לימוד התורה ורדיפת התורה / אלישע רוזנצוייג **

שלום רב,

כשקיבלתי את הבקשה מעורכי דף קשר לחלוק עם יושבי בית המדרש את רשמיי בעניין שנות הישיבה ומקומם בחיי כיום, שמחתי מאד. עברו אמנם שש שנים מאז סיימתי את שיעור ו' והתחלתי את לימודי האקדמיים באוניברסיטה העברית, ובזמן הזה הספקתי לסיים תואר, להתחתן ולהביא ילד לעולם, ובכל זאת תקופת הישיבה עדיין טרייה בזיכרוני כאחת התקופות היפות בחיי, ואני מרגיש קשור כתמיד לישיבה.

אני זוכר איך, בתור בחור ישיבה, היו אומרים לי כל מיני אנשים מבחוץ שהם מרגישים זקנים כשהם יושבים בקורס באוניברסיטה עם כל מני חבר'ה שבדיוק סיימו צבא, שהם חשים ש"פספסו" שנה בגלל שיעור ו', ולא הבנתי על מה הם מדברים. אז אתה קצת יותר מבוגר, חשבתי לעצמי, אז מה? הרי זה חשוב ללמוד תורה, חשוב להישאר עוד שנה אחרי ההסדר, אז על מה יש כאן להתלבט, להתחרט?

ובאמת, עוצמתה וחולשתה של תקופת הישיבה היא בנקודה זו ממש: ביכולת שלה ליצור בועה שבה יושבים חבר'ה צעירים ולומדים, ועבורם העולם והזמן עוצר מלכת כל עוד הם ממשיכים ללמוד. עולם הישיבות - כפשוטו, עולם אחר, עם חוקים אחרים וקצב חיים אחר, שאין כל אפשרות להעתיק אותו אל תוך החיים שאחרי. ומכאן מגיעים כל אותם דיונים על "המפגש עם החיים" שאחרי הישיבה, ושיעורים מיוחדים לקראת היציאה מהישיבה, כאילו לא חיינו כולנו בתוך אותו עולם, ובתוך אותה מציאות, שעליה אנו שומעים מבוגרי הישיבה או אחים גדולים.

במבט לאחור, ועוד לפני שאני מנסה לבחון את המקומות והאופנים שבהם תקופת הישיבה מורגשת אצלי ביום-יום, אני קודם כל מודה לקב"ה על שזיכני, במשך אותה תקופה, להיות אזרח באותה בועה. עיקר כוחה של תקופה זו היא בכך שזוהי אולי הפעם האחרונה שבה אנו מסוגלים לשבת וללמוד ללא כל שיקול תועלתני, ללא כל לו"ז מוגדר ונוקשה, אלא פשוט לשקוע בחומר ו"להגות במושכלות". מבחינה זו (ורק מבחינה זו) אין זה משנה אם הייתי לומד פילוסופיה כללית או 'מורה נבוכים', גמרא או משפט סיני עתיק, אלא העיקר הוא העובדה שבגיל כל כך פורה הישיבה סיפקה לי מסגרת שבה יכולתי להקדיש את כל זמני להעשרת העולם הפנימי שלי.

אני מרגיש צורך להדגיש את הפן הזה של הדברים שכן בישיבה כמעט לא עובר חודש בלי איזו שיחה או טיש שעוסק בלימוד תורה ומקומו בחיי בן הישיבה, ששוכחים את המאפיינים האחרים של התקופה, הפחות "דתיים". את הפן הדתי יותר, את הייחודיות שלו, מתחילים לחוש באופן פרדוקסלי דווקא לאחר שעוזבים את הישיבה. שם, בעולם החול, הכל מתהפך. בישיבה נקודת המוצא היא שצריך ללמוד תורה כמה שרק אפשר, ומכח הנחה זו מתנהלים דיונים (טוב, לא בישיבה שלנו, אבל ב"עולם הישיבות"...) מהי ההצדקה לעשות איזה דבר אחר שאיננו על טהרת הקודש. אבל בעולם שבחוץ החיים הרגילים, היום-יומיים, קוראים לך לזרום איתם. גם אוניברסיטה זו מסגרת, מסגרת מלאה וגדושה שאיננה מותירה מקום מסודר ומוסדר ללימוד תורה. בחודשים הראשונים הלימוד מגיע בקלות מכח ההתמד, אך לאחר זמן זה מפסיק להיות דבר שבא באופן טבעי וצריך להתחיל לתכנן אותו, לבנות מסגרות אלטרנטיביות כמו דף יומי ושיעורים שבועיים כדי לא לאבד את הקשר ללימוד התורה. במידה מסוימת, העיסוק בתורה שבחוץ מתמקד בעיקר בעיסוק המתמיד בחיפוש אחר זמן ללימוד ולא בלימוד עצמו, שמטבע הדברים איננו ממלא את רוב היום. חג השבועות, שבישיבה מרגיש כמו "עוד משמר", תופס פתאום את המקום האמיתי שלו בחיים, כאי של תורה נטו, זכר לתקופת הישיבה.

אם ישנו איזה מבחן לעוצמת השפעתה של הישיבה על האדם, היא לדעתי בדיוק בעניין הזה, בתחושה המתמדת שלו שהוא חייב לארגן לעצמו איזו חברותא, איזה פק"ל לימוד יומי, איזה שיעור שבועי ללכת אליו ואולי אפילו להעביר שיעור בשבועות. כך גם בכל הקשור למעורבות חברתית התנדבותית בקהילה. מהרב מדן פעם שמעתי שהוא אינו מצפה שרוב הבוגרים בישיבה יהיו רבנים או מחנכים, אלא הוא היה מעוניין שהם יתפרשו בכל הקהילות בארץ ויהוו מוקדי לימוד ותורה מקומיים, שיתנו את הטון בכל קהילה שבה הם נמצאים. משהו בסגנון הזה, לדעתי, אמור לשקף גם את מקומה הרצוי של הישיבה בחייו של בן הישיבה לאחר שיצא ממנה: לא עוד החיים עצמם, אלא חלק בלתי נפרד מהחיים. חלק שלא מרפה ולא מניח עד שלא תיתן לו ביטוי כלשהו.

אינני יכול, כמובן, להציע איזה מרשם פלאי להתנהגות בישיבה כדי להגיע לתוצאה הזו, בעיקר מכיוון שחיי שלי עדיין עוברים שינויים מרחיקי לכת ואני רק יכול לקוות שאצליח לממש את כל הדברים שכתבתי לעיל גם לאחר ותוך כדי אותן תמורות שאני חווה כיום. אך מהמקום שבו אני מסתכל כיום אני יכול רק לומר לכם שיש משהו אמיתי ועמוק בכל האמירות הללו על האופן שבו לימוד התורה לאורך זמן משנה את האדם מבפנים. השינוי האמיתי לא קורה באיזה משמר סוף-זמן אינטנסיבי או במאמר שכתבת ל"דף קשר", אלא דווקא בצעד הקטן שעשית היום, ואתמול, ותעשה גם מחר. הדברים היו נכונים בכל מקום, אך בוודאי בישיבה שלנו. כמו שאמר לי פעם הרב חיימי נבון - ב"גוש" אף אחד לא אומר לך מה ללמוד ואיך ללמוד. "אנחנו פתוחים, פה תוכל למצוא את הנתיב שלך", חוזרים על המנטרה חדשות לבקרים. אבל איכשהו, בסוף, כולם יוצאים גושניקים. J

אלישע