הבן השונה במשפחה – עיון בסיפורי האבות / ד"ר טוביה פרי[*]

ההתמודדות עם בן שונה במשפחה היא בעיה המעסיקה משפחות מודרניות רבות וכנראה העסיקה את האדם בכל הדורות. בשאלה אם השונות של הבן היא תוצאה של תכונות מולדות בלבד או תוצאה של תהליכי הגידול של הילד, אין עמדה חד משמעית בספר בראשית. מחד ישנם רמזים לתפישה של תכונות אופי המופיעות מלידה כמו עשו הנולד אדמוני ומכוסה אדרת שיער והופך לאיש ציד ואיש שדה. לעיתים התכונות נקבעות אף לפני הלידה כמו בנבואה העתידית על ישמעאל "והוא יהיה פרא אדם...". מאידך ניתן לתפוש את התפתחותם השונה של יעקב ועשו כתוצאה של תהליך חינוכי התפתחותי המתרחש בבית ההורים. יתכן גם שישנה אינטראקציה בין התכונות המולדות והתייחסות ההורים. כך למשל תפש רש"ר הירש את בעיית חינוכם של יעקב ועשו[1].

בפרק זה נעסוק בשאלת ההתמודדות עם הבן השונה במשפחה כאשר כבר ברור שתכונותיהם של הבנים שונות ובעייתיות במשפחה. בכל אחת ממשפחות האבות הייתה בעיה כזו ונראה כיצד מספרת התורה על דרכי ההתמודדות עמה. לאברהם ושרה היה את ישמעאל, ליצחק ורבקה היה את עשו ויעקב בעל המשפחה הגדולה נאלץ להתמודד עם ראובן ועם שמעון ולוי ועם ייחודו של יוסף. כל אחד מסיפורי האבות מציג דרך התמודדות ייחודית עם יתרונותיה וחסרונותיה. ננסה להתמודד גם עם השאלה האם מכוונת התורה ואולי אף מצווה לדרך אחת הרצויה יותר מן האחרות.

אברהם

עוד לפני לידתו של ישמעאל מתבשרת הגר על ידי המלאך:

וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכּל וְיַד כּל בּוֹ וְעַל-פְּנֵי כָל-אֶחָיו יִשְׁכּן (פרק טז, יב)

ולאחר גירושו מן הבית הכתוב מספר עליו:

וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת-הַנַּעַר וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רבֶה קַשָּׁת (פרק כא, כ)

הילד שייוולד עתיד להיות פרא אדם. משמעות הביטוי כנראה קשורה ל"פרא" – בעל החיים המדברי. בעל חיים המשתלב היטב במדבר וקשה לבייתו[2]. הוא יהיה חזק פיזית, שוחר ריב ומדון אשר ידו בכל ויד כל בו. כאשר הוא מתבגר הוא בוחר לו מקצוע התואם את תכונותיו והופך לרובה קשת, אדם העוסק בצייד או בלחימה.

עם זאת נראה גם שיהיו לו תכונות של מנהיגות והוא "ישכון" על פני אחיו. וכך נראה גם מן הפסוק המובא בסוף פרשת חיי שרה:

וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד-שׁוּר אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי מִצְרַיִם בּאֲכָה אַשּׁוּרָה עַל-פְּנֵי כָל-אֶחָיו נָפָל (פרק כה, יח)

הביטוי "נפל" נראה כמקביל לביטוי "ישכן" המופיע בפרק טז'. יתכן והוא קשור לריבוי מספרי אך יתכן שהוא מציין גם שליטה כתרגומו של אונקלוס "שרא" במובן של שררה. אין זה פשוט לגדל נער עם התכונות המתוארות. הקושי מחריף והולך בעת שנולד אחיו יצחק. הנערים מתחילים להתבגר ושרה רואה את ישמעאל "מצחק":

וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת- בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק: (בראשית פרק כא, ט)

מה מעשיו כאשר הוא "מצחק"? המקרא לא מבהיר באופן מפורש אולם הוא רומז במקומות אחרים. רש"י מביא שלושה פירושים:

מצחק, לשון ע"א כמו שנא' (שמות לב) ויקומו לצחק, ד"א לשון גילוי עריות כמה דתימא לצחק בי, ד"א ל' רציחה כמה דתימא (ש"ב ב) יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו וגו': (רש"י פסוק ט)

דבריו של רש"י מסתמכים על דברי המדרש בבראשית רבה:

"ותרא שרה" וגו'. אין מצחק אלא גלוי עריות היך מד"א (שם לט) בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי מלמד שהיתה אמנו שרה רואה אותו לישמעאל מכביש גנות וצד נשי אנשים ומענה אותן תני רבי ישמעאל אומר אין הלשון הזה של צחוק אלא עבודת כוכבים שנאמר (שמות לב) וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל בונה בימוסיות וצד חגבים ומקריב עליהם רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר אין הלשון הזה צחוק אלא לשון שפיכות דמים היך מה דאת אמר (שמואל ב ב) יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו רבי עזריה משום רבי לוי אמר אמר ליה ישמעאל ליצחק נלך ונראה חלקינו בשדה והיה ישמעאל נוטל קשת וחצים ומורה כלפי יצחק ועושה עצמו כאילו מצחק (מדרש רבה בראשית פרשה נג)

לפי הפירוש הראשון ישמעאל עוסק בעריות והוא נסמך על הביטוי של אשת פוטיפר על העבד העברי שמנסה "לצחק" בה. ביטוי דומה בהקשר חיובי אך קרוב במשמעותו למיניות מופיע אצל יצחק הנראה על ידי אבימלך "מצחק" את רבקה אשתו.

וַיְהִי כִּי-אָרְכוּ-לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ (בראשית פרק כו, ח)

הפירוש השני רואה את ישמעאל עוסק בעבודה זרה בהסתמכו על הפסוק המתאר את העם קם "לצחק" לפני העגל. הפירוש השלישי סבור שישמעאל משחק במשחקים מסוכנים, משחקי לחימה הקשורים לשפיכות דמים ואולי אף מאיים על חייו של יצחק כהתחלה של מאבק הירושה על נחלתו של אברהם אביהם בארץ ישראל.

כיצד ניתן לגדל באותו הבית את יצחק המיועד להיות מאבות האומה עם נער מתבגר שהתנהגותו הקשה כוללת את החטאים החמורים ביותר גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים?

את היוזמה נוטלת כאן שרה והיא מציעה להרחיק מן הבית את הגר ואת ישמעאל יחדיו.

וַתּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזּאת וְאֶת-בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזּאת עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק: וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדת בְּנוֹ: וַיּאמֶר אֱלֹהִים אֶל- אַבְרָהָם אַל-יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל-הַנַּעַר וְעַל- אֲמָתֶךָ כּל אֲשֶׁר תּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע: (פרק כא, י-יב)

אברהם מתקשה לקבל את הצעתה של שרה ובעיניו ישמעאל אינו "בן האמה" אלא "בנו" והוא מתקשה להרחיקו מן הבית. אולם הקב"ה עצמו פונה אל אברהם ומורה לו לשמוע בקולה של שרה. לדעת שרה אין דרך לשמור על דרך החינוך של יצחק אלא באמצעות הרחקתו של הבן הבעייתי. היא לא רואה כנראה אפשרות לשנות את התנהגותו של ישמעאל. לדעתה התנהגותו נובעת באופן עמוק מתכונותיו ואין ברירה, אלא להרחיקו מן הבית.

ישמעאל מורחק מן הבית ויצחק אמנם מתפתח כראוי כירא אלוקים. נראה שדרכם החינוכית של שרה ואברהם מצליחה. עם זאת, המקרא בדרכו, מרמז גם לכך ששיטת ההתמודדות של שרה עם הבן השונה אינה פטורה ממחיר חינוכי לא פשוט.

וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל-יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת-מַחֲלַת בַּת-יִשְׁמָעֵאל בֶּן-אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל-נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה. וַיֵּצֵא יַעֲקב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה (בראשית פרק כח, ט)

עֵשָׂו לָקַח אֶת-נָשָׁיו מִבְּנוֹת כְּנָעַן אֶת-עָדָה בַּת-אֵילוֹן הַחִתִּי וְאֶת-אָהֳלִיבָמָה בַּת-עֲנָה בַּת-צִבְעוֹן הַחִוִּי. וְאֶת-בָּשְׂמַת בַּת-יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת (פרק לו, ב-ג)

וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל-לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה ארְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נשְׂאִים נְכאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה. וַיּאמֶר יְהוּדָה אֶל-אֶחָיו מַה-בֶּצַע כִּי נַהֲרג אֶת-אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת-דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל-תְּהִי-בוֹ כִּי-אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו (בראשית לז, כה-כז)

אנו מוצאים אם כן שישמעאל מוזכר בספר בראשית בשני אירועים נוספים. האחד, נישואיו של עשו עם בשמת או עם מחלת בת ישמעאל. נישואים אלה באו לאחר שהוא חש נבגד עם מסירת הברכות ליעקב ושליחתו של יעקב לפדן ארם בברכתו של יצחק. באירוע השני נזכרים הישמעאלים כאשר האחים מנסים לפגוע ביוסף והוא נמכר לבסוף לשיירת הישמעאלים היורדת למצרים.

הכתוב מרמז בכך שהבן המורחק אינו "נעלם". הוא יוצר לו תת תרבות משלו המוסיפה להתקיים מחוץ למסגרת המשפחה והעם. תת תרבות זו הופכת להיות ה"כתובת" שאליה מתנקזים המורחקים מן המשפחה בהמשך והם גם הופכים למקור לכאב, לקושי ולאיום על עם ישראל בדורות שיבואו. מי כדורנו מודע לכך שלהרחקתו של ישמעאל היו השלכות ארוכות טווח לאלפי שנים ועד לימינו אנו משלמים אולי את תוצאותיה של אותה הרחקה קדומה של הבן.

לסיפור הרחקתם של הגר וישמעאל עוד נשוב בהמשך המאמר.

יצחק

וַיִּתְרצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתּאמֶר אִם-כֵּן לָמָּה זֶּה אָנכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת-יְהוָֹה. וַיּאמֶר יְהוָה לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאם מִלְאם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבד צָעִיר. וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָה. וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו. וְאַחֲרֵי-כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקב וְיִצְחָק בֶּן-שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אתָם. וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ ידֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקב אִישׁ תָּם ישֵׁב אהָלִים. וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו כִּי-צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אהֶבֶת אֶת-יַעֲקב [בראשית כה].

בראשיתה של פרשת תולדות מספרת לנו התורה את סיפור לידתם של עשו וישמעאל. הבנים שונים זה מזה ואי שקט שורר ביניהם כבר מרחם אמם. הבכור, עשו, נולד אדמוני, עטוי באדרת שיער והוא מתפתח להיות איש ציד איש שדה. בשפתינו יתכן והיינו מתארים את אופיו כ"ג'ינג'י". חז"ל ראו בביטוי אדמוני רמז לדם ולשפיכות דמים שתאפיין את זרעו של עשו. ניראה שהוא היה ילד פיזי מאד, עם תכונות של ציד – תוקפנות, חוזק אולי אף ערמה. ילד או נער שמבלה את שעותיו בשדות הפתוחים. לעומתו יעקב נולד כנראה חלש יותר פיזית, תמים ואוהב לבלות את זמנו בתוך הבית או בבית המדרש עם ספריו ולימודיו. שוב אנו פוגשים את המשפחה של אבותינו שבה בן אחד הולך בתלם בעוד אחיו הוא שונה ובעייתי לדרכה של המשפחה.

על פני הדברים נראה שיעקב הוא הבן הראוי להמשיך את השושלת ולבנות את עם ישראל. כך אמנם סבורה רבקה והיא אוהבת את יעקב. יצחק לעומתה אוהב את עשו "כי ציד בפיו". חז"ל ראו במידה רבה בפסוק זה רמז לערמתו של עשו שהיה מרמה את אביו בכך ששאל אותו שאלות הלכתיות המעידות כביכול על הקפדה הלכתית מרובה "אבא היאך מעשרין את המלח ואת התבן"[3]. אחרים סברו שהציד הנו בשר הצייד של עשו שהיה נאכל בפיו של יצחק ולכן אהבו[4]. אולם, יתכן גם פירוש נוסף. הביטוי "ויצחק אוהב את עשו" יתכן ואינו מתאר מצב אלא הביטוי "אוהב" הוא פועל, היינו, שיצחק בפועל עשה מעשים של אהבה כלפי עשו. יצחק שרואה שהם ניזונים מצִדו של עשו סבור שאין אפשרות לבנות את בית יעקב רק עם יעקב יושב האוהלים. המשפחה זקוקה לכישורי הציד של עשו כדי ל"אכול". יתכן ויצחק "אוהב" בפועל ומקרב את עשו למרות שונותו מתוך הכרה בחשיבות קיומו למבנה המשפחה. גישתו של יצחק תבוא לידי ביטוי מוחשי יותר בסיפור המרכזי בפרשת תולדות, בסיפור הברכות.

פרשת הברכות זכורה לנו בדרך כלל כסיפור טעותו של האב הזקן והעיור "יצחק" המבקש בטעותו ומתוך חוסר יכולתו לראות נכוחה את מעשי בנו הבכור, לברך את עשו. רק תושייתה של אימנו רבקה היא זו שמצילה אותו מן הטעות ומביאה את הברכות למי שראוי היה להן מלכתחילה, ליעקב. אולם המקרא שוב מרמז לנו בדרכו שראייה זו של סיפור המעשה אינה פשוטה. פעמים רבות המקרא מרמז לנו דברים באמצעות סיפור התוצאות של המעשים בהמשך. והנה מתברר שלמעשה נטילת הברכות מעשיו היו תוצאות קשות לדורות. לא רק שנאתו של עשו לישראל לדורות היא המחיר. יעקב נאלץ לנטוש את בית אביו למשך עשרים ושתים שנים ולדעת חז"ל הוא שילם על כך בעשרים ושתים שנות צער של היעדרותו של יוסף שבהם לא זכה לראות את בנו האהוב. יעקב שברח אל לבן לאחר שרימה את אחיו מרומה על ידי לבן ומקבל את לאה תחת רחל ונאלץ לשאת שתי נשים. בין בניו ישרור מתח מתמיד שיתבטא בין השאר בשנאת יוסף ומכירתו למצרים. וכאשר יבואו האחים אל אביהם יאמרו לו "הכר נא הכתונת בנך היא?" והמקרא יזכיר לנו בכך את מעשיו של יעקב אשר גרם ליצחק שלא להכירו. ולאורך הדורות הפיצול של הממלכה בין אפרים ויהודה גם הוא יהיה מעין תוצאה רחוקה של אותו מעשה של יעקב בהנחייתה של רבקה אמנו. תוצאות קשות אלה של נטילת הברכות והטעייתו של יצחק מעידות על האפשרות שלפחות התורה אינה רואה באופן חיובי לגמרי את המעשה.

עיון נוסף בנוסח ברכותיו של יצחק לעשו וליעקב מעורר גם הוא שאלות על הראייה הפשוטה של הפרשה. יצחק מברך את יעקב פעמיים. פעם אחת כאשר הוא נותן לו את הברכה שיועדה לעשו ובפעם השניה הוא מברכו לפני צאתו לפדן ארם. עשו מקבל ברכה אחרת לאחר שהוא מתחנן אל אביו ואומר: "הלא אצלת לי ברכה" (כז, לז)

ברכת יצחק ליעקב

וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק-לוֹ וַיָּרַח אֶת-רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ יְהוָֹה. וְיִתֶּן-לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרב דָּגָן וְתִירשׁ. יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ ארֲרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ.

ברכת יצחק לעשו

וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו וַיּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל. וְעַל-חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת-אָחִיךָ תַּעֲבד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ.

ברכת יצחק ליעקב (2)

וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל-יַעֲקב וַיְבָרֶךְ אתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיּאמֶר לוֹ לֹא-תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן. קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח-לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּך. וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים. וְיִתֶּן-לְךָ אֶת-בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת-אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר-נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם.

עיון בנוסח הברכות מראה שהברכה החשובה ביותר היא הברכה השלישית. זו הברכה הניתנת ליעקב לפני צאתו מן הארץ, ברכת הזרע - "וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּך", וברכת הארץ – "וְיִתֶּן-לְךָ אֶת-בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת-אֶרֶץ מְגֻרֶיך". זו הברכה שקיבל אברהם מאת הקב"ה בברית בין הבתרים והיא הברכה שיצחק מעביר ליעקב. לברכות אלה, ברכת הזרע וברכת הארץ אין זכר בברכה שיועדה לעשו ונראה שיצחק אבינו שמר אותה מראש וייעד אותה ליעקב בנו שאותו הוא ראה כממשיך המרכזי של דרכו שלו ודרכו של אברהם אביו. לעשו יועדה ברכה של עושר ושלטון וברכה זו קיבל יעקב בערמה אולם גם היא הוגבלה לבסוף בברכה לעשו לתקופות שבהן עשו לא ימרוד ויפרוק את עולו של יעקב. כפי שאנו כבר יודעים מן ההיסטוריה של אלפי השנים מאז, ברובו המוחלט של הזמן לא אנו, בני יעקב, היינו השולטים אלה להפך.

נראה אם כן שיצחק, האב הזקן והעיור, הבין את המצב לאשורו יותר מן הנראה בפשטות אלא שכוונה אחרת ודרך אחרת הייתה במעשיו.

דרכו של יצחק

ויאהב יצחק את עשו, וכי לא היה אבינו יצחק יודע במעשה עשו שהן כעורין? והכתוב אומר הלא משנאיך ד' אשנא. ומפני מה אהבו? אלא שהיה בפניו בלבד כדי לקרבו ולמשכו. שהרי קל וחומר אם כשהוא אוהבו מעשיו מקולקלין, אלו שנאו ורחקו על אחת כמה וכמה. ואמרו רבותינו לעולם תהא ימין מקרבת ושמאל דוחה. (מדרש הגדול)

המדרש כאן סבור שיצחק יודע גם יודע במעשיו של עשו אלא שיש כוונה במעשי יצחק. הוא מתכוון לקרב את בנו הבעייתי. הוא יודע שאין הדבר פשוט אלא שללא הקירוב הזה התוצאה עלולה להיות קשה אף יותר. לכן נוקט יצחק בצעדים חינוכיים בניסיון לקרב את הבן השונה. הוא יודע שהבן שהוא איש ציד ואיש שדה אדמוני לא יוכל לשבת באוהלי בית המדרש והוא מנסה למצוא דרך להתקרב ולקרב את הבן.

וַיְהִי כִּי-זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאת וַיִּקְרָא אֶת-עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדל וַיּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי. וַיּאמֶר הִנֵּה-נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי. וְעַתָּה שָׂא-נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד. וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת.

יצחק פונה אל הבן ומבקש ממנו לעשות משהו עבורו בכשרונותיו ובכישוריו כציד. המקרא מציין שעשו לא היה סתם ציד אלא "יודע צייד" כנראה איש מקצוע מעולה בתחומו. ויצחק אומר "צודה לי" "נא", עשה זאת עבורי, הדבר חשוב לי.

הבא לי ציד "אשר אהבתי" ואז מתוך אהבתי אליך והתרגשותי אברך אותך. יצחק מראה לעשו את הערכתו למקצועיותו וליכולותיו, את התעניינותו המפורטת בכלים הנחוצים לציד "תלייך וקשתך" ואת ההנאה שבנו יכול לגרום לו בהביאו לו את הציד.

יצחק מציב כאן דרך חינוכית שונה מן הדרך שהוצבה על ידי אברהם ושרה ואומצה כנראה גם בידי רבקה. יצחק סבור שניתן לקרב את הבן השונה לתת לו תפקיד חשוב ומשמעותי בבית ולשלבו במשפחה. לפי ראייה זו "ויצחק אוהב את עשו" משמעותו במובן של פועל. יצחק פועל ומראה אהבה לעשו מתוך כוונה לשומרו בתוך המשפחה.

דרכו החינוכית של יצחק, כך רומזת התורה, מצליחה במידה מסוימת. אנו מוצאים את עשו בדברו אל יצחק אביו שהוא פונה אליו בדרך של כבוד בגוף שלישי.

וַיַּעַשׂ גַּם-הוּא מַטְעַמִּים וַיָּבֵא לְאָבִיו וַיּאמֶר לְאָבִיו יָקֻם אָבִי וְיאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ בַּעֲבֻר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁך: (בראשית כז, לא)

פניה זו של עשו מודגשת על רקע צורת הדיבור של יעקב אל אביו המוזכרת לפני כן ובה הוא פונה אל אביו בגוף שני[5]:

וַיּאמֶר יַעֲקב אֶל-אָבִיו אָנכִי עֵשָׂו בְּכרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם-נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ. (בראשית כז, יט)

גם כאשר עשו זועם על יעקב בגלל נטילת ברכתו ותוך שהוא זומם להרגו, הוא עדיין זוכר לשמור על כבודו של אביו ומתכנן לפגוע בו רק אחרי מותו של אביו.

וַיִּשְׂטם עֵשָׂו אֶת-יַעֲקב עַל-הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת-יַעֲקב אָחִי: (בראשית כז, מא)

ר' שמעון בן גמליאל במדרש רבה מציין גם הוא את הכבוד הרב שנהג עשו באביו. בגדי החמודות שנתנה רבקה ליעקב הם הבגדים המיוחדים של עשו לכבודו של אביו והם הבגדים שהיו "אתה בבית" באותה השעה. נראה שגם המדרש הבין מפסוקי המקרא שעשו נהג כבוד מיוחד באביו.

"אשר אתה בבית" שבהן היה משמש את אביו. אר"ש בן גמליאל כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששמש עשו את אביו. אני בשעה שהייתי משמש את אבא הייתי משמשו בבגדים מלוכלכין ובשעה שהייתי יוצא לדרך הייתי יוצא בבגדים נקיים. אבל עשו בשעה שהיה משמש את אביו לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות. אמר אין כבודו של אבא להיות משמשו אלא בבגדי מלכות. הה"ד אשר אתה בבית (מדרש רבה, בראשית פרשה סה)

דרכו של יצחק המנסה דווקא לקרב את הבן השונה היא כנראה חלק מתפיסה רחבה יותר של יצחק המנסה לאחות את הקרעים במשפחה. דרך זו נרמזת במקרא בפרשה קודמת, ביחס של יצחק להגר אמו של ישמעאל.

בסיפורה של הגר מוזכר שם מקום ייחודי, "באר לחי רואי":

וַתִּקְרָא שֵׁם-יְהוָֹה הַדּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי ראִי. עַל-כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי ראִי הִנֵּה בֵין-קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד (טז,יג)

שם המקום הזה מוזכר שוב בעת שרבקה מובאת ליצחק לאשה:

וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי ראִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב (כד, סב)

מבוא באר לחי ראי, שהלך להביא הגר לאברהם אביו שישאנה (ב"ר): (רש"י שם)

דברי רש"י נסמכים על המדרש:

ויצחק בא מבוא. אתא ממיתא ולהיכן הלך? באר לחי רואי הלך להביא את הגר. אותה שישבה על הבאר ואמרה לחי העולמים ראה בעלבוני (ב"ר פרשה ס)

המדרש כאן ובמקומות נוספים מסתמך על שם המקום כדי ללמוד שיצחק ניסה להחזיר את הקשר שבין אברהם אביו והגר והלך להביאה בחזרה לאחר מות אמו. שם המקום הזה מוזכר פעם נוספת ואחרונה לאחר מותו של אברהם. יצחק הולך לשבת בבאר לחי ראי והכתוב מזכיר זאת בדיוק לפני שהוא ממשיך ומספר על משפחתו של ישמעאל.

וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם-בְּאֵר לַחַי ראִי: וְאֵלֶּה תּלְדת יִשְׁמָעֵאל בֶּן-אַבְרָהָם אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם (בראשית כה, יא-יב)

יתכן וסמיכות זו גם היא מרמזת על ניסיונו של יצחק לאחות את הקרע בבית אביו ונכונותו אף ללכת ולשהות בסמיכות למקומו של ישמעאל מתוך ניסיון לקרבו לבית אביו.

רואים אנו כאן שגישתו של יצחק לעשו בנו וניסיונו לקרבו ולמנוע קרע בביתו הוא מגמה המאפיינת את יצחק מימים ימימה וכך הוא נהג כבר בניסיונותיו להתמודד עם הקרע בבית אביו אברהם. לגישה זו ה"חרדה הגדולה" שבה מגיב יעקב כאשר עשו מגיע אליו והוא נוכח שנתן את הברכה ליעקב אינה מבטאת את דאגתו שמא זכה יעקב בברכה החשובה אותה הוא ייעד לעשו. כבר ראינו מניתוח תוכן הברכות שיצחק ייעד את ברכת הזרע וברכת הארץ שניתנו לאברהם, ליעקב בנו. כך הוא תכנן מראש וכך אמנם הוא עושה לפני נסיעתו של יעקב ללבן. החרדה שתוקפת אותו קשורה למה שנעשה לעשו. תכניתו של יצחק לקרבו דרך הברכה החומרית וברכת השלטון נכשלה והוא חרד מפני הקרע ההולך ומתרחש במשפחתו שלו לאחר שעשו יחוש שקופח שוב ואחיו הצעיר הועדף על פניו.

בסיכום הדברים: מוצאים אנו שליצחק גישה שיטתית שבה הוא מנסה בכל יכולתו למנוע קרע במשפחה והרחקה של הבן השונה. יצחק יודע היטב את מצב הבנים לאשורו אולם הוא מבכר לנסות ולקרב את הבן השונה דרך התעניינות בתחומי העיסוק שלו, מתן חשיבות להם וגם נתינה של חלק משמעותי מן הברכה לבן השונה. הכל כדי לשמר את אחדות המשפחה.

יעקב

יעקב אבינו האב למשפחה הגדולה של שנים עשר השבטים נאלץ גם הוא כקודמיו להתמודד עם בנים שונים. יוסף חריג לכיוון החיובי. הן בכשרונותיו הנדירים הבאים לידי ביטוי בעלייתו ה"מטאורית" לגדולה בכל מקום אליו הוא מגיע, והן במידותיו ובהתנהגותו המוסרית. ראובן הוא "פחז כמים" ושמעון ולוי בקנאותם מסבכים אותו בפרשת שכם. יהודה בולט במנהיגותו והפערים בין בני רחל ולאה ובין בני השפחות מוסיפים לקושי.

למרות מודעותנו למורכבות של ניהול המשפחה הגדולה, נוהג יעקב בהרבה מן הפרשיות בצורה שקשה לנו מאד להבינה. ראשית, ביחסו ליוסף.

א וַיֵּשֶׁב יַעֲקב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: ב אֵלֶּה תּלְדוֹת יַעֲקב יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצּאן וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה אֶל-אֲבִיהֶם: ג וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים: ד וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי-אתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם: ה וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנא אתוֹ: ו וַיּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ-נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי: ז וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם-נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי: ח וַיּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם-מָשׁוֹל תִּמְשׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנא אתוֹ עַל-חֲלֹמתָיו וְעַל- דְּבָרָיו: ט וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אתוֹ לְאֶחָיו וַיּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי: י וַיְסַפֵּר אֶל-אָבִיו וְאֶל-אֶחָיו וַיִּגְעַר-בּוֹ אָבִיו וַיּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה: יא וַיְקַנְאוּ-בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר: יב וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת-צאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם: יג וַיּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי: יד וַיּאמֶר לוֹ לֶךְ-נָא רְאֵה אֶת-שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת-שְׁלוֹם הַצּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבא שְׁכֶמָה [בראשית לז]

יוסף, בנה של רחל האהובה, מתרועע עם בני השפחות ומביא את דיבתם הרעה של האחים אל אביו ואין הוא מוחה בו. לא זו אף זו, הוא גם עושה לו כתונת פסים מיוחדת ואהבתו המיוחדת של אביו אליו ניכרת לעין כל. לא פלא שהאחים שונאים אותו עד שהם מתקשים לומר לו שלום. לשיאה מגיעה הקנאה כשהיא מתעוררת על רקע חלומותיו השקופים של יוסף בדבר מלכותו על המשפחה. בתחילה האב כלל אינו מגיב ובהמשך הוא גוער ביוסף ויחד עם זאת מעיד המקרא שהוא שומר את הדבר. נראה שיחסו האמביוולנטי ניכר גם לאחים המוסיפים שנאה על שנאתם ליוסף. יעקב היודע לאן קינאת אחים מובילה שהרי אחיו שאף להורגו על רקע של קינאה, כאילו לא מודע כלל לסכנה ושולח את יוסף לבדו אל האחים לשכם. התנהגות המעוררת קושי גדול להבינה.

ואמנם, יעקב משלם מחיר כבד. יוסף נעלם ואיננו כאשר רק כתונת פסים טבולה בדם מרמזת על גורלו. חז"ל אומרים שיעקב מאן להתנחם כי בסתר ליבו לא היה בטוח במותו של יוסף ולא יכול היה להשלים את אבלו[6]. נראה שגם יעקב עצמו הבין את המתחים הפנימיים בתוך ביתו וחשש מתוצאותיהם.

על רקע כל זאת קשה מאד להבין את התנהגותו של יעקב בהמשך. יהודה בנאומו אל יוסף בפרשת ויגש מספר ליוסף את מה שקרה בביתם בהיותם בארץ כנען ובין השאר הוא מצטט את אביו האומר:

וַיּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה-לִּי אִשְׁתִּי (בראשית מד, כז)

השימוש במילה אישתי איננו מקרי. יעקב קורא רק לרחל "אישתי". רש"י מדגיש זאת בפירושו על הפסוק "בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקב יוֹסֵף וּבִנְיָמִן" (בראשית מו, יט) בני רחל אשת יעקב, ובכולן לא נאמר בהן אשת אלא שהייתה עיקרו של בית (רש"י שם).

יעקב חוזר על ניסוח דומה ממש לפני מותו כאשר הוא מבקש מיוסף לקוברו במערת המכפלה.

שָׁמָּה קָּבְרוּ אֶת-אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת-יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת-לֵאָה (בראשית מט, לא)

גם לאחר שיוסף כבר נעלם ובמידה מסוימת מחיר הקנאה בין האחים מתחיל להתחוור, בדבריו אל האחים, עדיין קורא יעקב אבינו רק לרחל "אשתי". זאת בפני יהודה ושאר האחים בני לאה והנשים האחרות. גם לפני מותו כאשר כל אשר אירע כבר נתברר שוב יעקב מתייחס רק לרחל כאישתו. האם יעקב לא ראה את מחירה של הקנאה שהתעוררה במשפחתו? כיצד הוא ממשיך באותה הדרך?

אולם בכך לא תמו קשיינו בהבנת התנהגותו של יעקב אבינו. לאחר שהוא כבר במצרים מביא לפניו יוסף את שני בניו, אפרים ומנשה, כדי שיברכם.

יג וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת-שְׁנֵיהֶם אֶת-אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת-מְנַשֶּׁה בִשְׂמאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו: יד וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת-יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל-ראשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת- שְׂמאלוֹ עַל-ראשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת-יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר:

יז וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי-יָשִׁית אָבִיו יַד-יְמִינוֹ עַל-ראשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמךְ יַד-אָבִיו לְהָסִיר אתָהּ מֵעַל ראשׁ-אֶפְרַיִם עַל-ראשׁ מְנַשֶּׁה: יח וַיּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו לֹא-כֵן אָבִי כִּי-זֶה הַבְּכר שִׂים יְמִינְךָ עַל-ראשׁוֹ: יט וַיְמָאֵן אָבִיו וַיּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם וְגַם-הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם: כ וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה [בראשית מח]

יעקב משכל את ידיו ושם את ימינו דווקא על הצעיר, על אפרים. יוסף רואה זאת והדברים רעים בעיניו והוא מנסה לתקן את אביו ולהסיר את יד ימינו מראשו של אפרים. יוסף מנסה, כך נראה למנוע שוב העדפה גלויה כל כך של בנו הצעיר יותר. אולם יעקב משיב לו "ידעתי בני ידעתי..." ובכל זאת הוא ממשיך בדרכו ונותן ברכה יתרה לאפרים.

שכל את ידו, ר' יהודה ור' נחמיה, ר' יודה אמר נישתכלו ידיו שלאבינו יעקב מליתן בכורה למנשה. ר' נחמיה אמר ניתחכמו ידיו שלאבינו יעקב ליתן בכורה לאפרים... (ב"ר פצ"ז בכי"ו במנח"י)(הציטוט מתוך תורה שלמה)

המדרש המובא כאן משתמש במינוח "נשתכלו" ידיו בדעתו של ר' יודה לעומת "נתחכמו" ידיו בדעתו של ר' נחמיה. אם הביטוי הראשון הוא ניגוד לדבריו של ר' נחמיה הרי יתכן מאד שהוא מלשון "סכלות" במובן של טעות. יתכן שגם ר' יהודה התקשה בהבנת מעשיו של יעקב. הלא כבר ראינו להיכן העדפת אח צעיר הובילה את המשפחה וכיצד זה חוזר יעקב אבינו על אותו דפוס של מעשים גם ביחסו לנכדיו?

אולם נראה שיעקב אינו "מחליק" את דעותיו למען הרגשתם הטובה של בניו. בבואו לברכם לפני מותו הוא מוצא את ההזדמנות להטיח בבניו האחרים ראובן ושמעון ולוי את ביקורתו על מעשיהם בצורה הקשה ביותר.

ג רְאוּבֵן בְּכרִי אַתָּה כּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז: ד פַּחַז כַּמַּיִם אַל-תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה: ה שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרתֵיהֶם בְּסֹדָם אַל-תָּבא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר: ז אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל [בראשית מט]

הוא מזכיר לראובן את חטאו תוך שהוא מכנה אותו במילים קשות "פחז כמים" ואף יותר מכך הוא אומר על שמעון ולוי "ארור אפם כי עז..". הוא ממש מקללם בתוך ה"ברכות" הניתנות לשבטים לפני מותו וזאת באותו הנאום שבו יהודה מקבל מנהיגות ויוסף מקבל נחלה כפולה בין השבטים בארץ ישראל. גם לאחר כל מה שאירע למשפחתו יעקב ממשיך בדרכו ואינו סוטה ממנה.

המקרא רומז לנו גם כאן שלדרכו של יעקב יש מחיר לא פשוט. המחיר ניכר באירוע המתרחש לאחר קבורתו של יעקב.

יד וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו וְכָל-הָעלִים אִתּוֹ לִקְבּר אֶת-אָבִיו אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת-אָבִיו: טו וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף כִּי-מֵת אֲבִיהֶם וַיּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אתוֹ: טז וַיְצַוּוּ אֶל-יוֹסֵף לֵאמר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמר: יז כּה-תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי-רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו: יח וַיֵּלְכוּ גַּם-אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים: יט וַיּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל- תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי: כ וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲית עַם-רָב:

האחים השבים מצרימה לאחר מות אביהם חוששים מנקמתו של יוסף. הם מספרים על אירוע שכביכול קרה לפני מות יעקב ואין אנו מוצאים לו רמז בכתובים. לדבריהם יעקב ציוה לפני מותו שיוסף יסלח להם על הרעה שעשו לו. יוסף נראה כמי שלא עלתה על דעתו מחשבה לפגוע בהם כלל והוא אומר אמנם "אתם חשבתם עלי רעה" אולם "אלקים חשבה לטובה". יוסף הצדיק באמונתו הגדולה כלל לא חשב שמתפקידו לחוש נפגע על גורלו ולשאוף נקם לאחר שהאלוקים כיוון את המעשים בכוונה עליונה. בכל היכרותנו עם יוסף ולמרות כל התלאות העוברות עליו אין זכר למחשבות נקם אצלו. אם כן מנין עלתה על דעת האחים מחשבה כזו?

כאן ברצוני להציע פירוש פסיכולוגי נועז במקצת. נראה שאין זאת אלא שיש כאן תהליך ברור של השלכה (פרויקציה) של האחים. את ה"מום" שבהם הם רואים באחיהם. הם אלו המקנאים ואולי בסתר ליבם מקננות מחשבות קשות כלפי יוסף. ולא נתפלא על כך.

אחרי שאח צעיר זה הגשים את חלומותיו ועדיין הוא מוסיף להיות מועדף על אביהם וזוכה לנחלה כפולה, לא פלא הוא שהרגשתם קשה. אפשר שבסתר לבם קיננו אולי מחשבות של פגיעה באחיהם. עם זאת הפעם הם מנסים שלא לבטא רגשות אלה והם מושלכים על יוסף. התוצאה של התהליך הנפשי הזה היא שהם משוכנעים שיוסף הצדיק הוא שירצה לפגוע בהם גם כאשר הדבר כלל לא עולה במחשבתו ולא מתאים לתפיסת עולמו עד עתה.

לאור הבנה זאת התורה בסיפור הזה אולי רומזת שלדרכו של יעקב היה מחיר ביחסי השבטים בינם לבין עצמם.

אולם נותרה השאלה הקשה מהי דרכו של יעקב? כיצד נסביר שיעקב אבינו שראה תוצאותיה של קינאה בין האחים במשפחה חוזר שוב ומפלה לטובה בין בניו ובין נכדיו לאחריהם. מדוע אין הוא חוסך מילים קשות והבחנה בין האחים אף על ערש דווי לאחר כל מה שעבר על משפחתו.

נראה לי שניתן להבין את דרכו של יעקב על פי הפסוק של הנביא מיכה.

תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם (מיכה פרק ז, כ)

הנביא מיכה מייחס ליעקב את מידת האמת. לכאורה דבריו של הנביא אינם מובנים שהרי יעקב הוא זה שבדרכי רמייה משיג את הברכות של עשו מיצחק אביו והוא זה המתמודד בתחכום עם לבן דודו ולאחר מכן עם עשו אחיו בשובו לארץ ישראל.

נראה לי שמידת האמת המיוחסת ליעקב כאן היא מידתו ודרכו בחינוך בניו. דרכו של יעקב היא לומר את האמת בפני בניו ללא כחל ושרק וללא חשבונות רבים בקשר לתחושותיהם. הוא דבק בדרך האמת ומפלה לטובה את הבן שהוא מעריך כראוי יותר, הוא לא מסתיר מאיש את העדפתו לרחל אשתו האהובה, וגם לפני מותו לא יסור מדרכו. הוא יאמר לאיש כפרי מעלליו ללא ייפוי וקישוט. האמת במסר החינוכי היא העיקרון המנחה אותו.

באמירה מדהימה הוא אומר ליוסף לפני מותו "בִּרְכת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל-בִּרְכת הוֹרַי" (מט, כו). שלא כדרכו של אבי, יצחק, אשר ניסה לקרב את עשו אף במחיר קירוב שלו על פני (יעקב) אני נותן לך את ברכתי ללא סייג וללא רתיעה מתגובת הבנים האחרים שלי.

יעקב דבק בדרך האמת וכל מה שקורה לא ישכנע אותו לשנות מדרכו עד יום מותו. למרות שאנו מתקשים לקבל בקלות את דרכו של יעקב, בסופו של דבר רק מיטתו של יעקב שלימה[7]. רק הוא זכה לכך שלמרות כל התלאות, הקשיים והמתחים במשפחה כל בניו נותרו מאוחדים כמשפחה וכחלק מעם ישראל.

סיום – אפילוג

ראינו אם כן בסיפורי האבות בספר בראשית שלוש גישות להתמודדות עם הקשיים הקשורים למציאותו של בן בעייתי במשפחה. גישתו של אברהם, בעיקר ביוזמתה של שרה, הייתה להרחיק את הבן הסורר מן הבית כדי לא לפגוע בבן הטוב. גישתו של יצחק הייתה ניסיון למצוא דרך לקרב את הבן הבעייתי בדרך של התעניינות בתחומי העניין והכשרונות שלו ומתן מקום וחשיבות ליכולותיו במסגרת הבית. גישה זו נוסתה רק באופן חלקי. ביוזמתה של רבקה ניטלו הברכות מעשיו וניתנו ליעקב ובסופו של דבר, כדי להפריד ביניהם, נאלץ יעקב לעזוב את הבית ולא עשו[8].

הגישה השלישית היא גישתו של יעקב, גישה של אמירת האמת כפי שהיא בפני הבנים כולם גם אם קשה היא והעדפת הבן המוערך יותר על האחרים באופן ישיר וגלוי מבלי להסתיר את ההעדפה וגם את הביקורת על אחרים.

מהי הדרך הראויה? ישאל השואל. הרי מצד אחד המקרא מעיד "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" ומכאן תמיכה בדרכה של שרה. מאידך מיטתו של יעקב שלימה ואולי דרכו היא הראויה. מצד שלישי תוצאות שתי הדרכים הללו נראות כמקור לצרות רבות בהמשך דרכו של עם ישראל ואולי דווקא דרכו של יצחק שלא נוסתה בפועל היא הדרך הראויה. ואולי התורה דווקא בשתיקתה מרמזת שדרכו של יצחק היא הדרך הראויה בחנוך הבנים?

למרות שבאופן אישי בעיני דרכו של יצחק נראית כדרך הטובה והראויה ביותר, דומני שהתורה בחרה שלא להכריע במפורש בין הדרכים. אולי לכל אחת מן הדרכים יתרונות וחסרונות וכל אחת מהן ראויה ומתאימה בזמנה ובמקומה הראוי. התורה מנחה אותנו לראות את "הברכה והקללה" שבכל אחת מן הדרכים ושלא כבמצוות והלכות פסוקות, בענייני דעות ובנושאים של חינוך התורה מותירה ביד האדם מרחב ניכר של שיקול דעת וגמישות תוך ציון מעמיק של "שכר מצווה והפסדה". "ספר הישר"[9] כפי שכונה ספר בראשית הוא גם ספר הנחייה לדרכי חינוך והתמודדות בשאלות משפחתיות. אולם הוא לא עושה זאת בדרך של ציווים והלכות פסוקות, אלא בדרך של העמקת ההסתכלות וההבנה לעומקם של דרכים שונות בחינוך ותוצאותיהן. על האדם ללמוד את תורת ד' ולהעמיק בה אולם בבואו אל סיטואציית חיים מורכבת ומציאותית, הוא חייב לבור לעצמו את דרכו יחד עם תפילה שהקב"ה יצליח דרכו.