האלה וההר - בין חטא העגל ומות מינקת רבקה / משה וילינגר

א. פתיחה

ארבעים* יום לאחר מעמד קבלת התורה עם ישראל מאבד עשתונות ומבקש מאהרן לעשות להם אלהים שילך לפניהם. הפרשנים דנים בשאלה כיצד העם מעז לבקש אלהים-אחרים לאחר מעמד רב רושם בנוכחות הקב"ה. בין היתר, השיבו הפרשנים, שעם ישראל היה בדרגה כה גבוהה במעמד קבלת התורה, ולא יכול היה להמשיך ולהחזיק בדרגה זו; מתח רוחני זה הוא שהביא לנפילתם הקיצונית בחטא העגל. במאמר זה נציע תשובה שונה במקצת לשאלה זו. כמו כן, נדון בפרוטרוט בפרשיית חטא העגל, ובין היתר, נעסוק במניעים לחטא ובמעשי אהרן ומשה.

כדי להבין את סיפור חטא העגל נבחן תחילה פרשייה מקבילה לסיפור זה, נעמוד על השווה והשונה בין הסיפורים ונסביר את משמעות ההבדלים.

ב. הכנות יעקב להקמת המזבח

בספר בראשית, לאחר פרשת שכם ודינה, יעקב מצטווה להקים מזבח בבית אל. קודם הקמת המזבח מבקש יעקב מבני משפחתו להסיר את אלוהי הנכר אשר בתוכם, ובכך הוא מבקש להכין אותם להקמת המזבח. לסיפור זה מבנה כיאסטי. מבנה ספרותי זה מסייע לנו לעמוד על השינויים שחלו בין דרישת יעקב ומעשה אנשי משפחתו בפועל. כמו כן, המבנה מסייע לנו לתחום את הסיפור ולעמוד על משמעותו של תיחום זה:

א. "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ" (בראשית ל"ה, א).

ב. "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם: וְנָקוּמָה ונַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵ-ל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי" (שם, ב-ג).

ב. "וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם: [וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב][1] וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ" (שם, ד-ו).

א. "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱ-לֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו" (שם, ז).

"וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת" (שם, ח).

פרשייה זו, כאמור, בנויה במבנה ספרותי כיאסטי. בתחילה (פס' א) יעקב מקבל ציווי א-לוהי בו הוא נדרש להקים מזבח כהוקרת תודה למעשה ה' בבורחו מאחיו. ולבסוף (פס' ז) בונה יעקב את המזבח וקורא למקום בשם (התורה חוזרת על הסיבה לבניית המזבח, כפי שסופר בתחילת הסיפור). החלק הפנימי בנוי משני חלקים, הראשון - 'איבר תחזית' והשני - 'איבר ביצוע'. באיבר התחזית יעקב מורה לאנשי ביתו להתכונן להקמת המזבח באמצעות עשיית שלושה דברים; באיבר הביצוע - המקביל בחלקית לאיבר הקודם - הם עושים כן.

כפי שציינו, המבנה מסייע לנו לעמוד, ביתר קלות, על השווה והשונה בדרישת יעקב ומילויה בפועל. יעקב מבקש מבני ביתו שלושה דברים:

א. להסיר את אלוהי הנכר.[2]

ב. להיטהר.

ג. להחליף את השמלות.[3]

בתיאור המעשה בפועל עולים שני קשיים:

א. בפועל מסופר שאנשי משפחת יעקב מסירים את אלוהי הנכר ובנוסף נותנים את הנזמים אשר באוזניהם. מעשה זה לא מובן, שהרי יעקב ביקש להסיר את אלוהי הנכר ותו לא. על שאלה זו ננסה לענות בהמשך המאמר.

ב. קיים קושי נוסף - מדוע בסיפור המעשה לא מוזכר שאנשי משפחת יעקב נטהרים ומחליפים בגדים, כפי שיעקב מורה להם? נראה שעל שאלה זו ניתן לענות באופן פשוט: דרך התורה, פעמים רבות, כשמופיעה רשימה של מספר ציוויים או תיאורים, היא לחזור רק על הפריט הראשון ברשימה. לדוגמה, בספר שמות (י"ח, כא) יתרו מציע למשה לבחור: אנשי חיל, יראי א-להים, אנשי אמת ושונאי בצע בכדי שישפטו את העם. אך בפועל כתוב שמשה בוחר אנשי חיל בלבד (שמות י"ח, כה). מקובל לומר שהתורה מפרטת רק את הפריט הראשון ברשימה; אמנם משה בחר אנשים כהצעת יתרו, אך בתורה הוזכר רק הפריט הראשון - אנשי חיל.[4] הוא הדין אצלנו, יעקב מטיל על אנשי ביתו שלוש הוראות, אך בפועל, התורה מזכירה רק את קיום ההוראה הראשונה.[5]

קושי נוסף מתעורר בסיומה של אותה פרשייה. לאחר הקמת המזבח מסופר על מות דבורה מינקת רבקה וקבורתה תחת האלון. הקשר בין מות המינקת להקמת המזבח אינו ברור. אי שיוך פרשיית מות המינקת לבניית מזבח יעקב מתחזק בראותנו את המבנה הכיאסטי. בהמשך המאמר נעמוד על הקשר שבין מות מינקת רבקה לסיפור הקמת המזבח.

ג. מקבילות נפגשות

כדי להבין את סיפור הקמת המזבח והקשר שלו למות מינקת רבקה נשווה את הסיפור למעמד קבלת התורה ולחטא העגל אשר בא אחריו. ההשוואה תתמקד בפרקים י"ט, ל"ב ו-ל"ג בספר שמות. השוואת שני הסיפורים מבוססת על קישור תוכני ולשוני בין שתי הפרשיות. בעזרת השוואה זו נוכל להבין טוב יותר את השתלשלות האירועים בשני הסיפורים גם יחד. ראשית, נפתח בטבלה הממחישה את הדימיון הלשוני הקיים בין שתי הפרשיות:

כעת, נעמוד על הקשר התוכני הקיים בין הפרשיות ועל משמעותו. ראינו שיעקב מבקש מבני ביתו להסיר את אלוהי הנכר הנמצאים בביתם והם מוסרים לו את אלוהי הנכר ואת הנזמים. כמו כן, קראנו שיעקב מבקש מאנשי ביתו להחליף את השמלות ולהיטהר. מפרשה זו עולה, שבנזמי הזהב ובשמלות היה משהו מאלוהי הנכר, ומשום כך אנשי ביתו מביאים ליעקב את הנזמים ומחליפים את השמלות.

ממדרשי חז"ל עולה, כי עובדי עבודה זרה חרטו צורות או את שמות האלילים על גבי תכשיטיהם ובגדיהם. לפי זה, הסרת הנזמים והחלפת השמלות מובנת:

"ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר אשר בידם - של עבדים שהסתירו מבית שכם, וגם התרפים שביד רחל; ואת הנזמים אשר באזניהם - שהיה בהן צורת עבודה זרה, מכאן שנו רבותינו: המוצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה צורת דרקון יוליכם לים המלח, לפי שהן אסורין בהנאה שנאמר 'כי חרם הוא' (דברים ז', כו)" (שכל טוב (בובר) בראשית ל"ה, ד).

במדרש אחר, המספר על המן, מתואר שילוב צלם לעבודה זרה בבגדים:

" 'אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן בן המדתא האגגי וינשאהו' - וצוה המלך שיהו כורעים ומשתחוים לו, מה עשה המן? עשה לו צלם מרוקם על בגדיו ועל לבו וכל מי שהיה משתחוה להמן היה משתחוה לעבודת כוכבים" (אסתר רבה (וילנא), פרשה ז).

ממדרשים אלו אנו רואים, שמנהג מקובל היה לעשות תבניות עבודה זרה על גבי הנזמים והבגדים. הדברים מקבלים אישוש וביסוס מממצאים ארכיאולוגיים,[6] בהם ניתן לראות תכשיטים עתיקים הבנויים בדמות פסלונים זעירים. תכשיטים אלה שימשו לקמיעות ולעבודה זרה. המדרש על המן מתייחס גם לבגדים עליהם רקמו עבודה זרה. ניתן להקביל את הדברים לנהוג בימינו: כיום אנחנו מדפיסים תמונות של אנשים מפורסמים או מותגים על בגדינו; בעבר הטביעו את דיוקנותיהם ושמותיהם של אלילים.

הדברים שראינו עולים בקנה אחד עם מעשיהם של אנשי בית יעקב. הוא מבקש מהם להסיר את אלוהי הנכר והם מביאים לו את אלוהי הנכר ואת הנזמים עליהם היו מוטבעים אלוהי נכר. בנוסף, יעקב דרש מאנשי ביתו להחליף את השמלות, מכיוון שהיו מוטבעים עליהם שמות/דיוקני אלילים.

לעומת זאת, נבחן את ההכנות שמבצעים בני ישראל לפני מתן תורה:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם" (שמות י"ט, י).

קודם קבלת התורה משה צווה להורות לעם לעשות שני דברים:

א. התקדשות - לפרוש מטומאה ולהיטהר (בטבילה).

ב. כיבוס השמלות.

בפועל (פס' יד), משה מקדש את העם[7] אך את שמלותיו העם מכבס בכוחות עצמו. פעולות אלו נעשו במטרה להכין את העם למעמד קבלת התורה.

מתוך דברינו, עולים שני הבדלים משמעותיים בין הכנות בית יעקב לבניית המזבח ובין הכנות בני ישראל לקבלת התורה:

א. אנשי בית יעקב מחליפים לחלוטין את השמלות, בעוד בני ישראל מכבסים אותן.

ב. בבית יעקב מסירים את הנזמים עליהם מוטבעים דיוקני ושמות עבודה זרה, לעומת בני ישראל, שלא עושים כן.

התמונה העולה מדברים אלו עגומה ביותר. בני ישראל עומדים במעמד הר סיני בבחינת 'טובל ושרץ בידו'. כלומר, בו בזמן שהעם עומד מול הקב"ה, אותו העם ממש לבוש בחגיגיות בנזמים ובלבוש שמלות של עבודה זרה.[8]

ד. עבירה גוררת עבירה

לאחר שהמחשנו את המציאות הרוחנית הקשה בה היו שרויים בני ישראל במעמד הר סיני, ניתן להשיב בנקל על השאלה בה פתחנו - כיצד בני ישראל מבקשים בקלות שכזו להקים להם אלוהים אחרים כתחליף לקב"ה. מהאמור כאן עולה, שהעם לא התנתק בצורה משמעותית מתפיסותיו הפגאניות הקלוקלות; בעוד העם קיבל את התורה, עבודה זרה עמדה מול עיניהם על גבי הנזמים והשמלות. לאור הדברים הקשים האלה, עלינו לשאול, מדוע מלכתחילה צווה העם ע"י ה' לעשות הכנה חלקית בלבד?

לענ"ד, ציווי ההכנה החלקי נובע מאי יכולתו של העם לעמוד בציווי זה. העם טבוע ושקוע בתרבות המצרית ואיננו יכול להיפרד ממנה. כדי לחדד את הנקודה, נקשר בין תהליך היציאה ממצרים לתיקון העם לאחר חטא העגל.

לאחר מעשה העגל ותוצאותיו הקשות מנשוא, משה מצווה להסיר את עדיים של בני ישראל מעליהם וכך הם עושים:

"וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב" (שמות ל"ג, ו).

עלינו לשים לב לשורש נצ"ל, המופיע בראש הפסוק. שורש זה מזכיר לנו את לקיחת כלי הכסף, הזהב והשמלות ביציאה ממצרים:

"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת: וה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם" (שמות י"ב, לה-לו).[9]

לפני שנדון במשמעות לקיחת הרכוש, נציין את ההקשר בו מופיע מעשה זה:

"וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים: וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם" (שמות י"ב, לג-לד).

הפסוקים מתארים תמונה אבסורדית: מחד, מתוארת תמונת חיפזון; ומאידך, התמהמהות.[10] מיד לאחר מכת בכורות, המצרים ממהרים לגרש את ישראל מארצם, שמא ימותו אף הם, והעם ממהר ולוקח את בצקו טרם שנאפה כראוי. לעומת תיאור חיפזון זה, בפסוקים הבאים מתוארת התמהמהות רבתי של ישראל, הם מקיימים את מצות משה ולוקחים מהמצרים כלי כסף, כלי זהב ושמלות. ניגודיות זו מעצימה בעינינו את מעשה לקיחת הרכוש. מעשה זה לא נעשה ביום קיץ נעים, בו היה לישראל זמן לחזר אחד הפתחים, אלא במציאות חפוזה מצידם של בני ישראל.[11]

לכאורה, עלינו לומר, שרכוש רב זה הגיע לישראל כשכר בעבור שיעבודם במשך מאות שנים. בנוסף, הם זכאים לו מתוקף דין הענקה הקובע שעל האדון לתת לעבדו רכוש קודם שילוחו לחופשי.[12] אולם, למעשה, ללקיחת הרכוש המצרי ישנן השלכות שליליות. כידוע, תרבותו של עם באה לידי ביטוי - בין היתר - בכליו, חפציו, תשמישיו ובבגדים אותם הוא לובש. אם כן, יוצא שבמעשה לקיחת הרכוש, העם נשאר מחובר לתרבות המצרית הקלוקלת. תרבות זו מהולה הייתה באליליות ופגאניות, ואם כן, מסתבר שסימני עבודה זרה היו טבועים וחקוקים על חפציהם של המצרים. עם ישראל, היוצא לחופשי, ממשיך לשאת על גבו את סממניה של תרבות מצרים, המהולה בצלמים ושיקוצים.

יוצא מהאמור, שקודם יציאת בני ישראל ממצרים, העם נמצא על פרשת דרכים: מחד, העם אינו יכול לעזוב ריקם, בשל ברכת ה' לאברהם בברית בין הבתרים: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם... וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית ט"ו, יג-יד), ומהסיבות עליהן עמדנו לעיל (שכר עבדות, הענקה). מאידך, לקיחה זו כרוכה בלקיחת רכוש המהול בעבודה זרה. בסופו של דבר, העם לוקח רכוש זה ע"פ ציווי ה'. לענ"ד, יכול היה העם להשתמש ברכוש מצרים ולהלאימו, אך רוח העם שקועה הייתה בתרבות המצרית כך שכלל לא שמו לב למטען השלילי הנמצא באמתחותיהם.[13]

חיזוק לתפיסה זו ניתן למצוא בדברי יחזקאל לזקני ישראל:

"בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת: וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם: וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (יחזקאל כ', ו-ט).

בדבריו הקשים אומר הנביא שעם ישראל יצא ממצרים לא בזכות אלא 'למען שמי'. ה' ביקש מהעם להסיר את גלולי מצרים ושיקוציהם אך העם נשאר בשלו. בתיאורי הנביא מורגשת היטמעות העם בתרבות המצרים "אשר המה בתוכם", היטמעות זו הייתה חזקה כל כך עד שהעם לא היה מסוגל לשמוע בקול ה'.

יוצא מדברינו, שלא ניתן היה לנתק את העם מתרבות מצרים הקלוקלת, ולכן תהליך היטהרותו נעשה בהדרגתיות. על העם להבין בכוחות עצמו מה טיב תרבות מצרים. ניתוק מלאכותי עלול היה לגרום לאסון. לכן, תחילה מצווה העם להיטהרות חלקית, בה הוא נדרש לכבס את שמלותיו ולהתקדש. העם נכנס למעמד קבלת התורה חצי זכאי וחצי חייב, היטהרותו החלקית מביאה בסופו של דבר לחטאם הגדול במעשה העגל. רק לאחר חטא נורא זה העם מבין את ההשלכות הרות האסון שיכולות להיגרם מאמונה קלוקלת. רק אז הם מצווים להסיר לחלוטין את שאריות העבודה הזרה. רק אז, אחרי ששילמו מחיר כבד, היו מוכנים לשמוע את הציווי המלא.

ברוח זו, אך בהקשר אחר, הלך הרמב"ם בהסבירו מספר מצוות בהן צוו בני ישראל לאחר יציאתם ממצרים:

"וכמו זאת ההנהגה בעצמה מן המנהיג ההוא ית' באו דברים רבים בתורתנו, והוא שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום... לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו שיצונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל... כי כמו שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחמר ובלבנים והדומה להם ואחר כן ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם ילידי הענק פתאום, כי אין בטבעו שיגדל על מינים רבים מן העבודות ומעשים מורגלים, שכבר נטו אליהם הנפשות עד ששבו כמושכל ראשון, ויניחם כלם פתאום" (מורה נבוכים ח"ג, פרק ל"ב).

הרמב"ם מסביר ששינוי בתפיסת עולם, המביא לשינוי באורח החיים, חייב להיעשות בהדרגתיות. נקודה זו מבוססת על הנחת הרמב"ם שהקב"ה אינו משנה את הטבע האישי של האדם. כלומר, הקב"ה יכול לעשות ניסים בעולם הטבע אך לעולם לא ישנה את מחשבות בני האדם. גם אנחנו הלכנו ברוח זו והסברנו שלא ניתן היה לנתק את בני ישראל מתרבות מצרים ולכן תהליך היטהרותם נעשה בהדרגתיות. תהליך הדרגתי זה הצליח, בסופו של דבר, להביא את העם להכיר באפסותה של תרבות מצרים מחד, ובאמיתת התורה והקב"ה מאידך.

לאור האמור, ניתן לראות בחטא העגל השתלשלות אירועים הגיונית ולגיטימית: העם לוקח מהמצרים רכוש רב, רכוש שהיה מהול בעבודה זרה. העם לא הבחין בכך בגלל רגילותו לעבודה זרה, או בשל חוסר יכולתו להינתק ממנה. בכך הביא על עצמו לעמוד במעמד הר סיני כשלנגד עיניו שיקוצי עבודה זרה. בסופו של דבר, שיקוצים אלו מביאים את העם לחטוא בעשיית העגל.

ה. ובנים לא יומתו על אבות

דברים אלה מסבירים פסוק תמוה המופיע בהקשר זה:

"וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם" (שמות ג', כב).

בפסוקי מעמד הסנה אומר ה' למשה שהעם יצא ברכוש גדול. אך לא מובן מדוע הדברים מפורטים ביתר אריכות: "ושמתם על בניכם ועל בנתיכם", וכי מה אכפת למשה איך בדיוק העם ייקח את הרכוש. בפשטות, עלינו לומר, שביטוי זה נועד להדגיש את העובדה שהרכוש הנלקח מהמצרים הוא כה רב, עד כדי כך שבני ישראל יאלצו להסתייע בבניהם ובבנותיהם לשם סחיבתו. אך אם נדייק בדברים, נשים לב שתפקיד הילדים, כאמור, בא לידי ביטוי בסחיבת הרכוש ולא בלקיחתו. כלומר, הילדים פסיביים, בניגוד להוריהם. לפי קו זה נוכל להציע כי בניגוד לדור ההורים, שתרבות מצרים מחלחלת בעורקיהם ובנשמתם, ואין הם מסוגלים לעזוב את מצרים ללא כלי הכסף, הזהב והשמלות, הרי שדור הילדים אינו נגוע בדבר ולכן הוא פסיבי. לאור זאת, נוכל להבין מדוע דור יוצאי מצרים לא זכו להיכנס לארץ ישראל, ובניגוד אליהם - דור הילדים זכה. דור ההורים לא יכול היה להתנתק לחלוטין מהתרבות הפגאנית שחלחלה בעורקיו ולכן לא יכול היה להשתכן בארץ ולהקים תרבות חדשה. לעומתם, דור הבנים למד על התוצאות הרות האסון שעלולות להיגרם מתרבות קלוקלת זו ועל כן זכה להיכנס לארץ.

ו. משמעות מעשי אהרן

כפי שמספרת התורה, בני ישראל[14] רואים כי משה בושש לרדת מהר סיני ומבקשים מאהרן שיעשה להם אלוהים כתחליף לקב"ה. בקשת העם באה לאור חוסר הוודאות אודות קורות משה, כדברי העם: "לא ידענו מה היה לו". אהרן מיד מבקש מהעותרים להביא את נזמי הזהב אשר באוזני נשיהם, בניהם ובנותיהם, והעם עושה כמצוותו. אהרן מקבל את הנזמים ובעזרת חרט (יתד מחודדת בקצה) יוצר צורה של עגל מסכה. העם מכריז שהעגל הוא האלוהים שהעלם ממצרים. לעומתם, אהרן רואה את הדברים אחרת: הוא בונה מזבח, וקורא לעריכת חג לה' מחר.

מעשי אהרן תמוהים ביותר בפרשה זו: תחילה הוא מבקש מהעם דווקא את נזמי הזהב אשר באוזניהם, לאחר מכן הוא יוצר עגל ולבסוף בונה מזבח לה'. כמו כן, השתתפותו הפעילה של אהרן במעשה העגל אינה ברורה.

במהלך הדורות, החל מחז"ל וכלה בפרשנים המודרניים, עלו מספר דרכים להבנת מעשה אהרן בחטא העגל. לפי דעה אחת, אהרן היה אנוס, הוא לא היה יכול להתנגד לבקשת העם, ואם היה מתנגד עלול היה למצוא את מותו (עיין בסנהדרין ז.). לפי דעה שנייה, אהרן ניסה לעכב את העם, לכן ביקש מהם לאסוף דווקא את נזמי בני משפחותיהם, וכמו כן לדחות את החג ליום המחרת (עיין רש"י שמות ל"ב, ב). לפי דעה שלישית, ביקש אהרן להקריב את עצמו למען ישראל. כלומר, הוא העדיף לשאת עליו את עול החטא למען העם כולו (עיין מדרש ויקרא רבה (וילנא), פרשה י'). לאור הקשיים הרבים בשיטות אלו, יש שטענו שאהרן חטא בחטא זה.[15]

לאור ההשוואה בין סיפור חטא העגל להקמת מזבח יעקב, ברצוננו להציג כיוון שונה. אם נבחן את מעשה אהרן בפרשיית עשיית העגל, נראה כי מעשיו מקבילים למעשי יעקב קודם הקמת המזבח. ראינו שיעקב, קודם הקמת המזבח, מסיר את אלוהי הנכר מאנשי ביתו, מחליף שמלותם ומטהר אותם. אהרן, בסיפור המקביל, מעונין להקים מזבח לה'. לכן הוא נדרש לעשות את אותם ההכנות שעשה יעקב. כיוון שהעם כבר כיבס את שמלותיו ונטהר, הדבר היחיד שנותר הוא להסיר את אלוהי הנכר לחלוטין. אהרן משתמש בבקשת העם ומבקש לבער את שאריות אלוהי הנכר הנמצאים בנזמי הזהב. אהרן יוצר צורת עגל, אולי כדי לצחוק על האליל החדש,[16] או כדי לשמש מרכבה לקב"ה.[17] אהרן רואה שהעם חושב שלעגל יש כוחות ומיד מכריז: "חג לה' מחר" - לה', ולא לעגל. העם לא שומע וממשיך במעשיו עד ירידת משה.

ח. ייקוב הדין את ההר

שבירת הלוחות היא אירוע טראומטי ביותר לעם ישראל. הפרשנים עסקו בשאלה מה ראה משה להשליך את הלוחות ולשברם? בין היתר, יש שהסבירו, שהקב"ה אמר לו לשברן (עיין בתנחומא (ורשא) כי תשא, סי' ל'). אחרים פרשו שהלוחות נשמטו מידיו מפאת כובדן (שם). יש שטענו כי שבירת הלוחות נעשתה במכוון ע"י משה, מתוך חשבונות הלכתיים, כדוגמת: להקל מעונשם הצפוי (עיין שמות רבה (וילנא), פרשה מ"ג), ועם שעובד עבודה זרה אינו ראוי לקבל תורה (תנחומא שם).

ברצוננו להסביר כי מעשה זה של משה אמנם נעשה במכוון, אבל מתוך שיקולים שונים. לאור ההשוואה שערכנו בין סיפור זה להקמת מזבח יעקב, נוכל לעמוד על השווה בענין זה.

משה יורד מההר ורואה את העגל ואת המחולות, אפו חורה והוא משליך מידו את הלוחות ושוברם תחת ההר.[18] מעשה זה מזכיר לנו את מעשה יעקב אשר הטמין את אלוהי הנכר תחת האלה. לאור זאת, נוכל להבין מדוע שובר משה את הלוחות. יעקב, אהרן ומשה יודעים שנוכחות א-להים אינה יכולה לדור תחת כפיפה אחת עם אלוהי נכר. לכן, יעקב ואהרן מסירים כל זכר של אלוהי נכר קודם הקמת המזבח לה'. לעומתם, רואה משה שהמציאות של אלוהי הנכר (העגל) התגברה בעם ואין לו ברירה אלא לשבור את הלוחות, המייצגות את דבריו של א-לוהי הא-להים.[19] רק לאחר שתהליך ההיטהרות הושלם, העם ראוי לקבל את הלוחות בשנית.

מעניין לראות שיעקב קובר את אלוהי הנכר תחת האלה, אשר ידוע כי שימשה בעבר לפולחן דתי.[20] לעומתו, משה מנתץ את לוחות הברית תחת הר סיני, אשר שימש כמקום התגלות ה' לבני ישראל.

לאור הכיוון שפיתחנו, נוכל להבין את מעשה משה בהמשך:

"וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" (שמות ל"ג, ז).

משה לוקח את אהל מועד ומרחיק אותו מהמחנה, שכן התגלות ה' יכולה להיעשות רק במקום מרוחק ממחנה ישראל, הנגוע בעבודה זרה.

ט. מינקת רבקה

בתחילת המאמר ציינו כי הקשר בין מות המינקת לסיפור בניית המזבח בבית אל אינו ברור. לאור השוואת הסיפור לחטא העגל, נוכל להבין מדוע צוין מות דבורה דווקא כאן. כידוע, לאחר ירידת משה מן ההר, באים בני שבט לוי והורגים כשלשת אלפים איש מהעם (שמות ל"ב, כח). נקביל זאת לסיפור מות מינקת רבקה: כשם ששלושת אלפים ההרוגים קיפחו את נפשם בשל העובדה שעבדו לעגל, ניתן להציע שאף המינקת מתה לאור העובדה שהמשיכה להחזיק אלוהי נכר. אם כך יוצא, שבעוד שכל אנשי ביתו של יעקב הסירו את אלוהי הנכר, מינקת רבקה לא עשתה כן. המינקת איננה יכולה להשתחרר ממנהגי בית אביה וממשיכה להחזיק באמתחותיה שאריות אלוהי נכר. ברגע שיעקב מקים מזבח היא מתה. רק לאחר מותה יכול ה' להתגלות ליעקב:[21] "וירא א-להים אל יעקב" (בראשית ל"ה, ט).

רמז לדבר עולה בפסוקים עצמם, יעקב טומן את אלוהי הנכר 'תחת האלה' ולאחר מכן מצוין שדבורה מינקת רבקה מתה ותקבר 'תחת האלון' (אלון הוא הזכר של אלה). לענ"ד, הקבלה זו רומזת על קשר בין הטמעת אלוהי הנכר לקבורת דבורה.[22]

י. מלוא כל הארץ כבודו

ראינו שיעקב טורח להסיר כל זכר עבודה זרה מביתו קודם הקמת המזבח. כמו כן, הסברנו שאהרן אף הוא מעונין לסלק כל זכר של אלילות קודם הקמת המזבח לה'. הרעיון שעומד בבסיס דברים אלו הוא שאין מלכות נוגעת במלכות חברתה. אין הקב"ה יכול לדור בכפיפה אחת בבית בו יש עבודה זרה ושיקוצים.[23] רעיון מעניין זה עולה מספר פעמים בתורה. כך למשל במכת ברד, לאחר תחנוניו של פרעה בפני משה, משה הולך לבקש מה' להפסיק את המכה:

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל ה' הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לה' הָאָרֶץ" (שמות ט', כט).

מספר פרשנים, ורש"י בתוכם, הסבירו: "כצאתי מן העיר, אבל בתוך העיר לא התפלל, לפי שהייתה מלאה גלולים". מלכות הקב"ה איננה יכולה לשכון במקום בו נמצאים שקצים ורמשים. יעקב, אהרן ומשה יודעים זאת ולכן פועלים להסרת אלוהי הנכר בטרם הם ניגשים לקבל את פני השכינה.