"תעשה לך - משלך" / הרב משה טרגין

בעלות בסוכה כתנאי לקיום מצוותה

בכמה מקרים, דורשת ההלכה שהחפץ שבו נעשית המצווה יהיה בבעלותו של מקיים המצווה. הדוגמא הידועה ביותר לעיקרון זה היא מצוות ארבעת המינים. את האמור בתורה (ויקרא כג, מ) "ולקחתם לכם" שנאמרה במצוות ארבעת המינים, דרשו חכמים: "לכם - משלכם", ומכאן חובתו של מקיים המצווה לדאוג לכך שהלולב והאתרוג יהיו בבעלותו, לפחות ביום הראשון של סוכות. במשך אלפיים שנות גלות, חיו יהודים בארצות שאקלימן לא אפשר את גידול ארבעת המינים, ולא אחת היה קושי באספקתם לחג הסוכות. בהרבה קהילות היה רק סט אחד של ארבעת המינים, ששימש את הקהילה כולה, לעתים את העיר כולה. לאור דרישת הבעלות שדרושה לקיום המצווה, היה צורך בהעברת הבעלות מאדם למשנהו, כדי שהכל יוכלו לקיים את המצווה כהלכתה.

על אף שדרישה זו ידועה בהקשר למצוות ארבעת המינים, אנו מוצאים אותה גם בתחומי הלכה אחרים. מה הדין בסוכה? האמנם הסוכה שאדם דר בה במשך ימות החג חייבת להיות בבעלותו כדי שיוכל לקיים את המצווה כהלכה?

הגמרא (סוכה כז, ע"ב) מצטטת מחלוקת תנאים בין חכמים לרבי אליעזר בעניין הזה:

רבי אליעזר אומר: כשם שאין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חברו, דכתיב 'ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים' - משלכם, כך אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חברו, דכתיב (דברים טז יג) 'חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים' - משלך;

וחכמים אומרים אף על פי שאמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון בלולבו של חברו, אבל יוצא ידי חובתו בסוכתו של חברו, דכתיב 'כל האזרח בישראל ישבו בסוכות' - מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת.

על פני הדברים, ניתן לראות את עמדתם של חכמים כמוחלטת. בניגוד לדעת רבי אליעזר, הם דוחים כל דרישה לבעלות כתנאי לקיום המצווה, בהיותה חסרת רלבנטיות למצוות סוכה. לשיטתם, יכול אדם לשבת בסוכה שאינה שלו ולקיים את המצווה במלואה. הגם שגישה זו נראית פשוטה בדעת חכמים, אפשר שיש להרהר אחריה לאור המשך דברי הגמרא.

הפסוק שרבי אליעזר נסמך עליו ("וחג הסוכות תעשה לך") מדבר בלשון ציווי, "תעשה לך". לא כן הפסוק שעליו נסמכים חכמים: "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות". לכאורה מפסוק זה ניתן ללמוד שתיאורטית, כל ישראל יכולים לקיים את המצווה בסוכה אחת (גם אם לא סימולטנית, הרי שבאופן עקיב). לשיטת רבי אליעזר, נצטרך לומר שבמקרה זה יצטרך כל אחד מישראל ל"שאול" את הסוכה מבעליה, כדי שיוכל לקיים את המצווה כראוי. אכן, עדיין אין מכאן ראייה שהסוכה צריכה להיות בבעלותו המלאה של מקיים המצווה. לאמתו של דבר, לדעת רבים מחכמי ההלכה, ה"שואל" נהנה מהרבה זכויות קנייניות, שרבות מהן משיקות למצב של בעלות מלאה בנכס. כך לעניין שימושו בנכס, ואחריותו הכמעט מלאה לנזק שנובע הימנו (ראה רמב"ם, הלכות שאלה ופיקדון, פרק א).

מכאן עלינו לבחון את עמדת חכמים: האם לשיטתם - בניגוד מוחלט לשיטת רבי אליעזר - אין צורך כלל בבעלות כדי לקיים את מצוות הסוכה, או שמא הם מסתפקים בסוג של "בעלות" ברמה נמוכה יותר, דוגמת שאילה, שהיא "מעין בעלות". לפי האפשרות השניה, המחלוקת בין רבי אליעזר לחכמים מתמקדת ברמת הבעלות הנדרשת ולא בעצם הדרישה ל"בעלות" מסוג כלשהו.

עשויות להיות השלכות רבות לחקירה דלעיל. כך, לדוגמא, כיצד יתייחסו חכמים לסוכה גזולה?

אם חכמים אינם מצריכים בעלות כלשהי, לכאורה יוכל אדם לקיים את המצווה גם בסוכה גזולה. לעומת זאת, אם הם מצריכים "בעלות" ברמה מסוימת, הרי שגם סוכה גזולה תהא פסולה לקיום המצווה.

הגמרא (סוכה ט, ע"א) פוסלת סוכה גזולה משום שנאמר בתורה "וחג הסוכות תעשה לך". הגם שפסוק זה משמש מקור לשיטת רבי אליעזר, הגמרא כאן מביאה את ההלכה בלשון סתמית. האם יש להסיק מכאן שגם חכמים מסכימים עמה? האם עלינו להניח שאפילו חכמים, שדורשים רמה מסוימת של בעלות בסוכה, יפסלו סוכה גזולה?

אם נקבל את ההנחה הראשונה ולפיה חכמים אינם דורשים כל בעלות שהיא כתנאי לקיום מצוות סוכה, נצטרך להגדיר מחדש מהו הפסול של סוכה גזולה. קרוב לוודאי שגמרא זו נסמכת על עיקרון שונה לחלוטין של "מצווה הבאה בעברה": אפילו כאשר מצווה אינה דורשת בעלות כתנאי לקיומה, לא ניתן לקיימה באמצעות נכסים שדבק בהם אבק עברה. כך, לדוגמא, לפי הרבה פוסקים, גם לאחר שהגנב קנה בעלות מלאה בנכס (באמצעות שינוי), עדיין אינו יכול לקיים בו מצווה. לפי חלק מהראשונים (ראו, לדוגמא, תוספות וריטב"א סוכה ט, ע"א), הפסול שבסוכה גזולה נובע מדין "מצווה הבאה בעברה" ולא מדרישה כלשהי לבעלות במצוות סוכה. ממילא, גם אם חכמים ישללו את הצורך בבעלות לשם קיום מצוות סוכה, עדיין יפסלו סוכה גזולה.

מקרה מבחן נוסף לבחינת שיטת חכמים יכול להיות סוכת השותפין. אם חכמים אינם דורשים בעלות כלשהי כתנאי מקדמי לקיום מצוות סוכה, לא תהא להם כל בעיה בקיום המצווה בסוכת השותפין. כאשר אחד השותפים יושב בסוכה, אין הוא "גוזל" אותה. בעלותו המשותפת אינה מונעת ממנו לקיים את המצווה.

לעומת זאת, אם חכמים דורשים "בעלות" ברמה מסוימת כתנאי לקיום המצווה, אפשר שבעלות משותפת לא תספיק: בניגוד לשואל, שחזקתו בנכס מלאה ואינה יכולה להיות מופרעת בידי אחר, לשותף יש מגבלה: עליו לאפשר גם לחברו, השותף עמו בנכס, לעשות בו שימוש. מכאן, שבעלותו של השותף בנכס נמצאת ברמה נמוכה מזו של השואל. אכן, אפשר גם שחכמים יראו בעלות משותפת כשוות ערך ל"בעלותו" של השואל, ודי יהא בה כדי לקיים את מצוות סוכה כהלכתה.

רש"י ותוספות (סוכה כז, ע"ב) נחלקו בשאלה מה תהא עמדתם של חכמים ביחס לסוכת השותפין. אפשר שמחלוקתם מבוססת על תפישתם השונה בדעת חכמים: האם אינם מצריכים כל בעלות שהיא, או שהם דורשים סוג מסוים של "בעלות", אך ברמה נמוכה.

נפקא-מינה נוספת יכולה להיות במקרה שמתואר בגמרא (סוכה לא, ע"א) בעניין בניית סוכה ברשות הרבים. לפי הגמרא, ניתן לקיים את המצווה בסוכה מעין זו. אין צריך לומר שעמדה זו מקובלת רק לשיטת חכמים. לא כן רבי אליעזר, שדורש בעלות מלאה בסוכה כתנאי לקיום מצוותה. במקרה זה, נראה שחכמים אינם מצריכים בעלות ברמה כלשהי, שהרי אין אדם יכול לרכוש בעלות - ולו ברמה נמוכה - בסוכה שבנויה ברשות הרבים. אכן, אם כל אחד מבני הציבור נחשב כ"שותף" ברשות הרבים, אפשר שניתן למתן מעט את שיטת חכמים, לאמור: גם לשיטתם דרושה בעלות ברמה מסוימת, אלא שבהיות כל אחד מעין "שותף" ברשות הרבים, די ברמה כזו של בעלות לקיום מצוות סוכה.