ישמחו השמאים / שמעוני גרטי

א. הקדמה*

הגמרא בשלהי הפרק השביעי ממסכת בבא בתרא,[1] מביאה ברייתא מעניינת הדנה בעסקי שומה. אדם חייב לחבירו כסף,[2] ואין לו ממון או מטלטלין כדי לפרוע את חובו, אך יש לו קרקע. כדי לפרוע את החוב מן הקרקע, נחוצה שומה הקובעת את הערך הממוני המדויק של אותה קרקע.

הברייתא פותחת בכך ששלושה שמאים ירדו לשום את הקרקע. הרבה ראשונים מבארים שהשומה, כמעשה בית דין, זוקקת שלושה אנשים.[3] באופן טבעי, שלושה אנשים לא מביעים תמיד הערכה זהה. הברייתא פותחת במקרים הפשוטים שבהם שני שמאים מסכימים לערך הקרקע, והשלישי חלוק עליהם:

"תנו רבנן, שלשה שירדו לשום - אחד אומר במנה ושנים אומרים במאתים, אחד אומר במאתים ושנים אומרים במנה - בטל יחיד במיעוטו..." (קז.).

קביעה זו, ככל הנראה, מוסכמת על כולם.[4] מכאן עוברת הברייתא למקרה מסובך יותר, ובו כל שמאי מביע עמדה שונה. יש לציין, שאף המקרה ה'מסובך' מהווה בסך הכל מקרה פשוט למדי:

"אחד אומר במנה, ואחד אומר בעשרים, ואחד אומר בשלשים:
נדון במנה.
רבי אליעזר ברבי צדוק אומר - נדון בתשעים.
אחרים אומרים - עושין שומא ביניהן, ומשלשין" (שם).

לשם השוואת המינוחים, נוח לעבוד בדינרים. המנה הוא מאה דינרים, עשרים (=עשרים סלעים) הם שמונים דינרים, והשלושים הם מאה ועשרים דינרים. ביחס להתפלגות זו של השמאים, מוצעות שלוש דעות תנאיות:

א. דעה ראשונה - תנא קמא. לפיו, אנו עושים ממוצע בדרך כלשהי, ומגיעים למנה.

ב. דעה שנייה - רבי אליעזר ברבי צדוק, לפיו נראה שעושים ממוצע אך ורק בין שני השמאים שנתנו את ההערכה הפחותה. התוצאה היא תשעים דינר.

ג. דעה שלישית - אחרים. בברייתא עצמה לא נתפרש שיעור השווי של הקרקע שבו דוגלים אחרים, אולם בגמרא בהמשך מבואר שהשיעור הוא תשעים ושלושה דינרים ושליש דינר.

דעת תנא קמא נראית פשוטה ומתבקשת (אם כי, כפי שנראה להלן בסעיף הבא, נחלקו הראשונים בהבנת דעתו). דעת רבי אליעזר ברבי צדוק נראית מחודשת מעט, אם כי גם ההיגיון שמאחוריה ברור למדי. אך דעת אחרים נראית תמוהה ביותר. כפי שנראה לקמן, גם הגמרא (למרות שהיא מנסה לספק הסבר לאחרים) מעידה על כך שטעמם של אחרים לא נתפרש לנו. לאור זאת, ננסה להציע הסבר בהבנת שיטתם.

ב. תנא קמא ודרך המיצוע

כאמור, תנא קמא קובע שערך הקרקע הוא מנה, דהיינו מאה דינרים. על פניו, נראה שהוא נוקט בעיקרון של ממוצע, וכך גם מסיקה הגמרא בהסבר דעתו של תנא קמא:

"מאן דאמר נדון במנה, מילתא מציעתא" (שם).

באופן טבעי היינו עשויים להבין שתנא קמא סוכם את שלוש הדעות (בסך הכל מתקבל סכום של שלוש מאות דינרים) ומחלק בשלוש (מספר השמאים). כלומר, תנא קמא פשוט עושה ממוצע. אך פלא גדול הוא לגלות שאף ראשון לא מבאר כך את דעת תנא קמא.

בראשונים אנו מוצאים שני הסברים לתנא קמא, שניהם שונים בתכלית מן החישוב הפשוט של הממוצע. כפי שנראה לקמן, לדבר יש משמעות קונקרטית כאשר הסכומים אינם כה פשוטים כפי שמוצג בברייתא.

ההסבר הראשון מובא, למשל, בשם הריא"ז. לפיו, תנא קמא הולך אחר הדעה האמצעית. הביטוי 'מילתא מציעתא' אינו מתייחס לממוצע, אלא לדעתו של השמאי שמהווה דעה אמצעית, במקרה שלנו - השמאי שטוען לערך של מנה:

"כתב ריא"ז - ונראה בעיני שאף אם פיחת האמצעי מן המאה או שהוסיף על המאה, הואיל ופיחת מן המרבה והוסיף על הממעיט - הרי דבריו ממוצעין, ושומעין לדבריו, כמבואר בקונטרס הראיות" (שלטי גבורים נא. באלפס).

מדברי הריא"ז נראה שיש כאן הערכה סבירה של נכונות. הדעות הקיצוניות חשודות תמיד בהפרזה או צמצום יתר על המידה. הדעה הממוצעת קרובה, מן הסתם, אל האמת. אולם, יש ראשונים שהלכו בדרכו של הריא"ז, ונקטו בביאור שונה. כך, למשל, מובא בשיטה המקובצת:

"והאי דנקט מילתא מציעתא, משום דמאן דאמר במנה ומאן דאמר שלשים קסברי דלא הויא פחות ממאה, ומאן דאמר עשרים הוה ליה חד במקום שנים; וכן נמי מאן דאמר מנה ומאן דאמר עשרים תרווייהו קמסהדי דלא שויא יתר ממנה, ומאן דאמר שלשים הוה ליה חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים. הרא"ם ז"ל" (קז. ד"ה שלשה).

לדעת הרא"ם, ניתן לבטל את דברי השניים הקיצוניים בשני שלבים. ראשית, הממעיט שסבור שהקרקע שווה שמונים. שני השמאים האחרים חלוקים עליו, וסבורים שהקרקע שווה לפחות מאה. לכן, דעתו מתבטלת. מנגד, המפריז האומר שהקרקע שווה מאה ועשרים מצוי אף הוא בדעת מיעוט. שני השמאים שכנגדו אומרים שאין בקרקע יותר ממאה. לפיכך, גם דעתו דעת יחיד, ואף היא מתבטלת.[5]

עד כה נקטנו בהסבר אחד אפשרי המובא בראשונים, כלפי דעת תנא קמא. אך נראה שהרמב"ם נקט בהסבר שונה, שיש לו משמעות הלכתית מיידית כלפי מקרים שאינם סימטריים כמו המקרה שבברייתא:

"אחד אומר במנה ואחד אומר בשמונים ואחד אומר במאה ועשרים - נדון במאה. אחד אומר במאה ואחד אומר בתשעים ואחד אומר במאה ושלשים - נדון במאה ועשרה. ועל דרך זו, לעולם שמין ביניהן" (הל' מלוה ולוה פכ"ב, הי"ד).

מן המשפט הראשון שציטטנו עולה בבירור שהרמב"ם פוסק כתנא קמא.[6] האמת היא שבגמרא מפורש כמעט לחלוטין שהלכה כתנא קמא, כפי שנראה בהמשך.[7] אך הרמב"ם מוסיף ומתאר מקרה שלא הובא בגמרא.

במקרה השני של הרמב"ם, הריא"ז ועמיתיו היו פוסקים לדון במאה. שהרי זו דעת השמאי האמצעי, וכפי שציין הריא"ז מפורשות.[8] אך הרמב"ם פוסק מאה ועשרה, דעה שלא נאמרה מפיו של אף אחד מן השמאים:

"שאנו ממצעין מה שיש בין המועט למרובה... ולפיכך - כשהממעיט אומר תשעים והמרבה מאה ושלשים, חולקין את הארבעים שיש ביניהם ונדון במאה ועשר" (מגיד משנה שם).

כלומר, הרמב"ם אכן נוטה לפירוש של 'ממוצע', אולם אין הוא ממצע על כל דעות השמאים. הוא לוקח רק את שתי הדעות הקיצוניות, וממצע כלפיהן. במידה מסוימת, שיקול דעתו של הרמב"ם הפוך לזה של הריא"ז. אם הריא"ז מתעלם מן הדעות הקיצוניות ומקבל רק את דעת השמאי האמצעי, הרמב"ם מתעלם מן השמאי האמצעי וממצע רק על הדעות הקיצוניות.[9]

כפי שהזכרנו בפתח הסעיף, הדעה הטבעית ביותר היא לכאורה מיצוע רגיל כפי שאנו מכירים אותו. במקרה השני שמציג הרמב"ם היינו מגיעים בכך לסכום הממוצע של מאה ושישה דינרים ושני שלישי דינר. עלינו להבין, מדוע סירבו הראשונים ללמוד את הסוגייה באופן זה?

ביחס לריא"ז עוד ניתן לטעון, שאין הוא מוכן לקבל סכום שלא נאמר מפי אף אחד מן השמאים. לשיטתו, תמיד פוסקים לבסוף כמו דעה שהובעה מפורשות. אך לשיטת הרמב"ם, אין מניעה להעריך את הקרקע בשיעור שאף אחד מן השמאים לא מצדד בו; ואם כבר עושים ממוצע, כפי שביאר המגיד משנה, מדוע להתעלם מדעתו של השמאי האמצעי?

נראה, שכל הראשונים הבינו כאן שלא פוסקים כמו כל שלושת השמאים. יש לדחות, במידת האפשר, את דעת השמאי שנראית בלתי סבירה. ייתכן שהראשונים למדו זאת מן הרישא של הברייתא, ומתוך מגמה לאחד את עמדותיה. כזכור, ברישא יש שני שמאים המסכימים על סכום מסוים, ושמאי שלישי חלוק עליהם. הברייתא לא קובעת ממוצע, אלא דוחה את השמאי השלישי כדעת מיעוט. ההמשך לקו מחשבה זה ינסה למצוא את 'דעת המיעוט' בכל חלוקה של שמאים, גם כאשר כל אחד מביע דעה שונה.[10]

בנקודה זו הלכו הרמב"ם לדרכו, והרא"ם לשיטתו. הצד השווה שבהם הוא שהם מצליחים להשמיט את הדעה (לרמב"ם) או הדעות (לפי הרא"ם) המבודדות, ולהגיע לשומת הקרקע מתוך מה שנותר.

ייתכן שהם למדו כך לא רק בגלל הרישא של הברייתא, אלא גם בגלל עמדתו של רבי אליעזר ברבי צדוק. בדבריו נראה שהוא משמיט את דעת המפריז, ומממצע את שתי הדעות הנותרות. כך לפחות מבארת הגמרא:

"קא סבר - הא ארעא תשעין שוה; והאי דקאמר עשרים, דקא טעי עשרה לאחוריה. והאי דקא אמר מנה קא טעי עשרה לקמיה..." (קז.-קז:).

מה עם השמאי שאמר שלושים (דהיינו מאה ועשרים דינר)? הגמרא מציינת שהוא בדעת מיעוט כלפי השניים הקודמים. כמובן, אפשר להפוך הכל ולטעון שהאומר שמונים הוא בדעת מיעוט כלפי השניים האחרים, ואז למצע ולהגיע למאה ועשרה דינרים. אלא שכאן נוספת עוד הנחה:

"ולא אחר תרי בתראי שאומרין יותר ממנה, דתפשת מרובה לא תפשת..." (רשב"ם קז: ד"ה נקוט מיהת).

מכל מקום, קו המחשבה העקרוני של רבי אליעזר ברבי צדוק, מאשר את הלך החשיבה של הרמב"ם והריא"ז.[11] לאמור - חייבים לקבוע את אחת הדעות (לפחות) כדעה דחויה. לאחר מכן, קל להמשיך ולהעריך את הקרקע על פי שתי דעות שמאים בלבד (או אפילו דעה אחת בלבד, לגישת הרא"ם):

"ופירשנוה נמי לטעמיה דר' אליעזר ברבי צדוק... דקאמר עשרין סלע שהן שמונים דינרין - דקא טעי בעשרה לאחוריה; והאי דקאמר מנה - דקא טעי בעשרה לקמיה. ואשתכח דסליק משהדותא דתרויהו דהא ארעא תשעין שויא, והך דקאמר מאה ועשרין הוה לי חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים" (ר"י מיגש קז. ד"ה שלשה).

אם כך, אפשר שיש ליישר קו ולהבין גם את תנא קמא באורח דומה. כך, על כל פנים, הבינו כנראה הראשונים. ראוי להדגיש שלפי הדעות הללו יש להתעלם מחלק מן השמאים בהערכה הסופית. אנו נרצה להראות שבדיוק על נקודה עקרונית זו נחלקו אחרים בברייתא.

ג. שיטתו של היד רמ"ה

הגמרא עצמה מציעה אוקימתא קשה כדי להסביר את דעתם של אחרים. העמדתה של הגמרא כרוכה בהנחות שרירותיות מסוימות על טעותם של השמאים, ובמיוחד יש לציין שלא ברור מן הגמרא כיצד יפסקו אחרים במקרים שאינם זהים במדויק למקרה של שמונים-מאה-מאה ועשרים.

נקודה זו משתקפת בסיום הסוגייה, כאשר באים לפסוק הלכה. לדעתו של רב הונא, הלכה כאחרים. בהמשך מובאת ברייתא האומרת שגם דייני הגולה סברו כדעת אחרים, ורב הונא שב ואומר שהלכה כדייני גולה.[12] אך רב אשי מסתייג, באופן כפול, מדעתו של רב הונא:

"אמר רב אשי - טעמא דאחרים לא ידעינן, הלכתא עבדינן כוותייהו?..." (קז:).

יש להעיר, שהביקורת של רב אשי נאמרת בשני מישורים. ראשית, לא ניתן לפסוק כדעה שאין אתה מבין את השיקולים העומדים מאחוריה. שנית, העובדה שאין אנו יודעים מהו טעמם של אחרים, מטילה מגבלה עצומה על היישום של שיטתם במקרה הכללי.

ראוי לשים לב לנקודה חשובה נוספת. הגמרא עצמה הציעה אוקימתא המבארת את דעת אחרים. עם זאת, ברור כנראה לגמרא שהאוקימתא מאולצת ואין היא משקפת (ככל הנראה) את סברתם המקורית של אחרים. שהרי חרף ההסבר המובא בגמרא, מעיד רב אשי שאין אנו יודעים מהו טעמם (האמיתי) של אחרים.[13]

מצד שני, רב הונא כנראה כן ידע מהו הטעם העומד מאחורי שיטת אחרים. אין צורך לציין שאחרים עצמם וודאי נשענו על היגיון משפטי כלשהו, אלא שזה הלך לאיבוד במהלך הדורות. זהו, אם כך, האתגר העומד לפנינו.[14]

למעשה, הסבר מסוים לדעת אחרים (בשונה מן ההסבר המוצע בגמרא) כבר מופיע בדברי הראשונים. הם מתייחסים לביטוי 'עושין שומא, ומשלשין ביניהן' שבו נקטו האחרים, ומבארים אותו באופן הבא:

"כלומר - הארבעין דינרין שנחלקו בהן, נוטלין מהן שליש שהן שלשה עשר ושליש, ומוסיפין אותן על השמונים שהכל מודין בהם, ונעשה הכל תשעים ושלשה ושליש" (יד רמ"ה פ"ז, סי' כ"ו).

נשים לב, אומר הרמ"ה, לפער שבין שני השמאים הקיצוניים. זהו פער של ארבעים דינרים בדיוק (בין שמונים לבין מאה ועשרים). עתה, יש לנו שלושה שמאים לפנינו, ולכן מחלקים את הפער הזה בשלוש. מקבלים שלושה עשר ושליש, שאותם מוסיפים לדעת השמאי הממעיט (כלומר, לשמונים).[15]

כמובן, אם מציעים הסבר לדעת אחרים יש לבאר מדוע קבעה הגמרא ש'טעמא דאחרים לא ידעינן'. למעשה, גם לאחר ההסבר הקשה שהוצע בגמרא עצמה יש לבאר את דבריו של רב אשי, וכך לדוגמה כותב הריטב"א :

"פי' - טעם מספיק לא ידעינן להו" (קז: ד"ה טעמא דדייני גולה).

אלא שנראה שגם ההסבר של הרמ"ה עדיין בעייתי. ראשית, יש לשים לב לכך שלפי הרמ"ה אין זה משנה מהי דעת השמאי האמצעי. גם אם הוא יעריך את הקרקע בתשעים או במאה ועשר, נקבל בדיוק את אותה תוצאה.

בנקודה זו דומים האחרים, לפי הרמ"ה, לשני התנאים שנחלקו עליהם בברייתא. אלא שמצבם של אחרים גרוע יותר. שהרי הם משתמשים בשמאי האמצעי כדי לחלק את הסכום ארבעים בשלוש (ולא בשני שמאים בלבד). אך הם משתמשים בו שימוש סרק, שכן הם כלל לא מתחשבים בדעתו. מעבר לכך, קצת קשה להבין את ההיגיון שבדברי הרמ"ה.

ד. משלשין ביניהן

אנו נרצה להציע הסבר נוסף בדעת אחרים, ולשם כך נפתח בבחינת הביטוי 'משלשין ביניהן'. ראשית יש להעיר, שביטוי זה איננו קשור בהכרח למספר שלוש. מהמקורות נראה ש'משלשין' פירושו 'מחלקין', כביטוי כללי לחלוקה. כך, למשל, אומרת המשנה במסכת מכות:

"משלשין בממון ואין משלשין במכות. כיצד? העידוהו שהוא חייב לחברו מאתים זוז ונמצאו זוממין - משלשין ביניהם" (מכות פ"א, מ"ג).

המקרה הקלאסי של עדים זוממים הוא מקרה של שני עדים. זוהי הכת הבסיסית וזהו אף המקרה המצוי. לגבי שני העדים הללו אומרת המשנה ש'משלשין בממון'. כלומר, אם הוזמו בעדות ממון, הרי הם מחלקים את החוב ביניהם. ייתכן שמדובר גם בכת גדולה יותר, מכל מקום - הביטוי 'משלשין' מתייחס לחלוקה כלשהי, ולאו דווקא לחלוקה לשלושה חלקים.[16]

נוכל להעמיק יותר בהבנת הביטוי הזה, אם נתבונן בסוגייה מעניינת מתוך מסכת ערכין. הפרק השמיני במסכת פותח בכך שבגאולת שדות נותנים קדימות למי שמציע את המחיר הגבוה ביותר.[17] על רקע זה מובאת המשנה הבאה:

"אמר אחד - הרי היא שלי בעשר סלעים, ואחד אומר - בעשרים, ואחד אומר בשלשים ואחד אומר בארבעים ואחד אומר בחמשים; חזר בו של חמשים ממשכנין מנכסיו עד עשר, חזר בו של ארבעים ממשכנין מנכסיו עד עשר..." (פ"ח, מ"ב).

כלומר, בשלב הראשון מעניקים את השדה למי שהסכים לשלם עבורה חמישים. עתה, נניח שאדם זה חזר בו והוא איננו מוכן לגאול את השדה במחיר כה גבוה. הפדיון עובר לבא אחריו במחיר, זה שהציע - ארבעים.

אלא שעתה יש להקדש טענה כלפי בעל החמישים. אם השדה תיגאל בארבעים בלבד, יפסיד ההקדש עשרה סלעים. לפיכך, יש זכות להקדש למשכן את האדם שהציע חמישים בעשרה סלעים, ובכך לחפות על ההפרש שנגרם כתוצאה מכך שהוא לא עמד בדיבורו.[18] באופן דומה, אם גם בעל הארבעים יחזור בו, תיגאל השדה במחיר הבא אחריו דהיינו שלושים. עתה יפסיד ההקדש עשרים סלעים, עשרה יוטלו על בעל הארבעים, ועשרה נוספים על בעל החמישים.

בנקודה זו מסייגת הגמרא, ומעירה:

"אמר רב חסדא - לא שנו אלא שבן ארבעים עומד במקומו; אבל אין בן ארבעים עומד במקומו, משלשין ביניהן" (שם כז:).

רב חסדא מעמיד את המשנה במקרה שבו מציעי המחיר חזרו בהם בזה אחר זה. חזרת בעל החמישים גרמה להפסד של עשרה סלעים, והוא מתחייב בהם מיד. חזרת בעל הארבעים לאחריו, גרמה לעוד הפסד של עשרה סלעים, ואף הוא מתחייב בכך. אולם אם יחזרו שניהם יחדיו (או שבעל הארבעים יחזור בו לפני בעל החמישים), נחלק את עשרים הסלעים שהופסדו להקדש באופן שונה. השיטה היא ש'משלשין ביניהן', ורש"י על אתר מסביר:

"משלשין הכ' סלעים הפחותין מנ' ועד שלשים ביניהם, דבן נ' יתן ט"ו ובן מ' יתן ה'. דהא באותן עשר שאמר בן נ' יותר על בן מ' לא שייך בר מ' בהדיה בפסידא, והנך י' שהוסיף בן מ' על בר ל' - בר חמשין נמי אירצי במ', דיש בכלל חמשים ארבעים" (ד"ה לא שנו).

רש"י מניח, בהסברו, יסוד אדיר. הוא מיישם כאן באופן מעניין את העיקרון של 'יש בכלל מאתיים מנה'. לדבריו, ההצעה של 'חמישים' גולמת בתוכה גם את המחיר של 'ארבעים'. עתה, אם בעל החמישים יחזור בו לבדו, לא יבוא הענין לידי ביטוי מעשי. אולם אם שניהם יחזרו יחדיו, תהיה לכך משמעות רבה.

אנו שופטים אותם כאילו ניצבים בפנינו שלושה אנשים, ולא שניים. האחד הציע ארבעים, האחד הציע חמישים, וסופרים אותו פעם נוספת כאילו הציע גם ארבעים. עתה, בעל החמישים מתחייב בעשר, ונותרו כאילו שני בעלי ארבעים שמתחלקים ביניהם בעשרה סלעים נוספים. כל אחד מתחייב, כמובן, בחמישה סלעים.

בשורה התחתונה יוצא שבעל החמישים משלם חמישה עשר סלעים. עשרה על תקן היותו בעל החמישים, וחמישה נוספים על תקן היותו בעל ארבעים סמוי, מכח הכלל של 'בכלל מאתיים מנה'.

זהו בדיוק העיקרון שדרכו נרצה לבאר את דעתם של אחרים במסכת בבא בתרא. רק נעיר לסיום סעיף זה, שהביטוי בו משתמשות הסוגיות זהה. כלומר, לחלוקה מסוג זה קוראים 'משלשין ביניהן'.[19]

ה. ריבוי שמאים וממוצע משוקלל

נחזור למקרה הבסיסי של הסוגייה בבבא בתרא. השמאי הממעיט הציע שמונים, השמאי הבינוני הציע מאה והשמאי המפריז הציע מאה ועשרים. לפי ההיגיון של רש"י במסכת ערכין, יש כאן בעצם שש דעות של שמאים. אם נשאל בבית דין - האם הקרקע שווה (לפחות) שמונים? נקבל מקהלה חיובית של שלושה קולות. כל השמאים יסכימו שיש בקרקע שווי של שמונים דינרים. אנו סופרים, אם כך, שלושה קולות של שמונים. עתה נשאל האם הקרקע שווה (לפחות) מאה דינרים? כאן נקבל שתי דעות חיוביות בלבד. לבסוף, לשאלה האם הקרקע שווה מאה ועשרים, נקבל מענה חיובי בודד.

עתה נמצע את שש הדעות הללו. שלוש דעות של שמונים מסתכמות למאתיים וארבעים דינרים. שתי דעות של מאה מסתכמות למאתיים, והופכות לארבע מאות וארבעים בהצטרפן למאתיים וארבעים. הדעה האחרונה של מאה ועשרים מתווספת ומביאה אותנו לידי חמש מאות ושישים דינרים.

את הסכום הכולל הזה עלינו לחלק בשש הדעות שכאילו נשמעו בבית הדין. בדיקה מיידית מניבה את דעתם של אחרים - תשעים ושלושה דינרים ושליש. בכך מתבארת היטב שיטתם, ואף ההיגיון שמאחוריה.[20]

במינוח מודרני היינו אומרים שאחרים עושים ממוצע משוקלל. את הדעה של השמונים ממשקלים בשלוש (היות ששלושה שמאים 'מסכימים' לנכונותה). את הדעה של מאה ממשקלים בשתיים (היות ששני שמאים 'מסכימים' לה). את הדעה של מאה ועשרים ממשקלים באחד, ואז ממצעים.

מהו ההיגיון המשפטי שמאחורי שיטת חישוב זו? ובכן, ראשית כל נצביע על כך שלפי אחרים משתתפים כל השמאים בהערכה הסופית של מחיר הקרקע. בנקודה זו נבדלים אחרים מתנא קמא ומרבי אליעזר ברבי צדוק, ולפי דעתנו - זה היה הענין שהפריע להם בדעות התנאים שקדמו להם. כפי שראינו, על פי הסברי הראשונים, גם תנא קמא וגם רבי אליעזר ברבי צדוק קובעים את השומה לבסוף על פי שני דיינים בלבד (ואולי אפילו על פי דיין בודד). אחרים רצו להעמיד שומה שמורכבת מכל הדעות.

מעבר לכך, נראה שבדיני שומה יש היגיון משפטי גדול ורב בשיטת הממוצע המשוקלל. לשם כך, נעיין בדברי הראב"ד. אמנם הוא דן בהקשר שונה, ביחס לאחרים ולרבי אליעזר ברבי צדוק וביחס לעצם הקביעה שדוחים את אחד השמאים, אולם הוא מציב עיקרון כללי:

"וקרוב אני לומר שאין טעות בין השניים הראשונים על הדרך שפירשתי, אלא שקראתי טעות בשביל השלישי - שהוא יוצא מן הדרך האמצעי ומתרחק מן הראשון הרבה. הראב"ד ז"ל" (שטמ"ק קז. ד"ה נקוט).

דבריו מכוונים, כמדומה, לרבי אליעזר ברבי צדוק. הוא דוחה את השלישי (שהעריך את הקרקע במאה ועשרים), ועושה ממוצע בין בעל השמונים לבעל המאה (כך שהשומה מסתכמת בתשעים).

האם יש להסיק שכל השמאים טעו? הראב"ד טוען שלא. השלישי אולי טעה, שהרי רואים בהפרזתו משהו חריג. אולם השניים הראשונים לא טעו. באמת, השומה היא דבר נזיל, ולא מוחלט לגמרי.

עיקרון דומה נציב מאחורי ההסבר שהעלינו בדעת אחרים. כל שלושת השמאים, עם יד על הלב, לא יחתמו לנו שהקרקע שווה בדיוק כפי שהם אמרו. לכן, השאלה האם הם מסכימים לכך שהיא שווה (לפחות) שמונים או (לפחות) מאה, היא שאלה הגיונית למדי.[21] גם השמאי של המאה אינו משוכנע שהקרקע שווה בדיוק מאה. אך הוא די בטוח שהיא שווה לפחות שמונים, והוא אפילו מוכן להוסיף יותר.

הדעה של השמונים באמת ראויה למשקל גדול יותר, כאשר ממצעים. שהרי שלושת השמאים מסכימים לנכונותה. למשקל קצת פחות ראויה הדעה של המאה, שהרי שני שמאים היו מוכנים לחתום עליה. לפיכך, מבצעים ממוצע משוקלל כפי שהוסבר לעיל בדעת אחרים.