חג הסוכות / אושר טביבי

א. פתיחה

אחת התעלומות הגדולות סביב קיומו של חג הסוכות לאורך הדורות, נסובה סביב האמור בספר נחמיה:

"ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סוכות וישבו בסוכות, כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא, ותהי שמחה גדולה מאוד" (נחמיה ח', יז).

מה שמתואר בפסוקים הללו הוא כי אחרי שיבת ציון, בימי עזרא ונחמיה, נחוג חג הסוכות בישיבה בסוכה בפעם הראשונה לאחר למעלה מ-700 שנה, מאז ימי יהושע בן נון. נתון מדהים זה מעלה שאלות רבות: מדוע פסקו מלחוג את הישיבה בסוכות מימי יהושע בן נון? מה בדיוק גרם למחדל הזה באותה תקופה? האם באמת לא ראו צורך לחדש את קיום החגיגה בתקופות קודמות לתקופת עזרא ונחמיה? תמיהות אלו מועלות בדברי הגמרא במסכת ערכין:

"אפשר בא דוד ולא עשו סוכות, בא שלמה ולא עשה סוכות, עד שבא עזרא? אלא מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע, מה ביאתם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה, אף ביאתן בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה ... ואידך - דבעי רחמי על יצר דעבודה זרה ובטליה, ואגין זכותא עלייהו כסוכה" (לב:).

אולם, שתי התשובות שניתנות בגמרא, רחוקות מלהיות קרובות לפשטי המקראות.

ב. הסוכה וקרבנות החג

על אף התיאור בנחמיה, אנו יודעים לומר שבתקופות מסויימות בהיסטוריה, בטווח הזמן שבין תקופת יהושע בן נון לתקופת שיבת ציון, נחוג חג הסוכות. כך, למשל, מסופר על הנעשה במקדש בתקופת המלך שלמה:

"אז העלה שלמה עולות לה' על מזבח ה' אשר בנה לפני האולם: ובדבר יום ביום להעלות כמצות משה לשבתות ולחודשים ולמועדות שלוש פעמים בשנה, בחג המצות בחג השבועות ובחג הסוכות" (דברי הימים ב ח', יב-יג).

לאור זאת, שאלותינו מתעצמות. מן הפסוקים ברור שחג הסוכות נחוג במקדש, האם אין בכך סתירה לאמור בנחמיה? בצורה פשוטה ניתן לומר שלא. חג הסוכות נחוג במקדש ע"י הקרבת קרבנות. אמנם, יחד עם זאת, לא קוימה מצות הישיבה בסוכה.

כבסיס לחילוק זה יש לעמוד על שני מוטיבים מרכזיים בחג הסוכות:

א. המוטיב האוניברסלי - חג הסוכות חל במועד האסיף בתום השנה החקלאית, הוא עומד בתווך, בין סוף השנה לתחילתה ("וחג האסיף תקופת השנה" - תקופת מלשון הקפה). בשל כך, יש לו משמעות רבה, הן מבחינת ההודאה לשעבר והן מבחינת הציפיה לעתיד. לכן זכריה מנבא על הגויים:

"והיה כל הנותר מכל הגויים הבאים על ירושלים, ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבאות ולחוג את חג הסוכות: והיה אשר לא יעלה מאת משפחות הארץ אל ירושלים להשתחוות למלך ה' צבאות, ולא עליהם יהיה הגשם: ואם משפחת מצרים לא תעלה, תהיה המגפה אשר יגוף ה' את הגויים אשר לא יעלו לחוג את חג הסוכות: זאת תהיה חטאת מצרים וחטאת כל הגויים, אשר לא יעלו לחוג את חג הסוכות" (זכריה י"ד, טז-יט).

ב. המוטיב לאומי - מוטיב זה ייחודי לעם ישראל, והוא הישיבה בסוכות:

"בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות: למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כ"ג, מב-מג).

הפתרון לסתירה אמנם פשוט והולם את האמור בשני המקורות, אך למעשה, הוא מעלה קשיים אחרים. כעת ברור לנו שהחג עצמו היה נחוג, אלא שהמוטיב הלאומי של הישיבה בסוכה נשכח ואבד. כעת נוספה לנו תמיהה נוספת: מדוע פסקה דווקא הישיבה בסוכה, בעוד ששאר ניהוגי החג השתמרו?

ג. מהותה של הסוכה

נראה שעל מנת ליישב תמיהות אלה, נהיה מוכרחים להעלות שאלה נוספת. הזכרנו לעיל את הציווי: "בסוכות תשבו שבעת ימים... למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים". במבט ראשון נראה כי התורה קובעת חג על מאורע שלא נזכר עד לחידוש המצוה עצמה. לא זו אף זו, מאליה צצה התמיהה: על מה המהומה הגדולה, האם ישיבה בסוכות הינה דבר יוצא מגדר הרגיל, שראוי היה לקבוע עליו חג? ואם אכן היה הדבר כה משמעותי, עד כדי כך שראוי לקבוע עליו מועד, מדוע הוא איננו מצוין כבר בסיפור יציאת מצרים?

נדמה כי שאלות עלו עומדות מאחורי קביעתו של רבי אליעזר ביחס למהות הסוכות בהן הושיב הקב"ה את בני ישראל:

"דתניא, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל - ענני כבוד היו, דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר: סוכות ממש עשו להם" (סוכה יא:).

רבי אליעזר מיישב את שתי התמיהות גם יחד. אלה לא היו סתם סוכות, אלא ענני כבוד - על כך בהחלט ראוי לקבוע חג! בנוסף, ענני הכבוד הוזכרו גם קודם לכן: "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה" (שמות י"ג, כא). על אף שדברי רבי אליעזר עונים על שאלותינו, הרי שקשה לומר כי דבריו הולמים את פשטי המקראות. אכן, רבי עקיבא סבור ש"סוכות ממש עשו להם", ולפי זה שתי התמיהות נותרו בעיניהן.

הצעתנו היא כי לא מדובר בסוכות רגילות. לא פעם השימוש במקרא במילה סוכה, אינו רק כסוכת צל סתמית, אלא כסוכת קרב. נדגים זאת מכמה מקורות:

"ויאמר אוריה אל דוד, הארון וישראל ויהודה יושבים בסוכות ואדני יואב ועבדי אדוני על פני השדה חונים, ואני אבוא אל ביתי לאכול ולשתות ולשכב עם אשתי, חייך וחי נפשך אם אעשה את הדבר הזה" (שמואל ב י"א, יא).

אוריה מסרב לחזור לביתו בזמן שישראל ויהודה יושבים בסוכות לקראת המערכה. סוכות אלו היו נבנות בעיקר בשעת קרב, והן שירתו שתי מטרות: מגורים נוחים יחסית והסוואה.

כך עולה גם מהמתואר בספר מלכים:

"ויען מלך ישראל ויאמר דברו, אל יתהלל חוגר כמפתח: ויהי כשמוע את הדבר הזה והוא שותה הוא והמלכים בסוכות, ויאמר אל עבדיו שימו וישימו על העיר" (מלכים א כ', יא-יב).

ואם לא די בכך, הרי שבספר איוב, נאמרים הדברים במפורש:

"התצוד ללביא טרף וחית כפירים תמלא: כי ישוחו במעונות ישבו בסוכה למו ארב" (איוב ל"ח, לט-מ).

ברור שהסוכה שימשה לצרכי מלחמה והיה ניתן לארוב ממנה לאויב, בעוד שהאורב עצמו נמצא בתנאים נוחים יחסית. לטענתנו, אותן סוכות שישבו בהם בני ישראל היו סוכות קרב מעין אלה שדובר בהן עד כה, אלא שהרבותא הגדולה בישיבה בסוכות כאלה הייתה בכך, שאותן סוכות לא היו של בני ישראל אלא של אויביהם, שבנו את הסוכות הללו לארוב לבני ישראל עצמם. לאחר שגברו עליהם בני ישראל, נוצלו אותן סוכות קרב לצרכי ישיבה של בני ישראל. אם כי אין לנו הוכחה ניצחת להשערה זו, מכל מקום היא מסתברת מאוד, ולא פעם אנו מוצאים שהתורה מדגישה את גודלו של מהפך כעין זה:

והיה כי יביאך ה' א-להיך אל הארץ אשר נשבע לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת לך, ערים גדלת וטבת אשר לא בנית: ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת וברת חצובים אשר לא חצבת כרמים וזיתים אשר לא נטעת ואכלת ושבעת" (דברים ו', י-יא).

וכך גם בספר יהושע:

"ואתן לכם ארץ אשר לא יגעת בה וערים אשר לא בניתם ותשבו בהם, כרמים וזיתים אשר לא נטעתם אתם אוכלים" (כ"ג, יג).

התורה ראתה לנכון לקבוע מועד לציון הנצחון הצבאי על הקמים על ישראל ביציאתם ממצרים (עמלקים, שגם הם היו נודדים וכנראה שישבו בסוכות). למעשה, הישיבה בסוכה ביטאה יותר מכל את עזרת ה' מיד צר, ובישיבה בסוכה הייתה תזכורת לישראל לעזרתו של הקב"ה בעבר ולהמשך השגחתו בעתיד.

ד. הסוכה וברית ירושת הארץ

נשים לב לאמור בפרשת כי תשא:

"שמור לך את אשר אנכי מצוך היום, הנני גורש מפניך את האמורי והכנעני והחיתי והפריזי והחוי והיבוסי: השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ אשר אתה בא עליה פן יהיה למוקש בקרבך: וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים וחג האסיף תקופת השנה: שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' א-להי ישראל: כי אוריש גויים מפניך והרחבתי את גבולך ולא יחמוד איש את ארצך, בעלותך לראות את פני ה' א-להיך שלוש פעמים בשנה" (שמות ל"ד, יא-כג).

בתחילת הדברים מוזכרת הברית בין ישראל לא-לוהיו באשר לירושת הארץ ומיד אחר כך מובאים ענייני המועדות. אם היה ספק מסוים באשר לקשר הענייני ביניהם, הרי שהתורה הסירה אותו בכך שהיא קשרה במפורש ביניהם: "כי אוריש גויים מפניך והרחבתי את גבולך ולא יחמוד איש את ארצך, בעלותך לראות את פני ה' א-להיך שלוש פעמים בשנה". דהיינו, המועדות ביטאו את הקשר בין ישראל לא-לוהיהם ואת הברית באשר לירושת הארץ, ולכן, עם קיום המועדות ומנהגיהם הובטח לישראל המשך הברית. קשר זה מאוד מובן לאור הבנתנו במצות הישיבה בסוכה, שביטאה, כאמור, את תקפות הברית.

אולם, ברבות הימים חטאו ישראל וכרתו ברית לאלהים אחרים. התגובה לכך מתוארת בספר שופטים:

"ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים ויאמר אעלה אתכם ממצרים ואביא אתכם אל הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם ואומר לא אפר בריתי אתכם לעולם: ואתם לא תכרתו ברית ליושב הארץ הזאת מזבחותיהם תתוצון, ולא שמעתם בקולי מה זאת עשיתם: וגם אמרתי לא אגרש אותם מפניכם והיו לכם לצידים ואלהיהם יהיו לכם למוקש: ויהי כדבר מלאך ה' את הדברים האלה אל כל בני ישראל, וישאו העם את קולם ויבכו: ויקראו שם המקום ההוא בוכים ויזבחו שם לה'" (שופטים ב', א-ה).

למעשה, מסוף תקופת יהושע, בעקבות חטאיהם של ישראל, הופרה הברית וישראל נעזב אל המקרים אשר יפקדו אותם עם ירושת הארץ, ולכן בא הבכי הגדול של העם. מעתה, כבר לא הייתה משמעות לישיבה בסוכות, שביטאה את קיומה של הברית בעבר ובעתיד. יתרה מזאת, הייתה זו בושה לשבת בסוכה כאשר האויבים קמים מבחוץ והברית איננה עוד.

ה. חג הסוכות בימי עזרא ונחמיה

התפיסה של הפרת הברית ליוותה את העם במשך כל הדורות. המומנט הלאומי נזנח, ובצדק, עד לימי עזרא ונחמיה:

"ויפתח עזרא הספר לעיני כל העם כי מעל כל העם היה, וכפתחו עמדו כל העם: ויברך עזרא את ה' הא-להים הגדול, ויענו כל העם אמן אמן במעל ידיהם, ויקדו וישתחו לה' אפים ארצה: וישוע ובני ושרביה ימין עקוב שבתי הודיה מעשיה קליטא עזריה יוזבד חנן פלאיה והלוים מבינים את העם לתורה, והעם על עמדם: ויקראו בספר בתורת הא-להים מפרש ושום שכל ויבינו במקרא: ויאמר נחמיה הוא התרשתא ועזרא הכהן הספר והלוים המבינים את העם לכל העם, היום קדש הוא לה' א-להיכם אל תתאבלו ואל תבכו, כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה" (נחמיה ח', ה-ט).

מה פשרו של פרץ הבכי הזה עם קריאת דברי התורה? רש"י על אתר מסביר: "כי בוכים כל העם - מפני שלא קיימו התורה כראוי". ניתן להוכיח כי עזרא לא סתם קורא בתורה, הוא קורא בפרשת המועדות, ולא סתם בפרשת המועדות אלא בפרשת חג הסוכות. ראיה לכך ניתן לשאוב מן האמור בהמשך: לאחר שהעם שולח לביתו להרגע ולשמוח, הם שבים להשלים את הקריאה בתורה של יום אתמול, שנמנעה בשל אותו פרץ בכי. קריאת ההשלמה הייתה בענין חג הסוכות:

"וביום השני נאספו ראשי האבות לכל העם הכהנים והלוים אל עזרא הספר ולהשכיל אל דברי התורה: וימצאו כתוב בתורה אשר צוה ה' ביד משה, אשר ישבו בני ישראל בסכות בחג בחדש השביעי: ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם ובירושלם לאמר צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבת לעשת סכת ככתוב" (שם, יג-טו).

קריאת דיני החג, גרמה לפרץ בכי כפול: הן לשעבר והן לעתיד. בכי לשעבר - מפני שלא קיימו את התורה כראוי, תורת חג הסוכות; בכי להווה ולעתיד - כיוון שהעם יודע כי הברית עדיין איננה בתוקף, וגם השנה לא תהיה משמעות לישיבה בסוכה. אין ספק כי הבכי בנחמיה נקשר עם בכיים של הבוכים בספר יהושע. נחמתו של נחמיה אחת היא:

"ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם: והלוים מחשים לכל העם לאמר הסו כי היום קדש ואל תעצבו: וילכו כל העם לאכל ולשתות ולשלח מנות ולעשות שמחה גדולה כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם" (שם, י-יב).

נחמיה אוסר עליהם לבכות, הוא מצוה עליהם לשמוח. לא זו אף זו, הוא מחדש את תוקפו של חג הסוכות:

"ויצאו העם ויביאו ויעשו להם סכות, איש על גגו ובחצרתיהם ובחצרות בית הא-להים וברחוב שער המים וברחוב שער אפרים: ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סכות וישבו בסכות, כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא, ותהי שמחה גדולה מאד: ויקרא בספר תורת הא-להים יום ביום מן היום הראשון עד היום האחרון, ויעשו חג שבעת ימים, וביום השמיני עצרת כמשפט" (שם, טז-יח).

מהי הגושפנקא של נחמיה למעשיו המחודשים? נחמיה הבין שאם לאחר שנות הגלות הארוכות זכו בני ישראל לשוב לארצם, הרי שיש בכך קריצת עין אוהדת מן השמיים. למעשה, עבורו חודשה הברית, וכעת ניתן לשבת מחדש בסוכות ולהדק את הקשר בין ישראל לאביהם שבשמיים.