בכיו של יוסף* / הרב אהרן ליכטנשטיין

א.

במרכז הדרמה המתחוללת בשליש האחרון של ספר בראשית, נפרשת מסכת היחסים המורכבים, הבעייתיים והסבוכים בבית יעקב אבינו. המחנאות השוררת בו בראשית הדרך, מציבה בראשיתה את יוסף הבודד, "נזיר אחיו", ובהמשך את העימות בין יוסף לאחיו, עימות שמדרש תנחומא (פרשת ויגש, סימן ג) מכנה אותו, בלשונו הציורית, עימות בין "אריה" ל"שור".

בטרגדיה רבת גוונים זו משתלב גורם אחד מפתיע. בעימות האיתנים בין נער תמים, עטוי כתונת פסים, מסלסל בשערו, ממשמש בעיניו, תולה את עקביו; נער ההופך להיות קורבן לחשש ולפחד של האחים; נער השואף בכל נימי נפשו לאחות את הקרע, ובהצלחה חלקית ביותר מצליח לבסוף להתחבר אליהם מחדש; נער המתייצב בדמויות שונות מול מערך אחים המונעים על ידי תרכובת של פחד ושיפוטיות, של סלידה וחרדה - בכל אלה, ישנו גורם בלתי צפוי. גורם המשקף את התפתחות הדרמה מצד אחד, ומטביע את חותמו על המאורעות מצד שני. גורם זה הוא הבכי. נוכחותו של הבכי מורגשת לאורך הדרך, והוא מרים ראש בכמה צמתים קריטיים.

ב.

האחים, ככלל, אינם בוכים. הם מהווים קבוצת אנשי מעשה - מתכננת, מבצעת, מאלתרת ומתמודדת, נטולת חולמנות רומנטית ורגשנות תוססת. פרט לבנימין, בן הזקונים, כל האחים עסוקים כרועי צאן ביישובו של עולם, בבניית תשתית - כפי שהדגישו חז"ל - לכנסת ישראל העתידית. לכל אלה, זוטות כגדולות, מתמסרים האחים בדבקות ובעקביות כיעד למשימותיהם, ללא כל נטייה להזלת דמעות. גם בשעות קשות, רוויות אימה וחרדה, הם יודעים לתכנן, ולעת הצורך לתחבל תחבולות:

וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ. וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר: אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ (נ, טו-יז)[1].

גם באותה שעה קשה, אין האחים חוצים את הרוביקון שבין תחינה לדמעה. כך במפגש הזה, כך במפגשים אחרים. האחים אינם בוכים.

יתירה מזאת. על הפסוקים "וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה, וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם, וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם" (ל"ז כד-כה), אומר הספורנו:

שלא היה כל זה בעיניהם תקלה או מכשול שימנעם מלקבוע סעודתם, כמו שהיה ראוי לצדיקים כמותם כשאירעה תקלה על ידם, כמו שעשו ישראל אחר שהרגו את שבט בנימין כאמרו 'וישבו עד הערב לפני ה-אלוהים, וישאו קולם, ויבכו בכי גדול ויאמרו למה ה' א-להי ישראל הייתה זאת בישראל' (שופטים כא, ב-ג).

כך היה במעשה פילגש בגבעה, לא כך היה במעשה יוסף ואחיו. דעתם של האחים הייתה נתונה כולה לשיקולים פרגמאטיים, מעשיים וריאליים.

ג.

אכן, הבכי אינו סימטרי: האחים לא בכו, אולם יוסף בכה. לא פחות משמונה פעמים הוא נותן ביטוי לרגשותיו, פורקן לדמעותיו. אמנה את הפסוקים בקיצור:

בפעם הראשונה כשהאחים מופיעים לפניו: יוסף שומע אותם מדברים, והכתוב מספר " וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשָׁב... וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם" (מב, כד).

בפעם השניה כשמביאים אליו את בנימין: "כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת" (מג, ל).

בפעם השלישית, במפגש הדרמטי ביותר שביניהם: "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי... וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה" (מה, א-ב).

בפעם הרביעית, וכהמשך לבכי הקודם, יוסף בוכה בסיום אותו מפגש דרמטי: "וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו, וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵיהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ" (שם, יד-טו).

בפעם החמישית, יוסף בוכה בעת המפגש עם אביו: "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד" (מו, כט).

לסיום, יש לפנינו שורה משולשת של בכיות לאחר פטירת יעקב. האחת, מיד בעקבות הפטירה: "וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לוֹ" (נ' א). בהמשך יש בכי כללי, לו שותפים כל בני העם המצרי: "וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם" (שם ג). ומכאן חזרה למישור האישי והאינטימי, הבכי האחרון: "וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף...", ותגובתו של יוסף - "וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו" (שם טו-יז).

שרשרת של בכיות, בנסיבות שונות, במועדים שונים, בהקשרים שונים.

ד.

ניתוח מפורט יותר של כל בכיה ובכיה, מוליך אותנו אל שתי הערות כלליות:

ראשית, הבכי איננו תופעה מונוליטית ואחידה. מדובר במשהו מגוון ורב עומק, הן מצד אופיו ותכניו והן מצד שורשיו: יש בכי של צער, ויש בכי של שמחה. יש בכי של אבל, ויש בכי של אושר. יש בכי של התמוטטות, ויש בכי של התרגשות. בכי של קריסת מערכות, ושל הפעלתן. בכי של שברון לב, ובכי של הגיון לב. בכי של חוסר אונים ובכי של אומץ, בכי של תחנונים ובכי של ייאוש, בכי של אשמה והלקאה עצמית, ובכי של תשובה. בכי של הסתגרות האדם הבודד, ובכי של התקשרות לחבר. בכי של אחריות עצמית, ובכי של טקסיות ציבורית. לפיכך, אם באנו לבחון את בכיותיו של יוסף, נמצא - כמצופה מאדם רגיש, שאינו עשוי מעור אחד - שבכיו פושט צורה ולובש צורה בהתאם לנסיבות.

שנית, כיאה לדרמה מרתקת, כל מאורע - על הבכי שמתלווה אליו - הינו בעל משמעות כשלעצמו, אך בה בעת מהווה הוא גם חוליה בשרשרת מתמשכת, שבה ניכרת נימה של רצף והתקדמות. אנו נעים בין תחנות המשקפות את מהלך הדרמה המרכזית והאמיתית, הדרמה הפנימית.

ה.

עד שאנו עוסקים בבכיות ובמאורעות שליוו אותם, עלינו לתת את הדעת למקרים בהם נמנע יוסף מלבכות. מתברר שבשעות משבר קשות, יוסף חדל להיות אותו רומנטיקן חולמני המוכר לנו מראשיתו של הסיפור: הוא שומר על קור רוחו, ומגלה כושר הישרדות מרשים.

בשעתו הקשה והמרה ביותר, כשהוא מושלך לבור נטול מים, שומר יוסף על איפוק. לא מוזכר שם כל בכי. בתיאור המקורי של המעשה, לא נשמע אפילו קול מחאה קל היוצא מפיו. רק בהמשך מתברר שיוסף אכן התאמץ לבטל את רוע הגזרה, ולא עלתה בידו. "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת". תחנונים היו, אך בכי - מאן דכר שמיה?

יוסף נמכר לאורחת ישמעאלים, אך אינו בוכה. במקום לשקוע ברחמים עצמיים על מר גורלו, הוא הופך להיות מאיש תועה, הֵלֶך שאך ביום אתמול תעה בשדה, לאיש מצליח, איש ביצוע, מנהל מוכשר.

גם כשמושלך הוא לבית הסוהר, יוסף מונע קולו מבכי. גם כאן מגלה הוא כושר הישרדות מופלא: יוסף נשכח בבית הסוהר, נעזב על ידו חברו שבגד בו, אך אינו בוכה.

אכן, בחלק גדול מהמאורעות שהוזכרו עד כה היה יוסף מושא סביל למעשיהם של אחרים. עם זאת, התגובה הנפשית של יוסף למאורעות משקפת הרבה מקור הרוח אותו עיצב ועליו שמר.

ו.

מתי, אפוא, החל הבכי? הבכי מתחיל כאשר הדרמה משתדרגת, כשיוסף מצוי במערכת מסוכנת פחות אך טעונה הרבה יותר: פרשת המפגש המחודש עם אחיו. היצרים המתנגשים, הרגשות המעורבים, כל אלה מסעירים את רוחו של יוסף בעוצמה רבתי.

תקופת הנתק בין יוסף לאחיו נמשכה למעלה מעשור. יוסף מתגלה כמנהיג קשוח, נחרץ, נמרץ, איש הפרגמאטיות וההישגיות בהתגלמותן. בה בעת, מן הסתם, קיננה בתוך תוכו נימה של נוסטלגיה לבית אבא: הן לבית בו גדל, הן לאקלימו הרוחני, למשנתו ולערכיו. לניגון פרשת עגלה ערופה שלמד עם אבא יעקב. מעבר לזיכרונות הנוסטלגיים, מן הסתם קיננה בלבו של יוסף דאגה וחרדה אמיתית לרווחת אביו ולשלוותו. אולם, בכל אלה לא היה כדי להבקיע את חומת שויון הנפש והיסח הדעת.

במציאות זו של נתק ועיסוק בענייני המדינה, בבניין משפחה ובבניין בית, מציאות יומיומית של קציר הצלחות מרשים, תחושת כוח ועוצמה שמעניקים סיפוק אדיר - לא היה מה ולא היה מי שיעורר ביוסף את דמעותיו, וממילא אף לא היה צורך לעצור בעדן. רק כשנפגש מחדש עם אחיו - התעורר הרצון ונוצר הצורך, ולעתים, משלא שלט יוסף ברוחו, פרץ ממנו הבכי. במפגש זה, כל אותן רגשות שנדחקו והובלעו קמו לתחייה. כל מה שנשכח - חזר לתודעה. במקום "כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי" (מ"א נא), באה הזכירה: "וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם" (מ"ב ט). יוסף זוכר את החלומות, על כל אשר אפף אותם, האווירה שמתוכה בקעו ועלו, ושרשרת המאורעות שהתגלגלה בעקבותיהם.

במפגש מחודש זה נפתחה תיבת פנדורה, אשר מכאן ואילך לא נסגרה. יוסף אינו נאבק רק עם אחיו, אלא עם עצמו: עם עברו, עם הווייתו ועם עתידו.

ייטס (Yeats), מגדולי הסופרים האירים של המאה העשרים, טען כי "אדם כותב רטוריקה אודות מאבקיו עם אחרים; אדם כותב שירה אודות מאבקיו עם עצמו". עולם השירה הוא עולם הרגש הצרוף והמזוקק, עולם שבו אף לבכי הפיזי והפנימי שמור מקום של כבוד. כאשר נכנס יוסף לעולם זה, ומשהחל במאבק עם עצמו - נפתחו לפניו אותם שערים, עליהם העידו חז"ל (בהקשר אחר) שאינם ננעלים:

אף על פי ששערי תפילה ננעלו, שערי דמעה לא ננעלו, שנאמר 'שמעה תפילתי ה', ושועתי האזינה, אל דמעתי אל תחרש' (ברכות לב, ע"ב).

ז.

יוסף שומע את שחזור פרשת מכירתו, בשיחת אחיו בינם לבין עצמם: "אבל אשמים אנחנו". בקולם של האחים נשמעת חרטה כנה, אבל גם תוכחת האשמה מצד ראובן: "הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ" (מ"ב כב). ותגובתו של יוסף: "וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ" (שם כד). מה פשרו של בכי זה?

רש"י מפרש: "לפי ששמע שהיו מתחרטים". לדבריו, חרטת האחים והכרתם בהשגחה התובענית, החזירה את יוסף לשורשיו הקיומיים והאמוניים. פתאום נעור בו אותו קשר, שעד כה נשמר רק ברמה מינורית: קשר עם אחיו, קשר עם ביתו, קשר עם עברו. בליבו ניצת ניצוץ של אהדה ושל אחווה, אולי אפילו של אהבה, שחיבר אותו מחדש לעברו. קשר קוסם ברמה אחת, אך ברמה אחרת גם קשר שיש בו כדי לזעזע את אמות הספים של ההווי המצרי, בתוכו היה יוסף מושרש עד עתה.

הספורנו (שם) מציין בפשטות: "ויבך - כאשר ראה צרתם". לא שאיפות משלו, אלא רחמים על אחיו. אכן, המטען היה כבד ביותר. מעשיהם בימים עברו חרתו צלקת עמוקה בלבו, וזו הותירה את רישומה על יוסף בהווה, וצפויה להשפיע עליו גם בעתיד. האומנם אותה שנאה של "ויוסיפו לשנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו" כבר פסה מעולמם של אחיו? שמא ממשיך לקנן בלבם אותו יחס של התעללות והתעמרות, של "וַיְמָרֲרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים" (מ"ט כג)?

גם יוסף, מצדו-שלו, טרם סיים את השבת מלחמתו שערה. באותו פרק ממש הוא מתגלה כתלמיד חכם, "נוקם ונוטר כנחש" (יומא כג ע"א). תיכף ומיד הוא אוסר את שמעון, חוזר אליהם, מכביד ומצר להם בכל דרך אפשרית. ועם זאת, כוונת הספורנו היא שאמנם, כפתגם העממי, "דם סמיך ממים". ובראות יוסף את צרת אחיו - הוא פורץ בבכי.

בכי זה מבטא את שאיפתו של יוסף לשוב ולהתחבר לאחיו כבר בשלב זה, והוא מובן למדי. אמנם גם אם בתוכו מתחילה להתעורר סערה רגשית כלשהי, יוסף אינו מוכן לשתף בה אחרים. בשלב זה יוסף אינו מוכן, אפילו בצורה מזערית, להוריד את מסכת השקרים שנמתחה. ובכן, "ויסב מעליהם ויבך". מן הסתם, בשלב זה אין יוסף מוכן לחשוף את מסכת השקרים: לא רק בפני אחיו, אלא גם כלפי עצמו. והדבר אינו פשוט: לגבי אחרים יכול היה יוסף, בתנועה קלה, להמשיך את הסתרת הראיות והעלמתן. לא כן מעצמו, אין לו יכולת להיסתר. בפרפראזה על האמור בתהלים קל"ט, "אנה יסק מפניו, ואנה יברח". כלפי האחים, ובתוך כדי דיבור, שב יוסף לסורו. "וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם". אך כלפי עצמו, משיצא השד מן הבקבוק, לא ניתן עוד להחזירו.

"ויסב מעליהם" - אני משער שאין זה רק כלפי חוץ, כדי שלא יבחינו, אלא גם מפני שבשלב זה חסר היה יוסף את האומץ להישיר מבט כלפי אחיו. כך היה בשלב זה, אך עוד חזון למועד.

ח.

והמועד אכן לא בושש לבוא. כעבור כמה חודשים, אזל מלאי האוכל שהובא לארץ כנען. האחים חוזרים למצרים, הפעם עם בנימין. כאן מתחולל הבכי השני של יוסף. הוא דומה לבכי הראשון מצד שורשו - המפגש המחודש עם העבר ועם המשפחה, אבל שונה ממנו בעצמתו. אין זה רק מפגש עם בנימין, אחיו האהוב, אלא מפגש הטעון באפקט מצטבר של כל מה שקרה מאז הבכי הראשון. המפגש עם שאר האחים לחוד, והמפגש עם בנימין לחוד.

עד כמה שהיה בן זקונים, ומתוך כך ניצב בשולי החבורה, היה בנימין דמות ייחודית. כפי שהדגיש הרמב"ן, בפירושו לפסוק "אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי" (מד, כז): "כי לא נולדו לי מאשה אשר היא אשתי ברצוני רק שנים". בנימין היה, אפוא, בעל ייחוד מצד עצמו. כמובן, בזיקתו ליוסף יש ייחודיות נוספת, ומשתי סיבות: ראשית, היותו אח הן מאב והן מאם. אח שעצם קיומו כה קשור לאם, אח שמבטא את המחיר שרחל ויוסף שילמו עבור בנימין. שנית, בנימין היה היחיד מכל האחים שלא היה שותף לעלילה הנוראה. מסיבות אלו, המפגש שבין יוסף ובנימין טעון ומרגש במיוחד.

ביטוי לכך ניתן בפסוקים. הספורנו, כפי שנתבאר לעיל, טוען שבכיו של יוסף במפגש הראשון היה מחמת שראה בצרתם, אבל בפסוק אין זכר לכך. ואילו כאן, "וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו, ויבקש לבכות, ויבא החדרה ויבך שמה". נימת הרחמים, הקשר הנפשי והרגשי, העומד בניגוד כה גדול למציאות המלכותית שבה חי יוסף במצרים - בוקעים ועולים תכף ומיד בעוצמה רבה.

הביטוי לכך מובלט בפועל הנלווה: "ויבקש לבכות". לשורש ב.ק.ש. יש בתנ"ך שלוש משמעויות: במשמעות אחת הוא מבטא חיפוש טכני גרידא, ללא רגש אישי מיוחד. כך אנו מוצאים אצל יוסף: "את אחי אנכי מבקש". במשמעות שניה, מבטא שורש זה את הדרישה בפניה אל הזולת: "שאלתי ובקשתי", אומרת אסתר המלכה לאחשורוש. במשמעות שלישית, מבטא שורש זה את הרצון: לא רק רצון הנשען על משאלת לב, אלא רצון שפירושו השתדלות להוציא מן הכוח אל הפועל. סביר להניח, שבקשתו של יוסף לבכות משמעה השתדלות, רצון ושאיפה. הדמעות לא זלגו מעצמן; יוסף רצה לבכות. אין מדובר בבכי מתוך אונס, בכי שיוסף ביקש לעצרו אך לא עלתה בידו, אלא בשאיפה. זה מה שנתבקש, מבחינה נפשית ורגשית כאחד. יוסף היה שלם לחלוטין עם בכי זה, ורק חיפש הזדמנות נאותה למימושו.

ואכן, ההזדמנות רובצת לפתחו של יוסף: "ויבא החדרה". במפגש הראשון יוסף הסיט מעט את פניו, הא ותו לא: "ויסב מעליהם, ויבך", כשהוא ניצב במקומו על עמדו. כאן, לעומת זאת, יש מעבר מזירה אחת לזירה שניה. וכמו שפירש רש"י: "נתרחק מעליהם שלא יראוהו בוכה". יוסף פונה מן הפרוזדור אל הטרקלין.

המעבר מן הפרוזדור לטרקלין אינו מבטא רק מעבר פיזי ממקום אחד למשנהו. זהו מעבר מרובד אחד של קיום לרובד שונה לחלוטין: מן העולם החיצון אל העולם הפנימי, העולם הביתי. יש כאן התמקדות בפנימיות, בנפש האדם, ובמיוחד בנסיבות טראגיות.

בתיאטרון האליזבטיאני באנגליה, נהוג היה להציב על הבימה טרקלין ופרוזדור. הטרקלין היה מעין חדר חיצון, במה חיצונית. שם התרחשו המאורעות הכלליים, הפומביים, ה"רטוריקה" בלשונו של ייטס. לצד זה הועמדה במה פנימית, אינטימית יותר. במה זו ביטאה את ה"לִפְנַי ולפנים", ובה באו לידי ביטוי ההתמודדות עם שורש הטרגדיה של האדם, והדרמה המתחוללת בנפשו הסוערת פנימה.

כשיוליה, גיבורת מחזהו של שייקספיר, מכריזה:

“My dismal scene I needs must act alone” (Romeo and Juliet, Act IV, Scene iii)

היא עוברת מן הפרוזדור אל הטרקלין. משפט זה מלווה את הכניסה ואת המעבר. "ויבא החדרה", הוא אפוא אותו מעשה קודר (dismal scene) אשר יוסף מוכרח לבצע לבדו (needs must act alone). כאן, בחדר הפנימי, באה לידי ביטוי ההתמודדות הטראגית, ההתפוצצות הפנימית הרגשית.

על הקדוש ברוך הוא נאמר, כביכול: "במסתרים תבכה נפשי". הגמרא בחגיגה (ה, ע"ב) שואלת "ומי איכא בכיה קמי קודשא בריך הוא", ומתרצת "הא בבתי גואי, הא בבתי בראי". יש הבדל בין החדר החיצון והחדר הפנימי: בחדר הפנימי גם הקב"ה, כביכול, בוכה.

שם, בתוך החדר הפנימי, אין צורך להסתיר ולהעלים. שם פורץ הבכי בעוצמה כזו, עד שכאשר יוצא יוסף מן החדר - צריך הוא לרחוץ את פניו. "וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם" (מג, לא). בבכי הראשון לא היה ליוסף כל צורך ברחיצת פנים, ואילו כאן - "וירחץ פניו ויצא". רחיצת הפנים אינה מבטאת רק פעולה פיזית, אלא גם את השבת המסכה אל פניו. יוסף בא החדרה, ומשיל מעליו את המסכה. שם, בתוך החדר, אין זה עוד יוסף שלפתחו משחרת כל ארץ מצרים, אלא יוסף של בית אבא. לא כן כאשר הוא יוצא מן החדר: לאחר רחיצת הפנים הוא עוטה מחדש את המסכה, ושב להיות "צפנת פענח", המשנה למלך מצרים.

ט.

ההבדל מתבטא גם בשינוי קטן נוסף המופיע בהמשך: "ויתאפק". מילה זו היא קריטית להבנת רוחו ומציאותו של יוסף במצרים. יש בה ניגוד בולט למה שמתרחש בהמשך, בפרשת התוודעותו של יוסף לאחיו. שם, פותח הכתוב בהצהרה "ולא יכול יוסף להתאפק", ואילו כאן "ויתאפק". למיטב הבנתי, התאפקות זו שונה מן המוזכר בהקשרים אחרים. כולנו זוכרים את הנאמר במגילת אסתר "ויתאפק המן ויבוא אל ביתו" (ה' י), אך התאפקות זו ביטאה את הימנעותו של המן מביטוי חיצוני לכעס שהיה אצור בלבו. אין זה נאה שאדם במעמדו יראה כמי שאיבד את שליטתו העצמית: ריבון הוא על עצמו, ולכן הוא מתאפק. אין לאיפוק זה ולא כלום עם התרוצצות פנימית, רוחנית או קיומית.

דומני, שלגבי יוסף יש לאיפוק משמעות שונה לחלוטין. בפרק מה נאמר:

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה (א-ב).

אם לפני כן היה מדובר בבכי נסתר, בבכי של "ויסב פניו", בבכי של "ויבא החדרה", הרי שכעת לא מדובר בבכי של מסתרים, בבדידות, אלא בבכי פומבי וקולני: "ויתן את קלו בבכי". בכי בקול רם, בכי שמופנה אל האחים, בכי שמגיע לאוזני בית פרעה, בכי שנשמע במצרים כולה.

נשאל את עצמנו: מה היה טיבו של אותו בכי, "בהתודע יוסף אל אחיו", מה משמעותו? דומני שברמה אחת, בראשיתו, מדובר בהתרגשות. התרגשות זו מהולה בדרמטיות של המאורע: שמחה מצד אחד, נימה של עצב מצד שני. פגישה שמעלה זיכרונות מרנינים, ולצדם גם זיכרונות מדכאים. ברמה שניה, הבכי מבטא נימה של פורקן: משוחרר מן העול והמתח שבתפקידו הציבורי, חוזר יוסף מן הפרוזדור לטרקלין. לא כבריחה, אלא בצורה בריאה ומושלמת. כאדם שחי בבית שיש בו פרוזדור וטרקלין, ונע כל העת מהכא להתם.

מה פשרה של אותה אמירה "ולא יכול יוסף להתאפק"? הרשב"ם על אתר מעיר:

עד עתה היה עושה כל מעשיו על ידי שהיה מתאפק בלבו, כמו שכתוב למעלה 'ויתאפק ויאמר שימו לחם'.

לכאורה, הרשב"ם מתייחס למאורע בודד. ביטוי זה, "ויתאפק", נזכר רק פעם אחת, אך הרשב"ם מסיק ממנו מסקנה כוללת ומקיפה: "עד עתה היה עושה כל מעשיו על ידי שהיה מתאפק בלבו". הרשב"ם רואה אפוא את המאורע הבודד, האחד והיחיד, כאבטיפוס, כמשקף את אורח חייו ואת מעמדו הקיומי של יוסף לכל אורך הדרך.

אני נוטה מאוד לאמץ את עמדת הרשב"ם. כאמור לעיל, דומני שאיפוקו של יוסף שונה לחלוטין מאותו איפוק שנזכר אצל המן. זהו איפוק שמשקף התרוצצות פנימית וקיומית, התרוצצות בין זהויות. פער שנפער בין העולם הפנימי לבין ההצגה חיצונית, שאינה רק הצגה, אלא משקפת פן אמיתי בהווייתו של יוסף. יוסף מגיע למצרים, ומשתלב בה יפה. מבחינה פוליטית, עלייתו היתה מטאורית, והוא שימש כשר חוץ ושר אוצר. גם מבחינה כלכלית וחברתית שפר חלקו: אשתו מצרית, ילדיו גדלו כמצריים לכל דבר. יוסף משתלב בפסגת החברה המצרית, ומן הסתם אף מצא עצמו משתלב בתרבותה וסופג את ערכיה. זו זהותו האחת.

מצד שני, יוסף רואה כל העת לנגד עיניו את מסורת בית אבא, את זהותו היהודית. הדברים עשויים להיות מובנים מתוך התבוננות נפשית וקיומית במציאות שבה חי יוסף. ביטוי כמעט מבהיל לכך מצוי במדרש, ועל אף קיצוניותו הוא מבטא את הקו שבו נקטו חז"ל. בפסוק נאמר שיוסף אוסר את שמעון לעיני האחים: "ויאסור אתו לעיניהם". מהו "לעיניהם"?

אמר רבי יצחק: לעיניהם אסרו, אך כיוון שיצאו הימנו - היה מאכילו ומשקהו, מרחיצו וסכו (מדרש רבה פרשה צא ד"ה אם כנים).

כלפי חוץ מציג יוסף עצמו כשליט קשוח, כריבון, כאדון, כבעל הבית וכאדון המדינה. אך בתוך תוכו, אם מתוך אחווה ואם מתוך רחמנות, יוסף אינו מסתפק באספקת מצרכים לאחיו, אלא משרת את אחיו בגופו ממש: לא רק מאכיל ומשקה, אלא "מרחיצו וסכו". עד כדי כך גדול הפער בין השליט האוסר את שמעון לנגד עיני אחיו, ובין האח המשרת את שמעון, מרחיצו וסכו, ומשמש לפניו כאחרון העבדים.

אכן, קיים פער עצום בין שתי הדמויות, בין שתי הזהויות. אך דוקא משום קיצוניותו הוא משקף את תחושותיו של יוסף, את הוויית חייו. כאן, כמובן, האיפוק מבטא את נקודת המפגש שבין השאיפה הפנימית, הרוחנית והקיומית, לבין החיצוניות שבה חי יוסף - ואשר חלחלה אל הווייתו הפנימית.

מידת הרחמים, והבכי שנלווה אליה, מתקשרים בעיקרם לזהות הפנימית והיהודית: הרצון לרחם, והצורך לבכות. עולמה של היהדות רצוף רחמים. יהודים "רחמנים בני רחמנים" הם. יתר על כן: לאותה נימת רחמים, שמתעוררת עם הבכי, יש קשר וזיקה לבית אבא. היא משקפת את אותו הווי של 'בית אבא'. בבית אבא לא היה יוסף לא שליט, לא ריבון, אף לא אדון. בבית אבא היה יוסף ילד ונער.

כשנפטרה אמי זכרונה לברכה שלח לי חבר טוב מכתב קצרצר, ובו סיפר רק דבר אחד: כשנפטרה אמו של הרב קוק, בכה עליה בכי תמרורים. ניגש אליו מאן דהו ושאל: רבינו, כולנו מבינים את צערך וכאבך, אבל עד כדי כך? השיב לו הרב קוק: "היא היתה היחידה שקראה לי 'מיין קינד', 'ילדי'". כך גם לגבי יוסף: הזהות היהודית מתבטאת בין השאר בבכי, ואילו האיפוק צריך לרסן, לבלום, ולעתים אפילו לדכא, את אותם רגשות מעורבים הבוקעים ועולים, עולים ויורדים. זהו המצב של איזון בין זהויות. וכאן מחזר יוסף אחר זהותו הפנימית.

בהתאפקות הראשונה, "ויתאפק ויאמר שימו לחם", הבכי נותר בחדר הפנימי. בטרקלין. אך לאחר איחוי הקרעים - "ולא יכול יוסף להתאפק": הבכי נעשה לעין כל.

בהמשך הדרך, גם כשהוא ממשיך בפעילותו, מושל על כל ארץ מצרים, זהותו היהודית כבר גלויה לעין כל. בית פרעה יודע, והמצרים כולם יודעים. אפילו אותם בנים מצרים שמזכירים את הנתק מן הבית, מובאים אל יעקב אבי אביהם. ביאה זו מסמלת את המעבר מן התרבות המצרית, שלתוכה נולדו ועל ברכיה נתחנכו - אל תחת כנפי השכינה, כנפי בית אבא. השם המצרי נעלם, ותחתיו נולדים ילדים יהודיים.

י.

במפגש עם בנימין, מהות הבכי אינה ברורה כל צורכה. לפי פשט הכתובים רק בנימין ויוסף בכו, ואילו האחים לא בכו: "וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו". אולם מבחינת יוסף, הבכי שהחל בבנימין מצא לו הקבלה גם אצל אחיו. עבור יוסף, מאורע זה היה מאורע רב משמעות ללא קשר לבכי. ההתרגשות, אותו צורך להתאפק עד כה, ההתרוצצות הפנימית, היו לאנחת רווחה.

אכן, יש כאן גם נימה אחרת, קשה, המלווה ומשלימה את הטרגדיה של יוסף. זו הייתה אמורה להיות שעתו הגדולה של יוסף: זוהי הגשמת החלום. כל ימיו חלם שאחיו ובית אביו יבואו לפניו, ישתחוו לפניו אפים ארצה, יבקשו, יתחננו. הכול יהיו תלויים בו. זו השעה שעליה חלם. ומה מתברר? יוסף חשב שבמפגש זה יקרנו האחים מאושר. הוא מספר להם מיהו ומהו:

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם... וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד. וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ. וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם (מה, ד-יא).

"אני אביא, אני אפרנס, אני אכלכל, אני אנהיג ואני אנווט". אמנם אהיה חלק מכם, אך כולכם תהיו תלויים בי. אכן, מתברר שיוסף מגלה את לבו, את בכיו. הוא מסיר את המסכה מעל פניו, אך פתאום נרתע הוא לאחוריו.

במקום שיתחננו האחים לפניו, הוא מתחנן לפניהם. "גשו נא אלי". ואין נא אלא לשון בקשה. מדוע הוא מתחנן? והלא אותה שעה קשה ומרה - אמורה הייתה להיות נקודת השיא בחייו של יוסף, שעה של התגשמות כל התקוות והחלומות!

באותה שעה מתברר ליוסף מהו המחיר האיום והנורא ששילם עבור הצלחותיו, עבור השתלבותו בתרבות מצרים, עבור כל אותו איפוק. יוסף נותר בודד, מנוכר. גם כאשר מבקש הוא לצאת מבדידותו, להפסיק להיות מנוכר, הסביבה נותרת מנוכרת אליו. או אז מגלה יוסף מה גודל המחיר ששילם עבור הכוח והעוצמה שצבר. עבור היותו מושל בכל ארץ מצרים. עבור יומרתו להיות זן ומפרנס, מצווה ומכלכל.

נימה זו, כה טראגית לגבי יוסף, מקבלת ביטוי נוסף בהמשך הדרך. לאחר מות יעקב, יוסף בוכה פעם נוספת: "ויפל יוסף על פני אביו, ויבך וישק לו". מדוע רק הוא בוכה? היכן כל אחיו? לכאורה, התשובה תלויה במצבו הנפשי המורכב של יוסף. לצד הצער, עלו בו בודאי הרהורי אשמה. אותה שאלה מפורסמת ששאל הרמב"ן: מדוע במשך כל אותן עשרים ושתים שנות נתק, שבהן התאבל עליו אביו, לא יצר עמו קשר? האומנם עיסוקיו הרבים ושליטתו על מצרים הסיחו את דעתו מבית אביו?

מן הסתם, בכיו טרם סתם את הגולל על פרשת "ויתאפק". אמנם כובד המשקל עבר ממצב אחד למשנהו. אין זה אותו צפנת פענח, המשנה למלך מצרים, שמקיים זיקה מסוימת לתרבות ישראל, אלא יוסף שניצב בשתי רגליו בתוך תרבות ישראל. ועדיין, הקשר למצרים מושל בביתו, הוא בעל הבית. יוסף עדיין מעורה בתרבות מצרים. וקשר זה בא לידי ביטוי בהמשך, באותו בכי של שבעים יום. אין זה בכי פנימי, אמיתי, אלא בכי חיצוני, חלק מריטואל.

יא.

כאן ניצב יוסף במוקד הפרשה הקשה ביותר. כל החרדה שליוותה אותו, התהום שנפערה בינו לבין אחיו, באה לידי ביטוי. הבכי האחרון, מלווה בסיפור מעין בדיוני שמספרים לו האחים:

וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ. וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו.

בכיו של יוסף מובן. מה עוד עליו לעשות ולא עשה? מה עוד צריך הוא לעשות עבורם כדי שיאמינו בו? שישלימו עמו? שיאהבו אותו? שיתחברו אליו? יוסף מסיר את המסכה מעל פניו, חוזר לשורשיו. מתגלה, פורץ בבכי, מאחה את הקרעים. מה עוד עליו לעשות ולא עשה? לאחר כל אלה ממשיכים האחים, אחיו-שלו, לפנות אליו מתוך חשדנות, פחד שמא יעניש אותם. "שא נא פשע אחיך". האם זוהי רמת האחווה שהם מייחסים לו? אכן, החשדנות הקמאית עומדת בעינה.

ברגע זה מגלה יוסף את המגבלה שבכוח, את המגבלה שבעוצמה, ועד כמה הקשר האנושי, האישי והמשפחתי - עולים כהנה וכהנה על פני הכוח והעוצמה.

בסופו של דבר, היכן הוא הכוח, איפה היא העוצמה? הכוח אמור לבוא לידי ביטוי בתלות. אכן, בסופו של דבר, מי תלוי במי? הם תלויים בו - בריבון, באדון, במושל, במשנה למלך, או שמא הוא זה שתלוי בהם, כמהַּ לאהבתם, רוצה בקרבתם?

"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: אָנֹכִי מֵת" (נ, כד) - כל הגדולה, כל הריבונות, כל האדנות, כל השלטון - היו כלא היו. שר האוצר מת, ושר הביטחון מת. הכול ירד לטמיון. "וא-להים פקד יפקד אתכם" - אתם שייכים לארץ ישראל, אתם שייכים לאמונה היהודית, אתם שייכים לבית אבא. אתם שייכים אליו, מייצגים אותו, ואילו אני נותרתי בחוץ. "הכניסו אותי!"

"פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה" (שם) - אך מי יעלה את עצמות האחים? על כך אין הכתוב מדבר. יהיה מי שיעשה זאת. אך אין מי שיעלה את עצמות יוסף. יוסף נותר עם המסכה, יוסף נשאר עם מסכת חייו.

כאן מתגלה הסוד. על כך בכה יוסף בתחילה, ועל כך בוכה יוסף בסוף. על החולשה שבעוצמה, ועל המחיר הנורא ששילם עבורה. החלומות אכן התגשמו ברמה זו או אחרת, אבל הטרגדיה נותרה בעינה. הקרעים לא נתאחו עד תום.

מתי יתאחו הקרעים? רק כעבור כמה מאות שנים, כאשר אדם שעלה על הבמה כנער בוכה בתיבה - יטול עמו את עצמות יוסף, ובעיצומה של יציאת מצרים יביאן לקבורה בארץ ישראל. רק כשיצאו ישראל ממצרים, רק כשעזבו את הזירה שבה היה יוסף אדון ושליט - רק אז, ורק באמצעות בכי מחודש, הצליח יוסף, והצליחה ההיסטוריה, לאחות את הקרעים.

טרגדיה קשה, רצופת מסרים ולקחים, רוויַת משמעות רוחנית וחברתית, מסכת ערכים, סדר עדיפויות, ובין היתר, ביטוי לפנימיות האדם וזהותו. בכי שיש שברון לב והגיון לב. בכי שמבטא את הווייתו של אדם, המרשה לעצמו להוריד כל אותן מחיצות שבהן עטף את עצמו, ולאפשר לפנימיות לבקוע ולעלות.

גם אנו חיים באיפוק מתמיד, ועלינו לדעת כיצד להתגבר עליו ולתת לפנימיות הרוחנית שבקרבנו לומר את דברה.