קריאת ההלל בהגדה של פסח / בני גזונדהייט

במאמר זה ברצוננו לבדוק את מקומה ואת תפקידה של "קריאת הלל" בהגדה של פסח, ולהבין על ידי כך את ה'סדר' של ההגדה. כנקודה מרכזית בדיוננו נציב את השאלה מדוע קריאת ההלל מפוצלת, כבר על פי המשנה בפסחים, לשני חלקים נפרדים ב'סדר' ההגדה של פסח.

א. המקורות במקרא

ביציאת מצרים אומר משה שירה, אשר תוכנה כולל את גאולת מצרים כמו גם את כניסתם של בני ישראל לארץ ישראל "אל נוה קדשך"[1]. לפי דעה אחת בחז"ל (פסחים קיז, ע"א), משה הוא שתיקן לישראל לאחר שירת הים לומר הלל בפסח[2]. הסבר זה איננו הגיוני, לכאורה, שהרי פרקי תהלים נתחברו על ידי דוד המלך זמן רב לאחר תקופת משה. בעקבות כך הסביר הרמב"ן (בהשגות לספר המצוות, שורש ראשון ס"ק ט) שמשה תיקן את עצם השירה בזמן אכילת הפסח, אך רק אחרי חיבור ספר תהלים נקבעו הפרקים קי"ג-קי"ח כקריאת הלל.

במאמר מוסגר נציין, שלפי דעה אחרת בגמ' שם - יחזקיהו הוא שתיקן לישראל לאמר הלל בפסח[3].

ה"הלל המצרי", אשר מורכב מפרקים קי"ג-קי"ח בתהלים, בנוי לפי הנושאים הבאים: לאחר הפתיחה הכללית מתוארים יציאת מצרים, הביטחון בה', קרבן התודה של ישראל בירושלים בצירוף כל העמים, ולבסוף - שמחת הצדיקים בירושלים. אותם נושאים מתוארים באופן פיוטי וחגיגי גם ב"הלל הגדול" (תהלים קל"ו).

הטבלה הבאה מסכמת את המבנה של פרקי ההלל, אשר חשוב להמשך דיוננו:

קי"ג:	פתיחה: ה' יושב במרומים, משפיל גאים ומגביה שפלים
קי"ד:	יציאת מצרים
קט"ו:	ישראל בוטח בה' ואפסות האלילים
קט"ז:	זבח תודה בירושלים עם כל ישראל
קי"ז:	כל העמים עולים לירושלים
קי"ח:	סיפור הישועה ושמחת הצדיקים העולים לירושלים
קל"ו:	שיר הודיה על הבריאה, יציאת מצרים וכיבוש הארץ

ב. המקורות במשנה

המשנה בפסחים קובעת, שאמירת הלל היא חלק אינטגרלי של קרבן פסח:

"הראשון טעון הלל באכילתו, והשני אינו טעון הלל באכילתו, וזה וזה טעון הלל בעשייתן" (פ"ט משנה ג).

הפתגם "כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא" (= "כזית פסח, וההלל משבר את הגגות") (פסחים פה, ע"ב) משקף גם הוא מציאות זו, ולפיה ההלל הנאמר עם אכילת הפסח מהווה חלק מרכזי של החגיגה כולה[4].

בפרק ערבי פסחים קיים תיאור מפורט של סדר ההגדה[5], ובכלל זה גם של אמירת ההלל במהלך ליל הסדר:

לפיכך אנחנו חייבין להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו הוציאנו מעבדות[6] לחירות מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב ומאפילה לאור גדול ומשעבוד לגאולה ונאמר לפניו הללויה... מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו, רביעי גומר עליו את הלל ואומר עליו ברכת השיר..

ג. חלוקת ההלל לשני חלקים

הגמרא בברכות (יד, ע"א) קובעת שאסור להפסיק בקריאת ההלל בין פרק לפרק. גמרא זו עומדת לכאורה בסתירה למנהגנו בליל הסדר, אשר יסודו בדברי המשנה בפסחים (פרק י משנה ז), לפצל את קריאת ההלל לשני חלקים נפרדים[7].

האברבנאל, בתשובה, הבחין בשני נושאים שונים של קריאת ההלל: בחלק הראשון מדובר על גאולת העבר, ובחלק השני - על הגאולה העתידית. הסעודה, אפוא, מחלקת את ההלל לשתי יחידות נפרדות: החלק הראשון הינו זכר ליציאת מצרים ולקריעת ים סוף, ואילו החלק השני עוסק בגאולה לעתיד לבוא:

ומה שנראה לי בזה שחז"ל שיערו בהלל הזה שני חלקים: החלק הראשון מתחלתו עד 'למעינו מים' ידבר מיציאת מצרים וקריעת ים סוף, ולכן קראוהו הלל המצרי[8]... כי שני הפרקים הראשנים מהלל עד 'למעינו מים' נאמרו על יציאת מצרים, ולכן עשו בו הפסקה ותקנו אחריו ברכת הגאולה שענינה ההודאה על גאולת מצרים... ואחריו יבוא החלק השני מן ההלל ועניינו לעתיד לבא לזמן גליות, וכמו שאמר רבי יוחנן (פסחים קיז, ע"א) האלה הפרקים האחרונים המורים על תחיית המתים וחבלו של משיח ומלחמת גוג ומגוג...[9]

יש לציין, שחלוקה נושאית זה של ההלל מפורשת כבר בירושלמי במגילה:

א"ר אבון: עוד היא אמורה על הסדר. 'בצאת ישראל ממצרים' - לשעבר, 'לא לנו ה' לא לנו' - לדורות הללו, 'אהבתי כי ישמע ה'' - לימות המשיח, 'אסרו חג בעבותים' - לימות גוג ומגוג, 'אלי אתה ואודך' - לעתיד לבא (מגילה פרק ב הלכה א).

בכיוון אחר, היו שפירשו שמבחינה הלכתית - הסעודה איננה נחשבת להפסק בין שני חלקי ההלל. כך, לדוגמא, כתב רבינו ניסים:

היאך קבעו הפסק זה בין שתי ברכות הללו? איכא למימר שאין הפסק הבא מחמת המצוה מבטל המצוה.... ותקיעות דמיושב ותקיעות דמעומד נמי ברכה אחת לכולן ואסור להפסיק ביניהם, ואעפ"כ אומר תפילה ואשרי דסדרו של יום אינו הפסק - אף כאן אינו הפסק שכך נתקנו למצוה וסדרו של יום (פסחים כ"ו ע"ב).

כלומר, מבחינה הלכתית הסעודה אינה מהווה הפסק, כי "אין הפסק הבא מחמת המצוה מבטל המצוה". זאת בדומה לתקיעת שופר, שאיננה מופסקת על ידי קטעי התפילה שבאמצע.

לכאורה, ההשוואה אינה ברורה: הנושאים העיקריים של תפילת מוסף בראש השנה הם זכרונות, שופרות ומלכויות, שהם ממש מהות תקיעת השופר. לפיכך, ההפסקה בהקשרים אלה תורמת לעצם קיום המצווה, דהיינו ממש "מחמת המצוה" בלשונו של רבינו ניסים. אך בפסח הלוא ניתן לגמור את כל קריאת ההלל לפני אכילת הפסחים עם המצה והמרור, וההפסקה לכאורה אינה תורמת ואינה קשורה עניינית לקיום המצווה. מדוע, אם כן, נוצר מלכתחילה הצורך לחלק את קריאת ההלל לשני חלקים?

הסבר מעמיק לשאלה מרכזית זו, ניתן למצוא על ידי השוואה להלכות תענית[10]. כך מספרת הגמרא במסכת תענית:

מעשה שגזרו תענית בלוד וירדו להם גשמים קודם חצות, אמר להם רבי טרפון 'צאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב', ויצאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב, ובאו בין הערבים וקראו הלל הגדול.

ונימא הלל מעיקרא? אביי ורבא דאמרו תרווייהו: לפי שאין אומרים הלל אלא על נפש שבעה וכרס מלאה (כה, ע"ב).

רבי טרפון תיקן קריאת ההלל אחרי הגשמים דווקא אחרי הסעודה, מאחר ו"אין אומרים הלל אלא על נפש שבעה וכרס מלאה".

יש להעיר, שקיימות מספר הקבלות בין אמירת הלל בפסח לאמירת הלל אחרי ירידת גשמים:

ראשית, אותו רבי טרפון שתיקן הלל הגדול אחרי הגשמים, תיקן גם קריאת ההלל הגדול בהגדה של פסח (פסחים קיח ע"א).

שנית, "ברכת השיר" - הנאמרת לאחר כוס רביעית - היא, לפי שיטת רבי יוחנן (בגמ' שם) "נשמת כל חי". רבי יוחנן הוא זה שתיקן גם לומר "נשמת כל חי" אחרי ירידת גשמים (תענית ו, ע"א).

שלישית, ההלל נאמר בערב בבית הכנסת הן אחרי הגשמים והן בליל הפסח (ברכות יד, ע"א תד"ה ימים סוף).

לאור מקבילות אלה, מובן הדמיון בין קריאת הלל אחרי ירידת הגשמים ובסדר הגדה של פסח: כשם שאחרי תענית גשמים ההלל נאמר "על נפש שבעה וכרס מלאה", כך גם בהגדה של פסח החלק השני וההלל הגדול נאמר דווקא אחרי הסעודה, כי הוא מתייחס לגאולה העתידה[11]. אמנם החלק הראשון, המדבר על העבדות ועל יציאת מצרים, נאמר לפני הסעודה, כי בשעה שמדובר על "לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" - עדיין לא שייך הדין של "על נפש שבעה וכרס מלאה".

ד. חלוקת הסדר לשלשה חלקים: עבר - הווה - עתיד

למעשה, חציית ההלל מאפיינת את המבנה של הסדר כולו. לפני הסעודה מדובר על עבדות מצרים ("מתחיל בגנאי"), ועל היציאה ממצרים - "בצאת ישראל ממצרים" (חלק ראשון של קריאת ההלל). הסעודה מאחדת את כל הנמנים על הקורבן לחבורה אחת, ולאחר הסעודה מדובר על עתיד העם, ועל הגאולה העתידה הקשורה לחזרה לארץ ישראל ולירושלים - "אתהלך לפני ה' בארצות החיים... בתוככי ירושלים..." (חלק שני של קריאת ההלל). המבנה הכללי של הסדר מתאים, אם כן, לנושאים המרכזיים של שני חלקי ההלל.

במובן זה, הקטע אשר נאמר בתחילת ההגדה - "הא לחמא עניא" - מהווה כעין תוכן העניינים לסדר הגדה, ומסכם באופן תמציתי את שלוש היחידות של ההגדה של פסח: עבר - במצרים, הווה - של ליל הסדר הנוכחי, עתיד – של הגאולה בזמן השיבה לארץ ישראל (ראה תרשים "מבנה ההגדה של פסח").

ה. ברכת הגאולה - מחלוקת רבי טרפון ורבי עקיבא

בסיום החלק הראשון של ההלל, קובעת המשנה שיש לברך את ברכת הגאולה. אמנם, נחלקו התנאים מהו נוסח הברכה:

רבי טרפון אומר: אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים ולא היה חותם. רבי עקיבא אומר: כן ה' אלהינו ואלהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתינו לשלום שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל (פרק י משנה ו).

לפי רבי טרפון, ברכת הגאולה מתייחסת רק לגאולת מצרים בעבר. רבי עקיבא, לעומתו, מוסיף לברכה גם את הבקשה על הגאולה העתידה הקשורה לבניין ירושלים[12]. לפי הבנתו, יציאת מצרים בעבר מחייבת גם התייחסות לגאולה לעתיד לבוא. כשם ששני חלקי ההלל מוסבים על העבר והעתיד, כך גם שני חלקי הברכה מוסבים על העבר והעתיד.

גם הרשב"א עמד על האופי הכפול של ברכת הגאולה:

שברכת גאולה אינה ברכה אחת אלא שתים, הן מעורבות זו בזו: אחת לברך על שעבר, ואחת לבקשת רחמים לברך על העתיד, ושודאי יש בנוסח אותה ברכה הזכרת שעבר והבא, ד'אשר גאלנו' - הוא על לשעבר, 'וכן ה' א-להינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים ונאכל שם מן הפסחים' - הוא הבא, ונמצאת הראשונה פותחת ואינה חותמת, והשניה חותמת ואינה פותחת... (ברכות יא ע"א)[13].

ו. מחלוקת בית שמאי ובית הלל

הסברנו את אמירת החלק הראשון של ההלל לפני הסעודה, אך במשנה יש מחלוקת תנאים, עד היכן משתרע החלק הראשון של ההלל, אותו אומרים לפני הסעודה:

עד היכן הוא אומר? בית שמאי אומרים עד 'אם הבנים שמחה', ובית הלל אומרים עד 'חלמיש למעינו מים' (משנה שם).

כלומר, לדעת בית שמאי יש לקרוא רק את פרק קי"ג בתהלים, ואילו לדעת בית הלל יש לקרוא גם את פרק קי"ד. מה יסוד מחלוקתם[14]?

ניתן להסביר, שמחלוקת תנאים זו מבטאת את שיטותיהם ההשקפתיות הבסיסיות של בית הלל ובית שמאי: בית הלל מתייחסים למציאות הקיימת בפועל, בשעה שבית שמאי מחשיבים את הרעיון בכוח[15]. המדרש הבא מבליט את שיטותיהם בצורה אופיינית:

בית שמאי אומרים: השמים נבראו תחלה ואחר כך נבראת הארץ, ובית הלל אומרים הארץ: נבראת תחלה ואחר כך השמים (בראשית רבה פרשה א ד"ה טו).

לפי בית שמאי בריאת השמים קדמה לבריאת הארץ, כי העיקרון של בכוח (בשמים) קודם וחשוב יותר מאשר הביטוי המעשי שלו במציאות בפועל (בארץ). בניגוד לכך, לפי שיטת בית הלל ההפך הוא נכון, ולכן בריאת הארץ קדמה לבריאת השמים.

על פי פירוש זה של המדרש, מובנת המחלוקת בקריאת ההלל לפני הסעודה. פרק קי"ג בתהלים מדבר בעיקר על קבלת עול מלכות שמים, ללא התייחסות לאירוע היסטורי ספציפי עלי אדמות: "מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ... עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ... הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ" (קיג, ג-ו). לפיכך, שיטת בית שמאי היא שיש להסתפק רק במזמור זה, שכן הוא מבטא את תמצית ההלל. בית הלל, לעומת זאת, מעוניינים גם בתיאור מציאותי של יציאת מצרים, ולא רק בתיאור תיאורטי של כוחו של הקב"ה. ואכן, פרק קי"ד ממלא דרישה זו באופן מפורט: "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם... חוּלִי אָרֶץ" (קי"ד א-ז). לפיכך, בית הלל רואים בפרק זה חלק מהותי מתיאור הגאולה.

ז. סיכום

שירה והלל הם חלק אינטגרלי של אכילת פסחים, ולכן מזמורי ההלל תופסים מקום מרכזי בסדר ההגדה של פסח.

מספר תשובות ניתנו לשאלה, מדוע הסעודה מפצלת את קריאת ההלל בסדר ההגדה של פסח לשני חלקים נפרדים. מבחינה ספרותית החלק הראשון עוסק בגאולת מצרים, והשני בגאולה לעתיד לבוא. מבחינת הלכתית הסעודה אינה נחשבת כהפסק, "שאין הפסק הבא מחמת המצוה מבטל המצוה", כפי שמצאנו בדוגמאות אחרות בהלכה.

אפשרות אחרת היא להתבסס על העיקרון לפיו "אין אומרים הלל אלא על נפש שבעה וכרס מלאה". החלק הראשון מדבר על יציאת מצרים, ובשעה שלחם עוני מונח לפנינו - אין עוסקים בסעודת החג. החלק השני, לעומת זאת, מתייחס לגאולת מצרים ולגאולה העתידה, ולכן החלק השני של קריאת ההלל נאמר דווקא אחרי הסעודה - "על נפש שבעה וכרס מלאה". הדיון הספרותי וההלכתי תורם, אם כן, להבין את ה'סדר' של הגדה של פסח על בוריו, וחלוקת קריאת ההלל לשני חלקים מתאימה ומוסיפה לחלוקה זאת.

קריאת ההלל מחלקת את כל סדר ההגדה לשלשה חלקים כרונולוגיים - עבר, הווה ועתיד, אשר משתקפים בקטע "הא לחמא ענייא", אשר פותח את ההגדה. גם נוסח ברכת הגאולה משקף את שני החלקים: גאולת מצרים בעבר, והגאולה לעתיד לבוא. כמו כן, בחירת פרקי ההלל לפני הסעודה כחלק הראשון של קריאת ההלל מתאימה לשיטותיהם הבסיסיות של בית שמאי ובית הלל במקומות אחרים.

מבנה ההגדה של פסח