אות היא לעולם / איתן אדרעי

א

המשנה*בריש פרק שביעי בשבת[1] מונה שלוש דרגות של עבירת שגגה בשבת, ומפרטת את מספר הקרבנות שעל החוטא להביא בכל אחד מהמקרים:

"כלל גדול אמרו בשבת: כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת; היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת; היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל אב מלאכה ומלאכה..." (סז:).

המקרה הראשון הוא הקיצוני ביותר, ובו החוטא שכח את עיקר השבת, דהיינו, הוא כלל לא זכר את עצם קיומו של המושג 'שבת'. במקרה זה מחויב החוטא בקרבן אחד בלבד עבור כל החטאים שביצע במשך כל השבתות. המקרה הבא במשנה מתייחס לאדם שאמנם זכר את קיומה של השבת, אך שכח באיזה יום עליו לשבות, כלומר, האדם שכח את מנין הימים וכאשר הגיע לשבת הוא היה סבור שזהו יום חול. מצב זה מכונה 'שגגת שבת', וכלפיו קובעת המשנה שאם הטעות בזיהוי היום גררה אחריה אף טעות בקביעת השבת הבאה, הרי שעל החוטא להביא קרבן אחד עבור כל שבת שחילל (אף אם בכל שבת עבר על מספר מלאכות). התרחיש השלישי במשנה מתייחס לאדם שידע בוודאות את מועד השבת, אלא ששכח את המלאכות האסורות בשבת. תרחיש זה מכונה 'שגגת מלאכות', ובמקרה זה על החוטא להביא קרבנות כמספר המלאכות שבהן חטא. לפנינו, אם כן, שלושה מקרים:

א. שוכח עיקר שבת.

ב. שגגת שבת (שכח שהיום שבת).

ג. שגגת מלאכות (שכח אילו מלאכות אסורות).

סקרנו לעיל את מספר הקרבנות שעל החוטא להביא בכל אחד משלושת התרחישים, אולם הנתונים עדיין זוקקים ביאור: הגמרא עצמה מסבירה שבמקרה של שגגת שבת אנו מחייבים קרבן אחד, בעוד שבשגגת מלאכות החיוב עשוי להגיע לשלושים ותשעה קרבנות משום שהחיוב נקבע ע"פ מספר השגגות בהן שגג החוטא:

"אמר רב נחמן קרבן דחייב רחמנא אמאי? אשגגה, התם חדא שגגה הכא טובא שגגות הויין" (ע.).

דברי רב נחמן פשוטים ביותר: כאשר חטאו של האדם נובע מטעות אחת בלבד, הרי שאז עליו להקריב רק קרבן אחד (שגגת שבת). אולם, אם מדובר בחטאים הנובעים משגגות שונות, יחויב החוטא כפי מספר שגגותיו (שגגת מלאכות). אלא שכפי שציינו לעיל, גם בשגגת שבת חייב החוטא בקרבן אחד עבור כל שבת שחילל, ועובדה זו נוגדת לכאורה את הדינים הרגילים של הלכות שגגות, שכן על מנת לחייב אדם בשני קרבנות עבור אותו החטא חייבת להיות ידיעת החטא. לדוגמה, אדם שאכל כזית חלב משום שחשב שמדובר בבשר כשר, והמשיך באכילת החלב, אינו חייב בקרבן נוסף מאחר שלא נודע לו חטאו בין האכילות. אך כאמור, בשגגת שבת חייב החוטא קרבן עבור כל שבת שחילל אף אם לא נודע לו חטאו בינתיים, וזה לכאורה חורג מכללי השגגות הרגילים. הגמרא במסכת כריתות (טז:) אכן מנמקת זאת לאור יסוד נוסף: "ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק". דהיינו, הימים המבדילים בין שבת אחת לשנייה מתפקדים כעין ידיעת החטא ומחייבים שני קרבנות נפרדים.

הבהרנו, אם כן, את דין שגגת שבת וכן עמדנו על היסוד שעליו הוא מושתת. בשגגת מלאכות, כאמור, חייב החוטא קרבן עבור כל אחת מהמלאכות עליהן עבר, אך מה הדין אם הוא המשיך ועבר על אותן המלאכות בשבת נוספת? לכאורה, לפי הכללים הנ"ל, מאחר שלא נודע לו חטאו הרי שחיוב קרבנותיו לא יוכפל.[2] למעשה, בשאלה זו נחלקו האמוראים, ויסוד מחלוקתם הוא האם 'שבתות כגופין מחולקין דמיין'. נבאר את הדברים: כאשר אדם בועל מספר נשים נידות הוא חייב קרבן עבור כל אישה שבעל, וזאת למרות שלא נודע לו חטאו בין הבעילות. הסיבה לכך היא שמדובר בגופים שונים של עבירה, כך שאף ללא ידיעת החטא חייב החוטא במספר קרבנות. האמוראים נחלקו האם ניתן ליישם כלל זה אף לגבי שבת: לדעת רבא ואביי שבתות אינן כגופי עבירה שונים, ולכן אם אדם עבר על אותן המלאכות בשבתות שונות ללא ידיעת חטא, יהיה חיובו קרבן אחד עבור כל אב מלאכה. אך לדעת רב חסדא, חיוב הקרבנות יוכפל בהתאם למספר השבתות, שכן שבתות הן כגופין מחולקין.[3]

לאור ניתוח הדברים נראה שמתעוררת קושייה. רב חסדא מיישם את דין 'שבתות כגופין מחולקין' בנוגע לשגגת מלאכות, ובכך הוא מכפיל את חיוב הקרבנות (ועיין ברמב"ם הל' שגגות פ"ז, ה"ח שפסק כדבריו). הדבר המתבקש ביותר היה שאף בנוגע לשגגת שבת רב חסדא יפעיל את דין 'שבתות כגופין מחולקין' וכך יבאר את חיוב הקרבן עבור כל שבת, אולם נראה שרב חסדא מגביל את דין 'שבתות כגופין מחולקין' למקרה של שגגת מלאכות בלבד, בעוד שלגבי שגגת שבת הוא נעזר בדין 'ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק' על מנת להסביר מדוע יש להביא קרבן עבור כל שבת:

"רב חסדא אמר: זדון שבת ושגגת מלאכות אפילו ר"ע ס"ל דכגופין דמיין, וכי בעי מיניה שגגת שבת וזדון מלאכות הוא דבעי מיניה דימים שבינתיים אי הויין ידיעה לחלק, ופשיט ליה ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק וקביל מיניה" (כריתות טז:).

השאלה שעומדת בפנינו היא: אם אכן שבתות הן כגופין מחולקין, מדוע לא ניתן ליישם כלל זה אף במקרה של שגגת שבת?

ב

המשנה (עג.) מונה ל"ט אבות מלאכה. אולם, כידוע, בתורה הן כולן מאוגדות תחת הפסוק: "לא תעשה כל מלאכה" (שמות כ', י). הגמרא דורשת ש"הבערה לחלק יצאת", כלומר, מאחר שנאמר לאו נפרד לגבי הבערה: "לא תבערו אש בכל מושבתיכם ביום השבת" (שמות ל"ה, ג), למדנו מכאן שכל אב מלאכה הוא לאו בפני עצמו. וז"ל תוס' רי"ד:

"כיון דהבערה לחלק יוצאת כאלו כתיב לאו אכל מלאכה ומלאכה דמי והו"ל כמו לאוין דחלב ודם שהן חלוקין זה מזה" (קלח. ד"ה משום).

המנחת חינוך מציע חידוש גדול בדין חילוק המלאכות. לדבריו, דין זה אמור רק לגבי 'זדון שבת ושגגת מלאכות', אבל כאשר מדובר ב'שגגת שבת וזדון מלאכות' אין חילוק מלאכות והן כולן משם אחד:[4]

"והנה דין זה דחילוק מלאכות נפקא לן מקרא, ואי לאו קרא היו כל הל"ט מלאכות משם אחד בכלל מלאכה ולא היה חייב אלא אחת, כאוכל חלב וחלב וכדו'. והנה הלימוד הוא רק על שגגת מלאכות, אבל זדון מלאכות ושגגת שבת אינו חייב אלא אחת כי הוי משם אחד" (מצוה ל"ב, אות ה).

לפי דברי המנחת חינוך מובן היטב מדוע בשגגת שבת ישנו חיוב קרבן אחד, ואילו בשגגת מלאכות ישנם חיובים רבים. לדבריו, בשגגת שבת כל המלאכות הן משם אחד - "לא תעשה כל מלאכה".[5] אולם, לכאורה, שאלת חילוק המלאכות הינה אובייקטיבית וקשה להבין כיצד הדבר תלוי בשגגת האדם במקרה מסוים; כיצד ניתן לומר שכאשר האדם שגג בשבת אזי כל המלאכות שעשה הן משם אחד, אך אם האדם שגג במלאכות והזיד בשבת הרי שאז כל מלאכה הינה לאו נפרד?

אם כן, ראינו עד כה שישנו הבדל איכותי בין שני המקרים: שגגת שבת ושגגת מלאכות. הבדל זה משתקף בשני דינים:

א. דין 'שבתות כגופין מחולקין' ניתן ליישום רק במקרה של שגגת מלאכות, ולא כאשר מדובר בשגגת שבת.

ב. לדברי המנחת חינוך, חילוק המלאכות ללאווין נפרדים אמור רק בנוגע לשגגת מלאכות ולא בנוגע לשגגת שבת.

נראה כי יש למצוא טעם הגיוני המבדיל בין שגגת שבת לשגגת מלאכות, ההבדל אינו יכול להיות נעוץ במקרה בלבד, שהרי, כפי שאנו רואים, יש לו השפעה על דינים הלכתיים הנוגעים לאופי השבת.

ג

על מנת להשיב על השאלות בהן פתחנו, וכדי להבין יותר את אופי מצות השביתה בשבת, נעיין באחת הבעיות שהעסיקה את גדולי ישראל מתקופת הראשונים ועד ימינו - שאלת קו התאריך. כידוע, ישנם הפרשי זמנים בין מקומות שונים בעולם, כאשר בארץ ישראל השעה היא ארבע אחר הצהריים, הרי שבניו-יורק השעה תהיה תשע בבוקר. הכלל הוא, שבכל תנועה של 1/24 מכדור הארץ בכיוון מערב יש להזיז את השעון שעה אחת אחורנית. לפי זה, נניח שאדם יוצא מארץ ישראל בכיוון מערב, ובמהלך מסעו הוא מזיז את שעונו בהתאם לנדרש, כאשר הוא יקיף את העולם וישוב לארץ ישראל הוא הזיז את שעונו עשרים וארבע שעות אחורנית. כלומר, הוא מצוי יום שלם לפני שאר התושבים בארץ. בכדי לפתור את הבעיה קבעו את 'קו התאריך', כאשר בחציית קו זה ממזרח למערב זה יש להזיז את התאריך יום אחד קדימה, ואילו אדם הנוסע מזרחה יזיז את התאריך יום אחד אחורה.

כמובן שקביעה זו הינה משמעותית ביותר אף לענין השבת. הקו שנקבע כקו התאריך הוא 'קו גריניץ' ', כלומר, הקו המקביל לעיר גריניץ' הנמצאת באנגליה. בחירה זו אינה מקרית והיא נובעת משיקולי נוחיות, שהרי היה הכרחי לבחור קו שאינו חוצה אף יבשת, כך שלא יווצר מצב שאצל חלק מהתושבים יהיה יום ראשון ואילו אצל שכניהם יהיה יום שני. השאלה היא האם הקו הזה הוא המחייב מבחינה הלכתית. אם כן, משמעות הדברים היא שאדם הנוסע ביום חמישי בלילה וחוצה את קו גריניץ' מחלל את השבת. הכוזרי (מאמר ב', אות כ) ובעל המאור (ראש השנה ה. באלפס) היו הראשונים שהתייחסו לבעיה זו,[6] ולפי דבריהם, קו התאריך ההלכתי נמצא באזור סין. באחרונים ישנן שיטות שונות בנידון, חלקם קבעו את הקו ב-180 מעלות לירושלים, ואחרים אימצו את קו גריניץ' העולמי. לא נרחיב בנידון[7] משום שעיקר ענייננו הוא שיטתו הייחודית של הרדב"ז בענין:

"דע כי השבת נמסרה לכל אחד מישראל שנאמר 'כי אות היא ביני וביניכם', וכמו שאות הברית הוא לכל אחד ואחד כן השבת נמסר לכל אחד ואחד. וכיון שהשבת נמסר לכל אחד, בכל מקום שהוא מונה ששה ימים ובסוף הששה עושה שבת... כי השבת ניתן לכל אחד כפי מקומו אשר הוא דר בו לפי שכבר נשלמו במקומו ששה היקפים שלמים ונכנס השביעי לקודם - קודם, ולמאוחר - מאוחר. וגדולה מזו אמרו: 'המהלך במדבר ולא ידע מתי הוא שבת, מונה ו' ימים מיום שטעה ומקדש שביעי ומברך בו ברכת היום ומבדיל במוצאי שבת', ע"כ. ואע"פ שאינו עושה בכל יום אלא כדי חייו הני מילי מפני שהוא ספק שמא הוא שבת לכל בני אותו המחוז אשר הוא בו וחל עליו איסור שבת" (שו"ת הרדב"ז ח"א, סי' ע"ו).

לפי דברי הרדב"ז, יש להתייחס לשני מחייבים שונים בשבת: המחייב הבסיסי הוא חיובם של אנשי המחוז כולו, אך כאשר לא קיים מחייב זה (כגון הולך במדבר, או מפליג בים או במטוס) הרי שאז מחויב האדם למנות ששה ימים ולשבות בשביעי.[8] על בסיס דבריו מבאר הרב כשר (בספרו 'קו התאריך הישראלי'), שקו התאריך אינו משפיע כלל על האדם החוצה אותו במטוס או באופן אחר, משום שבמקרה זה חובתו היא להמשיך במנין הימים שלו ולשבות בשביעי. מאחר שהוא אינו מצוי במקום מוגדר שבו נשמרת השבת באופן סדיר, הרי שאז החיוב שחל עליו הוא סובייקטיבי - להמשיך למנות את הימים ובתום השישי לשבות. כמובן, ברגע שיגיע האדם למחוז חפצו, הוא יהיה מחויב לשבות ביום שבני אותו מקום שובתים בו. לדברי הרב כשר, ההלכה כלל אינה מכירה בקו כלשהו המשנה את התאריך, האדם צריך למנות את הימים ממקום מוצאו ולשבות בשביעי, אלא שכאשר הוא מגיע למקום מסודר, עליו להצטרף לאנשי אותו המקום.[9]

נראה כי שני המחייבים השונים של השבת שהצגנו לעיל - המחייב האישי הנובע ממניינו של האדם, והמחייב הכללי של שביתה כמנהג המקום - אף משתקפים בפסוקים עצמם. חלק מהפסוקים מציינים את השבת כיום מנוחה:

"ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך: ויום השביעי שבת לה' א-להיך, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמרך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך, למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" (דברים ה', יג-יד).

"ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבת, למען ינוח שורך וחמרך וינפש בן אמתך והגר" (שמות כ"ג, יב).

התורה רואה צורך בקביעת יום בשבוע כיום מנוחה. נראה כי יום זה חייב לבוא לאחר ששת ימי המעשה, ולכן פן זה של השבת מקביל למחייב הסובייקטיבי שבו האדם מונה את ששת ימי עבודתו ושובת בשביעי. לא ייתכן שיום המנוחה יוקדם או יאוחר, שכן האדם זקוק לו לאחר ששה ימי עבודה. מאידך, פסוקים אחרים עוסקים ברובד נוסף של השבת:

"ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם ברית עולם: ביני ובין בני ישראל אות הוא לעלם, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש" (שמות ל"א, טז-יז).

מעבר ליום המנוחה, השבת היא גם זכר למעשה בראשית, שממנו שבת ה' ביום השביעי. מסתבר, אם כן, שזכר זה הוא קבוע, כפי שנוהג כל מקום, ואינו משתנה לפי מצבו הספציפי של האדם.[10] כאמור, בדרך כלל שני המחייבים מתאחדים, כך שספירתו האישית של האדם וזו הכללית הנהוגה במקום בו הוא נמצא, מורות שתיהן על אותו יום. אך כאמור, במקרים בהם האדם טועה במדבר ואין לו מקום המחייבו, עליו לדבוק בספירתו האישית, המנחה אותו למנות ששה ימים ולשבות בשביעי, וספירה זו אף מחייבת אותו מדאורייתא.

ד

נשוב כעת לשאלות בהן פתחנו, אך ראשית נצעד צעד נוסף עם דבריו של הרב כשר. טענתו העיקרית של הרב כשר היא שכאשר האדם אינו נמצא במקום מוגדר, הרי שאז הוא מחויב בשמירת השבת כמנהג המקום שממנו יצא. משמעות הדברים היא שבהעדר מנהג המקום, קביעת השבת היא על פי ספירתו האישית של האדם. כפי שציינו לעיל, במצב רגיל קיימים שני המחייבים גם יחד, אך בדינו של הטועה במדבר רק המחייב האישי תקף. לפי זה נראה, שהמקרה של שגגת שבת הוא בדיוק הפוך: במקרה זה האדם מצוי במקום מוגדר ומחויב בשבת כאנשי אותו המקום, אלא שמאחר שהוא עצמו אינו מודע לשבת, הרי שאז המחייב היחיד שתקף הוא המחייב המקומי. במילים אחרות, במקרה זה רק המחייב הכללי - שביתת אנשי המקום, שיסודו הוא 'זכר למעשה בראשית' - תקף, מאחר שהמחייב האישי אינו תואם אותו (וכפי שציינו לעיל, מנהג המקום הוא המחייב הדומיננטי יותר).

לאור דברינו יוצא, שקיים הבדל איכותי מצד גורם החיוב בין שגגת שבת ושגגת מלאכות, שכן בשגגת שבת חסר המחייב האישי המשקף את אופי השבת כיום מנוחה. בשלב זה, בידינו תשובה חלקית לשאלות בהן פתחנו, שכן אם יסוד חיוב השבת בשני המקרים שונה, ממילא ניתן להבין מדוע ייתכנו שינויים אף באופי המלאכות. אולם, נראה שניתן לבאר את הדברים אף יותר: פתחנו בשאלה מדוע דווקא בשגגת מלאכות אנו רואים את השבתות כ'גופין חלוקין', בעוד שבשגגת שבת לא ניתן ליישם כלל זה. כאשר אנו רואים את השבת כזכר למעשה בראשית, אנו מתייחסים למושג השבת כולו כזכר, ולא לשבת זו או אחרת; כוונתנו היא, שעצם קיומה של השבת בעולם היא זכר למעשה בראשית, וממילא אין לראות כל שבת בפני עצמה כזכר נפרד אלא השבתות ככלל הן 'אות לעולם'. מה שאין כן בערוץ השני, כאשר אנו מתייחסים לשבת כיום מנוחה, אנו מתייחסים לכל שבת כשלעצמה כמעניקה מנוחה מאותו שבוע; לא המחזוריות של השבתות עומדת לנגד עינינו, אלא כל שבת בבדידותה מקבלת משמעות עצמאית. לכן ברור, שכאשר אנו עוסקים בדין שגגת שבת, שבו חסר הרובד האישי של השבת המשקף את ייעודה כיום מנוחה, אנו לא יכולים לראות את השבתות כגופין מחולקין אלא רק כמכלול אחד של זכר למעשה בראשית.

השאלה השנייה שהצבנו היא, כיצד ייתכן שבשגגת מלאכות אנו אומרים שהמלאכות חלוקות וכל אחת ניצבת בפני עצמה, בעוד שבשגגת שבת כל המלאכות הן משם אחד (לפי חידושו של המנחת חינוך). גם שאלה זו מתבהרת לאור ההבחנה הנ"ל: כאשר השבת היא יום של מנוחה הרי שאז כל מלאכה מהווה התנגשות חזיתית במטרת היום - המעשה עצמו נוגד את אופי היום וצביונו. אולם, כזכר למעשה בראשית, מעשה המלאכה עצמו אינו מתנגש בדרישת היום, אלא שהוא רק פוגם בהיותו זכר למעשה בראשית (לפי ערוץ זה אין המנוחה מטרה כשלעצמה, אלא שבאמצעותה מונצח היום כזכר למעשה בראשית). לא המעשה הוא הבעיה, אלא התוצאה - עשיית המלאכה אינה מאפשרת את ייחוד היום לזיכרון מעשה בראשית. לפי זה, מובן מדוע דווקא בשגגת מלאכות ישנו איסור נפרד על כל מלאכה, בעוד שבשגגת שבת המלאכות הן משם אחד: בשגגת שבת היסוד המחייב הוא רק זכר למעשה בראשית - כל המלאכות מביאות לידי תוצאה שלילית זהה, ומאחר שאין כל פגם בעצם המעשה הרי שהן אינן חלוקות כלל. אך בשגגת מלאכות המעשים עצמם אסורים משום שהם פוגעים בציביון השבת כיום של מנוחה, וממילא, כל מעשה כשלעצמו נידון כלאו נפרד.[11]