פסח - קרבן או סעודה / הרב יונתן גרוסמן

בפרשת בא אנו קוראים על הציווי לעשות את הפסח. למעשה, זהו הציווי המפורט הראשון בו ישראל מצטווים, וכפי שנראה בהמשך הוא אמנם קשור מהותית לייסודו ולהתוותו של ישראל כעם[1].

שאלה בסיסית המזדקרת מול עינינו, עת אנו קוראים את הציווי שנאמר לבני ישראל במצרים לעשות את הפסח היא, האם מדובר בקרבן (בסמנטיקה המקראית) או שמא בסעודה משפחתית ותו לא.

אבהיר את שאלתי. בתהליך הקרבה רגיל ה' (= המזבח) "מקבל" שני דברים מהבהמה המוקרבת:

א. הדם (זריקת הדם על המזבח או נתינתו עליו). ההנחה הניצבת ברקע למתנת דמים זו היא ש"הדם הוא הנפש" והוא החלק החיוני ביותר בגוף.

ב. אברים נבחרים (האימורין). אין המדובר אמנם בכמות גדולה של בשר מהבהמה המוקרבת (עובדה המבהירה כי זהו אקט סמלי בלבד), אך האברים המוקרבים הינם אברים טובים ומשובחים.

שני האלמנטים הללו חסרים לכאורה בפסח מצרים, שכן בקריאה ראשונה של הפסוקים איננו מוצאים כלל סממנים של קרבן. עם ישראל מתבקש לקחת שה, לשוחטו ולאוכלו. אין אקט של זריקת דמים על המזבח ואין הקטרת אברים מסוימים על המזבח. במילים אחרות - אין מזבח, וממילא אין נתינה של דבר לה'!

כיצד ניתן לדבר על קרבן בשעה שדבר אינו מוקרב? בשאלה זו אנו מצטמצמים למעשה לפסח מצרים בלבד, ואיננו מתייחסים לפסח עליו מצטווים ישראל לעשות לדורות, בארץ ישראל. שהרי, הציווי לדורות כולל הגעה לבית המקדש (ראה במיוחד בדברים טז), שם ניתן לזרוק את הדם על גבי המזבח, וממילא ניתן לדבר על קרבן. אולם, בבתי ישראל במצרים, אין כלל מזבח כך שקשה לדבר במינוחים של קרבן.

יכולים היינו לפטור עצמנו ולומר שאכן אין מדובר בקרבן, כפי שאנו מכירים אותו בשאר ספרי התורה (כזכור, עוד לפני פרשת בא אנו נתקלים בקורבנות, כדוגמת קורבנותיהם של קין, הבל ונח), אלא בסעודה משפחתית הנקבעת ונוצקת לתוך דפוסי ציווי מסוימים. אולם, גם בדבר זה דעתנו אינה נוחה, וזאת משום שלושה פרטים הנזכרים בציווי על זבח הפסח הנידון. שלושה פרטים אלו מקשרים אותנו, כבעל כורחנו, לעולם הקורבנות המקראי:

1. "שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם" (שמות יב, ה). הציווי הקונקרטי לקחת שה בן שנה דווקא הינו מאפיין ברור של קרבן. אך יותר מזה - ההדגשה שהשה צריך להיות "תמים", כלומר ללא מום, הינו מאפיין קורבני ברור. קשה להעלות על הדעת אדם שבא למסעדה ומבקש לאכול בשר הנלקח מבהמה תמימה. על כן נראה כי לפחות פרט זה מבקש להגדיר את הזבח על פי דיני הקורבנות.

2. "ולא תותירו ממנו עד בֹקר, והנֹתר ממנו עד בֹּקר באש תשרֹפו" (שמות יב, י). גם דין נותר הנזכר כאן - הן עצם האיסור להותיר מהבשר לבקר, והן חובת השרפה במקרה שנותר מן הבשר, קשורים בחבל עבות לדיני קורבנות, וחורגים מהגדרות של סעודה רגילה.

3. הביטוי: "ראשו על כרעיו ועל קרבו" (שמות יב, ט), אשר כתוב בדיני הפסח כחלק מהציווי כיצד יש לצלות את הבהמה, מופיע רק עוד פעם אחת בתורה, בדיני החטאת (ראה ויקרא ד, יא). גם אם ניתן היה לפרש את תוכנו של דין זה, כקשור לסיטואציה בה נערך הזבח (הדרישה לחיפזון), הרי שניסוח הדין מבקש להזכיר לקורא את דיני קרבן החטאת.

כיצד אם כן, יש להתייחס לזבח-קרבן זה, שמצד אחד אינו קרבן (דבר ממנו אינו מוקרב), ומאידך הכתוב מתייחס אליו ומפרט את דיניו כדיני קרבן?

לשם הבנת דיאלקטיקה זו אני מבקש להתמקד ב"עבודת הדם" בזבח הפסח. כאמור, אין מזבחות בבתי ישראל ועל כן הדם אינו נזרק על מזבח וניתן לה'. אולם, בכל זאת אנו מוצאים ציווי מפורט בכל הנוגע לתפקיד הדם ולתכליתו: "ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזֹת ועל המשקוף, על הבתים אשר יאכלו אֹתו בהם" (שמות יב, ז). להפתעתנו, אנו מוצאים כאן דין נתינת דמים. אמנם לא על גבי מזבח, אך על מזוזות הבית ומשקופו. האם ניתן להשוות נתינת דמים זו לנתינה הנדרשת בקרבן רגיל - נתינה על המזבח? דומה שלפחות אצל חז"ל היו שהבינו כך. הגמרא מביאה את דעתו של רב יוסף: "תנא רב יוסף: ג' מזבחות היו שם: על המשקוף, ועל שתי המזוזות" (פסחים, צו ע"א). דעה זו קושרת באופן ישיר בין נתינת הדם שעל המזוזות והמשקוף, ובין הדרישה הרגילה בקורבנות, לתת את הדם על המזבח. ואמנם הפסוק: "וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף" (שמות יב, כב), מזכיר את הפסוק מהיום השמיני למילואים, שם ירדה שכינה למשכן: "ויטבֹל אצבעו בדם ויתן על קרנות המזבח" (ויקרא ט, ט).

לאור זאת, אפשר ויש להתייחס אל הבית, בו ישבו ואכלו את הפסח, כאל תחליף למזבח המצוי בהבאת קרבן רגיל. על פי זה, יש להתייחס אל הפסח כאל קרבן, ולראות בבית את התחליף לדבר העיקרי שהיה חסר לנו בהגדרת הפסח כקרבן - המזבח.

אם נתפוס את הבית כמזבח, יובנו פרטים נוספים הקשורים לקרבן הפסח הזקוקים להסבר:

א. איסור הוצאת הפסח מן הבית - "בבית אחד יאכל, לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה" (שמות יב, מה). אם אמנם הבית הוא המזבח, הרי ברור שאסור לקחת את הקרבן מעל המזבח לפני שהתכלה.

ב. איסור החמץ - בנוסף לאיסור אכילת חמץ, מדגיש הכתוב כי אסור שחמץ יימצא כלל בבית: "אך ביום הראשון תשביתו שאֹר מבתיכם... שבעת ימים שאֹר לא ימצא בבתיכם" (שמות יב, טו-יט). ייתכן ואיסור זה קשור לאיסור הכללי של העלאת חמץ על גבי מזבח ("כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ, כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'... ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח" - ויקרא ב, יא-יב). כל השנה אסור להעלות חמץ על גבי המזבח, ובפסח אסור להעלות חמץ לתוך הבית, אשר מוגדר כמזבח. ברצוני להדגיש כי אצל חז"ל ישנה חלוקה ברורה בין איסור החמץ של יום י"ד בניסן מחצות היום - זה הקשור לקרבן פסח, ובין איסור החמץ שמתחיל בערב ט"ו בניסן - הקשור לשבעת ימי החג. על פי זה ייתכן ויש לחלק בין שני האיסורים, כאשר הראשון (ביום י"ד) קשור להיות הבית מזבח, ואילו השני (החל מט"ו) קשור להתרחקות היהודי מחמץ במשך החג כולו.

ג. גם את הציווי על המצות, אותן יש לאכול ביחד עם הקורבן - "צלי אש ומצות, על מרורים יאכלהו" (שמות יב, ח) - ניתן לראות כקשור לטענתנו המרכזית, שהרי ישנם קורבנות אשר יש להביאם אל המקדש ביחד עם מצות (הבולט שבהם - קרבן תודה).

ד. הדגש הגדול על הכנת הבשר כצלי דווקא ("ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש... אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים, כי אם צלי אש, ראשו על כרעיו ועל קרבו" – שמות יב, ח-ט), מובן גם הוא, שהרי על המזבח קורבנות נשרפים באש, כלומר נצלים, ועל כן, גם ישראל האוכלים את הפסח בביתם, כאכילת מזבח, צריכים לאוכלו צלי אש.

בחושבנו מה משמעות הפיכת הבית היהודי במצרים לכעין מזבח, ניתן ללכת, כמדומני, בשתי רמות שונות של הסברים:

ברמה הבסיסית יש לזכור כי המזבח בתנ"ך הינו מקום השמור מפגיעה אנושית. אדם שחש כי המערכת המשפטית רודפת אותו, וכי נעשה לו עוול משפטי, רשאי לתפוס בקרנות המזבח, וכך להעיד על עצמו כי הוא מעוניין במשפט אלוקי, ולא במשפט בשר ודם. על כן מדגיש הכתוב, כי פריבילגיה זו אינה ניתנת לרוצח במזיד: "מעם מזבחי תקחנו למות" (שמות כא, יד). את הרוצח במזיד אפילו מאת המזבח לוקחים לדין, אולם במקרים קלים יותר, המזבח מגן על האוחז בו (ראה בהקשר זה את האחיזה במזבח של אדוניהו - מל"א, א; ושל יואב בן צרויה - מל"א, ב). בהקשר זה, ייתכן והבית הישראלי במצרים הפך למזבח במשמעות של הגנה מפני המלאך המשחית הנוגף במצרים: "ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף" (שמות יב, כג).

אולם, על מנת להבין מדוע המזבח מגן על האוחזים בו, ובכלל זה בית היהודי בפסח, דומני כי צריך להעמיק בהגדרתנו ולעבור לרמה הבאה: ברגע שהבית היהודי הוגדר כמזבח, הרי שהוא נהפך לטריטוריה אלוקית. כביכול, חורג הבית-מזבח מגבולות הטריטוריה האנושית ומוגדר כאי בודד השייך לקב"ה. בתור שכזה, המלאך המשחית אינו רשאי לפגוע בבתי היהודים, שהרי הם מצויים מחוץ לרשותו, הם נמצאים "ברשות גבוה". הבית הוא המזבח, ויושביו מממשים את אכילת המזבח באכילתם ממש.

אקט זה, מקדיש את הבית ואת יושביו לשם ה', ופורץ מעבר לעולם הקונקרטי-ריאלי. ועל כן, כשמעביר משה את הציווי לעם הוא מדגיש בפניהם כי המשחית לא יפגע בהם, כל עוד הם נמצאים בתוך הבית: "ואתם, לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, ועבר ה' לנגף את מצרים, וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזת, ופסח ה' על הפתח" (שמות יב, כג). הנמצאים במזבח ה', ברשותו הבלעדית, אלו שהוקדשו לו דרך עשיית ואכילת הפסח, הם אלו שיינצלו ממכת הבכורות. אלו שיצאו מטריטוריית הקדושה, יצאו מביתם, יחשפו עצמם למלאך המשחית הפוגע במה שתחת ידו.

מעתה אף נבין את הדגשת הכתוב, כבר בתחילת הציווי על לקיחת הפסח, על הבית: "בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבת שה לבית. ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרֹב אל ביתו במכסת נפשות... על הבתים אשר יאכלו אתו בהם... והיה הדם לכם לאת על הבתים אשר אתם שם" (שמות יב, ג-יג). בשל חשיבותו הרבה של הבית (וממילא של התא המשפחתי) בתהליך ההתקדשות של העם לה', הוא יוזכר שוב ושוב, תוך הדגשה כי יש, עקרונית, לקחת שה לכל בית.

בשל הגדרת הבית בקרבן פסח כמקום קדושה, ואת אוכלי הפסח כשליחי ה' באכילת הקורבן, איננו מופתעים לראות כי במקומות נוספים בתנ"ך מובא קרבן הפסח תוך זיקה הדוקה להתחדשותו הלאומית של העם, או לחידוש כריתת ברית בין עם ישראל לה'. בהקרבת הפסח, העם מוקדש לאלוהיו, ועל כן דבר זה מתאים להתחדשויות מעין אלו.

אם נבחן את שלושת המקומות בסיפורי הנ"ך בהם מודגשת באופן מיוחד חגיגת הפסח, נחדד את דברנו:

1. עם כניסת ישראל לארץ הם עושים את הפסח: "ויחנו בני ישראל בגלגל, ויעשו את הפסח בארבעה עשר יום לחדש בערב" (יהושע ה). בסמוך לעשיית הפסח מביא הכתוב את הפסקת ירידת המן, ואת תחילת אכילתם "מתבואת הארץ". דומני כי ההדגשה על המעבר מאכילת המן לאכילה מתבואה ארצית, מבקשת להוות חתימה ברורה של שלב ההליכה במדבר, ותחילת השלב הבא - ההתיישבות בארץ. כל עוד ישראל הלכו במדבר, הם ניזונו מהמן - לחם מן השמים, מעתה, עם כניסתם לארץ עליהם לזרוע ולקצור, ולאכול מתבואת הארץ. כאמור, בסמוך לחתימה ספרותית זו של תקופת ההליכה במדבר, ועם תחילתה של תקופה חדשה - תקופת ההתנחלות בארץ, מציין הכתוב כי ישראל עשו את הפסח. על פי דרכנו נאמר, כי כעת, כשחודרים הגדרות חדשות באפיון העם ובעמידתו(הגדרות ציבוריות-לאומיות משתנות מאד, עת העם אוחז בטריטוריה משלו), שוב חוזר העם ומדגיש כי הוא עמו של ה' ומוקדש לשמו.

2. פסח חזקיהו (דבהי"ב, ל) - חזקיהו כידוע מחדש את העבודה במקדש, ומטהרו. הוא עצמו מגדיר זאת ככריתת ברית נוספת עם ה': "עתה עם לבבי לכרות ברית לה' אלהי ישראל" (דבהי"ב כט, י). כחלק מתהליך כריתת ברית זו, מפציר המלך בכל יושבי ישראל ויהודה שיבואו למקדש ויקריבו את הפסח: "וישלח יחזקיהו על כל ישראל ויהודה, וגם אגרות כתב על אפרים ומנשה לבוא לבית ה' בירושלים, לעשות פסח לה' אלהי ישראל" (דבהי"ב ל, א). לאור הבנתנו את קרבן פסח כקרבן אשר בו העם מוקדש לה', ברור מדוע חזקיהו ראה בחגיגת הפסח דווקא חלק מתהליך כריתת הברית.

3. פסח יאשיהו (דבהי"ב, לה) - לאחר שיאשיהו מוצא את ספר התורה בבית ה', הוא אוסף את כל העם ומבצע מעין כריתת ברית נוספת בין ה' ועמו: "ויעל המלך בית ה' וכל איש יהודה ויֹשבי ירושלים והכהנים והלוים וכל העם מגדול ועל קטן, ויקרא באזניהם את כל דברי ספר הברית הנמצא בית ה'. ויעמד המלך על עמדו ויכרֹת את הברית לפני ה', ללכת אחרי ה' ולשמור את מצותיו ועדותיו וחקיו בכל לבבו ובכל נפשו, לעשות את דברי הברית הכתובים על הספר הזה... ויעשו יֹשבי ירושלים כברית אלהים אלהי אבותיהם" (דבהי"ב לד, ל-לב). ושוב, גם כאן בסמוך לכריתת הברית המחודשת בין ה' ועמו, אנו קוראים כי יאשיהו עשה פסח גדול לכל העם: "ויעש יאשיהו בירושלים פסח לה' וישחטו הפסח בארבעה עשר לחדש הראשון... ולא נעשה פסח כמהו בישראל מימי שמואל הנביא וכל מלכי ישראל לא עשו כפסח אשר עשה יאשיהו והכהנים והלוים וכל יהודה וישראל הנמצא ויושבי ירושלים" (דבהי"ב לה, א; יח).

הפסח מודגש באופן מיוחד במקרה זה - כמו בפסח חזקיהו - מפני שזהו מאפיין נוסף של כריתת הברית בין ישראל לה'. דרך קרבן הפסח מצהיר על עצמו העם כי הוא מתקדש לשם ה', כי הוא אוכל את הקרבן במקום אכילת מזבח, והריהו כמקום בו שורה שכינה.