זה לא סוף העולם, להיפך / עודד יהוד *
בגיליון 'דף קשר' האחרון (1118), קבל ידידנו יוסף קלמנוביץ' על ה-"טרנד החברתי"[1] שפשה במחנינו בשנים האחרונות, ועל ההצטרפות הנלהבת של רבנים מהציבור למסיבה. הכותב הביע "אי-נוחות" מההזדהות המפתיעה של אותם רבנים עם תנועות שמאל מובהקות, ואף יותר מרמז על מניעים לא טהורים המנחים את לוחמי הצדק החדשים.
אמנם, הצגת התורה כמניפסט "סוציאליסטי-נוקשה" מפריעה ללא מעט אנשים שרגילים לראייה של תמונת עולם מעט יותר מורכבת ורבת-פנים. היומרה של עמותות הפועלות למען שוויון ברוח המרכסיזם לדבר בשם התורה יותר ממטרידה. אולם, התבטאויות מן הסוג שהושמעו במאמר נגועות בדרך כלל בבלבול, בחוסר היכרות עם התחום ועם הנפשות הפועלות, ובטשטוש צורם בין התחומים השונים.
המאבק למען צדק אינו צבוע באדום, ואין צורך להיות מרכסיסט ואפילו לא סוציאליסט על מנת לחוש הזדהות עם המלחמה בעוולות היומיומיות המתרחשות במדינת ישראל. רוב רובם של הפעילים החברתיים אותם הזכיר הכותב, כלל לא מתיימרים לנקוט עמדה בעימות הנצחי בין ימין ושמאל, קפיטליזם וסוציאליזם. שאלות של שוק חופשי מול שוק ריכוזי, חופש הפרט והיוזמה הפרטית לעומת התערבות והכוונה ממשלתית אינן תחום העיסוק של מנהלי המאבק החברתי אליו מתייחס המאמר.
אין שום שאיפה להגדיר איזו עמדה מזוהה יותר עם ה-"צדק" וקרובה יותר למוסר הנביאים, לרוח התורה וכד'. המאבק הוא למען אכיפה ויישום של מה שהגדיר בית המחוקקים כצודק ונכון.
אף פעם לא נשמעה התבטאות של אנשי "במעגלי צדק" לטובת העלאת שכר המינימום, תוספת של ימי מחלה, או דרישה אחרת להגדיר בחוק מה מגיע לכל עובד. המלחמה היא למען השמירה על הקיים, למען תיקון המציאות שבה מאות קבלנים בשיתוף עם מעסיקים היוצרים קשר-שתיקה, מצפצפים על החוק (לעיתים הם עצמם קורבן של השיטה המעוותת של "קבלנות שירותים", ואכמ"ל), או כפי שניסח זאת שמולי בינג, אחד מהפעילים המרכזיים, המקדש שם שמיים יום-יום במאבקו למען עובדי קבלן: "אני באופן אישי חושב ששכר המינימום הוא ביזיון, אך אני נאבק למען השמירה עליו ועל שאר הזכויות המעוגנות בחוק".
לא גובה שכר המינימום לשעת עבודה הוא מוקד המאבק של חילי טרופר ושות', אלא המציאות בשטח, שבה מעל 90% מעובדי הקבלן אינם מקבלים את המגיע להם על פי חוק ואלפי עובדי ניקיון ושמירה נופלים קורבן לעוולות יומיומיות. אותם אומללים הם פעמים רבות עולים חדשים בעלי אוריינות נמוכה, שאינם מודעים לזכויות המגיעות להם. לכך מתווסף הפחד מעמידה מול מעסיק כאשר אין אף ועד עובדים העומד מאחוריהם, וההסתכנות בפיטורים - פיטורים שקשים פי כמה כאשר אף בזמן ההעסקה לא זכה העובד לשכר המינימלי המגיע לו על פי חוק, שיכול היה לאפשר לו לצבור חסכונות לימים קשים יותר. פיצויים ופנסיה הם מושגים מעולם אחר.
האם צריך להשתייך ל-"שמאל הקיצוני" כדי שעובדות אלו ידירו שינה מעינינו? האם רק בעל השקפה "סוציאליסטית רדיקלית" חש חוסר נוחות מול המציאות המתוארת לעיל? האם מאבק לביעור תופעות כאלה מהחברה היהודית שלנו הוא "קומוניזם רך"?
יש שמעירים שלא אלו פני הדברים העולים מהעלונים שמפרסמת התנועה, ושמהכנסים שהיא מארגנת עולה תחושה אחרת.
ראשית - גם העלונים וגם הכנסים הם במות לדעות שונות. בחוברות, לצד מאמרים העוסקים במהות הצדק בעין תורנית ובחשיבותו, ישנם כאלה הקוראים לתיקון ברוח השוויון והרווחה, לצד אחרים הרואים את הפתרון דווקא בהליכה בדרך הליברלית.
הוא הדין לגבי הכנסים. אמנם, רוב האישים המופיעים בכנסים ונושאים דברים, כגון פרופ' ניסים קלדרון ורינו צרור, מזוהים עם השמאל החברתי. אולם, זוהי בדיוק שיקופה של המציאות הבעייתית: בלבול בין צדק לצדקה, וזיהוי של הפעילות למען צדק עם חתירה למדינת רווחה, שגורם לבעלי השקפה ימנית-כלכלית להדיר עצמם מעיסוק בצדק, ולהשאיר את 'הזירה' לאנשי שמאל.
שנית - התנועה אינה מסתכמת בעלון צבעוני היוצא לאור ארבע פעמים בשנה, וכנס גרנדיוזי כדרך נחמדה להעביר את הצום. 'מעגלי צדק' עושה עבודה שקטה וסיזיפית בתחומים של "התו החברתי", סוגיית עובדי הקבלן והנגישות לנכים - מאמצים שגם קפיטליסט מושבע יכול וצריך להזדהות איתם.
הוא הדין גם לגבי בית המדרש החברתי, שהוקם בשיתוף עם 'בית מורשה'. למיטב ידיעתי, בבית המדרש החברתי באמת קיימת שאיפה להעמיק ולנסות להתוות את דרכה של תורה בשאלות הגדולות והמערכתיות.
כפי שמתארים יושבי בית המדרש החברתי, האתגר הוא גדול, המשימה לא פשוטה כלל והעשייה עוד בחיתוליה. אך עוד לפני שיצאה ממנו אמירה משמעותית אחת, כבר הוא מואשם במגמתיות ונטיה שמאלה. העוסקים במלאכה עוד מגששים באפילה, וכבר הם מואשמים בניסיון "לדלות מתוך תורת ישראל עקרונות סוציאליסטיים ברוח הקדמה והמודרנה".
דווקא מהמעט ששומעים, עולה מציאות קצת יותר מורכבת ורבת גוונים ודעות. הרב שרלו לדוגמא, אחד מהמשתתפים היותר אקטיביים, אמר במספר הזדמנויות שלפי דעתו, האמירה של התורה היא (על רגל אחת) שילוב בין "שלך קודם לשל אחרים" לדרישה לאחריות כלפי החלש והנזקק, או על פי הגדרתו: "קפיטליזם חברתי".
עמותת "במעגלי צדק" זוכה לגיבוי של מספר רבנים, הרואים במשימה שנטלו אותם צעירים את הדבר היותר חשוב בעולמנו הדתי. השאיפה לבנייה של חברה צודקת ומתוקנת, היא הליכה עמוקה בדרכיו של הקב"ה שציווה עלינו בתורתו לעשות צדק ומשפט, ושלח אלינו את נביאיו על מנת שיזכירו לנו שכל עוד מאות אלפי נכים מודרים מבתי הכנסיות שלנו בשל אי נגישות; כל עוד עובדים זרים נעשקים ואין פוצה פה; כל עוד נחסכת ממאות אלפים הזכות להזדקן בכבוד בשל אי-תשלום פנסיה - כל תפילותינו ולימוד התורה שלנו לא שווים הרבה.
האשמת אותם רבנים בהתייפיפות, ובניסיון למצוא חן ולהתרפס בפני האליטות של השמאל היא לשון הרע. היומרה לקבוע מה אותם אנשים חושבים, ומהם המניעים הסמויים שלהם היא ניבזית. ואם לא די בנבזיותה, הרי שיומרה זו גם חוטאת למציאות: ה-"טרנד" החברתי הנוכחי החל לפני שנים מעטות, כאשר עמיר פרץ כבש את ראשות העבודה ואל המערכה הפוליטית הצטרפו אנשים כגון שלי יחימוביץ' ואבישי ברוורמן; הפעילות של "במעגלי צדק" החלה כמה שנים קודם לכן. עיון בפרסומים מוקדמים של העמותה מצביע על שותפות הדוקה של אותם רבנים כבר בשלבים הראשונים, ולא על הצטרפות מאוחרת לעגלת ה"חברתיות" הדוהרת.
אמת, לאורך השנים המאבק החברתי (לא רק המאבק לשוויון, אלא לדאבוננו גם המאבק לצדק, שהוא, כאמור, תחום שונה) היה נר לרגליהם של תנועות השמאל, אך האם העובדה שהמושג "צדק חברתי" מזוהה כ-"ז'רגון האידיאולוגי של מר"צ ו-חד"ש" אמורה לשתק אותנו, ולמנוע מאיתנו לתקן את המעוות? האם עובדה זו צריכה לפגוע ביכולתנו להשמיע, לאחר שנים של היעדר, את קולה של התורה ושל הנביאים? התעוררות לאחר שנים של תרדמת, עליה אנו משלמים היום מחר כבד, איננה מרקסיזם או חנופה, אלא אם כן, כלשונו של הרב שרלו: "ישעיהו ועמוס פעלו כדי למצא חן בעיני השמאלנים".
כואב לראות שפעם אחר פעם, כאשר עולות לדיון סוגיות מעין אלו, הדתי-לאומי הממוצע עובר למצב של מגננה וכוננות ספיגה. מה זה אומר על החברה בה אנו חיים, אם כל עיסוק בענין הממלא תחומים נרחבים בתורתינו, ושאמור להדיר שינה מעניינו בתור עובדי ה', גורם לנו לחוש מאוימים? האם הגיוני שנמשיך להרגיש זרים בשיח שעיקרו תיקון עולם במלכות ש-די? האם זה קשור למצב בו אנו כחברה, כציבור, נמצאים? האם ניתן לאזור אומץ ולקשור בין הדממה רבת השנים שלנו בתחומים אלה, לבין הקושי שלנו לנחול את הארץ?
די לרגשי הנחיתות. בתור בני תורה אנו אמורים להרגיש בני-בית בשיח החברתי ההולך ומתעורר. לא כל פאנל שעוסק בצדק מנקודת מבט תורנית אמור להוביל אותנו להבנה לא מבוססת ש-"על פי דעת תורה, צריכה המדינה לצמצם למינימום את היוזמה הפרטית, ולהתערב באופן בוטה ודורסני בחייו של כל אחד ואחד מאיתנו".