חיוב קטנים בארבע כוסות / אושר טביבי

א.

שנינו במסכת פסחים:

תנו רבנן: הכל חייבין בארבע הכוסות הללו, אחד אנשים ואחד נשים, ואחד תינוקות. אמר רבי יהודה: וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין? אלא, מחלקין להן קליות ואגוזין (קח, ע"ב)[1].

נחלקו חכמים ורבי יהודה, האם קטנים מצווים בשתיית ארבע כוסות: לדעת חכמים - חייבים, ואילו לדעת רבי יהודה יש לחלק להם קליות ואגוזים במקום היין.

הראשונים הבינו, שהחיוב בארבע כוסות יסודו במצות הרגשת החירות שבליל הסדר. כך, לדוגמא, משמע מפסיקת ההלכה ברמב"ם:

בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים, שנאמר 'ואותנו הוציא משם... לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות, וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין (הלכות חמץ ומצה ז, הלכה ז).

חיוב ארבע הכוסות, לדעת הרמב"ם, מבטא את החיוב לחוש בן חורין בליל הסדר.

במקומות נוספים בבבלי מצינו ביטויים רבים, המעידים על פן החירות הגלום בארבע הכוסות. דוגמא אחת הם דברי הגמרא שם:

אמר רב יהודה אמר שמואל: ארבע הכוסות הללו צריך שיהא בהן כדי מזיגת כוס יפה. שתאן חי - יצא, שתאן בבת אחת - יצא, השקה מהן לבניו ולבני ביתו - יצא... אמר רבא: ידי יין יצא, ידי חירות לא יצא.

כלומר, רבא סבור שכדי לצאת באופן מלא ידי חובת ארבע כוסות - יש להקפיד על גדרים שונים, המבטאים את תחושת החירות שבשתיה[2].

אם נקבל הבנה זו בדין ארבע כוסות - ניתן לפרש את מח' חכמים ורבי יהודה בדרכים שונות, ונזכיר כאן רק אפשרות אחת. כידוע, נחלקו ראשונים מה יסוד חיוב קטן במצוות. היו סברו שקטן פטור לחלוטין, וכל חיובו הוא מדין חינוך לעתיד, ולעומתם היו שסברו שקטן חייב במצוות ממש - אך ברמה נמוכה יותר משל גדול[3]. ניתן לטעון, אפוא, שלדעת חכמים - קטן חייב במצוות אך ורק מדין חינוך לעתיד. ממילא הם סבורים שיש להשקות את הקטן יין, על מנת לחנכו לעתיד לשתות את היין. רבי יהודה, לעומת זאת, גורס שהקטן מחוייב כבר עכשיו ברמה נמוכה. ממילא, הואיל ועיקר החיוב הוא לחוש בן חורין - יש לחלק לו קליות ואגוזים, שכן רק כך יושג עבורו קיום של חירות.

ב.

עד כה התבססנו על ההנחה, שחיוב ארבע כוסות יסודו בתחושת החירות. להלן נבקש להציע הבנה חלופית לדין ארבע כוסות, ובאמצעותה גם להסביר בדרך אחרת את מחלוקת חכמים ורבי יהודה.

בסיס להצעתנו הם דברי התוספתא בפסחים:

מצוה על אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל. במה משמחן? ביין, דכתיב 'ויין ישמח לבב אנוש'. רבי יהודה אומר: נשים בראוי להם וקטנים בראוי להם (פ"י הל' ד).

ברייתא זו צוטטה בירושלמי (פ"י הלכה א) כלשונה. לעומת זאת, בבבלי הלשון חסרה:

תנו רבנן: חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, שנאמר 'ושמחת בחגך', במה משמחם - ביין. רבי יהודה אומר: אנשים בראוי להם, ונשים בראוי להן. אנשים בראוי להם - ביין, ונשים... בבבל - בבגדי צבעונין, בארץ ישראל - בבגדי פשתן מגוהצין. (קט, ע"א).

מלשונו של רבי יהודה, כפי שהוא מובא בבבלי, נעדר דין שתיית היין של הקטנים. נוסח חסר זה איננו מופיע בשום מקום בתוספתא.

יתרה מזאת: בדף קח, ע"א מחדש רבי יהושע בן לוי, ש"נשים חייבות בארבע הכוסות הללו, שאף הן היו באותו הנס". לכאורה, דברים אלו חוזרים על האמור בברייתא - "חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל". דא עקא, הגמרא - אשר בדרך כלל רגישה לחזרות של אמורא על דברי תנאים - איננה מעירה כלל על חזרה זו.

ניתן להציע, אפוא, שהבבלי עשה שימוש בברייתא המקורית. הנושא המקורי של הברייתא הוא מצוות השמחה הכללית ברגל, והבבלי "שתל" את נוסח הברייתא במצוות ארבע הכוסות של ליל הסדר. בכך ביקש הבבלי להראות, שארבע הכוסות של ליל הסדר אינן רק מדין חירות, אלא גם מדין שמחת החג.

ניתן להביא ראיה לדבר מנוסח 'מה נשתנה', כפי שהוא מופיע במשנה בפסחים (קטז, ע"א). בנוסח זה מנויים כמה שינויים מסדר הסעודה בשאר ימות השנה, דוגמת חמץ ומצה. בולט בהעדרו שינוי היין: בכל הלילות אין אנו שותין אפילו פעם אחת, ואילו הלילה הזה - ארבע פעמים[4]. אכן, לו היה היין מבטא את החירות, היה כאן אקט מיוחד הראוי לציון. אולם על פי שיטתנו הדבר מובן: שתיית היין נועדה לבטא את השמחה, ובכך לא היה דבר מיוחד - שכן מנהגם היה תמיד לשתות יין בשעת השמחה.

על פי דברים אלו, ניתן ליישב את פסיקת הרמב"ם בהלכות יום טוב:

...יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו. כיצד? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין (פרק ו הלכה יז-יח).

בבבלי, כאמור, לא מצינו הסבר מפורש כיצד משמחים תינוקות. אמנם, על פי דברינו מתיישבת היטב דעת הרמב"ם: חיוב ארבע הכוסות הוא חלק משמחת החג, וממילא התחליף של קליות ואגוזים נועד גם הוא לעורר אצל הקטנים את שמחת הרגל[5].

ראיה אפשרית נוספת ניתן להביא מן הסוגיה שם:

שתאן בבת אחת, רב אמר: ידי יין - יצא, ידי ארבע הכוסות - לא יצא (קח, ע"ב).

רש"י שם מפרש, ש"בבת אחת" משמעו שהאדם עירה את ארבע הכוסות לתוך כוס אחת גדולה. לדעתו, כמות של ארבע רביעיות נחשבת לארבע כוסות, על אף שנמזגה בפועל לתוך כוס אחת בלבד. הרשב"ם הקשה:

ולא נהירא, דאפילו שותה הרבה בכלי אחד - לא חשיב אלא כוס אחד, דהאי רביעית אינו אלא למעוטי פחות מרביעית אבל טפי מרביעית בכוס אחד חשוב כוס אחד?

כלומר, הרשב"ם תמה על פירוש זה: מאחר וארבע הרביעיות נמזגו בפועל לתוך כוס אחת גדולה, הרי הן נחשבות לכוס אחת - ולא לארבע כוסות. בכדי ליישב את דעת רש"י עלינו להסביר, שגם לשיטתו יסוד ארבע הכוסות הוא בשמחה שהן גורמות לאדם. ממילא, השיעור של ארבע כוסות הוא שיעור בכמות היין: דרושה כמות של ארבע רביעיות, שכן בכך מתקיימת מצוות השמחה. ממילא, גם אם שתה את כל הכמות בפועל בתוך כוס אחת - קיים את מצוות ארבע הכוסות.

ג.

על פי האמור עד כה, נבקש לשוב למחלוקת רבי יהודה וחכמים.

הפסוק בדברים קובע, "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ" (טז, יד). על כך כותב הספרי שם :

נאמרה כאן שמחה ונאמרה להלן שמחה, מה שמחה האמורה להלן שלמים אף שמחה האמורה כאן שלמים (פיסקא קלח).

לדעת הספרי, בזמן שבית המקדש היה קיים - שמחת החג באה לידי ביטוי בהקרבת שלמים. הגמרא בפסחים מוסיפה ומלמדת, שעם חורבן הבית התחוללה מהפכה במצוות שמחת הרגל:

תניא, רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים - אין שמחה אלא בבשר, שנאמר 'וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך'. ועכשיו שאין בית המקדש קיים - אין שמחה אלא ביין, שנאמר 'ויין ישמח לבב אנוש' (פסחים קט, ע"א).

כלומר, לדעת רבי יהודה בן בתירא, חורבן הבית גרם לשינוי במצוות שמחת הרגל: את מקומה של השמחה בבשר השלמים, תפסה השמחה ביין.

תפיסה אחרת עולה מדברי רש"י במסכת ראש השנה. הגמ' (ו, ע"ב) קובעת ש"אשה - בעלה משמחה". רש"י על אתר מבאר:

בעלה משמחה בבבל בבגדי צבעונין, בארץ ישראל בבגדי פשתן המגוהצים.

התוספות ממהרים להשיג על דבריו:

קשיא לר"ת, דהני מילי בזמן הזה אבל בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר...?

תוספות הצביעו על קושי העולה מדברי רש"י: לכאורה, בזמן שבית המקדש קיים - חובת השמחה היא בבשר, ולא בבגדים חגיגיים. רש"י, לעומת זאת, הזכיר את הבגדים כמבטאים את שמחת החג, מבלי לסייג זאת לתקופה היסטורית מוגבלת. משיטת רש"י עולה, אפוא, שגם בזמן שבית המקדש היה קיים - התבטאה השמחה לא רק בבשר, אלא גם בבגדים נקיים.

במילים אחרות, לדעת רש"י מלכתחילה היו שני מרכיבים למצוות השמחה:

מרכיב א' - אובייקטיבי. ביטוי לכך הם בשר השלמים.

מרכיב ב' - סובייקטיבי. ביטוי לכך הם הבגדים הצבעוניים, או - בלשון הגמ' (עא, ע"א) - כסות נקיה ויין ישן.

כפילות זו משתמעת גם מדברי הרמב"ם בהלכות יום טוב:

שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג... חייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר (דברים ט"ז) ושמחת בחגך וגו'. אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים, כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה, יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו (פרק ו הלכה יז).

הרמב"ם איננו מסייג את דבריו לתקופה היסטורית נקודתית, לאחר חורבן בית המקדש. משמע, אם כן, שגם לשיטתו - מאז ומעולם היו שני מרכיבים לחובת השמחה: שמחה אובייקטיבית בבשר השלמים, ושמחה סובייקטיבית - כל אחד בראוי לו.

על בסיס זה, נחזור למחלוקת התנאים בפסחים. שיטת חכמים הינה, שיש מקום להחליף את מרכיב השמחה האובייקטיבי: בזמן בית המקדש הייתה חובת השמחה המשותפת לכולם בבשר השלמים, ולאחר החורבן הומרה חובה זו בחובה משותפת לשתות יין. ממילא כולם חייבים בשתיית היין - גברים, נשים וקטנים גם יחד.

רבי יהודה, לעומת זאת, איננו מקבל את השקפתם של חכמים. לדידו, לא ניתן להשלים את הפער שנוצר בזמן חורבן בית המקדש, ואין אפשרות להחליף את חובת השמחה האובייקטיבית. ממילא, לשיטתו, לאחר החורבן יש להסתפק אך ורק במרכיב השמחה הסובייקטיבי. לפיכך מפצל רבי יהודה בין קבוצות האוכלוסיה: הגברים ישתו יין, הנשים ילבשו בגדים חגיגיים, והקטנים יאכלו קליות ואגוזים.

על פי הצעתנו, אם כן, מחלוקת התנאים יסודה בשאלת ההתמודדות עם חורבן הבית: חכמים מחפשים אחר תחליפים לבית שחרב, ואילו רבי יהודה מסרב להשלים עם החורבן. בדברי חז"ל מצינו ביטויים רבים לויכוח שבין שתי עמדות אלו, ונביא לכך דוגמא אחת מן התוספתא במסכת סוטה:

משחרב בית האחרון רבו פרושין בישראל, שלא היו אוכלין בשר ולא שותין יין. נטפל להם רבי יהושע, אמר להם מפני מה אין אתם אוכלים בשר? אמרו לו נאכל בשר שבכל יום היה תמיד קרב לגבי מזבח ועכשיו בטל?! אמר להם לא נאכל. ומפני מה אין אתם שותין יין? אמרו לו יין נשתה שבכל יום היה מתנסך על גבי המזבח ועכשיו בטל?! אמר להם לא נשתה. אמר להם א"כ לחם לא נאכל שממנו היו מביאין שתי הלחם ולחם הפנים, מים לא נשתה שמהן היו מנסכין מים בחג, תאנים וענבים לא נאכל שמהן מביאין בכורים בעצרת?! שתקו (פרק טו הלכה ה).

רבי יהודה הינו מגדולי התנאים בדור הרביעי, ועל אף שלא ראה את בית המקדש בבניינו, הרבה מסורות וזכרונות מימי הבית נמסרו על ידו[6]. ניתן להסיק מכאן, שרבי יהודה הקדיש חלק ניכר מחייו ללימוד נושא המקדש. הוא אמנם חי שנים רבות לאחר חורבן הבית, אך בתודעתו הוא נותר קיים על מכונו. ממילא מובנת עמדתו, שאין ולא יהיה שום תחליף אובייקטיבי לשלמי השמחה, אלא יש להסתפק במרכיב הסובייקטיבי בלבד.

חכמים, לעומתו, משתייכים למחנה אחר, אשר דוגל בצורך למלא את החלל שנוצר עם החורבן.

ביטוי נאה לתפיסה זו מצינו בדברי רבי יוחנן בן זכאי:

פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. אמר לו: בני אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה ואיזה זה גמילות חסדים שנאמר 'כי חסד חפצתי ולא זבח' (אבות דרבי נתן, נוסחא א, פרק ד).

רבי יוחנן בן זכאי קבע, שאמנם בשעה שבית המקדש קיים - כיפרו הקרבנות על חטאי העם, אולם גם לאחר החורבן לא נגוזה כל תקוה: במקום הקורבנות, תתבצע הכפרה על ידי גמילות חסדים. זאת בדומה לשיטת חכמים דידן, אשר קבעו את השמחה ביין כתחליף לשמחה בבשר השלמים.