מעשה אמהות סימן לבנים / שאול ברט

פתיחה

מן הדברים המרתקים ביותר בתנ"ך הם היחסים המתוארים בו בין צמד דמויות בעלות אופי הפוך: קין והבל, אברהם ולוט, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו ועוד. מעניין מאוד לגלות, שחלק ממאבקים אלו אינם מצטמצמים לדור מסוים, אלא מבטאים מאבק ארכיטיפי שמתנהל 'מתחת לפני השטח' לכל אורך הדורות. דוגמה קלאסית לדברינו היא ההתמודדות בין עשו ליעקב, שנאבקו זה בזה עוד משחר ילדותם, עבור לשנותיהם הבוגרות, דרך שנאת עשו וצאצאיו ליעקב וזרעו לאורך כל תקופת הגלות, שממשיכה עד ימינו אלה. המדרש עומד על כך ש"בידוע עשו שונא ליעקב", ומסיק שמאבק זה יימשך ללא הכרעה מוחלטת עד הגאולה השלימה:

"'עד אשר אבוא אל אדני שעירה' - אמר ר' אבהו: חיזרנו על כל המקרא ולא מצינו שהלך יעקב אצל עשו להר שעיר מימיו, אפשר יעקב אמיתי היה מרמה בו? אלא, אימתי בא אליו - לעתיד לבוא: 'ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו'" (בראשית רבה, פרשה ע"ח).

דוגמה נוספת להתמודדות בין שתי דמויות ארכיטיפיות בעלות אופי שונה, שמתנהלת לאורך כל ההיסטוריה התנ"כית פעם אחר פעם, היא ההתמודדות בין רחל ולאה, עבור לצאצאים יוסף ויהודה, המלכים שאול ודוד, ההתמודדות בין מלכות ישראל למלכות יהודה, ועד משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. במאמר זה ננסה להתמקד בענף של רחל וזרעה, ונבדוק האם ישנן תכונות אופי המאפיינות את זרעה, ועוברות כחוט השני בכל אחד מהדורות.[1] לאחר מכן, ננסה להסביר את משמעותן של אותן תכונות ייחודיות לרחל וזרעה.

א

1. ראשונים, אבל...

המאפיין הראשון הבולט לעין בשושלת רחל הוא הראשוניות. לאורך כל ההיסטוריה, בניה של רחל זוכים להוביל ראשונים את המהלכים שעובר עם ישראל. הפעם הראשונה שאנו רואים זאת היא כמובן אצל יעקב, שמתאהב תחילה ברחל ובוחר להתחתן עמה. המהלך ממשיך עם יוסף, שעולה לגדולה ולממשלה עוד הרבה קודם שעם ישראל חלם על הכניסה לארץ ועל ייסוד המלכות. בהמשך יהיה יהושע משבט אפרים הראשון שיתחיל את מהלך הכיבוש והנחלה בארץ ישראל; המשכן בשילה, הנמצא בנחלת בנימין, ייבנה תחילה; שאול מבנימין יהיה המלך הראשון; מיכל תהיה אשתו הראשונה של דוד; ולבסוף, יתחיל את מהלך הגאולה דווקא משיח בן יוסף. המדרש ממשיך מהלך זה, ומספר שעוד הרבה קודם ליציאת מצרים, יצא משם שבט אפרים והגיע לארץ.[2]

אולם, תיאור זה רק מבליט מאפיין נוסף הקיים בשושלת של רחל. למרות שלאורך כל ההיסטוריה, רחל ובניה הם הראשונים שעולים על הבמה, בכל זאת משהו מתפספס, ומי שמביא לידי ביטוי את המהלך שהתחיל בזרע רחל הם דווקא צאצאיה של לאה. ולכן, למרות שיעקב מתאהב תחילה ברחל, את אהבת הבעל לאשתו הוא מביא לידי ביטוי לראשונה דווקא אצל לאה; למרות שיוסף הוא ראשון ה'מלכים' מישראל, בסופו של דבר "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים" (בראשית מ"ט, י); יהושע אמנם מתחיל את הכיבוש והנחלה, אולם מיד לאחר מותו מספר התנ"ך: "ויהי אחרי מות יהושע וישאלו בני ישראל בה' לאמר מי יעלה לנו אל הכנעני בתחלה להלחם בו: ויאמר ה' יהודה יעלה הנה נתתי את הארץ בידו" (שופטים א', א-ב); שאול הוא המלך הראשון, אבל לאחר זמן מועט הוא יפנה את מקומו לדוד; המשכן בשילה יפנה את מקומו לבית המקדש; מיכל תישאר עקרה, ודווקא מבת שבע יוולד שלמה; ולבסוף, באחרית הימים, ייהרג משיח בן יוסף ויפנה את הדרך לבואו של משיח בן דוד, מבשר הגאולה השלימה.

המדרש כבר עמד על נקודה זו, ותיאר את הדברים בחריפות:

" 'ושם הקטנה רחל' - קטנה במתנותיה: יוסף לשעה, שאול לשעה, ושילה לשעה; 'וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר'" (בראשית רבה, פרשה ע').

2. "שקר החן - זה יוסף"[3]

באופן מפתיע, אחת התכונות הנוספות הבאות לידי ביטוי שוב ושוב בזרעה של רחל היא תכונת היופי החיצוני. הדבר מתחיל ברחל, שהייתה "יפת תואר ויפת מראה" (בראשית כ"ט, יז); ממשיך ביוסף, המתואר בדיוק באותה צורה: "ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה" (שם ל"ט, ו); ובא לידי ביטוי בשאול, שלדברי הכתוב, הדבר הראשון שבלט בו לעין הוא יופיו החיצוני: "בחור וטוב ואין איש מבני ישראל טוב ממנו, משכמו ומעלה גבוה מכל העם" (שמואל א ט', ב). נדמה, שגם על נקודה זו כבר עמדו חז"ל, וכך, כאשר הגמרא בבבא מציעא (פד:) מספרת על רבי יוחנן, שהיה עומד בפתח בית הטבילה בשביל שבנות ישראל יראו אותו בצאתן "כי היכי דלהוו להו בני שפירי כוותי", היא מספרת - כמה שורות לאחר מכן - שרבי יוחנן העיד על עצמו: "מזרעא דיוסף קאתינא".

כנראה שהמראה החיצוני הוא משמעותי מאד ברחל וצאצאיה, משום שאחד הדברים המאפיינים אותם הוא, שמשום מה, כולם מתאהבים בהם ממבט ראשון: החל ברחל, שמיד כשראה אותה יעקב קיבל כוחות-על, נשק לה והתאהב בה לעד; עבור ליוסף, שנדמה שבכל מקום אליו הגיע, הוא הצליח לגרום לכולם להתאהב בו מיד - הן לחיוב: "וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו" (בראשית ל"ט, ג), והן לשלילה: "ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף ותאמר שכבה עמי" (שם ל"ט, ז); ולבסוף, עובדה זו באה לידי ביטוי גם בשאול, שמיד לאחר ששמואל מגלה לעם "הראיתם אשר בחר בו ה' כי אין כמוהו בכל העם?", מגיב העם בשמחה מתפרצת: "ויריעו כל העם ויאמרו יחי המלך" (שמואל א י', כד).[4]

3. קשה כשאול קנאה

תכונה נוספת שבאה לידי ביטוי ברחל היא הקנאה. קנאה זו היא כפולה: רחל נגועה במידה מסוימת של קנאה: "ותקנא רחל באחותה" (בראשית ל', א); מאידך, רחל גורמת ליצירת קנאה בלב לאה, הרוצה גם היא לזכות באהבתו המוחלטת של יעקב. קנאתה של רחל עזה כל כך, עד כדי כך שהיא כמעט גורמת לה לפגיעה עצמית: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי!" (שם).

ואמנם, מאז ימי רחל מופיעה הקנאה הקיצונית גם בזרעה: יוסף מעורר קנאה בלב בני יעקב עד כדי כך שהם מנסים להורגו; יהושע, המקנא למשה ורוצה לפגוע באלו שהמרו את פיו, עד כדי כך שמשה מעיר לו על כך: "המקנא אתה לי?!" (במדבר י"א, כט); שאול המקנא בדוד עד כדי ניסיון לרצח[5]; ואליהו, המתוודה בפני הקב"ה: "קנא קנאתי לה' א-להי צבאות" (מלכים א י"ט, יד).[6] גם הנביא ישעיה עומד על תכונה זו, ומגלה לנו שרק לעתיד לבוא, בגאולה השלימה, תיפתר בעיית הקנאה של זרע רחל:

"וסרה קנאת אפרים... אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים" (ישעיה י"א, יג).[7]

4. "כל נחש שאינו כיונתן בן שאול - אינו נחש"[8]

נדמה שישנה תכונה מפתיעה נוספת הבאה לידי ביטוי בזרעה של רחל: משיכה לניחושים, מיסטיקה, ולעיתים, אפילו לעבודה זרה.

הדבר בא לידי ביטוי לראשונה אצל רחל, הן בגניבת התרפים, שלבן עצמו מעיד עליהם שהם אלוהיו; והן בבקשת הדודאים מלאה, שלמרות שלא ברור בדיוק למה הם משמשים, הרמב"ן על אתר (בראשית ל', יד) מסביר שמדובר בסגולה ללידה. מאוחר יותר נגלה שגם יוסף נחשב, לפחות בעיני המצרים, לבעל מופתים, וכנעזר בגביע בכדי 'לנחש' את העתיד: "הלוא זה אשר ישתה אדוני בו והוא נחש ינחש בו" (בראשית מ"ד, ה). תכונה זו כל כך בולטת בדמותו, עד שהמצרים יכנו אותו - 'צפנת פענח', והסביר הרמב"ן (בראשית מ"א, מה) כי הכוונה היא ל'מפענח נעלמים'. גם יוסף עצמו, טרם התגלה לאחים בדמותו האמיתית, מספר להם על 'יכולותיו' המיסטיות: "הלוא ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמוני" (שם מ"ד, טו). אפילו אשתו של יוסף היא "בת פוטיפרע כהן און", כאשר חז"ל (בראשית רבתי, פרשת מקץ) עומדים על כך שכנראה מדובר בכהן לעבודה זרה.

אולם, תכונה זו מגיעה לידי ביטוי בצורתה הגסה ביותר דווקא אצל שאול, המנסה לגלות את העתיד להתרחש במלחמה עם פלשתים בכל דרך אפשרית, אבל לאחר ש"לא ענהו ה' גם בחלומות גם באורים גם בנביאים", הוא אינו עומד בפיתוי: "ויאמר שאול לעבדיו בקשו לי אשת בעלת אוב ואלכה אליה ואדרשה בה" (שמואל א כ"ח, ז).[9]

5. "אוי לי, שמא נגזרה גזירה על רחל לכלות היא וזרעה בדרך!"[10]

דבר עקבי נוסף המתבטא בזרעה של רחל הוא בעייתיות בקבורה. שוב ושוב מסתבכים רחל וצאצאיה לפני מותם, ולא זוכים לקבורה רגילה. רחל עצמה נקברה בדרך, רגע לפני שזכתה לחזור לארץ ישראל; יוסף נחנט במצרים, ונדרש לבקש מאחיו חסד של אמת כדי שיובל לקבורה בארץ; גם שאול ויונתן בנו נהרגים במלחמה וגופותיהם נלקחות ומתחללות, עד שהגבעונים עושים עם דוד חסד ומשיבים את עצמותיהם לקבורה ראויה:

"וילך דוד ויקח את עצמות שאול ואת עצמות יהונתן בנו מאת בעלי יביש גלעד, אשר גנבו אותם מרחוב בית שן, אשר תלאום שמה פלשתים ביום הכות פלשתים את שאול בגלבוע" (שמואל ב כ"א, יב).[11]

6. אינטליגנציה רגשית

תכונה נוספת, שלדעתי באה לידי ביטוי בזרעה של רחל, תכונה בשם 'חוסר התחשבות'.[12] פעם אחר פעם אנו מוצאים שצאצאי רחל חפצים בדברים, שפוגעים - באיזו שהיא מידה - באנשים אחרים; בין אם מדובר בחוסר התחשבות ובין אם מדובר בהתעלמות מכוונת.

הדבר מתחיל ברחל, שבאה אל יעקב בתואנה "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי" (בראשית ל', א), ואיננה רגישה מספיק לעובדה שיעקב סובל מעקרותה לא פחות ממנה. נדמה, שבצדק הוא מטיח בה בכעס: "התחת א-להים אנוכי אשר מנע ממך פרי בטן?!". בדור הבא נגלה, שיעקב מסרב להתנחם לאחר מותו לכאורה של יוסף, ולמרות שסבל זה ידוע מראש, יוסף אינו מודיע לאביו היכן הוא נמצא או מה קורה איתו. גם תוכניתו של יוסף ל'הבראת' מצרים בשני הרעב באה על חשבון המצרים, שנאלצים למכור את גופם ואת כל רכושם לעבדות. אדגיש, אין כוונתי שמעשיו של יוסף הם שליליים, אלא רק שמעשים אלו באים על חשבון אנשים אחרים, ולפחות 'על פני השטח', יוסף עצמו אינו מרגיש בכך. בשאול נגלה שוב תכונה זו, כאשר הוא יצווה על חייליו שלא לאכול לכל אורך המרדף אחר פלשתים, דבר שיגרום לחיילים סבל רב, ובסופו של דבר כמעט יביא למותו של יונתן משום שעבר על דברי אביו (שמואל א י"ד, כז-כח).[13]

7. "יוסף הצדיק... הוא שורש השתדלות ומעשה אדם"[14]

הדבר האחרון שבא לידי ביטוי בזרעה של רחל היא התפיסה של 'אם אין אני לי, מי לי'. רחל וזרעה חיים בתודעה שעליהם מוטלת האחריות להביא את הדברים למטרתם, ושהם הנדרשים להוביל את המציאות לייעודה. יש להדגיש, שאין הכוונה שהם מסלקים את רגלי השכינה - מעין 'אל תעזור ואל תפריע' - אלא שהם רואים את עצמם כנציגי ה' וכאחראים להביא את רצון הקב"ה לידי ביטוי בעולם.

המעשה שבו דבר זה מתבטא בצורה הברורה ביותר אצל רחל הוא החלפתה בלאה, כאשר המדרש עומד על כך שרחל הייתה שותפה למעשה הרמאות של לבן, ולא עוד, אלא שנתנה את הסימנים לאחותה. רחל רואה עצמה כיודעת מה 'צריך' להתרחש, וממילא היא פועלת להגשים חזון זה. בהמשך נגלה שרחל תבוא ליעקב בדרישה - התמוהה במקצת - "הבה לי בנים"; אין זה כי אם, שרחל רואה את האחריות להובלת המציאות כמוטלת עלינו, בני האדם, ואין היא מסוג המאמינים התמימים הזורמים עם המציאות בתקוה ש"ה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב י', יב).[15]

בהמשך נמצא כי גם ביוסף טמונה תכונה זו. מסתבר, שפעם אחרי פעם התורה מתארת את יוסף כנציגו של הקב"ה עלי אדמות: "הלוא לא-להים פתרונים ספרו נא לי" (בראשית מ', ח) - יוסף מתפקד כ'אזניים' של הקב"ה; "וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו" (שם ל"ט, ג) - כביכול הקב"ה פועל באמצעות יוסף; "וימצא יוסף חן בעיניו וישרת אותו... וכל יש לו נתן בידו... ויהי ברכת ה' בכל אשר יש לו בבית ובשדה" (שם ל"ט, ד-ה) - ברכת ה' באה לידי ביטוי ע"י פעולותיו של יוסף; "ואתם חשבתם עלי רעה א-להים חשבה לטובה... להחיות עם רב: ועתה אל תיראו אנוכי אכלכל אתכם ואת טפכם" (שם נ', כ-כא) - יוסף הוא המביא לידי ביטוי את רצונו של הקב"ה להחיות את משפחת יעקב.

הדבר בא לידי ביטוי בצורה קיצונית בפתרון חלומותיו של יוסף, כאשר הן בחלומו של פרעה והן בחלומותיו של יוסף, יוסף לא רק לוקח על עצמו את האחריות לפרשנות החלומות, אלא הוא גם רואה עצמו כאחראי להגשמתם.[16] נדמה שאין זה מקרי שהצעתו "ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים", מכינה את הקרקע לתגובת פרעה "אין נבון וחכם כמוך: אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי" (מ"א, לג-מ). מסתבר שתודעה זו השפיעה גם על האחים, וכאשר הם פונים אליו לאחר מות יעקב, הם 'מתפללים' אליו: "אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך, ועתה שא נא לפשע עבדי א-להי אביך" (נ', יז) - כביכול לא הקב"ה הוא ה"נושא עוון ופשע" (במדבר י"ד, יח), אלא יוסף.[17] נדמה שרעיון זה מסתכם בפסוק מדהים: "וישלחני א-להים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה" (בראשית מ"ה, ה-ז) - יוסף הוא שליחו של הקב"ה לשם ביצוע רצונותיו בעולם.[18]

גם אצל שאול נפגוש תכונה זו, וגם הוא חי בתודעה שהאחריות להצלחת המהלכים מוטלת עליו. אמנם, בסופו של דבר, מעשה זה יוביל לנפילתו, כאשר יחליט להקריב את קרבן העולה בלי לחכות לשמואל משום ש"ראיתי כי נפץ העם מעלי... ואומר עתה ירדו פלשתים אלי הגלגל ופני ה' לא חיליתי" (שמואל א י"ג, יא-יב). בהמשך הוא גם יחליט מדעתו לחמול על אגג העמלקי ועל מיטב הצאן והבקר, ולא יבין מדוע שמואל כועס עליו. בתודעתו, הוא עשה את מה שהקב"ה רצה משום שעשה את מה שלדעתו ראוי לעשות. מבחינתו, אין זה משנה ששמואל הנביא, המביא את דבר ה' בצורה ישירה, אמר אחרת. לכן, למרות ששמואל יוכיח לו שטעה, הוא עדיין ינסה להצדיק את עצמו ולהסביר שבעצם עשה את הדבר הראוי. הוא מסרב לקבל שמה שעשה אינו ה'מעשה הנכון': "ויסוב שמואל ללכת ויחזק בכנף מעילו ויקרע" (שמואל א ט"ו, כז).

נדמה שתחושת ה'בעלות' על העתיד היא שמוציאה את שאול מדעתו, וגורמת לו לרצוח את כל כהני נוב ולרדוף כאחוז שיגעון אחר דוד. הוא בטוח שהוא עושה את רצונו של הקב"ה. שאול הוא דוגמה למה שקורה לתודעה של יוסף כאשר היא מתגלגלת באדם שאינו מהווה באמת צינור ישיר לרצון הא-לוהי.[19]

ב

"רזא דמלה דרחל ולאה תרי עלמין נינהו, חד עלמא דאתכסיא וחד עלמא דאתגליא" (זוהר, פרשת ויצא, קנד.)

למרות שבמבט ראשון נדמה שמדובר באוסף של תכונות שאינן קשורות זו לזו, נדמה לי שניתן למצוא נקודה יסודית אחת שממנה כולן נובעות. בשביל להסביר נקודה זו, נתמקד באחת הדמויות שסקרנו - יוסף. בשל הרצון לקצר, נתאר את הדברים באופן כללי מאוד.[20]

תכונתו הבסיסית של יוסף היא העובדה שהוא מסתכל על העולם כגלוי וברור. הוא אינו 'נתקע' במציאות כפי שהיא נדמית ברגע זה, עם הבעיות והלבטים המלווים אותה, אלא הוא מסוגל להגביה את המבט ולראות את המהלך הכללי שאליו שואפים הדברים.[21] לכן, במובן מסוים, האחים צודקים כאשר הם קוראים ליוסף: 'בעל החלומות'. אולם, נדמה, שאין מדובר באדם הזוי, המנותק מהמציאות, אלא באדם המסוגל להגביה את המבט מעל למציאות הגשמית ולראות את מגמת המהלך. יוסף אכן דומה לאותו 'חולם', המסוגל לראות את המציאות האידיאלית כפי שהיא צריכה להיות בעתיד, גם אם כרגע הדברים נראים רחוקים מאוד משם. הסתכלותו של יוסף על המציאות היא כל כך אידיאלית, עד כדי כך שגם יוסף עצמו הוא דמות 'אידיאלית' - כלומר, יפה וברור. יוסף נראה כלפי חוץ בדיוק כפי שהוא עצמו רואה את המציאות החיצונית לו.[22]

כפי שראינו בחלק הקודם, לתכונת ההסתכלות למרחוק מצטרפת תכונה משמעותית נוספת של לקיחת אחריות על המציאות ועל המהלכים המתרחשים בה. יוסף לא רק רואה למרחוק, אלא גם פועל להגשים את הדברים שאותם הוא צופה כעתידים להתרחש.

אולם, שתי התכונות הללו, הבאות בחדא-מחתא, נושאות גם חסרונות בצידן. האדם המנסה להגשים תוכניות גדולות ומרחיקות לכת, ותמיד מסתכל ארבעה צעדים קדימה, בדרך כלל מפספס דווקא את הדברים הנמצאים בדיוק מתחת לאפו. יוסף מתכנן תכנונים גדולים, אבל האנשים הקטנים ורגשותיהם נדרסים בדרך. ניתן להביא דוגמה לקיצוניותה של תכונה זו באנשי החזון הגדולים, שהגשימו את חלומותיהם האידיאולוגיים על גבו של העם שעליו הם שלטו. אמנם, יוסף אינו מנהיג מסוג כזה, שהרי מגמת פניו היא לטובה, אולם גם במעשיו ניתן לזהות משהו מבעייתיות זו: העם המצרי הופך לעבדים כחלק מתוכנית ההבראה שהתקין, ומשפחתו של יוסף סובלת במשך שנים כחלק מתוכניתו להגשמת חלומותיו. אותה תכונה גם תגרום לו לספר בצעירותו לאביו על חלומותיו ועל מעשיהם של אחיו - הכל מתוך כוונה טובה - מבלי להרגיש שבדרך זו הוא מכעיס את אחיו ומשניא את עצמו עליהם. האיש שחי בעתיד, בדרך כלל עיוור וחסר התחשבות ביחס לרגשותיו וסבלותיו של האחר, שהם ממאפייני ההווה.

בנוסף לכך, מי שרואה את עצמו כאחראי להובלת המציאות, הוא בדרך כלל אדם שאצלו הכל מתוכנן מראש. בהשקפת העולם שלו, לכל דבר יש תפקיד ב'תוכנית הגדולה', והכל הוא אמצעי להגשמת המטרה הסופית שאליה הכל שואף - "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" (קהלת ג', א). ממילא, בתודעה 'דטרמיניסטית' כזו, שבה כל מאורע אירע בשביל להיכנס למשבצת הנכונה שלו, ישנה משיכה גדולה מאוד לכיוונים של ניחושים ופתרונות מיסטיים, שאמורים לחשוף את העומד להתרחש. באופן קיצוני, יכולה תכונה זו להוביל גם לעבודה זרה. לכן, כאשר שאול מגיע למצב שבו אפילו הוא אינו מבין מה עומד להתרחש, השאלה באוב היא כמעט מתבקשת.

אדם בעל שאיפות לדעת את העתיד, יכול ליפול לתהומות גדולים של ניחושים בשביל לא לטעות, ואם הוא גם בעל רצון עז להשפיע על מהלך העניינים, הוא יכול להימשך מאוד בקלות לעולם האלילות, המנסה, באמצעות מעשים 'טכניים', להשפיע על הטבע ועל האלים השולטים בו.

נדמה שגם תכונות הכעס והקנאה נובעות בדיוק מאותו מקום. כאשר לאדם ברור לגמרי מה עומד להתרחש וכיצד הדבר יתבצע, אזי במידה שיש מישהו או משהו העומד כנגד אותה תוכנית, ולכאורה לא מבצע את מה שהוא 'אמור' לעשות, הכעס והקנאה מתפרצים מאליהם. אם ניקח את שאול בתור דוגמה, ניתן לומר שהוא כלל אינו מבין שכעסו וקנאתו בדוד אינם ראויים. בתודעתו, 'אין בו שום דופי' והרדיפה הרצחנית אחרי דוד היא 'לשמה', שהרי המהלך ה'נכון' של הדברים הוא שהוא ימלוך, גם אם שמואל אומר אחרת. שאול רואה את עצמו כלוחם את מלחמתו של הקב"ה כאשר הוא רודף אחרי דוד.[23] ואמנם, נדמה שאין צורך להכביר בראיות על כך שהאדם החי בתודעה שהוא יודע מה 'צריך' להתרחש במציאות, ומה הקב"ה 'רוצה' שיקרה, יכול בקלות רבה להחליט שאדם מסוים הוא 'אויב' הקב"ה, ובשם הקנאה הקדושה הבוערת בו הוא יגיע עד לתהומות רצחניים.

לפי ההסבר שלנו, מובן מדוע אנשים החיים בתודעה כזו לא רק כועסים על אחרים, אלא גם מעוררים בהם קנאה. כאשר יוסף מספר לאחים שעליהם להכפיף את עצמם לחלומותיו, שהרי הוא יודע מה ראוי להתרחש, הוא בעצם מעמיד את עצמו בעמדת עליונות. הוא יודע ומבין את המהלכים המתרחשים במציאות, ואילו הם אינם יודעים זאת. כאשר אדם מסתכל על החברה הסובבת אותו בצורה כל כך פטרנליסטית, מובן שהדבר יגרום לקנאה וכעס כלפיו. נדמה שרק יעקב מבין שלמרות החלומות המופרכים לכאורה של יוסף, יש דברים בגו: "ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר".

אולם, לצערו הגדול של יוסף, למרות שההשגחה אכן מכוונת את הכל ולכל דבר יש מקום ב'תוכנית הגדולה', בן החלוף אינו מסוגל לראות את התמונה הא-לוהית: "כי גבהו שמים מארץ... כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם" (ישעיה נ"ה, ט). 'המציאות עולה על כל דמיון', ובסופו של דבר, למרות שיוסף יתכנן את הכל עד הסוף הוא לא יצליח להגשים את מה שחלם. התוכנית הגדולה שתיכנן, שהייתה אמורה לדאוג למשפחתו "לשארית בארץ ולהחיות להם לפליטה גדולה", אינה מתממשת, ובצורה אירונית, דווקא מעשיו של יוסף יובילו לבסוף לשיעבוד מצרים. יוסף - החולם והרואה למרחוק - בסופו של דבר לא הצליח להבין את התוכנית הא-לוהית שתיכנן קורא הדורות מראש. זרעה של רחל, המאופיין בראייה למרחוק, אמנם מצליח 'להקדים' את כולם בארבעה צעדים, אבל את הצעד החמישי הוא מפספס.[24] דווקא יהודה, איש העכשיו וההווה, הוא זה שמצליח, פעם אחר פעם, 'לעקוף את יוסף בסיבוב', ולהביא את המציאות לייעודה.

יכול להיות שזו גם הסיבה שרחל וזרעה אינם מובאים לקבורה ראויה. בצורה טראגית ונוגעת ללב, איש העתיד, שבמשך כל חייו הכל היה ברור ונהיר לו, עומד חסר אונים מול המוות. המוות הוא הלא-ידוע שאפילו יוסף לא יכול לחדור. הקבורה 'בדרך', מבטאת את אי-יכולתו של החולם - ויהא זה אפילו יוסף - לדעת באמת את המהלך הא-לוהי: "ויאמר יוסף אל אחיו אנוכי מת וא-להים פקד יפקד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב: וישבע יוסף את בני ישראל לאמר פקד יפקד א-להים אתכם והעליתם את עצמותי מזה" (בראשית נ', כד-כה). האדם שכל חייו 'ניהל' את המציאות והוביל אותה, מגלה בסוף חייו שהוא נזקק לעזרתם של אחרים.[25]

לסיום, נצטט מדברי ר' צדוק דברים מעניינים ביחס לזרע יוסף, המוסיפים הקשרים נוספים הראויים למחשבה ולבירור, בבחינת "ישמע חכם ויוסף לקח" (משלי א', ה):

"ולכך יוסף הצדיק שהוא נגד יום השישי דימי הבניין כידוע, דרגא דיליה 'יראתו קודמת לחכמתו'... ושבטו נגד חדש אדר בחדשי השנה, דלכן יש פעמים שני אדרים כמו פעמים שבט יוסף נחלק לשנים, ומזלו דגים, שכן נתברך 'וידגו לרוב'. והוא נברא באות ק', כמו שכתוב בספר יצירה... ומשיח בן יוסף עתיד ליהרג, כי באות הק' הוא מלאך המוות, כי 'הוא יצר הרע הוא מלאך המוות'" (צדקת הצדיק, סי' רנ"ז).[26]