לעולם יהא אדם ירא שמים - עיונים במעשה העקדה* / הרב יהודה עמיטל

פתח דבר

בדברים הבאים אבקש לדבר, בקצירת האומר, על כמה שאלות שעולות מפרשת העקדה. כידוע, פרשה זו - יפה היא נדרשת בפי רבותינו, ויש לה מקום מרכזי בראש השנה. עד כדי כך, שעל הנאמר בתורה (ויקרא כג, כד) במצוות היום "זכרון תרועה יהיה לכם", מפרש רש"י:

זכרון פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות לזכור לכם עקידת יצחק שקרב תחתיו איל.

אין בכוונתי להיכנס לפרטי הדברים, אלא להתמקד בתפישתו של הרמב"ם ולהשוותה לתפיסתם של חז"ל.

מהן השאלות המרכזיות שבפרשת העקדה?

השאלה הגדולה ביותר נוגעת לעצם המעשה: עקדה זו למה באה לעולם? מה טעם חפץ בה הקדוש ברוך הוא? וכי היה ספק בעיניו שאברהם אבינו - ירא ה' הוא?

מהו ייחודה של פרשת העקדה בדור שבו הקרבת בנים למולך הייתה הנורמה, תופעה יום-יומית? האם המסר המרכזי של העקדה הוא ציות עיוור לקב"ה, האמנם גישה זו מקובלת על הכל?

לצד שאלות אלה, שאתייחס אליהן בהמשך, קיימות גם שאלות משמעותיות אחרות. בספרו "הכוזרי", מדבר רבי יהודה הלוי על החסיד שמסוגל לשלוט בכל כוחותיו הנפשיים. עד כדי כך, שהוא מסוגל לשלוט לא רק על רצונותיו אלא גם על דמיונו (גישה שלא מצאתי לה חבר אצל ראשונים אחרים). לפי "הכוזרי", יכול החסיד לצוות על כוח דמיונו לדמות לפניו מעמדים נשגבים דוגמת מעמד הר סיני והעקדה.

לפי גישה זו, אפשר שניתן להסביר את נסיונם של חז"ל לתאר לנו את מהלך האירועים במעמד הר סיני. לשיטת רבי יהודה הלוי אין מדובר רק בתיאור שמקורו ברוח הקודש, אלא בתיאור מעין-ריאליסטי שבו באה לביטוי תפישת העולם של חז"ל.

במסגרת תיאורים אלה עולות כמה וכמה שאלות:

כיצד קיבל אברהם אבינו צעד זה? האם השלים עמו מבחינה רגשית, אמוציונלית או שכלית? האם קיבלו בתמימות או מתוך תהייה רבתי?

כיצד נראו אותם רגעי הוד ואימה שבמעשה העקדה? האם בלכתם יחדיו שוחחו אברהם ויצחק ביניהם, ועל מה שוחחו? חז"ל עסקו בשאלות אלה בהרבה מדרשים, והציעו בפנינו תמונות שונות ומגוונות.

כי לא באלה חפצתי נאם ה'

לדידי, חשוב להדגיש נקודה מרכזית אחת, שבולטת לכל אורך הדרך: לפי כל התיאורים, אברהם אבינו מעולם לא חשב שהדרך לעבוד את ה' צריכה להיות מלווה בהקרבת קורבנות אדם. אברהם ידע שגישה זו מנוגדת בתכלית לרצונו יתברך.

יתר על כן: בכל המדרשים כולם לא מצאתי ולו רמז על כך שאברהם אבינו ביקש לזכות על ידי עקדת בנו בחיי עולם הבא, משל הייתה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא יפה מכל חיי עולם הזה. אין ולו מילה אחת על כך בכל דברי חז"ל שעוסקים בפרשת העקדה, הלוא דבר הוא!

סוף עקדה - במחשבה תחילה

המדרש, ורש"י בעקבותיהם, עומד על ייחוד נוסף של העקדה. בבואו להסביר מה טעם ארכה ההליכה להר המוריה שלושה ימים, מסביר רש"י (בראשית כב, ד):

ביום השלישי - למה אחר מלהראותו מיד? כדי שלא יאמרו [= אומות העולם]: הממו וערבבו פתאם וטרף דעתו, ואילו הייתה לו שהות לימלך - לא היה עושה!

אלמלא הייתה העקדה מתרחשת ביום השלישי, הייתה דעת הקהל נוטה בקלות להשתכנע שמעשהו של אברהם נעשה מתוך ערפול חושים רגעי, מתוך אקסטאזה דתית. לפיכך עיכבו שלושה ימים. נקודה זו מודגשת היטב גם בדברי הרמב"ם [1]:

ואמנם עשותו זה אחר ימים מעת בוא המצווה אליו היה מעשה במחשבה ובהסתכלות אמתי ובחינת חוק מצוותו יתברך, ואהבתו ויראתו. ואין צריך להשגיח בעניין אחר, ולא לעורר היפעלות כלל.

כי אברהם אבינו לא מיהר לשחוט יצחק לפחדו מהאלו-ה, שיהרגהו או שירוששהו, אבל כדי שיתפרסם לבני אדם מה ראוי לעשותו בשביל אהבת האלו-ה ויראתו.

לא לתקוות גמול, ולא לפחד עונש, כמו שבארנו במקומות רבים, ואמר המלאך לו: "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה", רצונו לומר: שבזה המעשה אשר בו תקרא "ירא אלוקים" גמור, ידעו כל בני אדם גבול יראת ה' מה הוא [2] .

הקרבת עתידה של אומה

נקודה נוספת בדברי חז"ל מבקשת להדגיש מה בין אברהם לשאר עובדי אלילים שבימיו. את הפסוק (ויקרא כ, ב): "ואל בני ישראל תדבר לאמר: איש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בישראל אשר יתן מזרעו למלך מות יומת", דורשים בגמרא (סנהדרין סד, ע"ב):

אמר רב אחא בריה דרבא: העביר כל זרעו -פטור, שנאמר: "מזרעך" - ולא כל זרעך.

וכאן הבן שואל: מה טעם אדם שמעביר "כל זרעו" למולך פטור, והלוא קל וחומר הוא: אם על בן אחד חייב, על כל זרעו - על אחת כמה וכמה!

דומני שמשתקפת כאן תפישה אנושית פשוטה: אפילו לפי תפישתם של הנוכרים, אדם שמקריב את כל זרעו למולך - לפסיכיאטר הוא זקוק, ולא לעונש!

וראה זה פלא: אברהם אבינו הולך ומקריב את "כל זרעו", את בנו יחידו אשר אהב, את יצחק, תמצית חלומותיו. ביותר מודגשים הדברים על רקע תפישתו של הרמב"ם, ולפיה תכלית חייהם של האבות הייתה להקים אומה שתדע לעבוד את ה' ". והנה אברהם מְצֻוֶוה ללכת ולהקריב את בנו יחידו, ובכך לחסל את "תכלית חייו" להקים אומה לדורות.

לא ברעש ה'

יש כאן נקודה נוספת שראויה לשימת לב מיוחדת. כאמור לעיל, סוף עקדה - במחשבה תחילה היה, "ביום השלישי", לא מתוך דחף לאו בר כיבוש, אקסטאזה לרגע, אלא מתוך מתינות ושיקול דעת. אכן, גם האווירה שבה מתרחשת העקדה נטולת סממנים חיצוניים אופייניים למעשים הרואיים מעין אלה. לא קול רעמם של תופי טם-טם רועשים, לא ריקודים ומחולות ברוב עם, לא קול מצהלות נערים.

אב ובנו, ואין זולתם. ה"נערים" נשארים מרחוק. רק "אני והנער",אברהם ויצחק, הולכים יחדיו, בשקט, בדומיה.

בהלכות עבודה זרה (א, ג) מתאר הרמב"ם את ראשית דרכו של אברהם אבינו בעבודת ה':

כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמה: היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו, ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו, וידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם.

ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו, כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים, וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו.

לפי הרמב"ם, כל דרכו של אברהם אבינו מתאפיינת במלחמה עיקשת בדרך עובדי האלילים שראו בהקרבת אדם דרך בעבודת ה'. והנה, מצווה הוא על ידי הקב"ה להקריב את בנו יחידו, בניגוד לכל השקפת עולמו.

מה עבר במוחו של אברהם אבינו באותם רגעים? ואנחנו לא נדע. אך נתאר לעצמנו שבאותה שעה הרהר אברהם בלבו: כיצד אשוב הביתה? איך יסתכלו עלי? האם יראו ביצחק, חס ושלום, "שאהיד", או שמא לא יוכלו דבר עמי לשלום, לאחר שכל ימי הטפתי נגד הקרבת קורבנות אדם? ומה אומר לשרה? ומה יאמרו השכנים?

בבואם להשיב על מקצת שאלות אלה, לא חסכו חז"ל את שבט ביקורתם מאברהם אבינו. לפי מדרש אחד, שרה אמנו נפטרה לאחר ששמעה על מעשה העקדה. בוודאי לא תוצאה שיש להתגאות בה.

במדרשים אחרים, מתארים חז"ל בהרחבה את לבטיו של אברהם קודם מעשה העקדה. אין הם "מטייחים" את העובדות, מייפים אותן או צובעים אותן בצבעים ורודים. להפך. לפי כמה תיאורים, סבל אברהם אבינו חיבוטי נפש קשים.

אותו "שטן" שמופיע במדרשים וניצב כנגד אברהם, למונעו ממעשה העקדה, אינו אלא אותו רגש מוסרי של אברהם, שמתקומם כנגד הציווי ומורה לו "אל תשלח ידך אל הנער". הדברים בולטים במדרשים רבים, ולא אזכיר אלא אחד מהם:

קדמו השטן בדרך ונדמה לו כדמות זקן.

אמר לו: לאן אתה הולך?

אמר לו: להתפלל.

אמר לו: ומי שהולך להתפלל, למה אש ומאכלת בידו ועצים על כתפו?

אמר לו: שמא נשהה יום או יומיים, ונשחט, ונאפה, ונאכל.

אמר לו: זקן, לא שם הייתי כשאמר לך הקב"ה 'קח את בנך', וזקן כמותך ילך ויאבד בן שניתן לו למאה שנה? לא שמעת המשל מה שהיה בידו אבדו, ומבקש מאחרים?

ואם תאמר יהיה לך בן אחר, תשמע מן המשטין ותאבד נשמה שתחייב עליה בדין?

אמר לו: לא משטין היה, אלא הקב"ה יתברך היה. לא אשמע ממך.

יתר על כן: לפי חז"ל, היה יצחק באותה שעה בן ל"ז שנה, ואף על פי כן הסכים ללכת עם אביו, כאיש אחד בלב אחד. והנה שוב עומד השטן על ימינו לשטנו:

הלך מעליו ונדמה לבחור ועמד על ימינו של יצחק.

אמר לו: לאן אתה הולך? אמר לו: ללמוד תורה.

אמר לו: בחייך או במיתתך? אמר לו: וכי יש אדם שילמוד אחר מיתה?

אמר לו: עלוב בר עלובה, כמה תעניות נתענית אמך עד שלא נולדת, והזקן הוא השתטה והוא הולך לשחטך!

אמר: אף על פי כן לא אעבור על דעת יוצרי ועל ציווי אבי.

חזר ואמר לאביו: אבי, ראה מה אומר לי זה!

אמר לו: אל תשגיח עליו שאינו בא אלא ליעף לנו, מיד ויאמר יצחק וגו',

עד שהייתה קומתו משוטטת בדמעות

מדרשים אלה מבקשים להדגיש את הלבטים הרבים שאופפים את מעשה העקדה. לא סיפור פשוט, נטול קשיים, יש כאן, אלא ביטוי חריף לתפישת עולמם של חז"ל, שמדגישה את האנושיות שבעובד ה'. גם יראת שמים שבלבו אין בה כדי להקהות את האנושיות שבו. למרות צו ה', נשאר הוא אבא אוהב, "אשר אהבת" [3].

ביטוי מופלא לגישה זו מצוי בדברי האגדה שבילקוט שמעוני, שבו מובא מדרשם של חכמים, שהרחיבו בעניין זה ותיארו בצורה דרמטית את תפילתו של אברהם:

"וישם אותו על המזבח" - עיני אברהם בעיני יצחק, ועיני יצחק בשמי שמים. והיו דמעות מנשרות ונופלות מעיני אברהם עד שהייתה קומתו משוטטת בדמעות.

אמר לו: בני, הואיל והתחלת על רביעית דמך, יוצרך יזמין לך קרבן אחר תחתיך.

באותה שעה פער פיו בבכיה, וגעה געיה גדולה, והיו עיניו מרופפות וצופות לשכינה, והרים קולו ואמר: 'אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי, עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ'.

למרות מאמרו של הקב"ה וציוויו שיעקוד את בנו, אברהם אבינו אינו משלים עם צו העקידה, אלא עומד ומתפלל על בנו. במדרש זה מתגלה לעינינו יחסו האמביוולנטי של אברהם לצו הקב"ה: מחד, "עבד נאמן", הממהר לעשות רצון קונו, ומאידך אב רחמן ואהוב, שאינו כובש רגשותיו ומתפלל על בנו, מתחנן על הצלת נפשו.

מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה

אכן, לא מדובר רק בדברי אגדה. לתפישה זו יש ביטוי גם בהלכה [4]. נוהגים היו בתעניות ציבור להוסיף ברכות בתפילת שמונה עשרה. ואחת מהן (משנה תענית ב, ד):

מי שענה את אברהם בהר המוריה, הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה, ברוך אתה ה' גואל ישראל.

"מי שענה את אברהם בהר המוריה"? וכי אברהם ביקש משהו? לפי מדרשים מסוימים, אברהם אבינו ביקש רחמים על הצרות שלעתיד. לא כן גישת הירושלמי על אתר:

"מי שענה לאברהם אבינו... ברוך אתה ה' גואל ישראל".

ולא יצחק נגאל? מכיוון שנגאל יצחק, כמי שנגאלו כל ישראל.

רבי ביבי אבא בשם רבי יוחנן: אמר אברהם לפני הקב"ה: ריבון העולמים! גלוי וידוע לפניך, שבשעה שאמרת לי להעלות את יצחק בני היה לי מה להשיב ולומר לפניך: 'אתמול אמרת לי 'כי ביצחק יקרא לך זרע' ועכשיו אתה אומר 'והעלהו שם לעולה'?

חס ושלום, לא עשיתי כן אלא שבשעה שיהיו בני של יצחק בני נכנסים לידי צרה ואין להם מי ילמד עליהם סניגוריה, אתה תהא מלמד עליהם סניגוריה.

'ה' יראה' - את נזכר להם עקידתו של יצחק אביהם ומתמלא עליהם רחמים.

אברהם אבינו אינו מקבל עליו את הדין. הוא עומד וזועק כלפי שמיא: ריבונו של עולם, רחם עלינו ואל תשחיתנו!

לפיכך לו נאה לומר, ולו נאה לשבח: "מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה, הוא יעננו!".

יש לפנינו אפוא מסורת מוצקה על תפילתו של אברהם באותה שעה. לפי מדרש אחד, באותה שעה נשא אברהם אל ההרים, וקרא בקול: "מאין יבוא עזרי?"

המכיר את דרכם של חז"ל, לא יוכל לתאר לעצמו סיטואציה אחרת. וכי עולה על דעתנו שאברהם אבינו הולך לעקוד את בנו מתוך שמחה וטוב לב? אברהם אבינו נשאר אדם. בן אנוש המתייסר בלבטיו, לבטי אב האוהב את בנו אהבת נפש. לא עולם הבא, לא אוצר המנוצר, לא אור הגנוז, אלא רגש אנושי פשוט.

אנושיות זו באה לביטוי גם בתיאורו של יצחק באגדת חז"ל. גם הוא מופיע לפנינו כבן אוהב, הדואג להוריו: מה תעשו לזקנתכם? כיצד תסתדרו?

לפי מדרש נוסף, מחשבה אחת טרדה את מנוחתו של יצחק באותה שעה: "אבא, איך תספר לאמא?"

כל האנושיות שבעולם מקופלת במעשה נורא זה. חן, וחסד, ורחמים. ואהבה. לא עולם הבא, אלא "וזקנתכם מה תהא עליה?". לא שבעים ושתים בתולות, אלא "איך תספר לאמא?"

יש כאן ביטוי מופלא לתפיסת עולמם של חז"ל. אברהם נשאר במלוא אנושיותו, מלא לבטים, מתחבט בייסורי נפש [5]. "אולי יחוס, אולי ירחם".

עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה

מכאן עלינו לשוב לשאלת היסוד: לשם מה באה פרשה זו? "הצגה" זו למה באה?

רש"י (בראשית כב, יב) כבר עמד על הקושי שבעצם הבאת מעשה העקדה והמסר שחבוי בו, ובעקבות חז"ל הציע הסבר משלו:

"כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" - מעתה יש לי מה להשיב לשטן ולאומות התמהים: מה היא חיבתי אצלך? יש לי פתחון פה עכשו שרואים "כי ירא אלקים אתה".

לפי פירוש זה, כל העקדה לא באה אלא כנגד אומות העולם! תשובה זו קשה היא. הרמב"ם הולך בדרך אחרת:

דע כי כל ניסיון שבא בתורה אין כוונתו וענינו אלא כדי שידעו בני אדם מה שצריך להם לעשותו ומה שראוי להאמינו, וכאלו עניין הניסיון שיעשה מעשה אחד, אין הכוונה גוף המעשה ההוא אבל הכוונה שיהיה משל שילמדו ממנו וילכו אחריו, כאמרו לדעת הישכם אוהבים וגו'.

ואין פירושו שידע הש"י זה כי הוא כבר ידעו, כאמרו לדעת כי אני ה' מקדשכם, אשר ענינו שידעו האומות...

ואמנם עניין אברהם אבינו עליו השלום בעקדה כלל שני עניינים גדולים, הם מפינות התורה.

העניין האחד הוא להודיע אותנו גבול אהבת השם ויראתו עד היכן היא מגעת. וציווה בזה העניין אשר לא ידמה לו לא נתינת ממון ולא נתינת נפש, אבל הוא מופלג מכל מה שאפשר שיבא במציאות ממה שלא ידומה שטבע בני אדם יטה אליו, והוא שיהיה איש עקר בתכלית הכוסף לילד ובעל עושר גדול ואיש נכבד ובוחר שיישאר מזרעו אומה, ונולד לו בן אחר הייאוש איך יהיה חשקו בו ואהבתו אותו, אבל ליראתו השם יתברך ולאהבתו לקיים מצוותו בו לולד האהוב ההוא והניח כל מה שקוה בו.

והסכים לשחוט אותו אחר מהלך ג' ימים, כי אילו היה רוצה לעשותו לשעתו בבוא המצווה אליו, היה פעולת בהלה בבלתי השתכלות, ואמנם עשותו זה אחר ימים מעת בא המצווה אליו, היה המעשה במחשבה ובהשתכלות אמתי ובחינת חק מצותו ואהבתו ויראתו, ושאין צריך להשגיח בעניין אחר ולא לעורר הפעלות כלל, כי אברהם אבינו לא מהר לשחוט יצחק לפחדו מהשם שיהרגהו או ירוששהו, אבל כדי שיתפרסם לבני אדם מה ראוי לעשותו בשביל אהבת הש"י ויראתו לא לתקות גמול ולא לפחד עונש, כמו שבארנו במקומות רבים.

תפישת העקדה במשנת הרמב"ם

מה מורנו כאן הרמב"ם? מדוע דווקא מעשה העקדה, "מפינות התורה" הוא, יסוד מוסד? מה טעם יש בהדגשה "כדי שיתפרסם לבני אדם מה ראוי לעשותו בשביל אהבת האלו-ה יתברך ויראתו"?

התשובה עולה כמאליה: הקב"ה אינו תובע מאתנו קורבנות אדם. "לא באלה חפצתי נאם ה' ". וכי "להודיע אהבתו" יש צורך בהקרבת בנים? זה המסר? זו האמונה?

לפני שנים רבות עיינתי בספרו של עזריאל קרליבך על "הודו". בין השאר, הוא מתאר שם דו-שיח מרתק שהיה לו עם עובד אלילים, אחד מאנשי הרוח ההודיים. הלה טען בפניו שתרבות המערב נכשלה כישלון חרוץ, לרבות שלוש הדתות הגדולות שלה: היהדות, הנצרות והאיסלם. כראייה לדבריו הביא את מאורעות מלחמת העולם הראשונה והשניה. וכל כך למה? טען אותו חכם הודי: "הסיבה לכך היא שאתם מדברים על אמונה מופשטת. על אל שאין לו תכונות אנושיות. לנו ההודים יש אל אנושי, בעל קנאה ותאווה. בעל גוף ודמות הגוף. אל כזה מדבר אלינו ".

איזו אמונה ביקש אברהם אבינו להפיץ בעולם? לדברי הראי"ה קוק היה לאברהם אבינו ויכוח עיקש עם בני דורו. לשיטתו, דרך ה' היא לעשות צדקה ומשפט. בהודו אין בעיות של צדק ויושר. אנשים מתים בשקט, באמצע הרחוב, ואין פוצה פה ומצפצף. אבל העיקר: מרגישים את החוויה הדתית, "מתחברים" לאלילים, מרגישים התעלות רוחנית!

סיפר לי פעם אחד מתלמידיי שרק כשהגיע להודו הרגיש מה כוחו של "יצרא דעבודה זרה", אותה חוויה דתית מופלאה.

צאו וראו מה כוחה של אותה "עבודת אלילים" מוחשית. למענה, מוכנים אלפי אנשים להקריב את בניהם, יום יום ושעה שעה. ומה באשר לאמונתנו-שלנו? האמנם ניתן להגיע באמצעותה למדרגה רוחנית כה גבוהה?

אברהם אבינו מציב כאן עמדה עקרונית: גם אמונתו, שאינה מוחשית, עשויה להביא אדם לגבהי גבהים, שישעבד כל לבו לעבודת ה', עד כדי מסירות נפש ממש!

במעשה העקדה, הראה אברהם אבינו שגם אמונה בא-ל ש"אינו גוף ואין לו דמות הגוף" יכולה להביא את האדם למדרגה רוחנית כה גבוהה, עד שיהא מוכן להקריב את בנו למענה. זהו המסר שמאחורי הגוף.

אכן, הקדוש ברוך הוא אינו חפץ במות המת, אינו מבקש שנקריב את בנינו. "וחי בהם - ולא שימות בהם". מסר זה, הוא-הוא המסר שמבקש הרמב"ם להשמיענו, שכל מעשה העקדה לא בא אלא כדי להודיענו "עד היכן מגיע גבול אהבתו ויראתו":

ואמנם עשותו זה אחר ימים מעת בא המצוה אליו, היה המעשה במחשבה ובהשתכלות אמתי ובחינת חק מצותו ואהבתו ויראתו, ושאין צריך להשגיח בענין אחר ולא לעורר הפעלות כלל, כי אברהם אבינו לא מהר לשחוט יצחק לפחדו מהשם שיהרגהו או ירוששהו, אבל כדי שיתפרסם לבני אדם מה ראוי לעשותו בשביל אהבת הש"י ויראתו לא לתקות גמול ולא לפחד עונש.

העקדה כעניין קיומי של האמונה בשם יתברך

לאמונה בקדוש ברוך הוא מהווה מעשה העקדה עניין קיומי. הקב"ה, "אל רחום וחנון", אינו זקוק לאבות שיקריבו את בניהם. יתר על כן: כפי שמורה אותנו הרמב"ם במקום אחר (הלכות מלכים, פרק י), "בני נח" אינם מצווים על קידוש השם. ממילא, לא מסירות הנפש של הקרבת הבנים היא העומדת כאן במרכז, אלא בעיה קיומית שונה לחלוטין: כיצד לשכנע את העולם שניתן להאמין בא-ל מופשט, שאינו גוף ואין לו דמות הגוף? האמנם נדונה אמונה מופשטת זו להיות נחלתו של חוג מצומצם בלבד? האמנם רק מגזר קטנטן של אינטליגנציה שמסוגלת לעכל אמונה מופשטת ידבק בה' ובתורתו, ואילו שאר העולם ידבק באלילות מוחשית? זו הבעיה הקיומית, ולתכליתה ייעד הקב"ה את מעשה העקדה.

אברהם אבינו לא עמד על כך בתחילה. רק לאחר שלושה ימים של הליכה "עם יצחק בנו", הכיר במסר גדול זה שעליו להעביר לעולם. רק אז הבין, שעל שִכְמוֹ מוטלת המשימה להפיץ בעולם את האמונה בה' יתברך, אמונה שעל אף אי מוחשיותה, גם באמצעותה ניתן להגיע ל"אהבת האלו-ה ויראתו", עד כדי מסירות נפש. ומוסיף הרמב"ם:

ואמר המלאך לו 'כי עתה ידעתי' וגו', רוצה לומר: שבזה המעשה אשר בו תיקָרֵא 'ירא אלהים' גמור, ידעו כל בני אדם גבול יראת ה' מה הוא.

לאחר שהראה אברהם את נכונותו למסור נפשו, הוברר לעולם כולו כי גם באמונה מופשטת יכול אדם להגיע למדרגה הגבוהה ביותר של יראת שמים.

העקדה במשנת הראי"ה קוק

מרן "הרב" זצ"ל, התייחס למסר זה באחת מאגרותיו (אגרות הראיה ב, עמ' מג):

אותה ההתמכרות העמוקה של עבודה זרה, שראה בה אדם הפרא חזות הכל, עד שניצחה גם את רחמי הורים, ותשים את האכזריות על בנים ובנות למידה קבועה בעבודת המולך וכנה, היא תוצאה ערפלית מההכרה הגנוזה שבעמק לבב האדם, שהעניין האלוקי יקר הוא מכל, וכל נחמד ואהוב – כאין נגדו.

הראי"ה קוק מקבל את התפישה שמובאת בדברי חז"ל ומבוססת על הפסוק (מלאכי א, יא) "ובכל מקום מקטר מוגש לשמי, כי גדול שמי בגוים אמר ה' צבאות". גם הגויים, ובעצם כל עובדי עבודה זרה, מחפשים את הקב"ה, אלא שהם נתקעים באמצע הדרך. מאחורי אותה אכזריות של הקרבת בנים למולך, שנגדה יוצאת התורה בקול גדול, עומדת הכרה פנימית בכך שהעניין האלוקי יקר מכל דבר אחר.

וממשיך הרב ואומר:

כאשר הוצרכה ההארה האלוקית להופיע בטהרתה, נתגלתה בעוז התלהבותה בניסיון העקדה, שהראה לדעת שאותו החום וההתמכרות לעניין אלוקי אינו צריך דווקא שתהי ההשגה האלוקית כל כך מעולפת בלבושים בזויים, כאותם של העבודות הזרות, שהניצוץ של הטוב האלוקי אובד בהם לגמרי את דרכו, אלא גם בהשגה טהורה.

המסר של אברהם אבינו במעשה העקדה הוא שניתן להגיע לאותה "הארה אלוקית" גם בלי אותן תפישות מוחשיות אליליות. למרות (כהמשך דברי מרן הראי"ה), שבאמונה זו "אין לדמיון הגס כל כך חומר להזדעזע בתור הזדעזעות חומרית הקרובה לתכונתו של האדם".

עקדה ונבואה

לדעת הרמב"ם חבוי במעשה העקדה מסר נוסף:

והענין השני להודיע אותנו איך יאמינו הנביאים באמת מה שיבואם מאת השם בנבואה, שלא יחשוב החושב בעבור שהוא בחלום או במראה כמו שבארנו, ובאמצעות הכח המדמה, שפעמים לא יהיה מה שישמעוהו או מה שיומשל להם אמת או יתערב בו קצת ספק.

ורצה להודיענו שכל מה שיראה הנביא במראה הנבואה הוא אמת ויציב אצל הנביא לא יסופק בדבר ממנו אצלו כלל, ודינו אצלו כדין הענינים הנמצאים כלם המושגים בחושים או בשכל, והראיה על זה הסכים אברהם לשחוט בנו יחידו אשר אהב כמו שצווה ואע"פ שהיתה המצוה ההיא בחלום או במראה.

ולו היו הנביאים מסופקים בחלום של נבואה או היה אצלם ספק במה שישיגוהו במראה הנבואה, לא היו מסכימים לעשות במה שימאנהו הטבע ולא היה מוצא בנפשו לעשות זה המעשה הגדול מספק.

ובאמת היה ראוי שיהיה זה הענין על יד אברהם וביצחק ר"ל העקדה, כי אברהם אבינו הוא אשר התחיל להודיע היחוד ולקיים האמונה ולהשאיר זה הדעת אחריו תמיד ולמשוך בני אדם אליו, אמר כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו',

וכמו שנמשכו אחר דעותיו האמתיות המועילות הנשמעות ממנו, כן צריך שימשכו אחר הדעות הנלקחות מפעולותיו, וכל שכן זאת הפעולה אשר אימת בה פינת אמונת הנבואה והודיענו בה תכלית יראת ה' ואהבתו להיכן היא מגעת. כן צריך שנבין עניני הנסיונות, לא שהש"י ירצה לבחון אדם ולנסותו עד שידע מה שלא היה יודעו קודם, חלילה לו חלילה ממה שידמוהו הסכלים הפתאים ברוע מחשבתם, ודע זה.

כידוע, הנבואה תופסת מקום מרכזי במשנת הרמב"ם. לא רק שיש א-ל אחד, אלא שהוא פונה לברואיו. זוהי הבשורה השניה של מעשה העקדה. זהו אחד המסרים העיקריים של היהדות. הרמב"ם מגלה אותם גם בקודש הקודשים. לדעתו, כפי שהוצגה ב"מורה הנבוכים", לוחות הברית מסמלים את "אנכי ה' אלוקיך", ואילו הכרובים מסמלים את הנבואה, כשמבין שניהם יוצא הקול אל משה, אדון הנביאים. בעיני הרמב"ם, קיום הנבואה הוא תמצית היהדות.

אילו היה לאברהם אבינו ספק כלשהו, קל שבקלים, שהקב"ה לא דיבר אליו ולא ציווהו לשחוט את בנו, וכי היה מעלהו לעקדה? הייתכן, והלוא הקב"ה הבטיחו "כי ביצחק ייקרא לך זרע"? לכן, אומר הרמב"ם, מעשה העקדה בא להוכיח לעולם, ש"כל מה שיראה הנביא במראה הנבואה - הוא אמת יציב אצל הנביא, לא יסופק בדבר ממנו אצלו כלל, ודינו אצלו כדין העניינים הנמצאים כולם, המושגים בחושים או בשכל".

"סוף דבר הכל נשמע: את האלוקים ירא, ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם". ה"אדם", האנושיות שבו, תנאי שאין בלתו המה ליראת אלוקים. במעשה העקדה מתגלה לעינינו אברהם אבינו במלוא אנושיותו, כאדם, כנביא, הנושא מסר של חיים – ולא של מוות והקרבת בנים למולך – לעולם כולו.