בין קפיטליזם מתון לסוציאל-דמוקרטיה / הרב יעקב מדן *

הערנות החברתית וההקשבה לקולו של 'התינוק הבוכה', שמגלים כמה מחשובי בית מדרשנו בדפי קשר האחרונים, משמחת אותי וממלאת אותי ברגשי הזדהות. אין מדובר כאן באנשים משועממים המבקשים לעצמם תעסוקה, אלא בתלמידי חכמים מן השורה הראשונה, שעיסוקם הקבוע בהוויות אביי ורבא אינו משכיח מהם את צרת הציבור, ואינו אוטם את אוזנם מזעקת הדל.

בגיליון הקודם (1120) הגיב חברנו ר' יאיר שטדלר נר"ו (להלן - חרי"ש) על התבטאותי בזכות הקפיטליזם המתון, וברר לו דרך שונה. אגיב בקצרה ככל שאוכל על דבריו.

א. די לחכימא!

ברשימתי הקודמת ('ממש לא', גיליון 1119) הבחנתי בין תנועות סוציאליסטיות, המנצלות את כוחה של מפלגת השלטון כדי לכפות על החברה סדרים אלו או אחרים מכוח המשטר (ובדרך כלל מנצלות אגב כך את 'שכר התיווך' שגובה השלטון לצרכי עצמו מן הכספים לצורכי החברה), לבין המדיניות שאותה מבטאת תנועת 'במעגלי צדק' ודומותיה, שאינן חלק מן הצלחת השלטונית, והן מגייסות את כוחות השוק למטרותיהן. כתבתי, שהתערבות נרחבת של השלטון בכך מזיקה יותר ממועילה. חרי"ש תמה, מה רע במעורבות השלטון בניהול התמיכה החברתית.

אתן דוגמות לכוונתי:

א) היכנסו ביום קר וגשום לכיתות השוכנות כבר שנים בקראוונים בבית הספר האזורי הסמוך לנו, בעת שהתנורים מקולקלים, וברכיהם של הילדים נוקשות זו לזו מקור. סעו משם לקראוונים העלובים של בית הספר התורני בבת עין. אחר כך סעו לבניין משרד החינוך בירושלים, בניין 'לברן' ברחוב דבורה הנביאה, או לבניין הסמוך לו ברחוב שבטי ישראל 34, וצפו שם בפקידות הרבות היושבות על השולחנות, ומעשנות להנאתן בבגדי קיץ חשופים בחום המוקרן שם מכל ההסקות וכל התנורים, בבניין החדיש ובחברו המשופץ לתפארת מדינת ישראל. ההוצאות המנופחות במשרד זה באות מתקציבי החינוך (בשנה הקרובה - כעשרים ושבעה מיליארד שקלים וחצי) שנועדו לילדים ולמוריהם. אני סבור, שעם כל החסרונות, אילו החינוך במדינה היה בידיים פרטיות, ובמקביל לכך היו נגבים פחות מסים, אך היו נחקקים מעט חוקי עזר המחייבים שילוב אוכלוסיות חלשות בבתי הספר, החינוך היה נראה טוב לאין ערוך מכפי שהוא בידי הממשלה.

ב) עקורי חבל עזה וצפון השומרון כבר מזמן היו מגיעים לאבדון גמור אילו סמכנו רק על משרדי הממשלה ועל מנהלת 'סלע' שהממשלה הקימה. איש אחד, מתנדב עם רצון טוב וללא ניסיון קודם, הרב י"צ רימון נר"ו, למד את הנושא, ועם קומץ חברים שעזרו על ידו, פתר (חלקית) את שהממשלה עם כל תקציביה לא הצליחה לפתור. הוא עצמו סח לי עד כמה פקידי הממשלה והממונים עליהם חסרי מושג וחסרי מוטיבציה לעשות משהו בכסף הרב שבידם. רק נזכיר, ששנתיים וחצי אחרי העקירה ואחרי שבית המשפט העליון המלומד פסק, שהשתכנע מעל לכל ספק ביכולתה וברצונה הטוב של הממשלה לפתור לאלתר את בעיית העקורים, איש מהם עוד לא הגיע את לבית הקבע שלו.

ג) בבית המדרש החברתי שהוזכר בכתבות הקודמות, שמענו הרצאות מפי מנכ"ל הביטוח הלאומי לשעבר, פרופ' יוחנן שטסמן ומפי המנכ"ל הנוכחי (בעת ההרצאה) הד"ר יגאל בן שלום (שניהם שומרי מצוות, אחד מהם גם מתנחל, ל"ע). שאלנו אותם שאלות נוקבות על תרומתו של הביטוח הלאומי לתיקון פגמי החברה. שניהם, בשני שיעורים שונים, הצטדקו בסגנון אחד. משרד האוצר של ממשלת ישראל גזל מכספי משלמי הביטוח הלאומי לא פחות מארבעים מיליארד (!) שקלים. בנשימה אחת אזכיר עם כך את סיום בנייתו של המקלט נגד תקיפה גרעינית, שנבנה ליד משרדי הממשלה ובית המשפט העליון, לצורכם של המאכלסים אותם, וזה לפני שמוגן בית אחד בשדרות. עוד נזכיר, שלאחרונה פורסם, ששר התשתיות מינה כמאה ממקורביו לתפקידים בכירים במשרדי הממשלה ובמועצות המנהלים בחברות הקשורות עם הממשלה.

ד) אחד מבניי, יצחק נר"ו, שוהה כעת ביפן. הוא סיפר לי, שהאזרח ברחוב בטוח, שישראל היא זו שמאיימת על איראן בהתקפה גרעינית, ואירן רק מטכסת עצה איך להתגונן מפניה. האגדות ברחוב יפני על העימות בין עזה ובין שדרות הן פנטסטיות, והיו אמורות להעלות חיוך על שפתינו לולא היו מסוכנות כל כך. לערבים ביפן מאות אתרי אינטרנט המפיצים מידע ככל העולה על רוחם על הסכסוך הישראלי-ערבי, ואין לכך שום תגובה ישראלית, ושום אתר אינטרנט ישראלי המסביר במשהו את נקודת הראות שלנו. בני הנזכר הרים על חשבונו ערב נפלא להכרת ישראל, והזמין גם את אנשי השגרירות. הללו היו אדישים לחלוטין לאירוע, שהפך עוד כמה מאות יפנים לידידים של ישראל. בני סיפר לי, שהשגרירות, על כל אנשיה הרבים, היא חבורת יורדים הבאה לעבודה ארבעה ימים בשבוע, בין תשע בבוקר לאחת בצהריים. האנשים מקבלים משכורת עתק ממשלם המיסים הישראלי, וכן דמי כלכלה ומגורים נדיבים. אחרי שעות העבודה המעטות שלהם הם פורשים לעסקיהם הפרטיים. כך הפכנו את כל העולם לאויבי ישראל, ומשרד החוץ אינו עושה דבר לתקן את המעוות, מעוות שאינו מוכר לבוחר הישראלי, וממילא לא כדאי להשקיע בתיקונו.

ה) במלחמה האחרונה הסתובבתי פעם או פעמיים בערי הצפון מוכות הקטיושות, וראיתי את הניסים והנפלאות שמסוגלות קבוצות של מתנדבים חדורי רצון טוב לחולל בקרב האוכלוסייה. מדובר במקומות שהממשלה וזרועותיה, העיריות וזרועותיהן ופיקוד העורף היו בלתי יעילים או משותקים. צעירים חדורי מסירות בשנות העשרים לחייהם ארגנו מפעל התנדבות למופת כמעט בכל מקום. כאן מקום להזכיר את המהפכה בחשיבה שיצר ארקאדי גאידמק, בסכום צנוע יחסית, של חמישה עשר מיליון, שהשקיע מכספו בהקמת עיר האוהלים בחוף ניצנים. לממשלה היה יותר כסף, אך היא עשתה בו מעט מאוד. לימים רצה האיש להקים מאהל דומה לאנשי שדרות, למנוחה של שבוע ימים בגני יהושע בתל אביב ובגן סאקר בירושלים. ממשלת ישראל, באמצעות העיריות, מנעה זאת ממנו. אני חושש שאחת ממטרותיה היתה השתקת זעקתם של אנשי שדרות, ואי הפרעה לאדישותם של אנשי מרכז הארץ לגורלם.

ובאותו עניין: ששים מתנדבים מישיבתנו נסעו לשדרות כדי להפיח מעט שמחה ומעט תקווה בין ילדיה. באותו שבוע פסקה שרת החינוך, שחל איסור על בתי ספר בארץ להביא תלמידים לביקורים בשדרות מחמת הסכנה, ובכך קיבעה את ההבדל בצבע הדם בין ילדי שדרות לילדים ממרכז הארץ.

ו) עוד על מלחמת לבנון: הרב גרוסמן נר"ו ממגדל העמק אסף כסף מתורמים, ובלב המלחמה הביא שש מאות לוחמי חי"ר (דומני שאנשי מילואים של צנחנים) באוטובוסים ששכר, לפוש מעט בעירו. הלוחמים קיבלו, מלבד בית חם, הרבה אהבה ומקום לנוח בו (שכלל את שכירת בריכת השחייה העירונית בעבורם), גם חבילות ציוד אישיות, שכללו מלבד בגדים אישיים, גם אפודים קרמיים, קסדות חדשות ונוחות, משקפות ושאר פריטים שחסרו לנוחותם האישית ולכשירותם המבצעית - הכול מכסף אזרחי שהשיג. לקינוח זכה כל אחד מן החיילים לכתוב אות בספר תורה חדש, ולהכניסו בתהלוכה מרשימה לבית הכנסת. כל אחד מהם קיבל ברכה אישית מאת הרב שישוב בשלום לביתו, וברצות ה' אכן כך קרה, ולא נפקד מהם איש.

ז) אני יכול לספר סיפורים רבים על הקמת צוותי החילוץ במקומות שונים בארץ, כולל בגוש עציון. הצוותים פעלו רק על ידי מתנדבים מסורים, ובכספים שבאו בעיקר מתרומות של מי שהתרשמו מעבודת המתנדבים. תפקיד הממסד, ובמקרה זה המשטרה, היה שולי, ובמקרים אחדים אפילו שלילי. אני יכול לספר על ארגון 'פעמונים', שגאוותנו על פעילותו הברוכה והבכירה של הרב דני וולף 'שלנו' בו, וכן על מבצע המיגון האלקטרוני של אלון שבות, שבא בעיקר מתרומות שהשיגו עבורו הרב דני וולף ואשתו סוזן בלא כסף של תמיכה ממשלתית או אחרת. מאז שהוקם המיגון באו מצה"ל ללמוד אצלנו איך להגן על בסיסיהם. תוכלו לשאול על כך את איתן ניסן! יכולנו לדון על הקמת מפעל 'יד שרה', מפעל הרפואה של הרב פירר, מפעל האירוח לשבת של חסידי סטמר בבית החולים הדסה ובמקומות אחרים, על קרן ההלוואות ללא ריבית של פרופ' אליעזר יפה, שסיפרתי עליה ברשימתי הקודמת, ועל מקומות רבים שקצרה ידה של הממשלה מלהושיע בהם, אולי גם בשל שיקולים פוליטיים צרים, אטימות לב, חוסר מוטיבציה ועוד.

* * *

בדוגמות אלו ובמאות דוגמות אחרות תובן מעט כוונתי, מדוע תיקונה של החברה עובר דרך מי שמעוניין לתקן אותה ומוכן להשקיע בכך, ולא דרך מי שממונה לכך מטעם הממשלה. כאן נמצא, להבנתי, המפתח להבדל בין סוציאל דמוקרטיה בנוסח חרי"ש, ובין קפיטליזם מתון בנוסח שלי.

ב. המגזר השלישי

חרי"ש יצא נגד הרעיון שכתבתי, על הקשר בין שועי העם לבין תיקון החברה. ברצוני להרחיב מעט על רעיון זה, רעיון הקיים ומצליח לא מעט בדמוקרטיות המערביות המפותחות. מי שמעלעל מעט במדורי הכלכלה בעיתונות יודע, שרוב גדול של הכסף הנזיל במדינה מצוי בידיהן של שש עשרה משפחות (מתוך כמיליון). משפחה, גם אם תחיה ברמת חיים גבוהה מאוד, אינה יכולה לבזבז מאות מיליונים או מיליארדים על רמת חייה. כסף רב שוכב בקופות, וממתין למעש חיובי. מי שיודע לנצל זאת הם בעיקר מוסדות אקדמיים, מכוני מחקר מגמתיים ומפלגות או אישים המתמודדים בהן בבחירות מקדימות. במקומות רבים בעולם יודעים לכוון עושר זה למקומות נכונים יותר בתיקון החברה. כסף זה אינו צריך לעבור תהליכים משפטיים וביורוקרטיים אין קץ עם דמי התיווך שלהם בדרכו למקומו הנכון, וניתן לתקן בו רבים מפגמי החברה. אין לדעתי רע בכך שהתורמים זוכים בשל תרומותיהם לכבוד ולפרסומת. כבוד זה מגיע להם! אם כספם ילך למטרות קידומה של החברה בארץ במקום למשרדי הפרסומת ולמערכות העיתונים המפרסמים, ובכך יזכו לפרסומת חיובית יותר - אדרבה ואדרבה, שירוויחו את שלהם. בכל דרך שהיא ניתן לנהוג גם בטעם רע, וכמו בדוגמה שהביא חרי"ש. אולם, אין בפרט זה או אחר שנעשו בטעם רע כדי לפסול את הדרך כולה.

התרומות והיוזמות של מתנדבים לתיקון החברה נכללות בלשון הכלכלנים תחת השם 'המגזר השלישי'. בארץ הוא אינו מפותח, אך כאמור, לאור ניסיונן של ארצות מפותחות אחרות ניתן לתלות בו לא מעט תקוות. סביר להניח, שעשירים לא ימהרו לפתוח את כיסיהם אם לא יראו מולם מתנדבים מוסרי נפש על רעיונות חיוביים.

חרי"ש ראה בדבריו טעם גדול לפגם בכך, שאנשי המגזר השלישי יתרמו כל איש לאשר נראה בעיניו. אני מסיק מדבריו, שלפי הבנתו, מחולקים תקציבי הממשלה בדרך צודקת וראויה לנזקקים להם. מהכרתי המעטה את תחום זה, אני נוטה לחלוק עליו מכל וכול. אדרבה! תקציבי הממשלה מחולקים במקרים רבים על פי שיקולי נאמנות פוליטית ופוטנציאל הצבעה. תקציבי המגזר השלישי, אם אלו יתרחבו, הם יחולקו במידה רבה על פי שיקולים ערכיים. הם יחולקו בידי מי שעמל להשגת הכספים ויודע גם להעריך אותם. עשירים יש בכל תחום ולכל מגזר. אין פגם גדול בכך שהם יחליטו למי לתת את כספם אם יאמינו שהם עושים בכך את הטוב.

אגב, בעת שעסקתי בעבר בניסוח הסכמים מתקני עולם (עם פרופ' רות גביזון) הועלתה ההצעה, שכל משלם מיסים יוכל לקבוע מה ייעשה לטובת הציבור עם חלק מכספו, ולאיזה מגזר יינתן. זוהי לדעתי הצעה נכונה, והיא מקובלת בלא מעט מדינות מערביות.

* * *

בחוגי חבריי למאבקים נגד העקירה, למאבק על חייהם של עקורים ולמאבקים על עתידם של יהודה ושומרון ויושביהם, נמצאים רבים שהתייאשו לחלוטין מן הממסד הישראלי, מבית המשפט העליון והפרקליטות ועד לממשלה ושלוחותיה וכל מה שביניהם. במדדי שחיתות בינלאומיים מדינת ישראל מובילה במקום בכיר מאוד בין הדמוקרטיות המערביות. מקומה במדד השחיתות והריקבון גבוה לאין ערוך ממקומה ברמת לימודי המתמטיקה של תלמידיה, למשל. כשמדובר על הטווח הקצר, ואולי אף הבינוני, אני מודה שאינני רחוק בהשקפתי מן הדעה הנזכרת. בויכוחים ובדיונים לא לגמרי קל לעשות את ההבחנה המדויקת בין הממסד לבין מה שהוא מתיימר לייצג. אולם, דומני שדבר אחד צריך להיות ברור לכל מי שאינו מעוניין להגיע מן ההשקפה הנ"ל לתובנה, שעלינו להתרכז בטיפוח שבט הציונות הדתית ונספחיה בלבד (וחלילה לנו מעשות זאת!). העם היהודי, היושב בציון ומחוצה לה, הוא עם עם פוטנציאל גבוה מעל גבוה. אם רק נשכיל לכוון אותו ולפתחו, נגיע יחד עמו להישגים גבוהים בחברה, בכלכלה ובכל תחום חשוב אחר. אנו נעשה זאת עם הממסד או בלעדיו. ובמציאות הנוכחית דומני לצערי, שיותר בלעדיו מאשר יחד עמו.

ג. מחיר המעורבות הכלכלית של הממשלה

אינני תמים עד למחשבה שבלא מעורבות החוק ובלא כל התערבות ממשלתית, ניתן לנהל מדיניות שתציל אותנו מחוקי סדום ועמורה. אולם, מן הסיבות שנמנו לעיל ומן הסיבות שיימנו להלן, אני סבור שיש לצמצם אותה מאוד. לכך קראתי קפיטליזם מתון, ואפשר שלא דייקתי בהגדרה.

הדרך הסוציאל-דמוקרטית דורשת מן הציבור כולו ומן העשירים בפרט, לתת מכספם בעל כורחם למטרות שאיש אחר יקבע אותן על פי צרכיו. לכך יש מחיר! מומחי כלכלה טוענים, שהמיליארדר לב לבייב ירד מישראל בעיקר בשל נטל המיסים הגדול שרבץ עליו. נימוק נוסף שהוא עצמו נקט בו, היה הבושה שלו לשבת עם שועי עולם, בעת שהם מזכירים את השחיתות שבה מתנהלת מדינתו (כרגע-לשעבר). אנו חיים בעולם קטן, שבו כולם מכירים את כולם, ויכולים לפעול כמעט מכל מקום בתבל את פעולותיהם העסקיות. מדינה סוציאליסטית או סוציאל-דמוקרטית, המשתלטת על הונו של הפרט, תביא את אזרחיה להיכן שהגיעו תושבי הקיבוצים בשנים האחרונות, בשל הסוציאליזם ששלט שם. הסוציאליזם נלחם בעושר במקום להלחם בעוני, ואוי לנו אם נגיע להיכן שהוא הגיע בכל מקום שהטביע את חותמו.

הסוציאל-דמוקרטים מבית מדרשו של ביילין הציעו בזמנו דרך נוספת, שאפשר שחרי"ש רמז עליה במשפטיו האחרונים: העברת תקציבים מן הביטחון לשכבות החלשות. הנוסחה בזמנו הייתה 'צבא קטן וחכם'. את התוצאות לכך חווינו במלחמה האחרונה. עוד הציעו הסוציאל-דמוקרטים מבית מדרשו של עמיר פרץ את הגדלת הגירעון בתקציב ובמאזן התשלומים. סוגיית ירידת הדרוג של ישראל בעקבות כך, בסולם האשראי העולמי, ומחירה - היא סוגיה נרחבת, ולא נדון בה עתה.

ד. על הפרט ועל המשפחה

קראתי את מובאותיו הרבות של חרי"ש מדברי חז"ל, ולא השתכנעתי במסקנותיו מהן על המגמה הסוציאל-דמוקרטית העולה מהן. גם את מצוות היובל אני נוטה להבין בדרך שונה מעט מחרי"ש. את מסקנותיי מדרכה של ההלכה הבאתי בזמנו, בשיעור שנתתי ביום שהתמניתי יחד עם מוה"ר ברוך נר"ו לתפקידי הנוכחי. קצרה היריעה מלהביאן כאן, ואשמח לתת אותן לכל דורש.

עם זאת, נהניתי מאוד והזדהיתי מאוד עם הגדרתו של חרי"ש את ההבדל בין דרכה של תורה לבין מה שכתבו מרגרט תאצ'ר ומילטון פרידמן, על כך שאין כלל 'משפחה' במובן הלאומי, ושהציבור אינו אלא אוסף של פרטים. עם ישראל הוא בראש ובראשונה משפחה אחת, הערבה לקיומו המכובד של כל פרט.

עם זאת, יש לזכור שמרגרט תאצר הצילה בזמנו את המשק הבריטי מקריסה לתוך לועם של האיגודים המקצועיים. מילטון פרידמן קיבל בזמנו פרס נובל על השפעת ספרו על פיתוח כלכלת העולם וכמה ממדינותיו. אפשר ללמוד מדרכו דברים מעטים בכלכלה, גם בלי להסכים להשקפת עולמו על היחס בין הפרט לבין הכלל.