כמה "זיתים" יש ב"כזית"? / הרב חיים נבון

הבעיה - היחס בין שיעורי נפח לשיעורי אורך

בימינו משתמשים במערכת אחת לשיעורי אורך, שטח ונפח - מטר, מטר מרובע ומטר מעוקב. אצל חז"ל מדובר בשלוש מערכות שונות לחלוטין. אמנם, ישנם כמה מקומות בהם מתורגמים שיעורי האורך לשיעורי נפח. כך, למשל, בנוגע לשיעור מקווה:

" 'במים' - במי מקוה. 'את כל בשרו' - מים שכל גופו עולה בהן, וכמה הן - אמה על אמה ברום שלש אמות. ושיערו חכמים שיעור מי מקוה ארבעים סאה" (פסחים קט, ע"א-קט, ע"ב).

בעקבות הגמרא, נתן גם הרמב"ם (הלכות מקוואות ד, א) שיעור למקווה במידות נפח, וגם שיעור במידות אורך:

דין תורה שכל מים מכונסין טובלין בהן, שנאמר 'מקוה מים' - מכל מקום; והוא שיהיה בהן כדי להעלות בהן כדי טבילה לכל גוף האדם בבת אחת. שיערו חכמים אמה על אמה ברום שלש אמות, ושיעור זה הוא מחזיק מ' סאה מים.

במקום אחר (שם, ו, יג) נותן הרמב"ם שיעור נפח נוסף למידת המקווה - 5760 ביצים. בשלב מסוים, נתעוררה בעיה חריפה: החלו לשים לב שהחישוב על פי מידות האורך יוצא גדול בהרבה - למעשה, כפול - מן החישוב על פי מידות הנפח. כאשר מכפילים אמה על אמה ברום שלוש אמות, מקבלים תוצאה כפולה מהתוצאה המתקבלת כאשר מצרפים 5760 ביצים.

עמד על כך לראשונה התשב"ץ (שו"ת התשב"ץ, חלק ג, סימן לג): "...והדבר נראה לעין כי כשתשער המקווה באמות שלנו היום, ותכוון אותו למידת הביצים במקומות אלו, תמצא שהביצים הם קטנות מהשיעור הרבה". רבים אחרים עמדו על השאלה הזו בדורות הבאים[1].

גישת הצל"ח והחזו"א

גישה ראשונה לפתרון הבעיה היא גישתו של הצל"ח. בחידושיו לפסחים (קטז, ע"ב) הציע הצל"ח שתי הצעות, והכריע ביניהן:

...ועל כרחך שנשתנה בזמננו: או שהאגודלים נתגדלו והמה גדולים יותר מהאגודלים שהיו בימי התנאים, או שהביצים נתקטנו והמה בזמננו קטנים ממה שהיו בימי התנאים. וידוע שהדורות הולכים ומתמעטים, ואי אפשר שהאגודל שלנו גדול יותר מהאגודלים שהיו בימי חכמי הש"ס, ועל כרחך הביצים בזמננו נתמעטו.

בעל הצל"ח - הלא הוא ר' יחזקאל לנדא, בעל שו"ת נודע ביהודה - מציג בבהירות את שתי האפשרויות. נקודת המוצא למדידות היא שיעור הגוף האנושי ושיעור ביצי התרנגולת. ההלכה קובעת יחס מסוים שאמור להימצא ביניהם; כאשר אנו מגלים שהיחס הזה אינו נכון, מן הסתם יש לומר שהגוף האנושי גדל, או שביצי התרנגולת קטנו[2]. מסיבות מטאפיזיות, מעדיף הצל"ח את התפישה שהביצים קטנו; ומדובר, כאמור, בהעדפה מטאפיזית בלבד. לכן ראוי לדעתו להחמיר בשיעורי הנפח, ולשער פי שתיים מהביצים שבידינו.

מאוחר יותר פיתח ה"חזון איש" גישה זו[3]. לטענתו, במקרה של סתירה שנובעת משינוי הטבעים, כאשר אין בידינו מידה מוסמכת מדורות קודמים, יש לקחת כנקודת מוצא את שיעור האגודל, ולא את שיעור הביצה, משום שבתורה נזכרו שיעורי האורך ולא שיעורי הנפח. ובכל מקרה, לאחר שקבעו הנוב"י והגר"א את השיעור שנראה להם, הווי כאילו קבעו בי"ד הוראה לכל ישראל, ומעתה זוהי המידה שנקבעה לפי ראות עיני הדיין, שהיא המידה המחייבת.

עוד קבע החזו"א שיעורים מדויקים למידות האורך והנפח: אגודל הוא 2.4 ס"מ (ע"י מדידת רוחב אגודלו של אדם ממוצע), טפח הוא 9.6 ס"מ, ואמה היא 58 ס"מ. הגמ' בפסחים קט. קובעת שכביצה היא 10.8 אצבעות מעוקבות, ולכן שיעור כביצה הוא כ-100 סמ"ק.

גישת הגרא"ח נאה

הגרא"ח נאה[4] בחר באופציה השניה שהציג הצל"ח: הוא לקח כנקודת מוצא דווקא את שיעורי הנפח של ימינו. אמנם, הוא התקשה לטעון שהאגודלים גדלו, ולכן טען שקשה למדוד את האגודל, כי לא ברור האם מודדים במקום הרחב או במקום הצר. המידות לפי הגרא"ח נאה הן: אגודל - 2 ס"מ, טפח - 8 ס"מ, אמה - 48 ס"מ, כביצה - 57.6 סמ"ק. הגרא"ח נאה העדיף לנקוט בדרך זו, מכמה סיבות:

א. אף ששיטתו אינה מתיישבת עם האגודל הממוצע בימינו, היא מתיישבת עם חישוב של מידת אורך אחרת - האמה. לשיטת החזו"א, אמה היא, כאמור, 58 ס"מ. אף שהאגודל של החזו"א הוא האגודל הממוצע בימינו, האמה שלו ארוכה בהרבה מאמת ידו של האדם הממוצע. לעומת זאת, האמה של הגרא"ח נאה - 48 ס"מ - אכן היא אמת היד הממוצעת.

ב. עד כאן הנחנו שנקודת המוצא שלנו הן רק המידות הטבעיות הנתונות של גוף האדם וביצי התרנגולת. אך אין זה מדויק. הרמב"ם בפירוש המשניות (עדויות א, ב; כלים ב, ב; הקדמה למסכת מנחות) כתב שרביעית היא נפח של מים במשקל כ"ז דרהם. רביעית היא ביצה וחצי, ולכן ביצה היא קרוב ל-18 דרהם. הגרא"ח נאה טען שמטבע הדרהם עדיין ידוע ומוכר, ומשקלו 3.205 גרם, ואם כך ביצה היא נפח של כמות מים שמשקלה 57.6 גרם, היינו - 57.6 סמ"ק. זוהי ראיה חזקה ביותר לגישתו של הגרא"ח נאה, והחזו"א תירץ אותה בשתי דרכים: קודם כל, הרמב"ם נתן שיעור במשקל ולא בנפח, ולכן לשיעור שלו אין תוקף של פסק הלכתי מחייב, וממילא יש לאחרונים סמכות לקבוע שיעור אחר. ועוד, אולי הדרהם של הרמב"ם היה גדול יותר.

גישת הרב בניש

הרב ח"פ בניש[5] טען שאכן הדרהם לא השתנה הרבה במשך הדורות, אך בכל אופן ישנן ראיות ארכאולוגיות לכך שהיה שינוי כלשהו. הדרהם בזמן הרמב"ם היה כ-2.9 גרם, ולכן שיעור כביצה הוא כ-50 סמ"ק, אגודל הוא 1.9 ס"מ, טפח הוא 7.6 ס"מ, ואמה היא 46 ס"מ.

ראיות שני הצדדים

כבר הזכרנו כמה ראיות; נחזור עליהן בקצרה, ונוסיף עוד מספר ראיות. לא נסקור כאן את כל הראיות ואת כל התשובות עליהן, אלא רק את הראיות המרכזיות, ואת התשובות המרכזיות שניתנו עליהן. ראשית, ישנן הראיות המציאותיות, שהן - כאמור - נקודת המוצא. שיטתם של הצל"ח והחזו"א הולמת אכן את האגודל הממוצע בימינו. הגרא"ח נאה תירץ שאולי מודדים את האגודל במקום הצר (כנגד רוב שיטות הראשונים).

הרב פרופ' י"א גרינפלד הציע לחדש שמדידת האגודל היא בעוביו ולא ברוחבו[6]. עובי אגודל הוא אכן כ-2 ס"מ, ובזה מתיישבות כל המידות.

יתר על כן: כפי שציין גרינפילד, אמת המידה הטבעית המתבקשת היא עובי האגודל ולא רוחבו, כיוון שקל הרבה יותר להציב את עובי האגודל באמצע משטח. אך רבים התנגדו לו ודחו את דבריו[7].

מצד שני, כאמור לעיל, שיעור האמה הוא הוכחה גדולה לשיטת הגרא"ח נאה. שיעורו - 48 ס"מ - אכן הולם את אמת היד הממוצעת, בעוד שיעורו של החזו"א - 57.6 ס"מ - מופרז מאוד. החזו"א תירץ שאולי הפרופורציות של הגוף האנושי השתנו במהלך הדורות.

הוכחה מציאותית נוספת לגרא"ח נאה היא שיעור כביצה. הנוב"י טען, כאמור, ששיעור הביצים קטן לחצי. אין ספק שעמדה זו בעייתית מאוד, וגם אם נדחה את תירוציו של הגרא"ח נאה לאי-התאמת שיעור האגודל, לכאורה קל יותר לדבר על שינוי של 20% במידת האגודל, מאשר על שינוי של 50% במידת הביצה. אם נטען שדווקא מידות האורך הן היציבות, ושיעורי הנפח הם שהשתנו, אנו מעלים את רמת השינוי בחזקה משולשת.

באופן כללי, הנוב"י והחזו"א נסמכו על טענת שינוי הטבעים, וזו הנחת היסוד של שיטתם. דבריהם עומדים בסתירה מפורשת לדברי הגאונים, שכתבו שחכמים שיערו בפירות ובביצים, דווקא משום "שהם קיימים ואין משתנים" (האשכול, הלכות חלה, מהד' אלבק, עמ' 56)[8]. הנחת שינוי הטבעים היא הנחה בעייתית מאוד, בעיקר משום שצריך לבחון אותה במציאות. כבר החת"ס עמד על הבעייתיות הזו: "איך יצוייר בזמן קצר שינוי כזה דווקא בביצים, ולא בשיעורים ולא בקמח ובאדם?!" (שו"ת חת"ס או"ח סי' קכ"ז). בימינו, יש לנו כלים מדעיים שמאפשרים לנו לבחון את טענות שינוי הטבעים.

כפי שציין פרופ' א"י גרינפילד, לפי החזו"א הפרופורציות של הגוף האנושי השתנו, כאשר, למשל, פעם האמה הייתה ארוכה יותר, כך שידיו של האדם הגיעו עד מתחת לברכיו. בשלדים הרבים שנמצאו אין כל עדות לשינוי כזה. גרינפילד טען עוד, על פי מידות המשכן והוכחות הלכתיות וארכאולוגיות נוספות, שבזמן מתן תורה נפח הביצה היה 44.9 סמ"ק, ואורך אמה היה 44.2 סמ"ק[9].

ישנן ראיות מציאותיות נוספות לדברי הגרא"ח נאה. הגמ' קובעת שרוחב הרגל הוא טפח[10], ובמציאות אין בד"כ ברוחב כף הרגל יותר מ-8 ס"מ. החתם-סופר (סימן קכ"ז) הזכיר את המעשה בהלל, שהיה כורך פסח מצה ומרור ואוכלן כאחד, וציין שג' כזיתים בשיעור הנוב"י "אין בית הבליעה בעולם מחזיק בשום אופן, אפילו מרוסק"[11]. הביה"ל (סי' רע"א ד"ה של רביעית) העלה קושיה חמורה נוספת על שיטת הנוב"י: הגמ' קובעת ששיעור מלוא לוגמיו של אדם בינוני הוא פחות מרביעית הלוג, היינו - פחות מביצה וחצי (יומא פ, ע"א; רמב"ם, הלכות שביתת עשור ב, א). לפי הנוב"י, שהביצים שלנו קטנות ב-50%, הרי שמלוא לוגמיו של אדם בינוני היה צריך להיות פחות משלוש ביצים שלנו. למעשה, מלוא לוגמיו הוא כביצה אחת שלנו.

עוד ראיה גדולה לשיטת הגרא"ח נאה היא המידה שמזכיר הרמב"ם, וכבר כתבנו איך מנסה החזו"א לדחות את הראיה הזו.

שיעור כזית

כזית מול כביצה

בגמ' לא מפורש היחס בין שיעור כזית לשאר שיעורי הנפח או האורך, אך הראשונים למדו על גודלו של שיעור כזית מתוך השוואת שתי סוגיות.

בכריתות יד, ע"א נאמר: "...דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים", וביומא פ, ע"א נאמר ש"אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת". בתוספות (עירובין פ, ע"א ד"ה חלקו) משמע שלמדו מכאן שכזית הוא חצי מכביצה.

אמנם, ברמב"ם לא משמע כך. הרמב"ם כתב שכגרוגרת היא שליש ביצה (הלכות שבת ח, ה), ובגמרא משמע שכזית קטן מכגרוגרת (שבת צא, ע"א); ומכאן שלדעת הרמב"ם כזית הוא פחות משליש כביצה. אמנם, אם אכן זו דעת הרמב"ם, קשה עליו מדוע הגמ' בכריתות יד. כתבה שבית הבליעה אינו מחזיק יותר משני זיתים, שהרי בית הבליעה מחזיק יותר משלושה זיתים! ה"מגן אברהם" (או"ח תפו, א) תירץ שאולי לשיטת הרמב"ם כזית גדול מכגרוגרת, ומסביר בגמרא בשבת צא, ע"א ששם מדובר בזית קטן; ואז אין מחלוקת בין הרמב"ם לבין התוס'. בעל הישועות-יעקב (או"ח, סימן שא) טען שלדעת הרמב"ם יש מחלוקת סוגיות, והוא פסק כנגד הגמרא בכריתות. הגר"א (או"ח תפ"ו) תירץ שכזית הוא שליש של ביצה בקליפתה, וחצי ביצה בלא קליפתה. וצ"ע, שקשה לומר שקליפת הביצה היא שליש מנפח הביצה.

בעלי התוספות עצמם תוקפים בעיה זו מכיוון אחר (יומא פ, ע"ב תוד"ה ושיערו). בגמרא (עירובין פ, ע"ב) נאמר ששיעור מזון שתי סעודות הוא י"ח גרוגרות. ונחלקו הראשונים כמה הוא שיעור שתי סעודות. לדעת הטור (או"ח תט) מדובר בשמונה ביצים, ולפי זה כגרוגרת היא 4/9 ביצה. לדעת הרמב"ם (עירובין א, ט) מדובר בשש ביצים, ואז שיעור כגרוגרת הוא שליש ביצה. התוספות מקשים שאם נבין שכגרוגרת היא בערך שליש כביצה, כזית הוא פחות משליש כביצה, ואז חוזרת הקושיה שהזכרנו, שמהגמ' בכריתות עולה שכזית הוא חצי כביצה. ותירץ ר"י שאכן כגרוגרת היא יותר משליש כביצה. ור"ת תירץ שזיתים הם קשים ויש להם גרעין, ולכן אינם נמעכים בבית הבליעה, ומשום כך בית הבליעה אינו מחזיק יותר משני זיתים, אף שמבחינת נפחם כשלעצמו היה אפשר להכניס יותר. תירוץ זה מיישב את הקושיה על הרמב"ם, כיוון שהוא מסביר שגם הגמ' בכריתות מודה שכזית הוא פחות משליש כביצה. אך צע"ג בתירוץ תמוה זה, וכבר עמד על כך ר"י שם: שיעור כזית אינו מתייחס דווקא לזיתים, והגמ' בכריתות מדברת על שני כזיתים של בשר, ולא על שני זיתים ממש[12].

הרשב"א (משמרת הבית צו, ע"א) כתב שכזית הוא פחות מרבע ביצה. הוא הולך כשיטת הרמב"ם, שהרי הרמב"ם לא כתב במישרין כמה הוא כזית, אלא בגמרא משמע שכזית הוא פחות מכגרוגרת, והרמב"ם כתב שכגרוגרת היא כשליש ביצה; והרשב"א נתן מידה מדויקת יותר לכזית - פחות מרבע כביצה.

שיעור כזית בסמ"ק

לאור הנאמר לעיל, ובהתחשב בכך שאם כזית שליש ביצה מדובר בביצה בקליפתה, ואם כזית חצי ביצה מדובר על ביצה מקולפת[13], מתקבלים השיעורים הבאים: לשיטת הגרא"ח נאה - 27 סמ"ק, ולפי מדידתו של הרב ח"פ בניש את שיעורי הדרהם של הרמב"ם - 22.5 סמ"ק (חצי ביצה), או 17.3 סמ"ק (שליש ביצה); לדעת החזו"א - 50 סמ"ק, או 33 סמ"ק.

השיעור ההלכתי והמציאות

אמנם, ישנה כאן בעיה חריפה בנוגע להתאמת השיעור ההלכתי למציאות. כאמור, לדעת החזו"א הביצים קטנו בחצי. אך בזיתים הבעיה חריפה יותר: גם שיעור כזית המתקבל לפי אומדנו של הגרא"ח נאה גדול בהרבה מהזית של ימינו. כלומר: הזית שלנו קטן הרבה יותר מחצי ביצה. לפי אומדן של מומחים, זית ממוצע בזמננו נפחו כ-3 סמ"ק בלבד![14]. ואם כן, גם לפי הגרא"ח נאה לכאורה ניאלץ להשתמש בנימוק של השתנות הטבעים, ולפי החזו"א נאמר שאכן הזיתים שלנו נתקטנו יותר מהביצים; הזיתים קטנו עד פי חמש עשרה מגודלם המקורי!

ה"חתם סופר" (או"ח קכ"ז) כתב שלעניין שיעור אכילה אנו הולכים אחרי כזית של זמננו[15]. יש שנימקו זאת בטענה שהשיעורים ניתנו לפי הפירות של כל דור ודור. ויש שיישבו זאת עם דעת הנוב"י והחזו"א, שטענו שאין הולכים אחרי הביצים של זמננו; וכתבו בביאורם, שזאת רק משום שיש סתירה בין שיעורי הביצה והאגודל, שחז"ל נתנו לנו תרגום מדויק שלהם, ולכן לעניין מקווה וכו' הולכים אחרי האגודל; בעוד שיעור כזית אינו תלוי כלל בשיעורי האורך[16].

לשיטות אלו, אף שטוענות שיש ללכת אחרי הזית של ימינו, עדיין יש לומר שנשתנו בזה הטבעים; אך מבחינה מציאותית קשה מאוד לומר שנשתנה גודלו של הזית עד כדי כך. כאמור לעיל, הגאונים טענו שחכמים שיערו דווקא בביצים ובפירות, משום שאלו אינם עומדים להשתנות. ד"ר מ' כסלו הביא ראיות מציאותיות לכך שהזית לא השתנה בצורה משמעותית. הגמ' קובעת שרביעית יין שמתייבשת הופכת לכזית מוצק (שבת עז, ע"א).

למעשה, חישוב מדעי מגלה כי החומר המוצק ברביעית יין הוא כ-4.3 סמ"ק - קרוב לשיעור זית ממוצע של ימינו. ועוד: גרעיני הזיתים שנמצאו במצדה מתקופת המשנה גודלם זהה לגרעיני הזיתים של ימינו (כסלו, שם), וקשה לומר שהיחס בין הפרי לגרעינו השתנה.

לכאורה ההצעה שהזית הוא הזית של ימינו ולא נשתנה, היא סבירה והגיונית מאוד. אמנם, הצעה זו נסתרת לכאורה מהגמ' בכריתות יד., שם נאמר שבית הבליעה אינו מחזיק יותר משני זיתים. אך גמ' זו קשה לכל הצועדים בדרכו של הרמב"ם, והתירוצים שהזכרנו לרמב"ם יועילו גם לשיטה זו: התירוצים המרכזיים הם שיש כאן מחלוקת סוגיות, או שמדובר דווקא בחומר קשה כמו זיתים או בשר.

יש להעיר עוד, שהטענה שיש לשער כזית בזית ממוצע של ימינו אינה מתנגשת עם שיטת הרמב"ם. הרמב"ם לא התייחס כלל במישרין לשיעור כזית, ומפסקיו למדנו רק שכזית הוא פחות משליש כביצה. ברור שגם השיטה המוצעת כאן עונה על תנאי זה.

אמנם, הלכה למעשה אין לנו אלא דבריהם של גדולי פוסקי ימינו, שאת מימיהם אנו שותים.