היתר דרך אכילה במלאכות שבת / איתי מושקוביץ

א. פתיחה

פסק הרמ"א:

"אסור לשבר עוגה שכתב עליה כמין אותיות, אע"פ שאינו מכוין רק לאכילה, דהוי מוחק" (או"ח סי' ש"מ, סעיף ג).[1]

ומקור הדברים במרדכי בפרק כלל גדול (סי' שס"ט), שכתב כי יש איסור דרבנן של מוחק שלא על מנת לכתוב באכילת עוגות שכותבין עליהן אותיות, אלא שמותר לתינוקות לאוכלן, כיוון שקטן אוכל נבילות לתאבון אין בית דין מצווין להפרישו.

והנה, הט"ז על אתר תמה על דינו של המרדכי:

"ולא הבנתי זה, דהא אפילו במקום שיש אב מלאכה, כגון בורר, אין שייך במקום אכילה, כיון שהוא עושה כן לצורך אכילה כמה שנאמר לעיל, וכן בטוחן, כל שכן בזה שהוא מקלקל כיון שאין מוחק על מנת לכתוב וכל המקלקלים פטורים, למה יהיה אסור דרך אכילה" (שם, סק"ב).

דברים דומים מצאנו גם בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"א, סי' י"ט), שכתב כי לדעת הרמב"ם (פ"ז, ה"ו), שיש בעשיית גבינה בשבת איסור דאורייתא של בונה - כיוון שעשיית הגבינה היא קיבוץ חלק אל חלק עד שייעשה אחד - יש לומר כי אין איסור סתירה בחיתוך הגבינה במגררת בשבת כיוון שסתירה זו נעשית דרך אכילה, וכשם שבאכילה עצמה מותרת סתירת הגבינה, כך יש להתיר גם חיתוך הגבינה במגררת כאשר עושה זאת על מנת לאוכלה לאלתר.

דברי שני האחרונים הנ"ל מבטאים תפיסה מסוימת של היתר דרך אכילה במלאכות שבת, לפיה כל מלאכה הנעשית כחלק מאכילתו של האדם אינה אסורה בשבת. והנה, מצאנו בית אב לסברא זו בפירוש הרלב"ג על התורה:[2]

"והוא מבואר עוד שהאכילה אינה מלאכה, אבל היא נכנסת בגדר הפעולות הטבעיות, כי הבעלי חיים כולם יעשו זה הפועל, ולזה לא נאסרה בשבת, כמו שאמר זה בביאור באומרו 'אכלוהו היום כי שבת היום לה' '. ולזה גם כן לא תהיה מלאכת שבירת הדברים שתהיה לצורך האכילה, כאילו תאמר שבירת האגוז לאכול מה שבתוכו, כי זה יעשוהו גם כן בעלי החיים בשיניהם, וגם שבירת הכלים לקחת מה שבתוכם מן האוכלים, כשלא יכוון שתיעשה השבירה ההיא באומנות, כי כן תמצא בבעלי החיים שיעשו זה כשיוכלו עליו, ולזאת הסיבה בעינה מותר לאדם לחתוך האוכלים לו או לבהמתו" (שמות כ', ח-ט).[3]

בדברים הבאים ננסה לבחון את היקף היתר דרך אכילה במלאכות שבת ואת משמעותו, תוך עיון בסוגיות המרכזיות בהן היתר זה משמש ציר מרכזי. נייחד גם דברים לדיון בגישה העולה מדברי הרלב"ג, הט"ז ובעל שו"ת רב פעלים ובקשיים בהם נתקלת שיטה זו.

ב. היתר דרך אכילה במלאכת בורר

המונח 'דרך אכילה' מוזכר בדברי הראשונים פעמים רבות סביב מלאכת בורר, וכך שנינו בגמרא:

"תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת. מאי קאמר?... אלא אמר רב חסדא: בורר ואוכל - פחות מכשיעור, בורר ומניח - פחות מכשיעור. וכשיעור - לא יברור, ואם בירר - חייב חטאת. מתקיף לה רב יוסף: וכי מותר לאפות פחות מכשיעור? אלא אמר רב יוסף: בורר ואוכל - ביד, בורר ומניח - ביד. בקנון ובתמחוי - לא יברור, ואם בירר - פטור אבל אסור, ובנפה ובכברה - לא יברור, ואם בירר - חייב חטאת... אלא אמר רב המנונא: בורר ואוכל - אוכל מתוך הפסולת, בורר ומניח - אוכל מתוך הפסולת, פסולת מתוך אוכל - לא יברור, ואם בירר - חייב חטאת... אלא אמר אביי: בורר ואוכל - לאלתר, ובורר ומניח - לאלתר, ולבו ביום - לא יברור, ואם בירר - נעשה כבורר לאוצר, וחייב חטאת" (עד.).

בביאור דברי רב חסדא, שהסביר כי היתר הברירה המופיע בברייתא הוא ברירה פחות מכשיעור, כתבו התוס' (ד"ה וכי מותר): "דפחות מכשיעור הוי דרך אכילה". אולם, דברי רב חסדא אינם מקובלים להלכה, ואכן, מהמשך דברי התוס' בסוגייה (ד"ה בורר ואוכל) נראה כי לדעתם היתרי הברירה שנתקבלו אינם מבוססים על דרך אכילה אלא על שינוי משמעותי מדרך הברירה המקובלת,[4] וכך פירשו את היתר ברירת אוכל מתוך פסולת: "משמע דאוכל מתוך פסולת אין דרך ברירה בכך". ראיה לכך ניתן לדלות מהמשך דבריהם, שם קבעו כי עיקר ההיתר אינו בברירת אוכל מתוך פסולת דווקא, אלא בברירת המרובה ולא המועט, שכן דרך הברירה הרגילה היא בלקיחת המועט והותרת המרובה.

בניגוד לשיטת התוס', פירש הרמב"ן[5] כי בכל אופן יש לברור את האוכל מתוך הפסולת ואין להתחשב ביחסי הכמויות, וז"ל:

"דגבי שבת לעולם אסור לברור פסולת ולהניח אוכל, ואע"ג דתרוייהו דרך בורר נינהו, בשבת - בהתירא טרחינן, באיסורא לא טרחינן, ומאן דטרח באיסורא ובירר הפסולת הוה ליה כבורר לאוצר, שהרי אין דעתו לאכול מה שבירר ולפיכך חייב" (עד. ד"ה ואיכא).

מדברי הרמב"ן נראה כי הוא סבור שאין כאן היתר של שינוי מדרך הברירה - "דתרוייהו דרך בורר נינהו" - אלא שכאשר אדם בורר על מנת לאכול ישנו היתר מיוחד של דרך אכילה. דברים דומים כתב גם הריטב"א:

"והנכון דכל שבורר לאחר זמן אפילו אוכל מתוך פסולת חשיב בורר, אבל בזה שעשה לשעתו לאכול מיד משמע ליה לרב המנונא כי כשנוטל האוכל לאוכלו אינו נראה כבורר אלא שנוטל מה שהוא רוצה לתת לפיו" (שם ד"ה אבל).

ובחידושי הר"ן על אתר מצאנו דברים מפורשים בענין זה:

"... אבל לפי שעה לאכול לאלתר כשהוא אוכל מתוך פסולת אינו אלא דרך אכילה דבהיתרא עסיק, ואילו היה פסולת מתוך אוכל אפילו לאכול לאלתר אסור, דלעולם הוא דרך ברירה וחייב, דבאיסורא עסיק... וליכא לאקשויי לאביי, מכיון דבו ביום חייב חטאת[6] היאך שרי לאלתר, דהא בישול ואפילו לאלתר אסור, דכיון שאינו אלא לפי שעה אינו אלא כמתעסק באכילה" (עד. ד"ה ולבו ביום).

גם את השיטה שברירה הותרה פחות מכשיעור הסביר הרמב"ן על בסיס היסוד של דרך אכילה:

"פי' מסברא קסבר רבה שאין בבורר פחות מכשיעור חיוב כאופה פחות מכשיעור שאין דרך ברירה בכך אלא כאוכל ומצא פסולת בחתיכה שהוא אוכל, ומפריש פסולת מתוך אוכל הוא שמותר, ורב יוסף אמר דכיון דכשיעור חייב, פחות מכשיעור נמי אסור דדרך בירור הוא, שכל בורר קימעא קימעא הוא בורר עד שמצטרף לחשבון גדול" (שם ד"ה וכי מותר).

מדברי הרמב"ן נראה כי היתר הפרשת פסולת מתוך חתיכת אוכל שבידו מוסכם על כולם, אלא שנחלקו האמוראים האם ניתן להסיק מכאן שכל ברירה פחות מכשיעור אינה מוגדרת כדרך ברירה.

נפקא מינה בולטת בין גישת הרמב"ן ודעימיה לבין גישת בעלי התוס' הינה מחלוקת האחרונים ביחס להיתר סחיטת בוסר לאלתר לתוך קדירה בשבת. רוב הראשונים סבורים כי להלכה מותר לסחוט אשכול ענבים לתוך אוכל בשבת, ופעולה זו אינה נחשבת כדישה אלא כהפרדת אוכל מאוכל. ברם, ר"ת (הובאו דבריו במרדכי סי' תל"ז ובראשונים נוספים) חידש כי סחיטת בוסר לתוך קדירה אסורה, שכן הבוסר מוגדר כפסולת ולא ניתן לראות זאת כהפרדת אוכל מאוכל, וממילא ישנו כאן איסור בורר.[7] לאור זאת, כתבו הט"ז (סי' ש"כ, סק"ד) והעולת שבת (שם) כי כל איסור סחיטת בוסר לתוך קדירה הוא רק כאשר הסחיטה אינה נעשית למטרת אכילה מיידית, אולם סחיטה לאלתר מותרת, כשם שכל ברירת אוכל מתוך פסולת ביד מותרת לאלתר. והשיג על כך המגן אברהם:

"כתב העולת שבת דיש להתיר לסחוט לצורך אותו סעודה... ולי נראה דלא דק, דאטו מי שרי לעשות מלאכה כדי לאכול לאלתר וכ"כ השלטי גבורים פ"ז דשבת, אלא הטעם בבורר בידו לאכול לאלתר לא מקרי ברירה דהוי דרך אכילה... ולהכי בקינון ותמחוי אסור לברור אפילו לאכול לאלתר, וכן פסולת מתוך האוכל אסור, ומכל שכן דאסור לסחוט בוסר, תדע, דהא כתב הר"ן טעמא דאסור חליבת עז משום בורר אוכל מתוך פסולת, אטו יהא מותר כדי לאכול לאלתר, אלא ודאי כדאמרן ודבר פשוט" (סי' ש"כ, סק"ז).

אע"פ שהמגן אברהם כותב במפורש כי היתר ברירה לאלתר מבוסס על כך שברירה שכזו נחשבת כדרך אכילה, ברור כי אין כוונתו לכך שמלאכת בורר הותרה כאשר היא נעשית כחלק מאכילתו של האדם, שהרי גם בסחיטת בוסר לאכילה מיידית שייך ליישם היתר זה. נראה לומר כי כוונתו היא שהיתר ברירה לאלתר מבוסס על כך שברירה כזו מהווה שינוי מדרך הברירה הרגילה, והמונח 'דרך אכילה' המופיע בדבריו מכוון לכך שאין כאן ברירה רגילה. ממילא, בסחיטת בוסר אין מקום להפעיל היתר זה, שכן הדרך הרגילה לברירת בוסר היא באופן כזה של סחיטה מיידית לתוך תבשיל. לעומתו, סוברים הט"ז והעולת שבת שהיתר סחיטה לאלתר במלאכת בורר אינו מבוסס על שינוי מדרך המלאכה המקובלת, אלא על היתר מסוים של ברירה דרך אכילה, וממילא גם בסחיטת בוסר ניתן ליישם היתר זה.

עכ"פ, סברת הרמב"ן ודעימיה, דמלאכת ברירה הותרה כאשר היא נעשית בדרך אכילה זוקקת בירור והגדרה, ונראה כי ניתן להעלות שני כיוונים מרכזיים בהסבר הדברים:

א. ניתן להבין כי באופן בסיסי העובדה שהאדם מבצע את המלאכה דרך אכילתו אינה סיבה להתיר את המלאכה, אלא שכיוון שבאופן כללי ברירה היא חלק בלתי נפרד ממערך הפעולות הנעשות תוך כדי אכילה - שכן דרכו של אדם לברור את האוכל מתוך הפסולת המונח לפניו על מנת לאוכלו - עלינו להניח כי פעולת הברירה הנעשית בדרך אכילה אינה נכללת בגדרי המלאכה אותה אסרה התורה, שהרי לא נאסרה אכילה בשבת.

ב. כיוון שני הוא לומר שגדרי מלאכת בורר אינם מצומצים דווקא לברירה שאינה בדרך אכילה, אלא שדרך אכילה הינו היתר כללי המפקיע שם מלאכה מן הפעולה הנעשית על ידי האדם. תפיסה קיצונית של גישה זו מופיעה בדברי הט"ז שראינו בפתיחת דברינו, דגם מלאכת מוחק הותרה כאשר היא מתבצעת דרך אכילה.

ג. היקף ההיתר

נראה כי שלושת הגישות דלעיל באשר להבנת מהות היתרי הברירה במלאכת בורר משתקפות יפה במחלוקת הפוסקים האם ניתן להעתיק את היתר דרך אכילה למלאכות אחרות, וכפי שיבואר להלן.

הרשב"א בתשובה נשאל באשר לאפשרות להתיר טחינה לצורך אכילה מיידית, וז"ל:

"מסתברא: דהא דפריס סילקא, דוקא במחתך דק דק, כדי לאוכלו למחר, או אפילו לבו ביום, ולאחר שעה. לפי שדרכו של סילקא לחתכו דק דק לערב בשולו. וכל שדרכו בכך, ומניחו לאחר שעה חייב. אבל לאוכלו מיד, מותר. שלא אסרו על אדם לאכול מאכלו חתיכות גדולות או קטנות. דכענין שאמרו (שבת עד.) לענין בורר: היו לפניו שני מיני אוכלין, בורר ואוכל. בורר ומניח לא יברור. ואם בורר, חייב חטאת. ופירשה אביי דהכי קאמר: בורר ואוכל לאלתר. בורר ומניח לאלתר ולבו ביום, לא יברור. ואם בירר, נעשה כבורר לאוצר, וחייב חטאת. דאלמא: כל שאוכל לאלתר, כדרך שדרכן של בני אדם לאכול, אע"פ שיש באותו צד בעצמו חיוב חטאת, בשמניח לאחר זמן, ואפילו לבו ביום, והכי נמי דכוותה היא" (שו"ת הרשב"א ח"ד, סי' ע"ה).

אם כן, הרשב"א מעתיק את ההיתר שהוזכר בגמרא באשר לברירה לאלתר למלאכת טוחן, ולדעתו יש להתיר גם טחינה לאלתר. על היקש זה חלק השלטי גבורים:

"ותמהני עליו, דכיוון דהאיסור הוא משום טוחן מה לי טוחן לבו ביום או לאלתר או למחר, וכי כל המלאכות כולן שרי לעשותן בדצריך לאותה מלאכה לאלתר?! ואל תשיבני מברירה שהתירו לברור כשרוצה לאכול לאלתר, דהתם טעמא דבכהאי גוונא שהתירו לא הוי ברירה, ועוד שחכמים עצמם פירשו דין הבורר בכהאי גוונא, אבל הכא שהם פירשו דחתיכת ירק דק הוי טוחן ולא חלקו, מנין לנו לחלק מסברא ולדמות מה שלא דמו הם" (לב. באלפס, אות ג').

תפיסת השלטי גבורים עולה בקנה אחד עם גישת התוס', דהיתר לאלתר שהוזכר בברירה מועיל רק במלאכה זו, שכן ברירה לאלתר אינה מוגדרת כברירה. ואכן, המגן אברהם מזכיר בדבריו את השלטי גבורים כסיוע לשיטתו שאין להתיר סחיטת בוסר לאלתר, כיוון שאין היתר לעשות כל מלאכה כדי לאכול לאלתר.

בהבנת שיטת הרשב"א נחלקו האחרונים. ראינו לעיל כי הט"ז הרחיב את היתר דרך אכילה גם למלאכת מוחק, וחיזק את שיטתו מכך שמלאכות בורר וטוחן הותרו לצורך אכילה. לעומת זאת, החזון איש חלק על הט"ז והסביר את דברי הרשב"א באופן אחר:

"ומה שכתב הט"ז להתיר דרך אכילה כמו שמותר בורר וטוחן דרך אכילה, תמוה, דאכילה התמידית היא דרך ברירה ודרך טחינה ולא חייל עליה שם עובדא ועמל מלאכה[8] והלכך אף במכין סמוך לסעודה לאו טוחן ולאו בורר הוא אלא נטפל לאכילתו, אבל אין אכילה התמידית דרך מחיקה, ומלאכת מחיקה שפיר מלאכה היא דרך אכילה וכל שכן במשבר אפילו סמוך לסעודה" (או"ח, סי' ס"א).

דעת החזון איש היא שעשיית מלאכה בדרך אכילה אינה סיבה להתיר את ביצוע המלאכה. ההיתר קיים אך ורק במלאכות ברירה וטחינה, שהינן חלק מאכילתו הרגילה של אדם, וממילא, על כרחנו שגבולות הגזרה של מלאכות בורר וטוחן אינם כוללים ברירה וטחינה בדרך אכילה. האגלי טל (טוחן, ס"ק כ"ג, כ"ז) נקט גם הוא שהיתרו של הרשב"א מבוסס על כך שדרך האכילה התמידית היא בברירה ובטחינה,[9] ומתוך כך חלק על מה שמובא בברכי יוסף (סי' שכ"א) בשם תשובת בית יהודה, שהתיר לפרך הדס כדי שיהא ריחו נודף להריח מיד. לדעת האגלי טל לא ניתן לבסס היתר שכזה על דברי הרשב"א, שכן ההיתר אינו מבוסס על עצם העובדה שהטחינה נעשית כאן לשימוש מיידי, אלא על כך שגדרי מלאכת טוחן אינם כוללים טחינה שנעשית במסגרת אכילה.[10]

נראה כי שתי ההבנות הללו בדברי הרשב"א חלוקות בפירוש המילים: "שלא אסרו על אדם לאכול מאכלו חתיכות גדולות או קטנות". החזון איש והאגלי טל הבינו כי מדובר בסימן לכך שמלאכות בורר וטוחן אינן כוללות ברירה וטחינה הנעשות במסגרת אכילה, ואילו הט"ז הבין שלא מדובר בסימן אלא בסיבת ההיתר - התורה מתירה ביצוע מלאכה דרך אכילה.

הסברו של החזון איש בדעת הרשב"א אמנם מובן היטב מצד הסברא, אך בהמשך תשובת הרשב"א נראה מפורש כי לדעתו מלאכות רבות הותרו לאלתר, וז"ל:

"גם בירושלמי אמרו: הדין דשחית תומא, כדמפריך ברישיה משום דש. כדמבחר בקליפתה משום בורר. כי שחיק במדוכתיה משום טוחן. כדיהיב משקין משום לש. גמר מלאכתו משום מכה בפטיש... ומן הירושלמי גם כן נלמוד: שהכל תלוי בין עושה ואוכל לאלתר, לעושה ומניח לבו ביום. דהא דמפריך ראש של שום, מחייב משום דש ומשום מכה בפטיש. ואילו לאכול לאלתר, כבר התירו בגמרא בפרק תולין (קמ.), דאתמר התם: חרדל שלשו מערב שבת, למחר - ממחו בכלי ואינו ממחו ביד. ואסיקנא: ממחו בין ביד בין בכלי".[11]

ברור מתשובת הרשב"א כי לדעתו ההיתר של 'לאלתר' אינו מצומצם דווקא למלאכות ברירה וטחינה. ואם כן, דברי הרשב"א תומכים לכאורה בהבנה שכל מלאכות שבת הותרו בדרך אכילה.

ד. אכילה כדרכה

האחרונים[12] הקשו על הגישה המרחיבה את היתר דרך אכילה לכלל המלאכות מגמרא מפורשת:

"תניא, רבי מרינוס אומר: גונח יונק חלב בשבת. מאי טעמא? יונק - מפרק כלאחר יד, ובמקום צערא לא גזרו רבנן" (כתובות ס.).

הרי לן שאיסור מפרק[13] לא הותר דרך אכילה, והגמרא נזקקה לבסס את היתר היניקה על היתר כלאחר יד במקום צער. קושייה נוספת היא מסוגיית הגמרא בסוכה:

"אמר רבה: הדס במחובר - מותר להריח בו, אתרוג במחובר - אסור להריח בו. מאי טעמא? הדס דלהריח קאי, אי שרית ליה - לא אתי למגזייה, אתרוג דלאכילה קאי, אי שרית ליה - אתי למגזייה" (סוכה לז:).

ופירש שם רש"י:

"אבל אתרוג דלאכילה קאי - כי מורח ליה מינשי ותליש ואכיל ליה, ואף אם אוכלו במחובר - אין לך תולש גדול מזה".

ונראה לומר שהיתר דרך אכילה שריר וקיים רק כאשר האכילה מתבצעת באופן רגיל ומקובל. כאשר האכילה מתבצעת באופן שונה ושלא כדרכה, הרי שלא ניתן להחיל על פעולה זו שם אכילה, וממילא איסור המלאכה שריר וקיים. ייתכן אמנם שבמקרה כזה ייווצר פטור של שינוי וכלאחר יד[14], אולם לא נוכל להתיר פעולה שכזו על בסיס היתר דרך אכילה. היסוד לחילוק זה נעוץ לענ"ד בסברה העומדת מאחורי היתר דרך אכילה: "מלאכת מחשבת אסרה תורה" - ואכילה אינה נחשבת כמלאכה. כלל זה שריר וקיים כל זמן שניתן להגדיר את המהלך העומד לפנינו כאכילה, אולם ברגע שהאכילה נעשית שלא כדרכה היא חוזרת להיות נידונית כמלאכה, על פי כללי מלאכות שבת המקובלים.

לאור זאת, מובן מדוע לא ניתן להתיר יניקה מן הבהמה על בסיס היתר דרך אכילה, שכן יניקה ישירות מן הבהמה וודאי שאינה נחשבת כאכילה נורמטיבית, וכמו כן לא ניתן להתיר תלישה בפה על ידי סברת דרך אכילה.[15]

ולפי זה נראה לבאר את מחלוקת הראשונים ביחס למציצת ענבים בשבת באור חדש, וכפי שיתבאר. היראים כתב:

"הלכך בשר שבלע מרק יזהר שלא יסחטנו לצורך משקה היוצא ממנו, והנותן בשר על המרק או שורה פת ביין ומחזיר בפיו ומוצץ המשקין חושש אני לו מחטאת, וכל שכן שלא ימצוץ בפיו משקה מענבים וכיוצא בהן" (מצוה רע"ד).

וחלק עליו שבלי הלקט:

"וכתב אחי ר' בנימין נר"ו דאין במציצת בשר ופת ולא במוצץ משקה מפירות או מענבים בפיו דרך סחיטה כלל, ואפילו תימא דהוי דרך סחיטה לא חמירין מפרישין ופגעין, ואין איסור סחיטה שייכא אלא בדבר שדרכו להיות משקה כגון זיתים וענבים וחשיב, אבל הכא מאי חשיבות יש לו למשקה בתוך פיו, ואפילו אם יתכוון למצוץ המשקה בפיו אוכל הוא חשיב ובטלה דעתו אצל כל אדם. וכן כתב בעל הדברות זצ"ל: ואפילו למצוץ מן הענבים מותר לכתחלה שאין דרך סחיטה בפיו, אבל יניקה בפה לכתחלה אסור וכל דבר שאין דרכן בכך לא גזרו ביה ואינו תולדה" (ענין שבת, סי' צ').

בעל העיטור, המובא בסוף הקטע, מבסס את היתר המציצה על שינוי - "לא גזרו ביה". הוא עצמו מודע לקושי מדין גונח יונק מן הבהמה שהותר רק במקום צער, ולכן הוא טוען שיניקה מן הבהמה הינה פעולה מצויה יותר שבה גזרו באופן כללי, מה שאין כן במציצת ענבים, שאין דרך סחיטה בכך ולא גזרו רבנן. הדוחק בדבריו מורגש היטב, הסברא הפשוטה אומרת שדווקא במציצת ענבים היה מקום לגזור, שכן זו פעולה מצויה הרבה יותר מיניקת אדם ישירות מן הבהמה.[16]

לעומת זאת, רבי בנימין אינו מתייחס כלל לשאלה מה בין מציצת ענבים לבין יניקה מן הבהמה. ולפי מה שביארנו לעיל נראה כי ניתן להסביר שסיבת ההיתר למציצת ענבים אינה נעוצה בהלכות שינוי - וכפי שמוכח מדברי היראים, שמחייב חטאת במקרה כזה ולא העלה על דעתו כי יש לפטור מדין ביצוע מלאכה כלאחר יד - אלא היא נובעת מהיתר דרך אכילה. מציצת ענבים מוגדרת כפעולת אכילה רגילה, ולפיכך אין היא מוגדרת כמלאכת סחיטה.[17] היראים עצמו כנראה סבור שאין היתר כללי של דרך אכילה במלאכות שבת, כפי שסוברים השלטי גבורים, המגן אברהם והחזון איש.

ה. היחס בין דרך אכילה להיתר 'לאלתר'

ראינו לעיל כי הרשב"א מחיל את היתר לאלתר - שנאמר במקורו לגבי מלאכת בורר - על מלאכת טוחן, ומסוף דבריו נראה כי הוא סבור שהיתר זה קיים גם במלאכות נוספות. ברם, להלכה נתקבלה עמדה מורכבת יותר: מחד, הרמ"א (סי' שכ"א, סעיף יב) פסק להלכה שמלאכת טוחן הותרה כאשר מטרת הטחינה היא אכילה לאלתר;[18] מאידך, בשום מקום נוסף לא מזכירים הרמ"א והמחבר היתר שכזה. ואכן, המגן אברהם (סי' שכ"א, ס"ק כד) קבע כי לגבי מלאכת לש אין חילוק בין לישה לצורך סעודה סמוכה ובין לישה לצורך סעודה אחרת, וכך פסק המשנ"ב (שם, ס"ק כו). מכל זה נראה, לכאורה, כי העמדה שנתקבלה להלכה היא עמדת החזון איש בהבנת דברי הרשב"א, דרק במלאכות ברירה וטחינה קיים היתר, המבוסס על כך שהאכילה התמידית היא דרך ברירה וטחינה ואין על פעולות אלו (כאשר הן נעשות דרך אכילה) שם מלאכה.

אולם, לאור מה שביארנו לעיל, נראה כי ניתן לחדש שלהלכה ישנם שני דינים שונים בהיתר דרך אכילה: במלאכות ברירה וטחינה הותרה ברירה וטחינה לאלתר,[19] ואילו בשאר כל מלאכות ההיתר מצומצם אך ורק לשעת האכילה ממש. הבדל זה נובע מכך שבמלאכות ברירה וטחינה אנו מקבלים את סברת החזון איש ודעימיה, דכל מה שנגרר לאכילה אינו כלול בגדרי מלאכות בורר וטוחן, וממילא ההיתר קיים בכל ברירה וטחינה הנעשות לצורך הסעודה הסמוכה;[20] בשאר המלאכות, היתר שכזה אינו קיים, אולם שייך עדיין להתיר פעולה שנעשית תוך כדי אכילה ממש, שעליה אין שם מלאכה אלא שם אכילה.

ונראה להוכיח חלוקה זו מדברי המשנ"ב במלאכת לש. לעיל הבאנו כי המשנ"ב פוסק שאין היתר לאלתר במלאכת לישה, וזאת בעקבות דברי המגן אברהם. אולם, בבאור הלכה (סי' שכ"א, ד"ה שמא יבוא) הוא מתלבט מאוד כיצד להבין את ההיתר של לישה מעט מעט, שהוזכר בסוגייה בדף קנו. ביחס לגיבול קמח קלי. ולאחר דיון הוא מציע הבנה מחודשת במהות היתר זה:

"וטעם ההיתר נראה לי לדעת התוספות, משום דע"י מה שמיבשין הקליות בתנור ועושין אותן שיהיו ראוין לאכילה הוא חשיב כמו דבר שנאפה ונתבשל, ולכך אף דע"י נתינת מים שנותנין בתוכו אח"כ הוא מתגבל, אין זה חשיב כמו מלאכת לישה אלא כמו תיקון אוכל בעלמא דדרך אכילתו בכך, והוא חשיב כמו רוטב שנותנין בתבשיל ואין זה מלאכה דאורייתא, ולכך הותר מעט מעט דחשיב קצת שינוי. א"נ דכוונת הגמרא מעט מעט הוא ג"כ דוקא בעת האכילה ומשום דדרך אכילה בכך, ודומיא דמאי דסבר ר"ח לעיל בדף עד. בהתירא דפחות מכשיעור משום דדרך אכילה בכך וה"נ בזה, ואף דהגמרא לא סבירא ליה למסקנתו שם, סברתו הכא בזה בקלי שאני וכמו שכתבנו דהוי כמו רוטב בתוך התבשיל".

הרי שהמשנ"ב סבור כי גם במלאכת לישה יש מקום להתיר לישה בעת האכילה,[21] על אף שבאופן כללי אין היתר לאלתר במלאכת לישה.

ברירה בשעת האכילה

בסי' שי"ט הסתפק הבאור הלכה האם ברירה בעת האכילה גופא, כשאוחז האוכל בידו ורוצה להוציא ממנו את הפסולת, נחשבת כברירה האסורה או שיש להתירה כיוון שזוהי דרך אכילה. וכתב שנראה מדברי הרמב"ן (הובאו בריש דברינו, עמוד 2) כי ברירה שכזו מותרת היא, ואילו מדברי הרא"ש בתשובה נראה שלא סבירא ליה כסברת הרמב"ן, דזו לשונו:

"מים שיש בהם תולעים מותר לשתותן על ידי מפה בשבת ולא הוי כבורר ומשמר, דלא שייך בורר ומשמר אלא במתקן הענין קודם אכילה או שתייה שיהיה ראוי לאכילה או לשתייה שזהו דרך מלאכה, אבל אם בשעת שתייה מעכב את הפסולת שלא יכנס לתוך פיו אין זה מעין מלאכה ומותר" (כלל כ"ב, סי' ט').

הבאור הלכה הבין שהרא"ש סבור כי באופן עקרוני שייכת ברירה גם בשעת האכילה ממש, וההיתר כאן מבוסס על כך שלא שייך שם ברירה במה שמעכב על ידי פיו.[22] ומלבד מה שיש לדון בדבריו האם סברת הרא"ש אכן שונה באופן יסודי מדברי הרמב"ן - שכן היה נראה כי שניהם נתכוונו לאותו יסוד, שאין איסור ברירה בשעת האכילה עצמה - הרי שלדעות הפוסקות להלכה כי ברירה שכזו מותרת (דעת מהר"י אבולעפיא המובא בבאור הלכה שם) נראה כי יש להפריד בין שני הדינים שאותם הזכרנו לעיל: היתר הברירה הכללי של סמיכות לסעודה, אשר כפוף לכללים של אוכל מתוך פסולת ושל ברירה ביד; ומנגד - היתר ברירה בשעת האכילה גופא, אשר מבוסס על היתר דרך אכילה בכל המלאכות, ולפיכך אינו מצומצם דווקא לכללים הרגילים של ברירה בשבת.

יניקת תינוק

פסק השו"ע:

"לא תקל אשה חלב מדדיה לתוך הכוס או לתוך הקדירה ותניק את בנה. מותר לאשה לקלח מהחלב כדי שיאחוז התינוק הדד ויינק" (סי' שכ"ח, סע' לד-לה).

ויעוין בבאור הלכה על אתר, שכתב בשם ספר תוספת שבת כי ביניקה מן האישה יש איסור דאורייתא של מפרק, ואף הבאור הלכה מודה באופן עקרוני כי שייך בזה מפרק מדאורייתא אלא שנשאר בצ"ע האם לא ניתן לומר כי ישנו כאן פטור של ביצוע מלאכה כלאחר יד. והנה, האור שמח (הל' שבת פ"ח, ה"י) דן בשאלה מדוע מותר לאישה לסייע לתינוק בשעת ההנקה, הרי להלכה נפסק שלא ספינן בידיים איסורי דאורייתא לקטנים? ושאלה זו מתחזקת ביותר בימינו, שכן קשה לומר שסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב (יבמות קיד.), שהרי עינינו הרואות תינוקות רבים שניזונים מתחליפי חלב ואינם מסתכנים בכך.[23]

תשובתו של האור שמח מבוססת על יסודות במלאכת דש. הוא טוען שהחלב בפי התינוק נחשב כאוכל ולא כמשקה, וממילא היניקה נחשבת כמו חליבה לתוך אוכל שמותרת. הסבר אחר מיוסד על דברי החזון איש (או"ח סי' נ"ט, ס"ק ג-ד), הכותב שקביעת הגמרא ביבמות שסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב אמורה גם כאשר ישנם תחליפי מזון עבורו: "דחסרון חלב סכנה הוא לו שיבוא לידי חולי, וכל חולי הוא ספק סכנה".

ברם, לפי דברינו לעיל אין צורך בתירוצים אלו והדברים מבוארים כמין חומר: יניקת תינוק עונה על כל הקריטריונים של דרך אכילה רגילה, וממילא מותר לתינוק לינק ואין בזה חשש מלאכה. וכל זה אינו סותר לכך שיניקת אדם בוגר מאישה נחשבת למלאכה דאורייתא, שכן יניקה שכזו אינה נחשבת כאכילה רגילה, ולא שייך ליישם כאן את ההיתר הכללי של דרך אכילה במלאכות שבת. ההיתר היחיד שנשאר הוא 'כלאחר יד', ובזה מסתפק הבאור הלכה האם יניקת בוגר מן האישה יכולה להיחשב כמלאכה הנעשית בשינוי.[24]