הגדרת מלאכת צד מהתורה ומדרבנן / הרב נחמיה רענן

א. פתיחה

בספר 'שמירת שבת כהלכתה' מביא הרב נויברט דברים ששמע מרבו הגאון ר' שלמה זלמן אויערבך זצ"ל בענין צידת בעלי חיים איטיים בשבת:

"דלא אסור [לצוד] מדרבנן אלא בבעלי חיים כאלה שבדרך כלל שייכת בהם צידה, אלא שהוא[1] חולה. מה שאין כן בנמלה וכדומה, שבנקל אפשר לקחתה, גם אם דרכה להתחבא, מכל מקום אין זה גדר של צידה. ולא רק בבעלי חיים המצויין בין אנשים, אלא אפילו כאלה שאינם מצויין בין אנשים כלל, כגון צב, אם אין דרכם לברוח, ובנקל אפשר לאחוז בהם, מסתבר דרק משום מוקצה אסור לתופשם, ולא משום צידה" (פכ"ז, הערה קמ"ה).

על הדברים הללו, הוסיף הגרשז"א זצ"ל בעצמו, את הדברים הבאים:

"כי מסתבר שדינם כחולה וזקן, דאף ששולל חירותם מותר, כך גם בנמלים. וכן מוכח מחגבים המקלחות (שבת קו:) דהואיל ובקל יכול לתופסם אין זה צד. וגם כשהנמלה היא במחבוא שלה, מכל מקום החיפוש אחר המחבוא לא שייך למלאכת צידה. וכן מבואר בתוספות רי"ד חגיגה יא. שכתב דלא ייתכן שחומט האמור בתורה הוא מה שקורים שבלול, דאם כן מאי צידה שייך בו, הרי הוא ניצוד ועומד ולא יכול לזוז כי אם מעט ביותר, ומשום כך נראה דמסתבר שגם צב האמור בתורה הוא לא מה שאנו קורים צב, שהרי הוא הולך מאד לאט. ועיין גם בתהילה לדוד סי' שט"ז סקי"א שכתב כן לגבי צידת כינה, דלא שייך ביה צידה" (שש"כ - תיקונים ומילואים, עמ' מ"ו).

מן הדברים הללו עולה, שלדעת הגרשז"א אין בצידת בעלי חיים איטיים בשבת איסור צידה, לא מדאורייתא ולא מדרבנן. נראה שיש להפריד בין שני החידושים שכלולים בפסק זה: האחד - שאין בצידת בעלי חיים איטיים איסור דאורייתא; והשני - שאין בצידתם אפילו איסור מדרבנן. החידוש הראשון נוגע להגדרות מלאכת צד מדאורייתא והשני נוגע להבנת אופיים של איסורי צידה מדרבנן.[2] בהתאם לכך, יתחלק הדיון שלנו לשניים: החלק הראשון יעסוק בהגדרות מלאכת צד מדאורייתא, והשני - באיסורי צד מדרבנן.

כדי להבין היטב את פסקו של הגרשז"א ואת הנחות היסוד שעליהן הוא מבוסס, יש לחזור לסוגייה העוסקת בהגדרת מלאכת צד.

ב. הגדרת מלאכת צד מדאורייתא

במשנה בשבת[3] נחלקו התנאים בהגדרת מלאכת צד:

"רבי יהודה אומר: הצד צפור למגדל, וצבי לבית - חייב. וחכמים אומרים: צפור למגדל, וצבי לגינה ולחצר ולביברין. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הביברין שוין. זה הכלל: מחוסר צידה - פטור, שאינו מחוסר צידה - חייב" (קו.).

בהמשך הסוגייה נאמר כי שמואל פסק להלכה כרשב"ג וממילא החיוב על מלאכת צד מותנה בצידת בעל החיים למקום שניתן לתופסו שם בנקל.

בהתאם להגדרה הזאת מיישב רבה בר רב הונא את הסתירה שעולה בגמרא בין משנה לברייתא בדין צידת חיה ועוף, שכן במשנה בביצה כג: נאמר שאין צדין דגים מן הביברין ביום טוב, אבל צדין חיה ועוף. הגמרא מעמתת בין המשנה הזאת לברייתא:

"ורמינהו: ביברין של חיות ושל עופות ושל דגים - אין צדין מהם ביום טוב, ואין נותנין לפניהם מזונות. קשיא חיה אחיה, קשיא עופות אעופות! אמר רבה בר רב הונא: הכא בצפור דרור עסקינן, לפי שאינה מקבלת מרות. דתנא דבי רבי ישמעאל: למה נקרא שמה צפור דרור - מפני שדרה בבית כבשדה [ממילא גם במקום קטן כבית היא אינה נחשבת כניצודת]. השתא דאתית להכי - חיה אחיה נמי לא קשיא, הא - בביבר גדול, הא - בביבר קטן" (קו:).

יש לשים לב לכך שבניגוד למימרת רשב"ג, המתייחסת לפעולת הצידה הראשונה (הכנסה למקום שבו בעל החיים עדיין מחוסר צידה), הרי שהמשנה בביצה עוסקת במקרה שבו בעל החיים כבר ניצוד. לכן מתהפכים היוצרות, ודווקא במקרה שבעל החיים מחוסר צידה, יש איסור לצודו שוב ביו"ט, לעומת מקרה שהוא אינו מחוסר צידה, שאז אין איסור לצוד אותו בשנית ביו"ט, שהרי הוא ניצוד ועומד.

חידושו של רבה בר רב הונא הוא שהגדרת מלאכת צד תלויה בתכונתו וטבעו של בעל החיים. ציפור דרור, מטבעה אינה מקבלת מרות ובורחת מפני האדם גם במרחב קטן. ממילא, רק בהכנסתה למקום קטן מאוד, שאין באפשרותה להימלט, יש משום איסור תורה של צד.

בדומה לזה, מחלקת הגמרא גם ביחס לאותו מין בין מרחבים שונים: בהכנסת חיה לביבר קטן יש משום צידה כיון שהיא אינה יכולה לברוח, לעומת הכנסה לביבר גדול, שאין בה משום צידת חיה כיון שעדיין ביכולתה לברוח.

בהמשך מגדירה הגמרא בצורה מדויקת יותר את המרחבים שבהם בעל החיים נחשב 'מחוסר צידה' לעומת אלו שהוא נחשב בהם ניצוד:

"היכי דמי ביבר גדול, היכי דמי ביבר קטן? אמר רב אשי: כל היכא דרהיט בתריה, ומטי לה בחד שיחייא [שיכול לצוד אותה במרוצה אחת] - ביבר קטן, ואידך - ביבר גדול; אי נמי: כל היכא דנפיל טולא [צל] דכתלים אהדדי - ביבר קטן, ואידך - ביבר גדול; ואי נמי: כל היכא דליכא עוקצי עוקצי [רש"י - פיאות להשמט בהן] - ביבר קטן, ואידך - ביבר גדול" (קו:).

הגמרא מציעה שלוש הגדרות לביבר קטן שיש בצידת בעל חיים לתוכו משום איסור תורה. הרושם המתקבל מההגדרות השונות (בעיקר מהראשונה והשלישית) הוא שהקריטריון העיקרי המגדיר את איסור צד הוא השליטה המוחלטת של האדם על בעל החיים. במקום שבו יש לבעל החיים אפשרות מילוט - או בגלל המרחב, או בגלל המבנה (עוקצי עוקצי) - אין איסור צד מהתורה אך קיים עדיין איסור מדרבנן (פטור אבל אסור).

העולה בידינו עד כה הוא, שהגדרת איסור צידה מהתורה מותנה בשליטה מוחלטת של האדם על בעל החיים באופן שאין באפשרותו להימלט.

כעת נדון בברייתא שממנה הביא הגרשז"א ראיה לשיטתו:

"תנו רבנן: הצד צבי סומא וישן - חייב, חיגר וזקן וחולה - פטור. אמר ליה אביי לרב יוסף: מאי שנא הני ומאי שנא הני? - הני - עבידי לרבויי [רש"י - לישמט כשמרגישין יד האדם], הני - לא עבידי לרבויי. - והתניא: חולה - חייב! אמר רב ששת: לא קשיא, הא - בחולה מחמת אישתא, הא - בחולה מחמת אובצנא [רש"י - עייפות שאינו יכול לזוז ממקומו נצוד ועומד הוא]" (שם).

הברייתא פוטרת את הצד צבי חיגר חולה וזקן מאיסור צידה דאורייתא. רב יוסף מפרש את הפטור כך: כיוון שהגדרת צידה היא יצירת מצב שבו האדם שולט על בעל החיים, הרי שבמצבים שבהם בעל החיים ניצוד ועומד - כמו בצבי חיגר, זקן וחולה - אין איסור צידה מהתורה, שהרי אין צורך במעשה האדם כדי ליצור מצב של שליטה מליאה בבעל החיים, וממילא פעולת הצידה נחשבת לפעולה חסרת משמעות.

ברייתא זו מהווה לכאורה ראיה ברורה לפסק הגרשז"א, שהרי גם בעלי חיים איטיים נחשבים ל'ניצודים ועומדים', וממילא אין בהם איסור צד מהתורה.

אולם, בספר 'שלחן שלמה' על הלכות שבת מצוטטים דברי הגרשז"א כפי שהובאו לעיל, ובסוגריים נוסף משפט שאמר הגרשז"א באותו ענין:

"אך חכם אחד העיר, שרבנו ירוחם (נתיב י"ב, חלק י' דף פ"ב) כתב מפורש: 'ושאר שרצים כגון תולעת וכו' הצדן לצורך - חייב , ושלא לצורך - פטור אבל אסור'. ותולעת הוי ממש כנמלה, וצ"ע"[4] (ח"ב סי' שט"ז, ס"ב, סק"ד).

אם כן, בניגוד לפסקו של הגרשז"א, לדעת רבנו ירוחם יש איסור תורה של צד גם בתולעת, וממילא הוא הדין בשאר בעלי חיים איטיים.

לכאורה, דברי רבנו ירוחם עומדים בניגוד לברייתא הסוברת שאין בצבי זקן או חולה איסור צד מהתורה. שהרי כפי שצבי זקן או חולה נשלט ע"י האדם ולכן לא נאסרה צידתו מהתורה, כך אמור להיות הדין גם בבעלי חיים איטיים, שאין ביכולתם לברוח מהאדם. כדי ליישב את שיטת רבנו ירוחם עם הברייתא, יש להתייחס להגדרה נוספת שעלתה באחרונים ביחס לאיסור דאורייתא של מלאכת צד.

כמה מהאחרונים הציעו שהגדרת מלאכת צד אינה תלויה בשליטת האדם על בעל החיים אלא בשלילת חירותו.[5] לפי הצעה זו, ההגדרה המדויקת של האיסור תהיה שונה בין סוגים שונים של בעלי חיים, שהרי משמעות החירות שונה בכל אחד מבעלי החיים, בהתאם ליכולות התנועה שלו: חירותו של הצבי מתבטאת בכך שהוא יכול לברוח מהאדם שמנסה לתפוס אותו. מובן מאליו שבבעלי חיים איטיים, שאינם יכולים לברוח מהאדם, הגדרת החירות תהיה שונה. מסתבר שבבעלי חיים איטיים משמעותה של החירות היא יכולת תנועה חופשית במרחב.

לאור ההגדרות הללו, יובן מדוע בצידת צבי חולה וזקן אין איסור צד מהתורה, לעומת בעלי חיים איטיים, שיש בצידתם איסור תורה. צבי חולה וזקן אינם בני חורין והם נחשבים ל'ניצודים ועומדים', שכן אין הם יכולים לברוח עוד מן האדם. לעומת זאת, בעלי חיים איטיים - למרות היותם 'ניצודים ועומדים' - כל זמן שלא הוגבלה תנועתם ע"י האדם, נחשבים לבני חורין.

לאור האמור נוכל להבין כיצד תתפרש הסוגייה ומסקנותיה לדעת רבנו ירוחם. כנראה שלהבנתו, הקריטריון של שליטת האדם שחוזר על עצמו בסוגייה, איננו הגדרת מלאכת צד. עיקר הגדרת צד לדעתו היא, כאמור, שלילת חירותו של בעל החיים. שליטת האדם על בעל החיים מהווה רק סימן לכך שחירותו של בעל החיים אכן נשללה. שליטת האדם כסימן לשלילת החירות, נכונה בצבי ובציפור שבהם עוסקת הסוגייה ובשאר בעלי חיים זריזים. לעומת זאת, בבעלי חיים איטיים, שבטבעם אינם יכולים לברוח מהאדם, הגדרת הצידה איננה קשורה ביכולת להימלט.[6]

ג. הגדרת מלאכת צד מדרבנן

כפי שהוזכר לעיל, מעבר לחידושו הראשון של הגרשז"א, שאין איסור תורה בצידת בעלי חיים איטיים, הרי שלדעתו אין בצידתם גם איסור מדרבנן. כדי להבין את משמעות פסיקתו בענין זה יש להקדים ולדון בשאלת אופיים של איסורי דרבנן במלאכת צד.

במהלך הסוגייה נתקלנו בשני מצבים של איסור צד מדרבנן: הראשון הובא בסוף המשנה: "זה הכלל: מחוסר צידה - פטור, שאינו מחוסר צידה - חייב". במקרים בהם לאחר הצידה, הצבי עדיין יכול לברוח מהאדם, הוא נחשב ל'מחוסר צידה' וצידה כזו אסורה רק מדרבנן.

המקרה השני הובא בברייתא: "תנו רבנן: הצד צבי סומא וישן - חייב, חיגר וזקן וחולה - פטור". גם בצידת צבי זקן או חולה יש איסור דרבנן, וטעם הדבר, על פי רש"י, הוא משום שהם 'ניצודים ועומדים'.

מהסוגייה עולים, אם כן, שני איסורי דרבנן במלאכת צד: הכנסת בעל חיים למצב בו הוא עדיין 'מחוסר צידה', וצידת בעל חיים שמוגדר כבר כ'ניצוד ועומד'.

יש לברר, ביחס לשני איסורים אלו, האם חכמים אסרו אותם כהרחקה מאיסורי צד של תורה, או שהאיסורים הללו נובעים מכך שחז"ל הרחיבו את הגדרת איסור צד באופן שכולל מקרים נוספים, שלא נאסרו על פי גדרי מלאכת צד של התורה. נראה שלשאלה זו יכולות להיות כמה השלכות שנוגעות להלכה.

ברצוני לטעון שהגרשז"א התייחס לאיסור דרבנן של 'ניצוד ועומד' כאפשרות הראשונה - כהרחקה מאיסור צד דאורייתא. אבל כהקדמה לכך, יש לעמוד על קושי שעומד לפתחו של הגרשז"א: כיצד ייתכן שבצידת בעלי חיים איטיים אין אפילו איסור דרבנן, הרי המקור שממנו למד הגרשז"א שאין איסור תורה בצידתם, הוא הברייתא של צבי זקן או חולה, אבל הברייתא פוסקת שהצד צבי חיגר חולה וזקן - פטור, ומשמע שעובר על איסור דרבנן. כיצד ייתכן, אם כן, שבצידת בעלי חיים איטיים לא יהיה אפילו איסור דרבנן?

בתחילת הערתו התמודד הגרשז"א עם שאלה זו:

"דלא אסור [לצוד] מדרבנן אלא בבעלי חיים כאלה שבדרך כלל שייכת בהם צידה, אלא שהוא חולה. מה שאין כן בנמלה וכדומה...".

בדבריו אלו נותן הגרשז"א מענה לשאלה מדוע לא נאסרה צידת בעלי חיים איטיים מדרבנן בניגוד לצידת צבי זקן או חולה. לדעתו, גזירת חכמים ביחס לצבי זקן או חולה, נועדה להרחיק מצידת צבי בריא שאסורה מדאורייתא. בבעלי חיים איטיים, שאין במינם מציאות של איסור צד מדאורייתא, לא גזרו חכמים. בדבריו אלו קבע הגרשז"א כי האיסור מדרבנן לצוד בעל חיים שכבר 'ניצוד ועומד' הוא הרחקה מאיסור צידה דאורייתא.

אולם, מלשונם של כמה מהראשונים נראה שהבינו ביחס לאיסור צד ב'מחוסר צידה' כאפשרות השנייה שהעלינו לעיל, שאיסורי דרבנן במלאכת צד נובעים מהרחבת ההגדרה של האיסור. וזו לשונו של רב ניסים גאון בהגדרת איסור דרבנן ב'מחוסר צידה':

"כל מה שעומד בביבר והוא עדין מחוסר צידה פטור מן החטאת כשהוא שוגג כי מלאכת הצידה לא נגמרה. ואם בעומדו בתוכו נשלמה בו הצידה ואינו מחוסר צידה, חייב חטאת לפי שעשה מלאכה גמורה" (קו:).

רב ניסים גאון מגדיר 'מחוסר צידה' כצידה שלא נגמרה. משמע שלהבנתו יש בדבר איסור צידה, אלא שלהגדרת האיסור מהתורה לא הגענו, ולכן אין איסורו מהתורה. בניסוח אחר ניתן לומר, שחז"ל הרחיבו את הגדרת המלאכה וקבעו שגם ב'מחוסר צידה' יש משום צד.

ניסוח דומה ניתן למצוא ברמב"ם:

"הצד דבר שדרך מינו לצוד אותן - חייב, כגון חיה ועופות ודגים, והוא שיצוד אותן למקום שאינו מחוסר צידה. כיצד? כגון שרדף אחרי צבי עד שהכניסו לבית או לגינה או לחצר ונעל בפניו, או שהפריח את העוף עד שהכניסו למגדל ונעל בפניו, או ששלה דג מן הים בתוך ספל של מים - הרי זה חייב. אבל אם הפריח צפור לבית ונעל בפניו, או שהבריח דג ועקרו מן הים לבריכה של מים, או שרדף אחר צבי עד שנכנס לטרקלין רחב ונעל בפניו - הרי זה פטור, שאין זו צידה גמורה, שאם יבא לקחתו צריך לרדוף אחריו ולצוד אותו משם. לפיכך, הצד ארי אינו חייב עד שיכניסנו לכיפה שלו שהוא נאסר בה" (פ"י, הי"ט).

גם הרמב"ם משתמש ביחס לאיסור הכנסת בעל חיים למצב של 'מחוסר צידה' בלשון "שאין זו צידה גמורה". זאת אומרת, שיש בזה משום צידה אלא אין כאן צידה גמורה לענין חיוב דאורייתא.

אותו העיקרון עולה גם מלשונו של רבנו ירוחם:

"והצד צבי לגנה ולחצר ולביברים, כלומר קרפיפות מוקפין, דכל המחוסר צידה עדיין פטור אבל אסור, דלא עשה מלאכתו משלם. וכל שאינו מחוסר צידה, שצדו מכל וכל - חייב" (נתיב י"ב, ח"י דף פ"ב).

משלושת הראשונים הללו נראה שהאיסור מדרבנן להביא בעל חיים למצב שבו הוא עדיין 'מחוסר צידה' לא נועד להרחיק מאיסור דאורייתא, אלא יש בו בעצמו - לפי ההגדרה מדרבנן - משום מלאכת צד.

צמצום מרחב מחיה

מפסק נוסף של הגרשז"א, ניתן להוכיח שלא רק את האיסור של צידת בעל חיים שכבר ניצוד ועומד הוא ראה כהרחקה מאיסור דאורייתא, אלא גם את האיסור מדרבנן של 'מחוסר צידה' הוא הגדיר באותו אופן, ושלא כדעת הראשונים שהוזכרו לעיל:

"ושמעתי מהגרש"ז אויערבך שליט"א [זצ"ל], דנראה דמותר להכניס צבי מבית גדול אחד לשני, ומותר להכניסו ע"י פתח שבין שני הבתים, ואף דלאחר שסוגר את הדלת שביניהם, הוא מגביל את החירות שלו, אפילו הכי שרי, כיון שגם עכשיו הוא מחוסר צידה, עכ"ד" (שש"כ פכ"ז, הע' קט"ו).

לטענת הגרשז"א אין איסור בצמצום מרחב המחיה של בעל החיים, מחדר גדול לחדר קטן, בתנאי שבשני החדרים הוא יהיה במצב של 'מחוסר צידה'.

בפסק זה צועד הגרשז"א לשיטתו בשתי הנקודות שבהן עסקנו. מבחינת הגדרת עיקר מלאכת צד, קובע פה הגרשז"א בצורה מפורשת שאין איסור בהגבלת החירות של בעל החיים. הגדרת האיסור תלויה אך ורק בשליטת האדם על בעל החיים, וכל עוד הוא אינו נשלט - אין בדבר איסור. לעומת זאת, לדעת רבנו ירוחם, הסובר שעיקר הגדרת מלאכת צד היא פגיעה בחירות בעל החיים, נראה שהדבר ייאסר מדרבנן כיוון שהאדם גורם לצמצום חירותו של בעל החיים.

בנוסף, גם בנקודה השנייה של הבנת אופי האיסור מדרבנן ב'מחוסר צידה' הולך הגרשז"א לשיטתו. שהרי לדעת הראשונים הסוברים ש'מחוסר צידה' נחשב למקצת צידה, ברור כי הגבלה נוספת של בעל החיים, הופכת אותו להיות יותר ניצוד. אם כן, מסתבר שלדעתם כל צמצום נוסף שמקרב לצידה הגמורה יהיה אסור מדרבנן. אולם, לשיטת הגרשז"א, שאין איסור עצמי ב'מחוסר צידה' אלא רק הרחקה מאיסור תורה, מתקבלת מסקנת הגרשז"א על הדעת, שרבנן גזרו גזירה אחת על כל המצב הקרוי 'מחוסר צידה', וממילא אין מקום להבחין בתוך 'מחוסר צידה' בין דרגות שונות של צידה.

בספר 'חוט השני'[7] חלק על פסק זה של הגרשז"א, וז"ל:

"ויש ללמוד מדינא דמתני' שאסור מדרבנן לצמצם את מקומו של הבעל חיים, כגון שהבעל חיים נמצא במקום שעדיין הוא מחוסר צידה מן התורה, שאין לסוגרו בחדר אחר שבאותו המקום, אע"ג שעדיין אינו ניצוד בחד שיחייא דאם כן הרי זה חייב בצידה מן התורה, שכל שמכוין לצמצם את מקומו ועל ידי זה מקרב את הצידה הגמורה [שאסורה מן התורה] הרי זה בכלל דינא דמתני' דמחוסר צידה דפטור אבל אסור מדרבנן" (פט"ו, ס"ב).

להבנת הרב קרליץ יש איסור דרבנן בצמצום מקומו של בעל החיים, וזוהי משמעות איסור צד דרבנן ב'מחוסר צידה'. מדבריו עולה, שהוא אינו מקבל את הכיוון של רבנו ירוחם שיש איסור בהגבלת החירות של בעל החיים, בענין זה סובר הוא כדעת הגרשז"א. ובכל זאת, בצמצום מקומו של בעל החיים יש לדעתו איסור דרבנן, משום שככל שמצמצמים את מקומו, כך מקרבים את הצידה הגמורה שאסורה מהתורה. משמעות הדבר היא, ש'מחוסר צידה' נחשב לדעת הרב קרליץ כניצוד במקצת וככל שהאדם מצמצם יותר את מקומו של בעל החיים הרי שמתגבר האיסור, היות שהוא מתקרב להגדרת האיסור מדאורייתא. זאת, כאמור, בניגוד להגדרת הגרשז"א שאיסור 'מחוסר צידה' מדרבנן הוא גזירת הרחקה, שאין להבחין בתוכה בין רמות שונות של איסור.

צידה לבית פתוח

אפשר שיש לשאלת אופי איסור דרבנן של 'מחוסר צידה' השלכה נוספת. הבאור הלכה בריש סי' שט"ז מעורר ספק:

"עוד אמרתי להביא פה מה שיש לכאורה להסתפק בעניננו, אם הכניס עוף לבית והדלת פתוחה או החלון פתוח או ביבר שאינו מקורה, אפשר דליכא אפילו איסור דרבנן, דדוקא היכא דהדלת נעולה דהחיה והעוף ניצודין עכ"פ במקצת רק צריך עוד לרדיפה והשתדלות, משא"כ היכא דפתוח - עדיין לא נצודה כלום. ומלשון הרמב"ם שכתב 'הכניסה לטרקלין ונעל' משמע כדברינו, ויש לדחות דכונתו דאפילו הכי פטור. ובתוספתא תניא: 'הצד צבי לחצר שיש לה ב' פתחים - פטור', ומשמע - אבל אסור, ככל פטורי דשבת דקיימא לן בהו לאיסור" (סוד"ה שהם).

להלכה, הבאור הלכה אינו מכריע את הספק, ומציע להחמיר בדבר בבעלי חיים שיש במינם ניצוד. אפשר שספקו של הבאור הלכה תלוי בשתי ההבנות שהעלנו באופי איסור צד מדרבנן: לפי ההבנה שחכמים אסרו גם מצב של 'מחוסר צידה' כהרחקה מאיסור דאורייתא, מתקבל על הדעת שגם מקרים בעלי דמיון חיצוני לאיסור תורה ייאסרו כהרחקה. ממילא, גם כשהדלת פתוחה, למרות שמבחינה מהותית ברור שאין בזה סרך צידה, מסתבר שאסרו חכמים כדי להרחיק ממצב דומה שאיסורו דאורייתא. לעומת זאת, לפי ההבנה השנייה, ש'מחוסר צידה' נחשב למקצת צידה מדרבנן, ברור שאם הדלת פתוחה אין בזה שום מובן של צידה, גם לא מדרבנן.