י:

"אין עושין סחורה בפירות שביעית. ואם רצה למכור מעט מפירות שביעית מוכר אותן, והדמים הרי הן כפירות שביעית, ילקח מהן מאכל ויאכל בקדושת שביעית" (פ"ו, ה"א).

הרמב"ם מדגיש שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית וההיתר הוא רק למכור מעט. לשיטת הר"ש, מעשה המכירה לא תלוי בכמות; אולם, לשיטת הרמב"ם, מותר למכור מעט. מכאן נראה שגם הרמב"ם סבר שסחורה פירושה עשיית רווח. הבנה זו עולה גם מדבריו ביחס לדיני לוקח ולוקט ירק שבמשנתנו. הרמב"ם אוסר לחלוטין תהליך של קנייה ומכירה, ואת שני המקרים בהם המשנה התירה למכור הוא מפרש כשהלקיחה במקור הייתה דווקא לצורך עצמו:

"לא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר, ולא יצבע מקליפי שביעית בשכר, מפני שזה עושה סחורה בפירות שביעית. לקח ירקות לאכול והותיר - מותר למכור המותר, והדמים שביעית. וכן אם לקט ירקות לעצמו ולקח מהן בנו או בן בתו ומכר - הרי זה מותר, והדמים דמי שביעית" (פ"ו, ה"ב).

ביטוי חריף יותר אומר הרמב"ם ביחס לחמרים:

"החמרים העושים בפירות שביעית מלאכת שביעית האסורה, כגון שהביאו יותר מדאי, הרי שכרן כדמי שביעית, ודבר זה קנס להם. ומפני מה קנסו בשכר החמרים ולא קנסו בשכר הפועל? מפני ששכר הפועל מעט לא קנסו בו, משום כדי חייו" (פ"ו, הי"ד).

הרמב"ם מתייחס למשניות בפ"ח, העוסקות במי שאמר לחברו 'הא לך איסר ולקט לי ירק', שהדמים אינם דמי שביעית כיוון שהתשלום הוא תמורת עבודת חברו. באותו אופן, החמרים שאספו יותר מדי יכולים לקבל תשלום עבור פעולת האסיפה. החידוש הוא, שבגלל שהחמרים אספו יותר מדי קנסו אותם, שאפילו השכר שנוטלים על עבודתם יהיה כדמי שביעית. מהדין עצמו ניתן להסיק שיש כמות שמותר לאדם לאסוף בשביל עצמו או בשביל חברו וישנה כמות שאסור לאסוף. הטעם לכך הוא שפירות שביעית ניתנו לכולם, ולכן כל אחד צריך לאסוף כדי לאכול ואסור לאסוף בכמויות מסחריות.

החידוש הגדול בדבריו של הרמב"ם הוא הביטוי "העושים בפירות שביעית מלאכת שביעית האסורה, כגון שהביאו יותר מדי". כלומר, איסוף מרובה נחשב "מלאכת שביעית האסורה". אפשר שהאיסוף המרובה מורה על כך שהקצירה נעשתה כדרך הקוצרים וללא השינוי הנדרש,[11] אולם, אין לכך רמז ברמב"ם. בנוסף, הניגוד לפועל שליקט מעט ולכן לא נקנס, מורה שלא זה המוקד של חטאם. יותר מסתבר לפרש, שכל האיסור לקצור כדרך הקוצרים נועד למנוע לקיחת כמות מרובה של הפירות, ולכן, מי שלקח הרבה למעשה עבר על איסור מלאכה בפירות שביעית, אפילו אם הוא קצר בשינוי.

לפי זה, איסור סחורה אינו סניף גרידא בקדושת הפירות. כל מהותה של השמיטה ואיסוריה (לפחות קצירה ובצירה) היא "ואכלו אביוני עמך",[12] והסחורה - במסגרתה אדם בודד אוסף ומוכר על מנת להתעשר - היא ביטוי להפרה הבוטה ביותר של עיקרון זה, עד כדי כך שראוי לכנותה "מלאכת שביעית האסורה".

למעשה, שיטתו של הרמב"ם, שהכל נעוץ בשאלה הכמותית, כתובה במפורש גם ביחס לאיסורי הקצירה והבצירה:

"וזה שנאמר 'את ספיח קצירך לא תקצור', שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה. ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה. כיצד? כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר... אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל" (פ"ד, ה"א).

כמו כן, במקום אחר מפורש בדבריו, שיש שני מסלולי חיוב מקבילים המובילים לאותה תוצאה - קצירה כדרך הקוצרים וקצירת כל הפירות:

"ואלו כלים שאין האומן רשאי למכרן למי שהוא חשוד על השביעית... ולמלאכה שאפשר שתהיה אסורה ותהיה מותרת - מותר למכרו לחשוד. כיצד? מוכר הוא לו המגל והעגלה וכל כליה, אם יקצור בו מעט ויביא על העגלה מעט - הרי זה מותר. ואם יקצור כדרך הקוצרין, או יביא כל פירות שדה - אסור" (פ"ח, הל' ב-ג).

גם ביחס למצות ההפקר חילק הרמב"ם בין איסוף מרובה לבין איסוף מועט, ובדבריו מפורשת הסברא שהאיסוף הכמותי מהווה ביטוי מובהק להבעת בעלות, בניגוד למטרת השמיטה:

"מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית, שנאמר 'והשביעית תשמטנה ונטשתה'. וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מצות עשה, וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו. אלא יפקיר הכל ויד הכל שוין בכל מקום שנאמר 'ואכלו אביוני עמך'. ויש לו להביא מעט לתוך ביתו כדרך שמביאין מן ההפקר, חמש כדי שמן, חמש עשרה כדי יין.[13] ואם הביא יתר מזה - מותר" (פ"ו, הכ"ד).

אם כן, ניתן לסכם את שיטתו של הרמב"ם כך: ישנה הלכה בסיסית, הקובעת שאסור לאדם ללקט הרבה. הסחורה, שהיא הדרך המשוכללת לתרגום הכמות לעושר פרטי - שהרי אדם בודד לא יכול לאכול תנובה של שדה שלם - אסורה מעצם דין השביעית.[14]

בפתח הדברים הבאנו את דברי הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות, הרואה לנכון למנות את דין 'לאכלה ולא לסחורה' כמצות עשה נוספת. לנוכח הסבר שיטת הרמב"ם, נראה שהרמב"ם לא מנה עשה זה בנפרד, משום שמהות השביעית וכל איסוריה שוללים סחורה בפירות שביעית.

חיזוק להבנה שרש"י והרמב"ם סבורים כי מוקד איסור הסחורה בפירות שביעית הוא ההתעשרות מן הפירות, ניתן לדלות מהגדרת מצות הביעור לשיטתם. רש"י (פסחים נב: ד"ה משום) והרמב"ם (פ"ז, ה"ג; פ"ז, ה"ז) מפרשים את מצות הביעור כאיבוד של הפירות, בניגוד לתוס' (פסחים נב: ד"ה מתבערין) הסבורים כי גדר הביעור הוא הפקר הפירות. נראה לומר - אליבא דרש"י והרמב"ם - שכיוון שאסור להתעשר מפירות שביעית הרי שיש להשמיד את הפירות שנותרו בזמן הביעור.

ו. שמיטה חברתית מול שמיטה חקלאית

ייתכן כי המחלוקת בין הרמב"ם ורש"י לבין הר"ש בהבנת איסור סחורה, משקפת קריאה שונה של מוקד שנת השמיטה. לשיטת הרמב"ם, מוקד השמיטה הוא המוקד החברתי - "ואכלו אביוני עמך", ומכאן נובע שאיסור הסחורה קשור בקשר הדוק לאיסורי הקצירה וחובת ההפקרה. הרמב"ם לא גרס שאיסור סחורה נלמד מהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", כיוון שהוא הבין כי פסוק זה מתיר את האכילה, ושולל את ההווא אמינא שאיסורי הקצירה והבצירה הם איסורים מוחלטים. כך משמע בדבריו בראשית פ"ד:

"כל מה שתוציא הארץ בשנה שביעית... הכל מותר לאכלו מן התורה, שנאמר 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה'. אפילו שדה שנטייבה בשביעית וצמחה - פירותיה מותרין באכילה. וזה שנאמר 'את ספיח קצירך לא תקצור', שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה. ואם קצר כדרך הקוצרין - לוקה. כיצד? כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר... אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל" (פ"ד, ה"א).

לעומת זאת, התוס' (ראש השנה ט. ד"ה וקציר; סוכה לט: ד"ה בד"א) ורבי עובדיה מברטנורא (פ"ח, מ"ו) הבינו שמוקד השמיטה הוא שביתה חקלאית,[15] ולכן דרשו שינוי בגוף הקצירה, כגון קצירה בכלי שאינו מיועד לכך. כמו כן, לעיל הבאנו את הסבר התוס' לכינויו של איסור סחורה 'אבק שביעית': שאינו מעיקר דיני השמיטה, בניגוד לזריעה.

ז. איסור מדידה

שנינו במשנה:

"אין מוכרין פירות שביעית לא במדה ולא במשקל ולא במנין. ולא תאנים במנין ולא ירק במשקל. בית שמאי אומרים: אף לא אגודות; ובית הלל אומרים: את שדרכו לאגוד בבית - אוגדין אותו בשוק, כגון הכרשין ונץ החלב" (פ"ח, מ"ג).

מדוע אסור למכור פירות שביעית במידה? הר"ש על אתר, מביא את נימוקו של הירושלמי, הגורס שאם מוכרים פירות שביעית בלי מידה הם ימכרו יותר בזול. הירושלמי שואל מדוע שלא נתיר מדידה ונקבע שחייבים למכור בזול, ומשיב: "אם את אמר כן, אף הוא אינו נוהג בהן בקדושה". משמע מהירושלמי שמטרת איסור המדידה היא לדאוג לכך שגם במסגרת של מכירה מותרת יש לשים לב לעובדה שאנו עוסקים בפירות קדושים.[16]

הרמב"ם, לשיטתו, הלך בדרך אחרת:

"אין מוכרין אותן לא במידה לא במשקל ולא במנין, כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית. אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר... ואוגר.. כדי שלא יהיה כמוכר בצמצום" (פ"ו, הל' ג-ד).

ההדגשה על היותם של הפירות הפקר, לצד הדרישה שלא להקפיד על הכמויות, תואמות את שיטתו של הרמב"ם, שאיסור סחורה נובע מהפן החברתי שבשמיטה, ונקבע הלכה למעשה על בסיס היסוד הכמותי.

יש להעיר כי הביטוי של בית הלל "את שדרכו לאגוד בבית - אוגדין אותו בשוק", מאוד מתאים לגישתו של הרמב"ם, שההיתר למכור הוא רק החלפה של מעט היבול שהיה מותר לו לאסוף לביתו.[17]

ח. צבע ופועל

המשנה בה פתחנו, קובעת כי הצבע צובע לעצמו, אולם אסור לו לצבוע בשכר, כיוון שאין עושין סחורה בפירות שביעית. לעומת זאת, פרק לאחר מכן אנו מקבלים תמונה שונה:

"האומר לפועל: הא לך איסר זה ולקט לי ירק היום - שכרו מותר; לקט לי בו ירק היום - שכרו אסור. לקח מן הנחתום ככר בפונדיון, כשאלקוט ירקות שדה אביא לך - מותר; לקח ממנו סתם - לא ישלם לו מדמי שביעית, שאין פורעין חוב מדמי שביעית" (פ"ח, מ"ד).

במשנה נאמר במפורש שמותר לשכור פועל שילקט ירקות הקדושים בקדושת שביעית עבור בעל הבית, ויש לעיין במה שונה מקרה זה מצביעה בשכר, ויעוין בתוספות יום טוב (פ"ח, מ"ד) שעמד על סתירה זו.

יש לציין כי למעשה, ההיתר בפ"ח הוא היתר כפול: החלק הראשון של המשנה ('לקט לי ירק היום') מתיר לשכור פועל על מנת ללקט ירקות, ובמקרה זה אין קדושת שביעית חלה על שכרו. בנוסף, במקרה שבו מדובר בקנין מן הלוקח ('לקט לי בו ירק היום') אין הכוונה שפעולה זו אסורה, אלא שהשכר נתפס בקדושת שביעית ('שכרו אסור'). לכן, גם אם נפרש במשנת הצבע, שהצבעים שייכים לצבע - כמו שפירש הרמב"ם בפיהמ"ש ובהלכות (פ"ו, ה"ב) - וגם אם נפרש שהצבעים אינם של הצבע והוא רק פועל לצורך עבודת הצביעה - כפי שהבין המשנה ראשונה - הרי שהסתירה בין המשניות עדיין קיימת.

התוספות יום טוב תירץ שצבע 'רווח טפי'. מהלך זה מתאים היטב לשיטת הרמב"ם, שאוסר להרוויח מפירות שביעית. כך משמע גם מפירושו של הרב קהתי, שהוסיף: "שאין עושים סחורה בפירות שביעית כדי להשתכר בהם". כפי שהסברנו למעלה, לשיטת הרמב"ם סחורה איננה פעולת מכירה בדווקא, אלא כל תהליך המביא לרווח מפירות שביעית. לכן, אם מקבלים את ההנחה שהצבע מרוויח הרבה, בעוד שהפועל מוכר ירקות בסכום זעום ומרוויח מעט, הסתירה יושבה.

לענ"ד, ניתן להטעים את ההנחה שיש פער בין משכורתו של הצבע לזו של הפועל. הצבע הוא אומן, ולכן מומחיותו בהפקת צבעים - או בפעולת הצביעה - גורמת לכך ששכרו יהיה הרבה מעבר לשווי הפירות מהם הפיק את הצבע. במשנת הפועל, לעומת זאת, מדובר על אדם שמלקט ירקות, ומטרתה היחידה של פעולת הדיוט זו היא לחסוך את הטירחה לבעל הבית (בין אם מדובר בשכירות ובין אם מדובר בקניית הפירות מן הפועל).

ט. דרך מכר

הר"ש - שלשיטתו איסור סחורה הוא איסור על פעולת המכירה ולא על ההשתכרות - קבע לגבי איסור התשלום לצבע: "וצביעה בשכר כסחורה". כלומר, דין זה אינו עיקר איסור סחורה. כמו כן, הר"ש הזכיר את חידושו של הירושלמי (פ"ז, ה"א) שאסור לצבוע אפילו בטובת הנאה, שהרי אם מבינים שפעולת המכירה נאסרה אזי כמות הכסף המשולם לא מעלה ולא מורידה. הרמב"ם, שלשיטתו האיסור הוא להרוויח הרבה מפירות שביעית, אכן לא הזכיר את דינו של הירושלמי.

שומה עלינו להבין מהו הנימוק לכך, שלשיטת הר"ש התשלום לשכר אינו נחשב כסחורה ממש אלא רק דבר הדומה לסחורה, ונציע את הנראה לענ"ד.

מכח דברי הירושלמי (פ"ז, ה"א), האוסר צביעה אפילו תמורת טובת הנאה, המשנה ראשונה (פ"ח, מ"ד) דחה את תירוצו של התוספות יום טוב שרווחיו של הצבע גבוהים משל הפועל, הסיק שהצבעים אינם של הצבע והציע חילוק אחר בין צבע לבין פועל: "ונראה דבמידי דמאכל שרי טפי דעיקר שביעית לאכילה. אבל צביעת בגדים דמי טפי לסחורה". לדבריו, מותר לאדם לצבוע בגדים לצורך עצמו, למרות שזו אינה אכילה במובן הפשוט של המילה, אולם אם הוא גם צובע וגם שלא לעצמו יש כאן התרחקות מופרזת מייעוד הפירות (אכילה), ולכן אנו רואים זאת כפעולה הדומה למכירה. בניגוד לכך, מי שנשכר לאסוף ירקות פועל לקידום מטרת האכילה.

עם זאת, גם לאחר שיישבנו את הסתירה בין המשניות, יש לדון בשאלה, מדוע לשיטת הר"ש מותר לבעל הבית לומר לפועל 'הא לך איסר ולקט לי בו היום ירק', הרי במקרה זה נתפס הממון בקדושת שביעית, ואם כן, מדובר לכאורה בפעולת מכר רגילה. במקרה המתואר במשנה זו, הפועל מלקט על מנת למכור והוא מוכר בעצמו, ואם כן, הוא עובר על כל התנאים הדרושים לאיסור סחורה מדאורייתא לפי שיטת הר"ש במשנת הצבע. אכן, הר"ש, בביאורו למשנת הפועל, הזכיר את הירושלמי שאמר על המשנה שהיא מהלכות של עימעום, כלומר - הלכות שהירושלמי לא יודע כיצד להסבירן.[18] אולם, למסקנה, דין המשנה קיים, והוא מהווה קושייה על שיטת הר"ש.

לענ"ד נראה להציע שבמקרה של 'הא לך איסר ולקט לי בו היום ירק', הרי שלהלכה המלקט אמנם נחשב מוכר, והאיסר נתפס בקדושת שביעית, אולם אין זו 'דרך מכר', משום שהעיסקה נקבעה מראש. ניתן להוסיף כי המלקט לא מלקט על מנת למכור אלא על מנת לעמוד בדיבורו, שהרי בעל הבית כבר נתן לו את האיסר.[19]

סברא זו מפורשת בתוס' בראש השנה, הדן בפסול אוספי שביעית לעדות. תוס' מבינים שמדובר בפסול מדרבנן בלבד, ומנמקים מדוע אין באיסוף פירות שביעית בעיה מדאורייתא:

"וסוחרי שביעית מיירי בזמן הזה. אי נמי, בסחורה דרבנן, כי ההיא דזה בורר גבי ממציאי מעות לעניים ואזלי עניים ואספו ומייתי, שאין זו סחורה גמורה, דאזלי בשליחותייהו" (כב. תוד"ה ואלו).

מקור נוסף בו ניתן לזהות את העיקרון שרק דרך מכר נאסרה הוא התוס' בסנהדרין (כו. ד"ה ימכרו). המשנה אומרת שאם נפלה סאה של תרומה לפחות ממאה סאין של שביעית - ירקבו. הגמרא שואלת: מדוע אי אפשר למכור הכל לכהן בדמי תרומה חוץ מאותה סאה. תוס' מקשים על שאלת הגמרא: הרי אסור לעשות סחורה בפירות שביעית, והם מתרצים:

"וי"ל דסחורה היינו כשמוכרה בשוק כעין חנות, דדמי לסחורה. אבל פעם אחת, כעין אקראי בעלמא, ליכא משום סחורה".

הבלעה

נראה שעלינו להפעיל את החידוש של 'דרך מכר' גם בסוגיית הבלעה, וכפי שיתבאר.

הירושלמי (פ"ז, ה"א) מביא ברייתא, לפיה מותר לשניים לאסוף על מנת למכור ושאחד מהם ימכור בשביל שניהם. התנאי הוא שכל אחד מהם ילקט לעצמו והם לא יהיו שותפים בפירות, אבל אם אחד מוכר את של שניהם - מותר. הר"ש (פ"ז, מ"ג) מסביר שיסוד ההיתר הוא בכך שהמוכר מבליע את שכרו בשל חברו ולכן הדבר מותר. היות שבמסגרת איסור סחורה מעשה המכירה אסור מדאורייתא, קשה להבין כיצד מועילה ההבלעה, הרי סוף סוף המוכר ליקט על מנת למכור, והוא אכן מכר את פירותיו שלו.

היה ניתן לומר כי היות שמותר למוכר למכור את של חברו - שהרי הוא לא ליקט את פירות חברו - נמצא שהוא מבליע את שכרו בשל חברו כאשר הוא נותן את הפירות שלו במתנה, וגובה מחיר כפול על של חברו, ורק הקונים לא יודעים זאת. ברם, לא ברור שפיתרון כזה יוכל להועיל באיסור דאורייתא. נציין כי הר"ש מסתמך על דינו של הבבלי בסוכה לט., המתיר הבלעת דמי אתרוג בלולב. עם זאת, בסוגייה שם הבעיה היא רק בעיה מדרבנן של 'מסירת דמי שביעית לעם הארץ', ולא איסור סחורה.

לפיכך, נראה להציע שגם כאן ההבלעה גורמת שהפירות של המוכר לא ימכרו בדרך מכר, מתוך הנחה שרק סחורה בדרך מכר נאסרה. הסברא בדבר היא שכל מי שלוקט למכור מעונין למכור את שלו, ולא שחברו המתחרה בו[20] יצליח למכור. כאשר המוכר מוכר גם את שלו וגם את של חברו אין כאן דרך מכר, ולכן הוא אינו עובר על איסור סחורה מדאורייתא.

אחר כל זאת, עדיין נותר לנו להתמודד עם המקרה בו נאסר על הצבע לצבוע בשכר. אם רק סחורה בדרך מכר נאסרה, מדוע שלא נאמר כי גם שכירת צבע איננה נחשבת כדרך מכר, הרי העיסקה נקבעה מראש? נראה כי היות שזו דרך עבודתו השגרתית של הצבע הדבר דומה (!) לסחורה - כלשון הר"ש - ומשום כך נאסר. לאחר שהצביעה מוגדרת כמכירה, מחדש הירושלמי שהיא אסורה אפילו בטובת הנאה, שהרי באיסור מכירה כמות הכסף לא משנה (אליבא דהר"ש).

לפי דברינו, לשיטת הרמב"ם הבלעה לא אמורה להועיל באיסור סחורה, שהרי סוף סוף המוכר מתעשר מפירות שביעית. ואכן, בשם החזון איש מוסרים (משפטי ארץ י"ב, הערה 20) שהבלעה אמנם מונעת את תפיסת הדמים בקדושת שביעית - כי אין דמים המשולמים על פירות השביעית - אולם היא איננה מועילה להתיר איסור סחורה. את הגמרא בסוכה לט., המתירה הבלעת דמי אתרוג בלולב, ואת פסיקת הרמב"ם בנידון (פ"ח, הי"א) נצטרך להסביר כמכירה בכמות מועטת, בה אין איסור סחורה.[21]

י. טובת הנאה

כאמור, הירושלמי (פ"ז, ה"א) אסר לצבע לצבוע אפילו בטובת הנאה. לעומת זאת, המשנה (פ"ד, מ"ב) אומרת שלדעת בית הלל אוכלים פירות שביעית גם בטובה, ונמצא שדעת בית הלל חולקת על דברי הירושלמי. הראב"ד (הובא בר"ן עבודה זרה כד. באלפס) הסביר שטובת הנאה ממונית אסורה לכולי עלמא מדין סחורה, כירושלמי, והמחלוקת בין בית שמאי לבית הלל היא רק לגבי טובת דברים.

הרמב"ם, הסבור שאיסור סחורה הוא רק ברווח משמעותי, השמיט מן ההלכות את דברי הירושלמי, וככל הנראה הוא סבור שאין איסור לצבוע בטובת הנאה.[22]

ראיה נוספת לכך שהרמב"ם חולק על הירושלמי, ניתן להביא מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות (פ"ח, מ"ה). המשנה אומרת שאין משלמים לבלן ולספן בדמי שביעית, אבל נותנים להם דמי שביעית במתנה. לשיטת הר"ש, שפעולת מכירה היא האסורה בשביעית, הסברא נותנת שמתנה מותרת, שכן המקבל היה יכול ללקט את הפירות בעצמו, וממילא אין כאן פעולה בפירות שביעית אלא רק העברתם מאדם אחד לאדם אחר. הרמב"ם, לעומת זאת, פירש:

"ולכולן הוא נותן מתנת חנם ואינו עושה חשבון שכרם, ואף על פי שיש בדבר ההוא דרך מדרכי גמילות חסד, כבר נתבאר לך שהוא מותר, והוא מה שאמר 'אוכלים פירות שביעית בטובה ושלא בטובה' ".

היות שהבלן והספן נתנו שירות ששווה כסף, הרמב"ם נדרש לסוגייה כיצד מותר לשלם להם בדמי שביעית. לשם כך הוא מביא את שיטת בית הלל כמקור המתיר לתת דמי שביעית מדין 'אוכלים בטובה'. אם כן, מוכח שהרמב"ם סבר ש'אוכלים בטובה' כולל טובה ממונית. וכך פירש גם בפ"ד (מ"ב): "פירוש בטובה שהוא גמילות או שבח, וכאילו עושה לו שאילתו". היות ששבח פירושו טובת דברים, נראה שגמילות היא טובת הנאה ממונית.

הרמב"ם עומד על כך שכאשר בעל הבית משלם לספן ולבלן הוא 'אינו עושה חשבון שכרם'. הסבר הדבר הוא שלשיטת הרמב"ם אסור להתעשר מפירות שביעית, וכאן התשלום הוא תשלום מועט ולכן מוגדר כ'גמילות חסד'. בנוסף, הרמב"ם (פ"ו, ה"י) קובע שמי שעשה גמילות חסד בפירות שביעית צריך להודיע על כך למקבל, ככל הנראה כדי שהוא לא ירוויח מכך שהכרת הטוב תיזקף לחשבונו.

יא. חליפין ומתנה כנגד מתנה

לאור דברי המשנה (פ"ח, מ"ד), פסק הרמב"ם:

"הלוקח מן הנחתום ככר בפונדיון ואמר לו בשעת לקיחה 'כשאלקט ירקות שדה אביא לך בו' - הרי זה מותר, ואותו הככר הרי הוא כפירות שביעית" (פ"ו, הי"ד).

הרמב"ם מפרש את המקרה, הנזכר במשנה, כעסקת חליפין - ככר תמורת ירקות שדה. מתוך כך, הוא מחדש שהככר נתפס בקדושת שביעית. לרמב"ם אין מניעה מלפרש כך את המשנה, כיוון שלשיטתו אין בעיה של סחורה בכמות מועטת, ואולי ניתן לומר כי בכל החלפה של אוכל באוכל - גם בכמויות גדולות - אין בעיית התעשרות מפירות שביעית, היות שגם התמורה מיועדת לאכילה, דהיינו - צריכה מועטת.

הר"ש, לעומת זאת, אינו יכול להעמיד את המשנה בחליפין, משום שלשיטתו פעולת המכירה אסורה ללא קשר לכמות או סוג התמורה. לפיכך, הר"ש מפרש את המשנה של מחליף ירקות שדה תמורת ככר בפונדיון, במתנה כנגד מתנה - עיסקה בה לא נתפסת קדושת שביעית בככר. לשיטת הר"ש, מתנה מול מתנה איננה מכר ולכן אין בה בעיית סחורה.[23]

המשנה בסוכה (לט.) אומרת: "הלוקח לולב מחברו בשביעית, נותן לו אתרוג במתנה". ובירושלמי (פ"ח, ה"ז) מובא שרבי יוחנן היה לוקח יין במתנה מהחנווני ונותן לו במתנה את המעות. הרמב"ם (פ"ח, הי"א) הביא דין זה להלכה, ויש לומר שלשיטתו דין זה יוגבל אך ורק לנתינת מתנה מועטת.

אם כן, נוכל לומר כי מצאנו נפקא מינות נוספות בין הרמב"ם לר"ש: לפי הר"ש אין כל בעיה בנתינת פירות שביעית במתנה, אולם אין היתר כללי של ביצוע עסקת חליפין בפירות שביעית; לשיטת הרמב"ם נראה כי נתינת מתנה מותרת רק במתנה מועטת, אך יש מקום להתיר כל עסקת חליפין.

יב. קידושין בפירות שביעית

בסוגייה בקידושין (נ:; נב.) למדנו שניתן לקדש בפירות שביעית. רש"י מסביר מה הייתה ההווא אמינא שלא לאפשר קידושין שכאלו:

"ולא אמרינן לאו ממונו דזוכה בהן נינהו, אלא כיון דזכה בהן ממונו הוא לכל דבר. אי נמי, דלא תימא לאכלה אמר רחמנא ולא לדבר אחר" (נב. ד"ה המקדש).

צריך להבין, כיצד שולל רש"י את הצעתו השנייה, הרי התורה אכן אמרה 'לאכלה ולא לסחורה', ומדוע לא לראות את הקידושין כסחורה בדמי שביעית? ונראה שלרש"י איסור 'לאכלה ולא לסחורה' הוא בעצם איסור להתעשר (כפי שביארנו לעיל, בפרק ד'), והיות שניתן לקדש אישה בפרוטה, נמצא כי הקידושין בדמי שביעית חסכו למקדש פרוטה בלבד, ורווח שכזה אינו נחשב כהתעשרות.

הזכרנו לעיל את דברי התוס' בעבודה זרה (סב. ד"ה נמצא), הסוברים שהסחורה האסורה בשביעית היא לקנות הרבה ביחד להוליך ממקום הזול למקום היוקר. בהמשך דבריהם הם מתמודדים עם ההיתר לקדש אישה בדמי שביעית, וז"ל:

"ואע"פ שאמרנו שאסור לפרוע חובו מפירות שביעית משום דלאו לאכלה הוא, מכל מקום לקדש אשה מותר, אע"ג דלאו לאכלה הוא כדאמרינן פרק האיש מקדש (נב.)... וטעמא דמשום פריה ורביה אקילו ביה רבנן...".

מדבריהם נראה כי היה להם ברור שההווא אמינא לאסור קידושי אישה היא מדרבנן בלבד, ועל זה תירצו שמשום פריה ורביה הקלו. לפי דברינו ברור מדוע לשיטתם אין איסור סחורה מדאורייתא במקרה זה, שהרי יסוד איסור סחורה בפירות שביעית לשיטתם הוא בעשיית רווח, וכאן אין רווח משמעותי.

רעק"א (גליון הש"ס על אתר) הקשה על דברי התוס' מהירושלמי בשביעית (פ"ח, ה"ח): "אמר רבי יוסי: זאת אומרת שאסור ליקח אשה מדמי שביעית, דלכן מה בין הקונה אשה מה בין הקונה שפחה". לאור האמור עד כה ניתן להסביר כי הירושלמי צועד לשיטתו, שעצם המכירה בעייתית וכשיטת הר"ש, ולכן דין פרוטה כדין מאה ואין הבדל בין קידושי אישה לבין קניית שפחה. התוס' בעבודה זרה התירו לקדש אישה בדמי שביעית מעיקר הדין, כיוון שהם חולקים על שיטת הירושלמי ביסוד איסור סחורה.

הרב קאפח דייק מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות (קידושין פ"ב, מ"ז ובהערת הרב קאפח שם), שמותר לכתחילה לקדש בפירות שביעית. לפי זה יוצא כי הרמב"ם לשיטתו, שאיסור סחורה תלוי בכמות, וממילא מותר לכתחילה לקדש אישה בפירות שביעית.[24]

יג. שיטת הרמב"ן ותלמידיו

הצגנו עד עתה שתי גישות מרכזיות בהבנת איסור סחורה בשביעית. מדברי הרמב"ן ותלמידיו אנו למדים על שיטה נוספת, וכפי שיתבאר להלן.

הרמב"ן פירש:

"נמצא זה פורע חובו בפירות שביעית ורחמנא אמר לאכלה. פירוש, רחמנא אמר בפירות שביעית דלאכילה ניתנו ולא לדבר אחר, לפיכך אסור ליקח בפירות שביעית מן התורה כל דבר שאינו נאכל, כדתנן במסכת שביעית (פ"ח) אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית, אם לקח - יאכל כנגדן. וכל שכן בפירות שביעית עצמן, דאין לוקחין בהם עבדים וקרקעות והוא הדין לחלוק וטלית וכל דבר שאינו ראוי לאכילה... אלא שאסרו למכרן כדרך סחורה דתנן (שביעית פ"ח) אין מוכרין פירות שביעית לא במדה ולא במשקל וכו'... וטעמא דמילתא דדבר הראוי לאכילה הואיל ונתפס בקדושת שביעית ואפשר לנהוג בו קדושת שביעית - מותר, אבל דמים שאי אפשר לנהוג בהם קדושת שביעית, כגון חלוק - אסור, דמפקע להו מקדושתייהו ולא קרינא בהו לאכלה. ולפרוע חובו בפירות שביעית נמי משום האי טעמא אסור, דכיון דדמי הפירות נשארין בידו ואינן נתפסין הויא לה סחורה" (עבודה זרה סב. ד"ה נמצא).

וכדברי הרמב"ן כתבו גם הרשב"א, הריטב"א והר"ן על אתר. היות שהרמב"ן אומר כי איסור סחורה הוא כאשר מוציא דמי שביעית על דבר שלא יכול להיתפס בקדושת שביעית, כגון חלוק, הציע ר' איסר זלמן לשנות את הגירסה במשפט העוסק בפרעון חוב בדמי שביעית. במקום הנוסח: "דדמי הפירות נשארין בידו", הוא גורס: "דדמי הפירות אינם נשארים בידו". לפי זה יוצא שגדר איסור סחורה הוא איסור להפקיע קדושת שביעית, כמו שאמר הרמב"ן: "דמפקע להו מקדושתייהו". אמנם, מדברי הרמב"ן לא משמע כגירסתו של הגרא"ז, שהרי הוא אינו כותב שהפירות "אינם נשארים בקדושתם", אלא "נשארים בידו". בנוסף, הרב משה גולדשטיין בהערותיו על הריטב"א (הערה 31) העיר כי היות שהרשב"א והריטב"א גרסו גם הם כגירסתנו ברמב"ן, הרי שיהיה זה דחוק מאוד לשבש את גירסת כל הספרים.

בטרם ננסה להסביר את שיטת הרמב"ן, נסכם את עיקרי דבריו:

א. לשיטת הרמב"ן איסור סחורה הוא רק כאשר בתמורה לפירות שביעית או לדמי שביעית מתקבלים דברים שאינם ניתנים לאכילה, כגון עבדים, בהמה טמאה, חלוק או פריעת חוב. יסוד הדין הוא המשנה בשביעית (פ"ח, מ"ח), האוסרת לקנות בדמי שביעית דברים שאינם ניתנים לאכילה.

ב. לשיטתו של הרמב"ן אין איסור דאורייתא למכור פירות שביעית. מדובר באיסור דרבנן למכרן כדרך סחורה, ובכך עוסקות רוב המשניות שבפרקים ז' ו-ח' במסכת שביעית. בהקשר זה נציין שמהריטב"א על אתר משמע כהבנת הערוך, שסחורה היא 'אבק שביעית' כיוון שהיא אסורה רק מדרבנן.

ג. בהסבר האיסור לפרוע חוב בדמי שביעית, אומר הרמב"ן: "ולפרוע חובו בפירות שביעית נמי משום האי טעמא אסור, דכיון דדמי הפירות נשארין בידו ואינן נתפסין הויא לה סחורה". וכן בריטב"א: "שהרי דמי שביעית נשארים בידו ואינם נתפסין והויא לה סחורה". מפורש בדבריהם שהאיסור נובע מכך שהשביעית לא תופסת את דמיה. כלומר, העובדה ששביעית תופסת דמיה איננה רק תוצאה של המכירה, אלא היא חלק מההיתר למכור פירות שביעית.

ד. למרות שאסור להמיר פירות שביעית בדבר שלא ניתן לאכילה, מותר להמירם בכסף. הרמב"ן מסביר: "ומוכרין אותם במעות על מנת ליקח בהן פירות וכל דבר הנתפס בקדושת שביעית".

מה שטעון הסבר הוא כיצד נוצר מצב של 'הפקעת קדושה' בקניית דברים שאינם נתפסים בקדושת שביעית, הרי כאשר קונים בהמה טמאה באמצעות ממון שביעית, פירות השביעית - או דמי השביעית - נשארים בקדושתם, ולמעשה, הם רק עברו לבעלות המוכר. באופן דומה יש לברר, מה פירוש הדבר שדמי השביעית נשארים בידו של הלווה, הרי הוא נתנם למלוה.

בנוסף, יש לדון מי היא המרכזית מבין שתי ההגדרות לדבר שאסור לקנות בדמי שביעית: דבר שלא ניתן לאכול, או דבר שאינו נתפס בקדושת שביעית. נפקא מינה אפשרית היא האם ניתן לקנות בדמי שביעית מאכל הקדוש כבר בקדושת שביעית, זאת מתוך הנחה שדבר הקדוש בקדושת שביעית לא יכול להיתפס שוב בקדושה.[25]

ראוי לציין, שהסוגיות כפשוטן תומכות בהבנת הרמב"ן, שכן הדרשה 'לאכלה ולא לסחורה' מופיעה בבבלי בשני מקומות - עבודה זרה סב. ובכורות יב: - ובשני המקרים מדובר על המרת פירות שביעית בדבר שאינו מתקדש בקדושת שביעית: פריעת חוב ובהמה טמאה.

טרם ניגש לביאור דברי הרמב"ן, נשים לב לדברי הרשב"א והריטב"א, המוסיפים שתי נקודות, כאשר הם מביאים את שיטת הרמב"ן:

"פי' לאכלן בפני עצמן או למכרן ולקנות בהם דברים הנאכלים שיכולין להתבער בזמן הביעור... אבל לא דבר שאינו נאכל אלא שניתן לסחורה" (עבודה זרה סב. ד"ה נמצא).

התוספת הראשונה היא שהמכירה המותרת של פירות שביעית איננה רק בתנאי שמדובר באוכל, אלא אנו זקוקים גם לדבר שיכול להתבער בזמן הביעור. התוספת השנייה היא ש'סחורה' איננה פעולה אסורה, אלא החפץ האסור. כלומר, עבדים וקרקעות אינם ניתנים לאכילה, ולכן הם עצמם ניתנים ל'סחורה' - כנראה, במובן של רכוש. להלן נראה שכוונת שתי התוספות אחת היא.

בעלות הקב"ה על פירות שביעית

על מנת להסביר את שיטת הרמב"ן ניקח כדוגמה את דיני שומר שמסר לשומר. המשנה בבבא מציעא (לה:) אומרת ששומר שכר שמסר לשואל ומתה כדרכה - ישבע השוכר לבעלים, והשואל ישלם לשוכר. על כך אומר רבי יוסי: "כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו? אלא תחזור פרה לבעלים", וכדבריו פסק הרמב"ם (הל' שכירות פ"א, ה"ו) בנוגע לכל שומר שהוסיף בשמירה. למרות שהשומר לא פשע כשהוסיף בשמירה,[26] ולמרות שמבחינת הדין הצרוף השוכר יכול להישבע ולהפטר והשואל חייב לשלם לשוכר, הרי שבשורה התחתונה הבעלים הרשה לשומר רק להשתמש בפרה, ולכן הרווח שנוצר שייך לבעלים, והוא מכונה 'סחורה'.

אם נבין שפירות שביעית שייכים באופן בסיסי לקב"ה והוא הרשה לנו להשתמש בהם לצורך אכילה, נגיע למסקנה שאין אפשרות להרוויח מהם, כי הם לא שלנו לענין זה. הבנה זו מודגשת באמצעות איזכור חובת הביעור, כשם שבשוכר ושואל הרשות להשתמש ניתנת לפרק זמן מוגבל, כך גם בפירות שביעית - חובת הביעור מגבילה את זמן השימוש שלנו בפירות. לשיטתם של רש"י והרמב"ם יש איסור להתעשר מפירות שביעית, אך לשיטת הרמב"ן הרווח עצמו אסור, כי הוא אינו שייך לנו. לכן, כאשר האדם משתמש שימוש אסור בפירות, כמו קניית דברים שאינם מיועדים לאכילה, הרי שהוא צריך להחזיר את הרווח לבעלים - לקב"ה - וזה נעשה באמצעות התפסת קדושת שביעית בפירות מתוך ביתו או במעות שביד המוכר. הרווח שאינו שייך לנו הוא ה'סחורה', כפי שמתבאר בדבריהם של הרשב"א והריטב"א. במקביל, היות שהשימוש המותר בפירות הוא אכילה, מותר למכור אותם על מנת לקנות אוכל, שכן בכך מיושם דין 'לאכלה'.

לעיל עמדנו על כך שתפיסת הדמים בקדושת שביעית היא חלק מהיתר הסחורה (ולא תוצאה גרידא של המכירה), וכעת ניתן להבין היטב נקודה זו: יצירת רווח איננה כלולה ברשות השימוש שנתן לנו הקב"ה, ולכן יש להחזיר לו את הרווח שנוצר מהמכירה - את ה'סחורה'. זה בדיוק מה שקורה כשחלה קדושת שביעית על המעות - כעת הן שייכות לקב"ה.

לפי זה, מובן מדוע יש הפקעת קדושת שביעית בקניית בהמה טמאה שלא מתפיסה קדושה במעות. קדושת הפירות, החלה בפירות שביעית מאליה, היא היותם מיועדים לאכילה במצוותו של הקב"ה. כל יצירת רווח, שאינה כוללת את החזרת הרווח לקב"ה באמצעות ייעוד אובייקט חילופי לאכילה מהווה סטייה מקדושת הייעוד של הקב"ה שייעד לאכילה.

פרעון חוב בדמי שביעית

המהדיר על הריטב"א (עבודה זרה סב. הערה 22) עומד על כך, שלאור ההשוואה שעורכים הרמב"ן והריטב"א בין פורע חוב בדמי שביעית לקונה בהמה טמאה, גם פורע חוב בדמי שביעית יזדקק לתקנה של חילול הדמים שביד המלוה. לעומת זאת, הרמב"ם (פ"ו, הל' י-יא) חילק באופן ברור בין מי שקנה נכסים שאינם מיועדים לאכילה - שלגביו נאמרה תקנת חילול הדמים, לבין מי שהוציא דמי שביעית כהוצאה - שאינו נכלל בתקנה זו. פריעת חוב הרי היא כהוצאה, שכן היא מסלקת את שיעבודו של המלוה מנכסי הלווה וממילא סבור הרמב"ם שאין צורך לחלל את דמי הפרעון שביד המלוה.[27]

נראה שלפי הבנת הרמב"ם אסור להתעשר מדמי שביעית, ולכן עלינו לומר שרק קנין נכס נחשב כהתעשרות ובמקרה כזה יש לתקן את ההתעשרות על ידי חילול הדמים על נכסיו של הקונה; אולם, הוצאה בלבד (כגון פרעון חוב, נתינת צדקה וכדומה) נחשבת כחיסכון, ולכן אין צורך בחילול דמים במקרה כזה.

ברם, לשיטת הרמב"ן ותלמידיו, אפילו פורע חוב מדמי שביעית נזקק לתקנת חילול קדושת המעות שביד המלוה, כיוון שהוא פרע מדבר שאינו שלו. זו גם המשמעות של המשפט התמוה לכאורה: "שהרי דמי שביעית נשארין בידו" - את הדמים עצמם הוא אכן נתן למלוה, אבל בכלל נכסיו יש כעת את השווי של דמי השביעית. היות ששווי דמי השביעית מעולם לא ניתן לו, נמצא שחלק מנכסיו הוא 'סחורת הפירות' ויש להשיב חלק זה לבעליו - לקב"ה. כאמור לעיל, ההשבה מתבצעת באמצעות העברת קדושת המעות שביד המלוה לנכס אחר שביד הלווה.

השווי המעשי של פירות שביעית

לפי ההבנה שפירות שביעית ודמי שביעית אינם בבעלותנו, יש להקשות כיצד ניתן לקדש בהם אישה. זו אכן השאלה הבאה של הרמב"ן: "והא דאמרו המקדש בפירות שביעית מקודשת, דיעבד היא, אע"פ שאסור". הרמב"ן לא מסביר כיצד חלים הקידושין בדיעבד. למעשה, לפי המהלך שהובלנו בהסבר הרמב"ן, יש לדון באופן כללי כיצד חל קנין בדבר שאינו נתפס בקדושת שביעית.

נראה כי הסברא בדבר היא, שאמנם ניתנה לנו רק רשות לאכול פירות שביעית, אבל היות שהרשות נתונה לכל אחד, הרי שלהחזקת פירות שביעית באופן מעשי יש משמעות ויש גם שווי מסוים. שווי זה אינו קיים ברמה המשפטית העקרונית - רמה שבה אין לנו בעלות מלאה, או אפילו חלקית, בפירות השביעית - אבל בעולם המעשה יש שווי מסויים שאנשים מוכנים לשלם כדי להחזיק בפירות. כלומר, לכולם יש רשות לקטוף פירות שביעית ולאכול אותם אבל יש בכך טירחה. לפיכך, אסור לקחת פירות המוחזקים בידיו של אדם משום שהוא מממש את הזכות שלו להחזיק בפירות לאכילה. לכן, אדם יהיה מוכן לשלם כדי לאפשר לעצמו את מימוש זכות האכילה ללא טירחה, ולכן יש שוק ויש מחיר לפירות שביעית. בשווי מעשי זה ניתן לקדש אישה או לקנות חפצים. מאידך, המוכר שניצל את הזכות לקטוף ולאכול אכן 'עושה סחורה' בפירות שאינם שלו ולכן דמי המכר נתפסים בקדושת שביעית. במידה שהתמורה למכירה לא יכולה להיתפס בקדושת שביעית, המוכר עובר על סחורה בפירותיו של הקב"ה. בשל כך, הרמב"ן מסביר שלכתחילה אסור לקדש אישה בפירות שביעית, הגם שהחלות חלה בדיעבד.

יד. סיכום

שיטתם של רש"י והרמב"ם היא שאסור להתעשר מפירות שביעית, ולכן רק מכירה בכמות גדולה אסורה מדאורייתא. שיטתם של הרמב"ן ותלמידיו היא שיצירת רווח מהפירות סוטה מייעודם המקורי של הפירות - אכילתם. לפיכך, מדאורייתא נאסרה מכירה בה קדושת הפירות לא מועברת לדבר בר-אכילה או לכסף (שבו יקנו אחר כך אוכל). שיטתם של הר"ש והתוס' בסוכה היא שעצם מעשה המכירה בעייתי, אלא שהוא אסור מדאורייתא רק אם מי שקטף את הפירות גם מוכר אותם.

בהתאם לכך הצענו, שמוקד השמיטה לשיטת הרמב"ם הוא הפן החברתי; לשיטת הרמב"ן, איסור סחורה נובע מדיני קדושת שביעית ואפשר לראותו כחלק מהדגשת בעלותו של הקב"ה על הארץ; ולשיטת הר"ש, השמיטה היא שמיטה חקלאית ביסודה, אליה מתלווה גם איסור סחורה.