"יתגדל ויתקדש שמיה רבה!"* / אלי ויזל

ברשות מורנו ורבנו הרב עמיטל, רבנים, פרופסורים, חברי הנשיאות, גבירותיי, מוריי ורבותיי.

לפני שנים רבות הפגיש אותי הרב מיכאל מלכיאור עם הרב עמיטל, ומאז התחלתי להכיר ולהוקיר את משנתו. יש לי בעיה: אני מזדהה כל כך עם כל מה שהוא אומר בשיחות ומאמריו שבעצם מה שהייתי יכול - או צריך - לעשות עכשיו, זה לפתוח את הספר ולקרוא מדבריו. אבל לא אצא ידי חובתי בכך. אולי אפתח ואנהג אפוא לפי שיטתו. מתלמידיו למדתי בשיעוריו שילב תמיד הרב עמיטל אלמנטים ביוגרפיים. גם מבחינה זו אני מרגיש קרוב אליו. אמו של הרב עמיטל נולדה בעיירת הולדתי, בסיגעט. זה כבר מספיק שאני ארגיש קרבה אליו. שנית, לא פעם הייתי מגיע לעירו, גרוסוורדיין, לראות את ה"רבי" שלי, הרי מויז'ניץ שקבע את מקום מושבו בגרוסוורדיין. הייתי מבלה שם שבתות רבות, ולעולם לא אוכל - ואיני רוצה - לשכוח שבתות אלה.

אבל יש בינינו גם זיקה אקטואלית יותר, אולי מהותית יותר. הרב עמיטל מדבר על עולם בנוי, וחרב ובנוי. והשאלה היא: כשהעולם בנוי בפעם השניה, ואולי השלישית האמנם זה אותו עולם? והלא קרה משהו בינתיים?

אדוני הרב, בשיחותיך - כפי שצוטטו כאן - אמרת כמה פעמים שמאז שדברים מסוימים נאמרו מפי הרב קוק העולם השתנה. היה עולם שנחרב. מה עושים עם הדברים שנאמרו?

כשהתחלתי להתכונן לדבריי כאן הערב, בעשרת ימי תשובה, הרהרתי הרבה במסתו של הרב עמיטל, הנושאת את השם "ממעמקים". ידידי הרב מלכיאור יודע שאני אוהב להתרכז בכל יום באחד מפסוקי התפילה כדי לנסות ולהבין את שנאמר. משהגעתי למזמור שנאמר בעשרת ימי תשובה יותר מפעם אחת, "שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'", לא הובן כהלכה ויש להבינו בדרך שונה. שמא מתקיים בו דו שיח בין האדם והקב"ה? אולי יש לפסקו כך: "ממעמקים קראתיך, [=אומר] ה' ".

הקב"ה קורא לנו "ממעמקים", במקום שאנו נקרא אליו "ממעמקים". והשאלה היא: מהי תשובתנו? ומיד היא מופיעה: "ה' שמעה בקולי, תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני". הווי אומר: ניתן להציג את השאלה התיאולוגית-הפילוסופית-האנושית על "מקומו" של ה"מקום" בטרגדיה הנוראה שהייתה, גם מבחינתו של הקב"ה.

ברשותכם, אמשיך בכמה קווים ביוגרפיים. נולדתי בבית שבו ההליכה ל"חדר" הייתה הרבה יותר חשובה מללמוד בבית ספר עממי. אני מקווה שלא אחטא בלשוני אם אומר שהשבת שחוויתי בסיגעט ובגרוסוורדיין קרובה אלי יותר מהשבתות שחוויתי בירושלים. כאן, בירושלים, השבת טבעית. שם, בסיגעט, השבת הביאה אלינו את טעמה של "ירושלים של מעלה".

למרות דברים שכתבתי בספרי "לילה", שם מופיע ויכוח שניהלתי, כביכול, עם בורא העולם, לא איבדתי את אמונתי. האמת היא שמעולם לא איבדתי את אמונתי. רבתי אתו, ואני עדיין רב אתו. אבל בתוך תוכי תמיד הייתי ונשארתי אדם מאמין.

גם בהיותי בתוככי "המקום ההוא", המשכתי להתפלל בכל בוקר ולומר "מודה אני". יהודי אחד הצליח להגניב מלמחנה זוג תפילין. ובכל בוקר, היינו, אבי ז"ל ואנוכי קמים מוקדם, ומתפללים בשורה. היום כשאני עומד ומתפלל, אני תמה לא אחת: כיצד יכולנו לומר באותן שעות "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו?". זה נשמע כמו בדיחה. אבל באותם ימים אמרנו פסוקים אלה ואחרים בהתלהבות.

המלחמה נגמרה, והגעתי לבית ילדים בצרפת. שם, הפכתי - לא ללא-דתי אלא לדתי עוד יותר. שם, בבית הילדים, היינו קבוצה של מאה ילדים שמוצאם מבתים דתיים ומסורתיים. חזרתי לאותו מקום באמונה שבו הייתי לפני המלחמה. משל ביקשתי לסגור את הסוגריים. "לא יעזור", אמרתי אז לעצמי, "אני ממשיך". מה שהציל אותי באותם ימים, ואולי הציל את שפיות דעתי, היא התשובה לשאלה הנוראה מכל. לא אחת שואלים אותי שאלה זו: כיצד אתה יכול להמשיך ולהאמין", יש לי מה לומר. אך כששואלים אותי ואת בני דורי "כיצד נשארתם בריאים בנפשכם אחרי כל מה שראיתם", יש בפי רק תשובה אחת: הלימוד. לימוד התורה. זה מה שהציל אותי.

מיד עם הגיעי לבית הילדים, ביקשתי ממנהל הבית שישיגע עבורי את המסכת שבה הפסקתי את לימודי ערב השואה. בשנים מאוחרות יותר, התחלתי לרעות ב"שדות אחרים" וללמוד פילוסופיה. באותן שנים עברתי משבר מסוים. לא השלמתי עם האסון. השלמתי עם כך שאדם יכול להיות רע. השלמתי עם העובדה שהאדם יכול להיות בנו של קיין ולא בנו של הבל. לא צפיתי עוד הרבה מאדם ילוד אישה, בעל יצר הרע. או כמאמרא הצדיק משפולה: "רבונו של עולם, אילו היית נותן את הגיהנם לא בסתר, לאחר המוות, אלא בחיים - ממילא היינו מבינים שאסור לעשות דברים מסוימים". הייתי אחד מאלה שהיו בגיהנם ההוא, אבל המסקנות שהסקתי היו שלא ניתן לתת אמון בבני אדם, בתרבות האנושית. כשלמדתי שהרוצחים היו אנשים מתורבתים, כביכול, שהיו להם תארים ברפואה ובפילוסופיה, בתיאולוגיה ובאמנות, ובהם רצחו ילדים יהודים. איך אפשר להאמין בחינוך שלהם ובתרבות שלהם?

לא הבנתי הכל. אבל המשכתי ללמוד. כתוב בגמרא (ברכות נט, ע"א): "בשעה שהקדוש ברוך הוא זוכר את בניו ששרויים בצער בין אומות העולם, מוריד שתי דמעות לים הגדול, וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו".

ובכן, פניתי לקדוש ברוך הוא בטרוניה: ריבונו של עולם, כיצד יכולת? צדיק אחד - "שווה" שתי דמעות, מיליון וחצי תינוקות של בית רבן - היכן הדמעות? היכן הקול שהולך מסוף העולם ועד סופו? לא יכולתי לקבל זאת.

ביקשתי למחות, אבל ברשות התורה. למדנו במדרש (ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תנא), "מי כמכה באלים ה'" (שמות ט"ו, יא) - אל תיקרי "באלים" אלא ב"אילמים", שרואה עלבון בניו ושותק!

קיבלתי גישה זו והתחלתי להעמיק בה חקר. במאמר מוסגר אציין, שכאשר נעניתי לבקשת ידידי הרב מלכיאור לשאת דברים לכבוד הרב עמיטל, התייעצתי עמו בדבר הנושא שראוי לדבר בו, והוא הציע לי כי אדבר על נושא "העקדה", שהרב עמיטל עסק בו רבות.

דומני שניתן לקשר בין מעשה העקדה ל"עולם בנוי וחרב ובנוי". גם אברהם אבינו ראה את עולמו-שלו, את יצחק, חרב בימיו. כשאמר "ואני והנער נלכה עד כה, ונשתחוה ונשובה אליכם", האמנם ידע שישוב אליהם עם בנו? מה בדיוק קרה שם? ואם סבר שאכן הולך הוא לעקוד את בנו, כיצד שיטה בהם?

לעניות דעתי אברהם ידע שאכן עתיד הוא לשוב עם בנו. יש לכך הדים גם במדרש, המתאר דין ודברים שכביכול התנהל בין אברהם לקב"ה. באותו דו-שיח, מטיח אברהם דברים קשים כלפי שמיא: הרי יכולתי לומר לך "כי ביצחק יקרא לך זרע", ועתה אתה מבקש ממני להקריבו לעולה?

מעשה העקדה הוא סיפור נפלא, אך מטיל אימה. מיד לאחריו: "וישב אברהם בבאר שבע". אכן, עולם בנוי, וחרב ובנוי. אבל כבר לא מדובר באותו "עולם".

גם העולם שלנו חרב. והיו רבים מאתנו שמחו - כאברהם אבינו - והטיחו דברים כלפי מעלה. גם אני נמניתי עמהם, אך מתוך אהבת תורה שבי נזהרתי. טרוניה כלפי שמיא - כן. אבל חוצפה כלפי שמיא, לא ולא!

ההבדל הזה, דק מן הדק, שבין "טרוניה" ו"חוצפה" הנחה אותי. מותר - ובחסידות יש לכך הדים רבים, בעיקר בסיפורים המיוחסים לר' לוי-יצחק מברדיטשב - להעלות טרוניה כלפי שמים, אבל לא חוצפה.

מותר לשאול שאלות. אבל אסור לתת תשובות. העלאת השאלה היא בסדר, אבל מי אנחנו שניתן תשובות? לי אין תשובות. מי אני שאדע להשיב?

אדם שראה מה שראה, עומד נבוך. הוא יודע שיש מקום שאסור ללכת אליו. כל אלה שניסו לענות נכשלו.

אדוני, הרב עמיטל. דבריך על הקשר שבין השואה ומדינת ישראל הם אמת. הדברים כואבים, אך הם האמת לאמתה. אתה אומר שזה חילול השם. מי אני שאומר, אבל, מתוך האמונה, אני חושב שאין תשובה. אסור שתהיה תשובה. אסור. וכי ניתן לומר שזהו "מחיר" שהיינו צריכים להקריב? לא יצחק אחד, אלא מיליוני "יצחק", ו"אברהם" ו"יעקב", כדי שתקום מדינת ישראל? אינני מסוגל לומר כן.

אינני סבור שמותר לנו להניח על כתפי בני הנוער הישראלי והיהודים שחיים כאן את העול הזה. לומר להם: "כדי שאתם תוכלו לחיות כיהודים חופשיים היו צריכים להקריב כל אותם מיליונים". איני מסוגל לומר זאת.

אדוני הרב. אתה אומר את הדברים עם הרבה טאקט, בדרך ארץ, אבל בעצמה רבה. לומר שזה היה "ניתוח"? כששמעתי דברים אלה ודומיהם נרעדתי.

כך היה גם כאשר שמעתי אחד מגדולי האדמו"רים שמאוד כיבדתי, והמשיך את השואה לאיכר שבא לעיר, נכנס לבית חולים, ורואה ניתוח .אדם אחד שוכב, ומסביבו עומדים כמה אנשים, סכינים בידיהם וחותכים בבשר החי. האיכר אינו מבין שאותו אדם עם הסכין בעצם מציל את החולה. כך, אמר אותו אדמו"ר, היה גם בשואה.

לא. הקב"ה אינו רופא כזה. אני עדיין מאמין שהקב"ה נוהג במידת הדין ובמידת הרחמים, ולמרות הכל, צריך איך שהוא - כפי שלימדני מורי ורבי שנים רבות מאוחר יותר, ר' שאול ליברמן ז"ל - ללמוד עם חיוך על הפנים. הוא שאל אותי פעם: מהי הדמות הטראגית ביותר בתורה? השבתי: יצחק. והוא ענה: לא. "אולי משה רבנו?", הצעתי, והרי תמיד סבל. מבדידות. מעמו, מהקב"ה. ר' שאול חייך ואמר: "לא. הקדוש ברוך הוא. הוא הדמות הטראגית ביותר. כשהוא מתבונן מלמעלה ורואה מה אתם עושים לבריאה, ליצירה שלו".

אחתום את דבריי בהרבה ביטויים של תודה לך, הרב עמיטל, על חייך, פועליך, והגותך.

אסיים בסיפור שקראתי פעם על יהודי שנטל את משפחתו מספרד, ועבר בים, והגיע למדבר. והיה שם חום וקור, ואשתו נפטרה. כרו לה קבר, ובניו אמרו "קדיש". עמד אותו אדם ואמר: ריבונו של עולם! אני יודע, אתה רוצה שאפסיק לומר "קדיש". אבל לא אפסיק. ומיד פתח בקול גדול: "יתגדל ויתקדש שמיה רבה".