סוף העולם, שמאלה / יוסף קלמנוביץ'*
בחנוכה האחרון התקיימו בישיבתנו ימי עיון, אשר עסקו בבחינת משמעויותיה השונות של מדינת ישראל מנקודת מבט תורנית. במסגרת ימי העיון התכנס פאנל בנושא "חובות המדינה", בהשתתפות הרבנים יהודה גלעד, יואל עמיטל ובני לאו. הדוברים פרסו את משנתם אודות חובות המדינה בשלושה תחומים: הדתי, החברתי והאזרחי.
רבים מבני הישיבה עמדו על כך שההשקה בין שלושת התחומים הינה מועטה, וכי ניתן להרחיב אודות כל אחד מהם מבלי להתייחס כלל למשנהו. ואכן, הפאנל התנהל בעיקר במתכונת של הרצאות סימולטניות, ולא נתגלעו חילוקי דעות משמעותיים בין הדוברים. אמנם, מעבר להעדר העימות בין המשתתפים, ניתן להצביע על הנחת יסוד אשר איחדה - ייתכן שלא-במודע - את כולם.
תורף הנחתם הוא, שעל המדינה להיות מעורבת באופן אינטנסיבי בכל תחומי החיים של אזרחיה. השקפה זו בלטה במיוחד בהתייחסותם של משתתפי הפאנל לפן החברתי-כלכלי: מטוטלת הדעות שהובעו נעה בתחום סגור ומוגדר היטב, בין סוציאליזם נוקשה לקומוניזם רך. במונחים פוליטיים, הדברים עלו בקנה אחד עם מצעיהן של המפלגות אשר בתווך בין מרצ לחד"ש. על פניו, הזדהותם האידיאולוגית הנחרצת של הרבנים עם מפלגות אלו (כמובן, מבלי לציין זאת באופן מפורש) מעוררת אי-נוחות.
חוסר הנוחות מתעצם, אם נזכור שדברי הרבנים משתלבים היטב במגמה הרווחת בקהלנו בשנים האחרונות. כמה שנים לאחר שהתיוג "פעיל חברתי" הפך ללהיט בקרב הציבור החילוני במדינה, התפשטה בקרב רבנים בולטים בציבור הדתי לאומי אופנה דומה: נקיטת השקפות שמאליות רדיקאליות בסוגיות חברתיות-כלכליות. במסגרת אופנה זו ניתן למנות, לדוגמא, את תנועת "מעגלי צדק", החותרת להשלטת צדק חברתי - מטרה הלקוחה הישר מן הז'ארגון האידיאולוגי של המפלגות אשר צויינו לעיל. ביטוי מובהק אחר הוא "בית המדרש החברתי", אשר כמה מרבני ישיבתנו חברים בשורותיו, ואשר מבקש לדלות מתוך תורת ישראל עקרונות סוציאליסטיים ברוח הקידמה והמודרנה.
לא כאן המקום לדון בשורשיה הסוציולוגיים של תופעה זו. עם זאת, יש מקום לשאול: האמנם כה מובן מאליו הוא, שעל פי דעת תורה צריכה המדינה לצמצם למינימום את היוזמה הפרטית, ולהתערב באופן בוטה ודורסני בחייו של כל אחד ואחד מאתנו (שכן זו המשמעות המעשית של השקפת העולם הסוציאליסטית-רדיקאלית)? האמנם אין מקום בתורת ישראל להשקפת עולם טוטליטרית פחות, אשר איננה משתייכת לשמאל הקיצוני?