"יש דבר שיאמר ראה זה חדש? כבר היה לעולמים!" – דברים במלאת שנה לפיגוע הטרור במגדלי התאומים / הרב אהרן ליכטנשטיין

אנחנו נמצאים בעיצומו של יום, בעיצומו של נחשול מילולי ותקשורתי, שבא לשחזר את המאורע, את המאורעות, את הזעזוע שגלום בהם ובא בעקבותיהם. המשימה היא לעורר את הלבבות, לעודד את המחשבה, להתעמק ולהתעסק באירוע ובמשמעותו.

התכנסות זו משתלבת בתוך מאמץ שהוא לא רק כלל ארצי, אלא במידה רבה כלל עולמי בכיוון הזה. המניעים להתכנסות והתעמקות די ברורים. הטראומה מובנת. הסבל אדיר. רֶשַע בממדים ועוצמה שמעבר לדמיון הרווח. ללא ספק, חותמן של תוצאותיו מוטבע הן על לוח לבה של האומה האמריקאית ועל אורחות חייה, הן על העולם כולו, בוודאי על העולם המערבי, העולם החופשי שלצידה.

ואף על פי כן. אני רוצה לפתוח בנימה מסוימת, אולי לא של הסתייגות אלא של "צינון" הרוחות, באשר לנושא הספציפי שנתבקשתי להתייחס אליו: ההשלכות המוסריות והדתיות של המאורע.

אני מקווה שהדברים לא יובנו שלא כהלכה, ושלא תורגש נימה של חוסר רגישות בהם. חס וחלילה לנו מלזלזל או לגמד טרגדיה של נרצח אחד או של פגיעה במשפחה אחת. על אחת כמה וכמה כשמדובר בממדים נוראיים ואיומים כפי שראינו.

· דברים על-פה שנאמרו במסגרת כנס שערך מרכז "מוזאיקה – לחקר דת חברה ומדינה", במשכנות שאננים בירושלים, בעשרת ימי תשובה, ביום ה' בתשרי תשס"ג, 11 בספטמבר 2002, במלאת שנה לפיגוע הטרור במגדלי התאומים. כתב וערך: אביעד הכהן.

ברמה האנושית, הכאב נורא. ההזדהות עמו נובעת לא רק מחובת המצפון, אלא מעמקי הכליות. ואף על פי כן: דומני שבין קביעה זו לבין הרישומים שמתקבלים כיום מכיוונים שונים, כאילו שאותו יום רע ומר מציין מפנה מהפכני בעולמנו בכל הנוגע למישור הדתי והמוסרי הבסיסי, עדיין רב המרחק.

לו נשאלתי לקראת כנס זה מה הייתה צריכה להיות כותרת הרצאתי, המתמקדת בפן המוסרי והדתי של המאורע, הייתי נוטה להציע את השם: "היש חדש תחת השמש?"

ברמה העיונית, המופשטת, ההתמודדות עם הרשע, גם בממדים שעליהם מדובר כאן, מוכרת זה כבר. השאלות קשות ונוקבות. גם חוסר תשובות מספקות לשאלות אלה ידוע זה כבר.

עם כל הכאב והצער, עלינו להבין ולזכור, שעדיין אין מי שיכול לתת תשובות קלות על דרכה של ההיסטוריה ועל דרכי ההשגחה בהיסטוריה לגבי השואה האיומה, שאנחנו חיים עדיין בצלה. אסור לנו לשכוח כל אותן תהיות אודות עומק רשעותה של תרבות אנושית שלמה ועצמתה. אל לנו לשכוח אותה תופעה, כל כך בלתי מובנת ובלתי נתפסת, של הסתר פנים.

לפני שנה ראינו מחזה שאפילו בעל דמיון בלהות פרוע וזוועתי ביותר לא היה מעלה על דל מחשבתנו. ועם זאת, ומבלי להקהות ולא במעט את הרגישות לחיי אדם, כל אדם, התוצאות הנוראות של פיגוע טרור זה מתגמדות לעומת מה שאדמת אירופה ידעה וספגה במשך המאה הקודמת.

האם לאירוע כגון זה יש השלכות מוסריות ודתיות, ובאיזו מידה?

במידה רבה, התשובה לשאלה זו תלויה באדם, בהשקפת עולמו ובתפיסתו, לא רק ברובד העיוני אלא גם ברובד הקיומי, ב"יום שלפני", ב-10 לספטמבר.

לאותם אנשים שאמונים על ליברליזם תיאולוגי ומוסרי, ורק עליו, גרמו אירועי ה-11 בספטמבר, ללא ספק, הלם נורא. מי שטיפח, גם במאה ה-20 ולא רק במאה ה-19, את האתוס ואת האמונה של נועם ורוך, של הצלחה ושגשוג; מי שגימד את הפן הטראגי שבחיי אדם והאדיר את השאננות והשאפתנות, חטף מהלומה מחשבתית ורגשית שיש בה כדי לקעקע את כל עולמו, מן המסד ועד הטפחות. כך מצד הפן האנושי.

אבל כך היה גם מן הצד השני. גם למי שנדמה היה לו, ברוב ענוותו והתעמקותו, שמכיר הוא את דרכי ההשגחה ויודע לפתור את נבכי ההיסטוריה;. גם למי שהצליח לשכוח את מה שאירע במרכז אירופה, רק במחצית המאה הקודמת. גם בשבילו היה כאן ערעור מחודש על תפיסותיו, על הבנתו.

עבור מי שזאת הייתה מסכת מחשבתו ערב ה-11 בספטמבר, הסכנה שבאובדן האמון באדם ושחיקת האמונה בבורא העולם הפכה והייתה לסכנה ממשית. קל וחומר, עבור הציבור האמריקאי, שהכל התרחש לנגד עיניו בדקות ספורות, בריכוזיות כל כך נוראה. פגיעה בלב לבה של מעצמה עולמית, במקום שסימל את מוקדי עוצמתה. וכל זה קבל עולם מתוקשר ומלואו.

לא כן למי שבא מבית מדרש אחר. לא כן למי שהפנים – מחשבתית, קיומית וחווייתית - את המסר של "יצר לב האדם רע מנעוריו", כפי שחז"ל הבינו אותו. לא כן למי שהמודעות לכל אלה טבועה בכל ישותו: בקישקעס ובדם, בציפורניים לא פחות מאשר בראש. לא כן למי שהיסטוריה עקובה מדם אינה מורשתו. אדם כזה, בוודאי יהא שותף מלא ליגון, אך למרבית הצער, לא יהיה שותף להפתעה ולמבוכה.

האם יש משמעות דתית להיסטוריה? התשובה על כך ברורה: בוודאי כן. אנחנו מאמינים בני מאמינים. אנחנו מאמינים שדרכי ההשגחה פרושות על דרכי בני אדם. ועם זאת, בכל הנוגע ליכולתנו ויומרתינו לתת פתרונות, להציע הסברים, ולא סתם הסברים אלא כאלה שהם מפורטים וממוקדים, "לָמָה זה קרה ולָמָה זה קרה", כאן נדרשת מידה רבה של חוצפה, ויומרה ויוהרה, כדי שאדם ייתן אינטרפרטציה ברורה, למה המאורע הזה קרה. "למה" תיאולוגי, ו"למה" סוציולוגי.

נכון, היו כאלה בעולם הכללי שהתיימרו לדעת את התשובות. אבל בעולמנו, מתארים חז"ל את הגדול שבאומות (ובמידה מסוימת גדול הוא ממשה רבינו), את בלעם הרשע. על אותו בלעם שהתיימר כי "יודע דעת עליון" הוא, שואלת הגמרא (ברכות ז, ע"א) שאלה שצריך לחורתה על הדלת בבתי מדרש מסוימים: "השתא דעת בהמתו לא ידע, דעת עליון הוה ידע?". מה שיש לאתונו לומר לא ידע, אבל מה שריבון העולמים חושב, ועושה, ויודע, ופועל, את זה ידע?

בצל המאורעות של הדורות האחרונים, נחוצה מידה גדושה של העזה, פשוטה כמשמעה, חוצפה תיאולוגית, כדי שאדם יבוא ויאמר ש"הוא מבין בדיוק למה זה קורה".

ומי שאינו מבין זאת, אינו מבין הרבה דברים. הוא חי באמונה עמוקה, בכיוונה של ההיסטוריה ותחת עינו הפקוחה של הקדוש ברוך הוא, אבל אין לו יכולת לתת מענה לשאלה "למה קורים דברים כל כך איומים ונוראים", ומדוע ממדי הרשע האנושי פורצים, כך נדמה, כל גבול.

אפשר ונשאל את עצמנו: היכן אנחנו, כיהודים, עומדים? היכן אנחנו עומדים ביחס לגישה שרואה את האדם במשקפיים ורודות, מלאות אופטימיות, עם הקִדְמָה שאיפיינה את המאה ה-19? עם הדבקות באידיאלים אלה, שעדיין מחלחלים בקבוצות מסוימות? היכן אנו עומדים ביחס לנקודת המבט ההפוכה, שרואה את האדם דרך משקפיים שחורות, בראייה פסימית עד להחריד, מבט שרואה את האדם אך ורק כיצור מושחת, חסר סיכוי לגאולה.

אם נרצה, אנחנו מצויים ב"מקום טוב באמצע", בעמדת הביניים. מצד אחד, אנחנו בוודאי לא שותפים לאמונתם של רוסו ועמיתיו, לתפיסה הרומנטית שרואה את האדם מטבעו כיצור כל כך טוב, שרק נסיבות חיצוניות משחיתות אותו.

כשחז"ל דיברו על ראשית דרכו של אדם, על "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", אמרו שיש לייצר הרע "מקדמה" של שלוש עשרה שנה על היצר הטוב. היצר הרע מתחיל מנעוריו, היינו: "משעה שננער לצאת ממעי אמו".

באותה שעה הוא כבר מתחיל לרוץ, מתוך אנוכיות, באגרסיביות. מתמקד בהגשמת רצונותיו האישיים.

לעומתו, צריך היצר הטוב לעבור תהליך סוציאליזציה, של חינוך, של קביעת ערכים. דרך ארוכה שראשיתה בפיגור בן שלוש עשרה שנה. עליו לרוץ כל הזמן, בניסיון להדביק את הפיגור הנורא הזה.

מצד שני, אנחנו בוודאי לא שותפים לאותו חוסר אמון שמאפיין זרמים מסוימים בנצרות. זרמים שרואים את האדם כמושחת מצד עצמו, ללא כל אפשרות של תמורה והתעוררות.

מבחינה זאת אנו רואים את עצמנו, פחות או יותר, במחנה של ההומניזם הדתי הקלאסי. הומניזם שלפיו האדם איננו טוב מטבעו, אבל יכול להיות טוב. במידה והוא מתחנך כראוי, במידה והוא מחונך היטב. כך, ברמה האישית, וכך ברמה הכללית: במידה וסביבתו, חברתו ותרבותו עמלים וטורחים כדי לקדמו, כדי לשפרו, כדי לעצבו.

האם אנו מאמינים שקיימת תשתית ל"יצר לב האדם רע מנעוריו"? בוודאי. רעיון זה טבוע עמוק עמוק בתודעתנו. יצרו של אדם, כך התבטאו חז"ל, מתגבר עליו בכל יום.

מנגד, ניצבים אנו רוויי אמונה - אבל ללא מענה - מול בורא עולם, שטובו וחסדו הם מיסודות אמונתנו. לא נרמה, לא את עצמנו, ולא את ילדינו. לא תמיד אנחנו רואים את הדברים בשטח. יהיה הפתרון מה שלא יהיה, נמשיך ונאמר שהבחירה החופשית ניתנת לאדם, לעתים ללא רסן וללא מיצרים, ומתוך כך החורבן גדול.

מי שמכיר את מחשבתו של "הרב", מורי ורבי, ר' יוסף-בער סולובייצ'יק זכרונו לברכה בנושא זה, יודע מה הייתה תפיסתו. , אותה ינקתי, ובה אני דבק.

"הרב" כמעט והתנזר כליל ממתן תשובות ופתרונות, בנוסח "למה זה קורה". אינני יודע באיזו מידה הייתה השואה הסיבה לכך, אך לפי מיטב הבנתי, ועד כמה שאני יורד לעומק דעתו, אני חושב שגם אלמלא השואה הייתה זו תפיסתו. תפיסה שבבסיסה עומדת ענווה גדולה בעמידה לפני בורא עולם. תפיסה זו הייתה חלק מאישיותו ומחשבתו. ענווה זאת גורסת ומחייבת את המסקנה שאיננו מסוגלים להבין. אבל אנחנו מסוגלים – וחייבים – להגיב.

חובתנו היא להגיב. במידה וניתן, עלינו להסיק את המסקנות ולהמשיך בדרכנו, נחושים כמקודם, עד כמה שניתן. לא רק כ"שורדים" אלא בכוחות מתוגברים.

יש כאן שילוב של הכנעה והתמודדות. מחד גיסא, התקפלות והתבטלות מול האיום והנורא, אך מאידך גיסא, נכונות - וכאמור לעיל, לא רק נכונות אלא נחישות - להתעלות ולהתגבר.

אנחנו לא יודעים למה. אבל כשתופעת הרע מתגלה, היא דורשת מאתנו התמודדות. במידה מסוימת, מדובר על התמודדות בשטח, בשדה המעשה, בחיים. אבל זה לא התחום שלי.

אכן, גם אם איננו עוסקים במישור המעשי, הפוליטי והחברתי, התגלות הרשע הזאת דורשת ותובעת מאתנו את חידוד המודעות. לעמוד על המשמר ביתר עירנות קבל הרע שבתוכנו. הן "בתוכנו", בעולם הגדול, הן "בתוכנו", בחברה הקטנה והקרובה הסובבת אותנו, הן "בתוכנו", בתוך-תוכנו, במעמקי הנפש האישית.

עלינו לחדד את ההכרה והמודעות לאותה תופעה - כלשונו של ירמיהו הנביא (יז, ט) – של "עקוב הלב מכל, ואנוש הוא, מי ידענו".

מצד אחד, יש כאן זעקה: "מי ידענו". כאילו עלינו לבוא ולהרים ידיים, שהרי אי אפשר לדעת אותו. מצד שני: ככל שהוא עקוב יותר, אנוש יותר, כך קשה יותר לרדת לעומקו, וזה מחייב יתר מודעות ויתר נכונות להתמודד עם מה שבכל זאת נמצא בתוכו.

הפיגוע במגדלי התאומים היה ללא ספק מאורע טראומטי ביותר. אבל, אם עלינו לדבר במישור הדתי והמוסרי העקרוני, ללא התייחסות להיבטים הסוציולוגיים של המאורע, עלינו לשאול: באיזו מידה שינה מאורע זה את ארחות חייו של האמריקני הממוצע, את תפיסת עולמו? האם ועד כמה התערערה מידת אמונו האנושית?

אם אנחנו מדברים על ההשפעה המוסרית והדתית, התיאולוגית והפילוסופית היסודית, דומני שאין לדבר על משהו ייחודי או שונה מכל מה שאירע לפני המאורע. קביעה מעין זו בדבר "ייחודיותו" כביכול של המאורע היא גם שגויה כשלעצמה, וגם אינה תורמת דבר מבחינה מעשית במישור המוסרי. יש בה רק כדי סילוף ועיוות, והיא עשויה להנמיך את מודעותנו הכוללת והמקיפה לתופעות שונות, מודעות שצריכה להיות חלק מנחלתנו והווייתנו.

אמנם, למאורע הזה יש פן אחד כבד משקל, שמייחד אותו במידה מסוימת מטרגדיות אחרות, ממאבקים אחרים, שאירעו בתקופה האחרונה. אכן, אין מדובר בפן חסר תקדים, אבל נדמה היה לרבים שהוא כבר נעלם מתמונת הנוף המודרנית. כוונתי היא לפן הדתי במאורע שקרה ולדרך הלחימה.

העולם המודרני רגיל זה כבר שפורצות מלחמות שבמהלכן נהרגים אלפים ורבבות. ארצות נהרסות, עמים נפגעים. העולם רגיל לדבר על כל אלה במונחים כלכליים, אם נרצה לעתים אפילו במונחים אידיאולוגיים, במובן הפוליטי הכללי.

לפני שנות דור נהגו לדבר על מאבקים ומלחמות על רקע דתי. ודומה היה שאבד עליהם הכלח, משל חלפו ובטלו-עברו מן העולם. "מלחמה על רקע דתי"? זה שייך לעולם שהיה, ואיננו עוד. למלחמת שלושים השנה של המאה ה-17. למלחמות העבר שבין הפרוטסטנטים והרפורמים. לראשית האסלאם.

בדורנו, כך חשבו רבים, עברו מלחמות הדת מן העולם. יש שדרשו זאת לשבח, יש שדרשו זאת לגנאי. היה מי שחשב שזה נובע מאיזה ליקוי דתי, מירידה רוחנית. "לאנשים איכפת מנפט, אך לא איכפת להם מהקדוש ברוך הוא". על הנפט הם נלחמים, על הקדוש ברוך הוא - לא.

יש מי שחשב שזה נובע מאיזו נאורות, התפתחות חיובית. מסובלנות-יתר אמיתית, לא רק מנוחות.

ופתאום, כך מתברר, יש למלחמה הנוכחית רקע מסוים. לא לי לקבוע מהו משקלה של נקודה ספציפית זו בנוף הזה, אבל ברור לכל שיש לה משקל מסוים. פתאום מתברר שיש ציבור גדול, של אנשים, של קנאים, שמוכנים להילחם ולהיאבק על הדת.

המרכסיסטים שבינינו בוודאי יאמרו: "מה פתאום דת? זה הכל מסווה". דמיון שווא. חזיון תעתועים. אם תדקדק קצת, תראה שמתחת לכל ה"דתיות" הזאת יש גורמים אחרים. אינני מרכסיסט, ואיני סבור שמעניננו לגמד את ממדי אמונתם, על עומקה ועצמתה, של אנשים אחרים. אני מוכן לקבל שבמעשה הטרור הזה הייתה טבועה נימה דתית לא מבוטלת.

לרבים קשה לעכל זאת. רבים סברו שכבר לפני שלושים וארבעים שנה נסתם הגולל על העניין הדתי בכלל. הם לא יודעים כיצד ל"אכול" את הפונדמנטליזם הזה, את ההתעוררות הזאת. חשבו שכבר מזמן הנאורות התגברה על כל זה.

מנקודת ראות מסוימת, לאנשים דתיים בעלי אוריינטציה לכיוון כזה, הדבר קצת מחמיא. עכשיו ברור לכל שהקדוש ברוך הוא חשוב לא פחות מנפט. מה שנדמה כנחלת העבר שב וקם לתחייה. ודומה שאין לך מחמאה גדולה מזו.

פרופסור לספרות אנגלית כתב פעם מאמר על התפתחות האתיאיזם במאה ה-18. לדבריו, אף אחד לא היה מוכן להקריב את נפשו למענו. אכן, אף אחד גם לא נדרש לעשות זאת.

כאן, יש אנשים שמוכנים להקריב נפשם עבור הדת. מנקודת ראות אחת זה מחמיא. אך מצד שני הדבר מחריד כל לב. האמנם אלה הכלים שבאמצעותם חושבים אנשים אלה להיעזר כדי לקדם את אמונתם והשקפת עולמם?

לב מי לא יחרד לנוכח פני דור שכאלה? ולב מי לא ידאג ויוטרד לנוכח הסכנה שמא תבערה זו תלך ותתפשט?

אם נצא מתוך מקודת מוצא שמלווה אותה מודעות היסטורית לכך שגם בעבר זה קרה, ואם נוסיף לכך קצת דמיון ונראה מתקפה זאת כמשתלבת בנוף כללי יותר של העימות בין האסלאם לבין עולם המערב, נוכל להניח שיש יותר מקורטוב של אמת בתפיסה הנזכרת. הדאגה גוברת דווקא לנוכח עצמתה של נקודת הראות האחרת. נקודת ראות שראויה, כשלעצמה, לשבח, נקודת ראות שמדגישה את עצמתה של הנקודה הדתית.

יש כאן בהחלט צורך להתמודדות עם תפישה זו. עלינו להכיר בפוטנציאל שגלום בתוך ההתגברות הדתית הזאת, ולהבין את משמעותה.

הכותרת שניתנה להתכנסות כאן היום היא "דיאלוג או עימות". אני מתאר לעצמי שאלה שהתכנסו כאן הם אנשי הדיאלוג. מן הסתם, אנשי העימות נמצאים במקומות אחרים.

איננו מסוגלים לפתור כאן את כל השאלות והבעיות. גם לנו, אנשי הדיאלוג, יש שאלות ובעיות שמחכות לפתרון. ועם זאת, אנחנו נמצאים כאן לא רק מפני החשש למה שקורה "בשטח", הסכנות שאורבות לפתחנו במידה ולא נדע לנתב כנדרש את עולם האמונה, אלא גם מתוך חשש לפן האמוני כשלעצמו, שמא חית הטרף והפרא שבתוכנו תתגבר על מצפוננו ואמונתנו. אנו רואים את עצמנו נדרשים ושואפים להשתדל עד כמה שניתן, מדורבנים ומומרצים על ידי המאורע הנורא הזה, לקרב לבבות.

מבחינה מחשבתית, אנו מוצאים את עצמנו כיהודים הנעים בתוך חזון אוניברסלי, אך תוך שימור ייחודיותנו. יש לנו חזון משלנו באשר ל"מלך כל הארץ", ואנו מתפללים ומחכים ליום שבו יהיה "ה' אחד ושמו אחד".

בימים אלה אנו מתפללים - יש מי שאומר את הדברים גם בראש השנה, ויש מי שאומרם רק ביום הכיפורים - ופונים לקדוש ברוך הוא: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והינשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך, על כל יושבי תבל ארצך, וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו". יש כאן שימוש במונחים מאד אוניברסליים. אבל, כמובן, אוניברסליות זאת מקופלת ומנותבת לאפיק מאוד ספציפי. "ויאמר כל אשר נשמה באפו", לא רק "ה' אחד ושמו אחד", אלא גם: "ה' אלוקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה".

המטבע שטבעו כאן חכמים יונק מפסוקי חזונם של ישעיהו ומיכה. הוא מקפל בתוכו את השאיפה האוניברסלית והאסכטולוגית, כשהיא מנותבת לתוך אפיק יהודי ייחודי. אפיק יהודי ייחודי שלא יוותר רק בחזקת היהודים באותה עת, אלא יהפוך ויהיה נחלת האנושות כולה.

"והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו, ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה, ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב, ג).

איני יודע, ושוב אני מדבר מתוך ענווה - ואיני יודע איך אפשר שלא לדבר מתוך ענווה - כיצד תנתב, בסופו של דבר, ההשגחה האלוקית את דרכי האנושות, היהודית והכללית, ליישוב הניגוד שקיים לכאורה בין ההיסטוריה והאמת.

ישוב כזה לא נראה באופק. אין לנו כלים, לא מעשיים ואולי גם לא מחשבתיים, לגשר על התהום שפעורה בין העולמות השונים. אך גם כשאנחנו רואים את עצמנו ממשיכים במציאות ההיסטורית הקיימת, דבקים בייחודנו, ושואפים – לפחות ברמה הסופית אם כי לא במציאות העכשווית - לאיחוד מסביב לדגל משותף שאנחנו רואים אותו כדגלנו-שלנו, הדבר אינו בידינו.

מה שכן מצוי בידינו, כיחידים וכציבור, כמאמינים וכמחנכים, הוא הכוח לנסות ולהשפיע על הדגשים ועל הכיוון. מתוך שמירה על ייחודנו ועל ייחוד מעמדנו ואמונתנו, לנסות ולצמצם פערים קבל עולם ומלואו.

איני נמנה עם אלה שרואים את עצמם כיוזמים פעילות עניפה, לכיוונים אקומניים. אבל גם מי שאינו משתתף בפעילות כזו, יכול לעשות הרבה בתוך המחנה שלו.

אנשי האסלאם יכולים לעשות הרבה במחנה שלהם, ואנו יכולים לעשות הרבה במחנה שלנו. לנסות ולצמצם פערים, להקטין את האיבה, לקרב את הלבבות. אנו מחויבים לכך מבחינה אנושית ואמונית, דתית ומוסרית.

פתחתי באמירה שאני מקווה שהובנה כהלכה, ולפיה בדבריי יהיה כדי לצנן מעט את הרוחות ולהוריד את המתח שמורגש בימים אלה. איני נסוג מכך, אך אני מבקש לסיים בנקודה אחת.

במישור התיאורטי והקוגניטיבי אמנם כך הוא המצב. אנו ניצבים אל מול שטף של היגדים הפוכים, שלהערכתי יש בהם כדי להפריז במשמעותו הדתית והמוסרית של מאורע ספציפי זה. אפשר ויש חשיבות מסוימת לתפיסה כזאת ולתודעה מעין זו.

ועם זאת, איננו חיים, ואיננו רוצים לחיות, רק בעולם התיאוריה. איננו מבקשים לחיות רק כתיאולוגים או כפילוסופים, גם אם מדובר בפילוסופיה דתית ומוסרית. אנחנו חווים ורוצים לחוות את הפן הקיומי שבהווייתנו, ולה יש תפישה ומעמד משלה.

תהיה התפישה מה שלא תהיה. יהא הפירוש שניתן לה ומתלווה אליה מה שלא יהיה. מי שהיה עֵד, בין מקרוב בין מרחוק, לזוועה ולהרס, לרשע ולרצח, בממדיו הנוראים, אינו רוצה ואינו יכול לשמור מרחק.

מי שחווה, ולו בעקיפין, את השכול הנורא הזה, עבר ועובר זעזוע נפשי גם כשאינו רואה את עצמו שותף במהפך הרעיוני שמנסים לשוות לו.

החשיפה - לסבל ולגבורה כאחד – צריכים לחדד את רגישותו של כל מי שלבו אינו אטום ושאוזניו עדיין כרויות. יש בחשיפה זו כדי לחדד את הרגישות, להעצים את המחויבות ולהעמיק את הנחישות שאינה תמיד מושרשת בעולם האמונה.

עלינו לעשות כמיטב יכולתו לזכר הנספים ולמען הממשיכים. לבנות עולם טוב יותר, אמין יותר, אנושי יותר. במיוחד בימים אלה של חשבון נפש, מחלחלת ומפעפעת בתוכנו הדבקות בהגשמת יעודנו המשותף: עולם - חסד ייבנה.