אין זה כי אם בית א-לוהים / נדב וילנר*

הקדמונת למען הסדר הטוב

מוזר לי מאוד לכתוב אל המקום שהיה לי בית במשך שנים לא מעטות. אני ממש יכול לדמיין את המהדקים הצעירים משנה א' יושבים במרפסת, כפי שאני עצמי עשיתי, ומהדקים בקפדנות את הדפים; את הגבאים שמניחים את הגליונות של "דף קשר" על הבמה, בשעה 20:15 בדיוק (או לפני?); את האנשים שמטפטפים אט אט אל הבמה, לוקחים את הגליון שמתפרסם כל שבוע, במתכונת דומה, ומעלעלים בו. זה במאמר העיון, זה בחדשות, ויש מכם שיגיעו גם למכתבים למערכת, ויקראו את השורות הבאות.

לכתוב אחרי 3 שנים שאתה לא בישיבה, מתוך עולם כל כך שונה, זו משימה שמצריכה לשקול ולחזור ולשקול את הדברים הנאמרים, הן מבחינת תוכנם הן מבחינת סגנונם. מפחידה אותי פתאום המחשבה שהפחידה את רחל שצריחות שצרחתי נואש וכואב, בשעות מצוקה ואובדן, יפכו לאוסף מילים מלבב, לעוד "דף קשר" לבן. מפחיד לחשוף אליכם, יושבי בית המדרש, את החתום בי באש, ולבסוף את תוגת לבי הכורע ידכם במנוחה תמשש.

אבל חשוב לי לומר את הדברים, וחשוב לי שתשמעו אותם. ואז, כתמיד אחרי קריאת משהו שמישהו כתב, תעמדו בפני שני שבילים; האחד עובר על פתח ההבנה, ההזדהות או המחלוקת, אולי ההפנמה והשינוי, והאחד על פתח שגרת החיים ומרוצתם, האדישות והדחף הלוחץ להמשיך לסדר ערב או בוקר. אמנם אין אני בא לשכנע או לטעון טענות, וכוחם של הדברים יפה לגבי, ולגבי בלבד. אך יתכן והתחושות שאני אעלה והסיפור הקצר שלי יגעו בכמה נקודות משותפות, ונצא כולנו נשכרים.

סיעור רגשות

קשה בחוץ. קשה מאוד להיאבק על שעת לימוד, על חברותא שמתבטלת תדיר, על משנה פה ומשנה שם, על דבר תורה בבית כנסת. קשה להתמודד עם התסכול ש"הלימוד שלי הוא לא ברמה גבוהה, ומה זה בכלל מִשְנָה ביום?". קשה להתמודד עם התסכול על זה שחודשים לא ישבתי כמה שעות רצוף ולמדתי. קשה להתמודד עם רגשות האשמה שזו אחריות שלי, ושלי בלבד.

כואב להתפלל בעייפות, באדישות, בריחוק, בלב טרוד. כואב להרגיש קרוע בין רצון להיות בשמי שמיא והכרח להתפלש בעפר המשמים של החומר הנלמד. צובט בלב לעבור רגל או חג, או סתם יום מהימים ה"ציויניים", ולדעת שכשאתה יושב עם חברים או משפחה או לומד למבחן בעל כרחך, בישיבה רוקדים וראשי הישיבה לוקחים את התלמידים לפסגת הר נבו, מראים להם את הארץ, את המצב, את הבעיות, את הרע ואת הטוב הרוחני.

ועוד הרבה קשה וכואב ורחוק יש. אי אפשר לפורטם כי רבים הם. ואל תהינו להעלות בלבכם שזו התבכיינות, ואת הכל משנים במטה קסם, בקצת כוח רצון ועבודה - שכן על זה בדיוק ובעיקר על זה דווה לבי: על הרצון, על הלהט, על הערגה וההקשבה הפנימית, שגם הם נשטפים לעתים ומתכסים באבק הזמן והטרדות.

אבל הרב קוק כבר כתב בתחילת זרעונים, שאי אפשר לשקע את בקשת ה' שבאדם ולכסותה בטיט ובאדישות, ו"לא יארכו הימים, הרוח יחלץ ממסגרותיו והטירוף הקלעי יחל את פעלו בכל תוקף". וזו, רבותי, התקופה הגרועה ביותר: התקופה שבה אתה מודע לבקשת ה' שבך, שהרצון לנוח בחיקה של השכינה, ולהתערסל בגבהי הרוח שהכרת פעם, כולם בוקעים ועולים מתוך נשמתך, ואתה מטלטל כקליפת אגוז באוקיינוס שכל משברי וגלי עיסוקך וחובותיך מאיימים לטבע אותך.

ואל תחשבו שאין מאבק ושלא מושבת מלחמה שערה! ברור שקיים ניסיון ויש חתירה מתמדת להגיע לאי של שקט ורוחניות. פה ללמוד קצת, שם לחטוף איזו התנדבות ומצווה, להזדרז להספיק מנין ולחזור להרצאה, אולי לכתוב איזה דבר תורה או לקרוא משהו מהאינטרנט. ואף על פי כן. הטירוף הקלעי לא מרפה.

עד כאן הסיפור שלי. עד כאן תיאור עובדתי של תחושותי וחוויותי. ברור שלא ציירתי תמונה מלאה, והשמטתי את כל הטוב והיופי, הסיפוק והשמחה שאני זוכה להם במפגשים קצרים עם הקב"ה, שלעתים הם דלי הכמות אך רבי האיכות. אל יטעה הקורא לחשוב שכל המאמצים לא נושאים פרי; ההפך הוא הנכון - יגעת ומצאת תאמין. וכל מאבק קטן מזכה בהישג קטן, ופתאום אתה טועם במשנה אחת טעם גן עדן שלא טעמת במסכת שלמה, ואין לך חוויה גדולה מזו. אבל - - -

"להפך אין ליש אין יכולת גם ברצון לרצות"

את ההתמודדות הזו אנו מדסקסים פעמים רבות בינינו לבין עצמנו, כל אלו שכבר לא נמצאים בישיבה. תחושותינו, דרכי ההתמודדות שלנו, ומסקנותינו כבודן במקומן מונח. אליכם, יושבי בית המדרש, יש לי דברים אחרים לגמרי לומר, שמתאימים ואקטואליים לתקופה שאתם נמצאים בה. ומתוך שלל האספקטים והדברים שאפשר להעלות אני אגע רק בשתי נקודות שהן לדעתי המרכזיות ביותר. ושוב, אין כאן יותר מדעתי האישית.

אני חושב שאת לימוד התורה בישיבה ניתן לאפיין בשני מאפיינים מרכזיים לענייננו: אינטנסיביות ועומק. אין שנית לחוויה של לשבת מהבוקר עד הערב וללמוד רק תורה, ברמה העמוקה ביותר עם הר"מים הטובים ביותר. דא עקא, שבדיוק שני הגורמים האלה לא קיימים בחיים שאחרי הישיבה: אין את הזמן, וממילא קשה מאוד לפתח גם את העומק. נכון שיש כאלו שמסוגלים ללמוד סוגיה בעיון בשעה, אבל אלו יחידי סגולה, ומלבד זאת, הפנאי הנפשי והריכוז לא תמיד קיימים בתנאים שבהם אנו עוסקים.

הידע שנרכש בישיבה[1], הכלים הלימודיים, הקשר הרוחני עם הקב"ה וכו' - ממשיכים ומלווים אותנו הבוגרים לשארית חיינו. הם הפכו לאושיות ועמודי התווך של אישיותנו. בזה אין לי כל ספק. אך לגבי דרך הלימוד, על כל המשתמע מכך, אני מרגיש שהמצב בעייתי הרבה יותר. כתלות באלף גורמים שקשורים במסלול שנבחר לאחר הישיבה (כמו: המקצוע הנלמד, המיקום של האונ' או המכללה, היקף השעות, יש כולל או אין כולל וכו'), ניתן לומר כי במידה זו אחרת, הלימוד בישיבה וחווית הלימוד בישיבה לא רלוונטיים. חסל סדר בוקר שכולו מאבק תוסס וחי של ר' חיים בקצות, ושניהם במנחת חינוך.

אני לא מתריס, אלא אומר את הדברים בכאב. התחושה הזו יוצרת תסכול רב בעולם "בחוץ". גם אם לומדים משהו, תמיד מרגישים ש"זה לא זה". לא פעם, כשרפו ידי ממש הרגשתי שהדרך היחידה להתחבר לקב"ה זה לעזוב הכל ולחזור לישיבה.

ברור לגמרי שזה לא נכון. ברור לגמרי שדרוש פה איזה שנוי קונספטואלי, ובלי להשתהות יתר על המידה בחיפוש האשמים, עלינו לברר מהו השינוי הדרוש והאם ניתן לבצע אותו עוד בזמן שאנו נמצאים בישיבה. לדעתי התשובה חיובית ביותר, וכאן אני מגיע לשתי הנקודות שרציתי להתייחס אליהן.

חוויית המפגש

מוקד חייו של היהודי, בין אם הוא בישיבה ובין באוניברסיטה, צריך להיות בחוויית המפגש המתמשך עם הקב"ה. "מקום מנוחתנו הוא רק באלקים" (זרעונים, שם). השאיפה היא לחיות ולפגוש את הקב"ה, כל אחד בדרכו שלו - בין אם זה איש ההלכה ובין אם זה איש הדת - בכל מקום, ובאופן כמה שיותר רציף. החיפוש והחתירה המתמדת אחר קשר עם הקב"ה זהו המעיין שמנחה ומחייה את נשמת היהודי, "צמאה נפשי לאלקים, לא-ל חי".

בישיבה אנו למדים שעיקר המפגש עם הקב"ה הוא דרך התורה. אנו אמנם נחשפים לסוגי מפגשים רבים נוספים: בטישים, בשבתות, בתפילה וכו', אך המפגש המרכזי הוא דרך לימוד התורה, ועל כולם הגמרא. אני מרגיש שלאור הבעיות שהצגתי לעיל, שומה עלינו לשים את הדגש, או לפחות להוסיף יתר שימת לב, לסוגי המפגש האחרים. לפחות טרם עזיבת הישיבה.

עלינו לחזק את תחושת המפגש שלנו עם הקב"ה דוקא בדברים הקטנים. עלינו ללמוד להעריך את העומק האין סופי שיש בדברים אלו: במשנה קבועה, בתפילה טובה, בלימוד מדרש, בלימוד פרשת שבוע על הסדר, בקריאת פרקי תנ"ך אפילו ברמת בקיאות וכן הלאה. אלו כולם דברים שקיימים בישיבה, אבל התחושה היא שהם משניים ביחס לגמרא. ואף אם נכון הדבר אובייקטיבית, ובפרט בישיבה, אין הדבר נכון בעולם מחוץ לישיבה. אם נלמד להתעמק אפילו קצת במשנה, או נשקיע בדרכי לימוד מדרש, או בחוויית קריאה יוצרת ועצמאית של פרשת שבוע, נוכל להתבשם מאווירם ולפגוש את הקב"ה גם בתחומים אלו - תחומים שבדרך כלל לא מצריכים זמן רב ואפשר לעשותם על בסיס יומי וקבוע בעולם "שאחרי"[2].

הרב ליכטנשטיין כתב פעם במאמרו המפורסם על לימוד גמרא בישיבות התיכוניות:

לנגד עינינו כמחנכים, יעד מרכזי ברור: עיצוב אדם אשר יראתו קודמת לחכמתו… הרבה מרכיבים משפיעים על עיצוב תוכני הוראה, אך יסוד היסודות הינו זיקת החכמה ליראה, השפעת קניין ידיעת תורה על אהבתה.

והדבר נכון גם לישיבת הסדר ולא רק לישיבה תיכונית, וככל שנלמד למצוא את הדרך לחיזוק יראת ואהבת ה' והתורה שבנו, בכל סוג ובכל תחום לימוד, ולאו דוקא בתחומים ה"כבדים והקלאסים", נשכיל יותר לפגוש את הקב"ה ולרוות את צמאוננו ב"מדבר" שאחרי. מדובר בפיתוח יחס חיובי, רציני, רוחני ועמוק כלפי מה שבדרך כלל מכונה בישיבה "בעלבתיות" - בין אם זה היקף הלימוד ה"בעלבתי", עומק הלימוד, תחומי הלימוד וכן הלאה (וכן, גם כלפי סברות שמקורן בעולם זה…).

סוויצ'ים וניתוקים

נקודה שנייה ואחרונה. פעם אמר לי חברותא בוגר שלי, בוגר הישיבה בעצמו, שעיקר העבודה שלי בשיעור ה' צריך להיות "להתכונן להיות 'בעלבת' ". הוא הסביר לי שהדרך לעשות זאת היא "תורת הסוויצ'ים והניתוקים" - כלומר, היכולת לעשות סוויטצ', להתעלם לגמרי מהעבודה, הלימודים והטרדות, ולשקוע לתוך הלימוד או התפילה, אפילו אם חצי שעה זה כל מה שיש.

אתם, הספונים בחיקו החם של בית המדרש, זכיתם שאתם יכולים להרים את הראש מן הגמרא ולשאת כפים בתפילה. ומה לנו יותר מתורה ותפילה אחוזים כאש בשלהבת. לעומת זאת, לעבור משיעור בנושא חולין, תוך כדי ריצה לתרגול הבא, בניסיון לתאם את העבודה לאחר הצהרים, שבוע לפני מבחן, ולהתפלל מנחה - זה כבר אתגר מעולם אחר לגמרי.

וכן, יש מה לעשות עם זה כבר בישיבה. צריך לדבר על זה, צריך לעשות על זה קבוצות דיון, אולי ליצור פורומים של בוגרים וחבר'ה שנמצאים בישיבה עדין. בדיוק כמו תרגיל יבש לפני תרגיל רטוב, או כמו אימונים לפני קרב, עלינו לדעת לקראת מה אנו הולכים. ללא ההכנה, אתה מוצא את עצמך מסתכל חצי שנה אחורה וקולט שלא למדת בצורה רצינית ולא התפללת כמו שצריך כבר הרבה הרבה זמן. צריך לבוא מוכן.

באותו אופן, וכאן אני מרגיש שאני מעלה נקודה מאוד משמעותית, צריך להתכונן וללמוד כיצד מקדשים את הזמן. בישיבה הכל מוכן: השבת נכנסת בזמן, ראשי הישיבה נותנים שיעור, בחגים יש מסיבות ויש טישים, הכל רוחני ונשגב. רק צריך לשלוח יד ולקטוף מפרי עץ הדעת וכבר היית קרוב לאלקים.

בחוץ צריך לחשוב על הדברים ולהכין אותם בעצמך, ולזה אני קורא - עיצוב המפגש עם הקב"ה. עיצוב וקידוש הזמן. אף אחד לא יעשה כלום בשבילך, ואם לך לא חשוב איך אתה מעצב את החגים ואת השבתות שלך - זה לעולם לא יהפוך למפגש אמיתי ועמוק מעצמו. צריך להבין שחשוב לרכוש חברים שאיתם אתה יכול לעשות את זה (וכמובן למצוא אישה שאיתה אפשר לבנות את זה, וזה כבר נושא אחר).

אז מה בעצם אני מציע לכם בישיבה? אני לא בהכרח מציע שינוי או החלפה של שיעורים או חברותות קיימתות; אני מציע ללמוד באורינטציה של החיים שאחרי. אפשר לקחת את אותה סדרת שיעורים מעולה שמועברת בישיבה על נושא התפילה, ולשים את הדגשים על הנושאים שהזכרתי; לדבר על הנקודות הללו; אולי לפגוש בוגרים ולעשות קבוצות דיון, וכן הלאה. במקביל, כבר בישיבה, אפשר "להתאמן" על בנייה של קבוצות לימוד עצמאיות ("בני חבורה טובה"), על העברה של שיעורים אחד לשני והכנת דפי מקורות, ולא להסתפק רק בלו"ז הבסיסי של הישיבה לשבת או לחג. אם נתרגל כבר בישיבה ליזום ולעצב, אפילו במעט, את המועדים ואת העולם הרוחני שלנו, ליצור, להכין, לפעול ולא רק לקבל - נתרגל לכך שכאשר חג מתקרב חושבים על אופיו ומהותו, ומנסים "לבנות" אותו.

ר' הילל פעם אמר לי, כשאמרתי לו שאני מודאג מהחיים הרוחניים בחוץ, שהכל תלוי בזוית הראיה: אם יושבים חבר'ה ומדברים זה נחמד. ברגע שמישהו אומר: ואיך אתה מרגיש לגבי זה? מה אתה חושב על זה? - הקב"ה נכנס לתמונה. צריך לדעת שחשוב ליצור מסגרות בהן בונים דיונים, יוצרים דיאלוג, לימוד משותף, חוויה רוחנית משותפת, וכך מעצבים ומקדשים את הזמן. נכון, זה לא יהיה בהיקף ובגודל של הישיבה, אבל לעתים זה אינטימי ומשמעותי הרבה יותר. אלו כוונים ושאיפות שחייבים לשים אליהם לב, והזדמנות טובה לעשות לזה "בוחן פתע" הוא בין הזמנים, וכולם מבינים למה אני מתכוון.

אקורד סיום אופטימי

דברים רבים עוד צריכים להאמר. תחושות רבות טובות כרעות לא העליתי כאן. חשוב לי לומר לסיום שלמרות התסכול הרב, כל עוד בוערת באדם השאיפה לפגוש את ה' יתברך, לבנות לו חיים רוחניים גם בחוץ - הוא יעשה את זה. אני עוסק בגילוי השיטה בדרך של ניסוי, טעיה ותהייה. מפלות רבות עוד נכונו לנו, והדרך ארוכה. ככל שנפנים את זה יותר מוקדם, עוד בישיבה, וככל שהר"מים ואנשי החינוך שסביבנו יעזרו ויכוונו גם בנושא זה נהיה מוכנים יותר לאתגר הזה, ונתמודד יותר טוב. אי אפשר להמשיך 5 שנים בישיבה באותה מתכונת ובאותה צורה: לא מבחינת נושאי ותכני הלימוד ולא מבחינת הדגשים הרוחניים. התנהלות כזו משולה לנסיעה מהירה על אוטוסטרדה בנויה היטב, ולפתע נעשית הדרך סלעים ומהמורות והמכונית מקפצת מצד לצד - - כמעט מתהפכת. צריך ללמוד לעבור ל"נהיגת שטח" בזמן, ולהתכונן לדרך החתחתים הצפויה לנו.

אני רוצה לסיים במדרש קטן של הבעש"ט על דברי יעקב אבינו "אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים" (ראיתי את המדרש בשיעור של הרב איתמר אלדר). הבעש"ט אומר שיעקב אבינו היה מודאג לאחר שעזב את בית המדרש של שם ועבר, לאחר 14 שנות לימוד, מה יהיה עם העולם הרוחני שלו בחוץ. והנה זה פלא, משיצא "לעולם", כבר בלילה הראשון שלו, נגלה אליו הקב"ה בחלום! אז הבין יעקב שאפשר לפגוש את הקב"ה גם בעולם שמחוץ לישיבה. ועל זה הוא אמר: "אין זה כי אם בית אלקים" - זה אכן לא בית המדרש, בית אלקים, כמו שהייתי רגיל, אבל "זה שער השמים" - זהו השער לאלוקות, השער למפגש האמיתי עם ה' יתברך. שער השמים ממתין לכולנו גם בעולם שבחוץ!