עקידת יצחק - ציות ותהייה / ישי אילן

במרכזה של פרשת "וירא" עומדת עקדת יצחק. לצד היותה אחד האירועים הדרמטיים והחשובים ביותר בתנ"ך ובהיסטוריה היהודית, כרוכות בפרשה זו בעיות קשות, עמוקות מני ארץ ורחבות מני ים, שאלות יסוד שנוגעות במערכת היחסים שבין האדם לאלוהיו.

דומה שהבעיה המרכזית שעולה מפרשת העקידה היא שאלת מוסריותו של הציווי להקרבת יצחק לעולה. מכיוון שבהמשך הפרשה מתברר שמדובר בניסיון, ולמפרע עולה כי מעשה זה פסול מכל גם בעיני הבורא, עובר מרכז הכובד לפשר התנהגותו של אברהם שהזדרז למלא את הציווי ללא כל היסוס.

בראשיתה של פרשת וירא, שעניינה ביקור המלאכים אצל אברהם, מספרת לנו התורה על דו-שיח שבין אברהם לבין הקדוש ברוך הוא בעניין גורלה של סדום, שאותה ואת אנשיה מבקש האל למחות מעל פני האדמה. בשומעו את הדברים, מזדעזע אברהם אבינו מכוונתו של הקב"ה לספות צדיק ורשע יחדיו. לדידו, זהו מעשה שאינו ראוי, ומכאן זעקתו (בראשית יח, כג-כה): "האף תספה צדיק עם רשע... חלילה לך מעשות כדבר הזה, להמית צדיק עם רשע, והיה כצדיק כרשע, חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט?"

יתר על כן: בעיני אברהם, ראויים גם רשעי סדום לחסדי ה' אם יימצא בה ולו קומץ צדיקים. אברהם מנהל את מלחמתו לא רק לטובת צדיקים שבסדום, אלא מנסה לשכנע את הקדוש ברוך הוא למחול גם לרשעים שבתוכה, "בעבור הצדיקים". אברהם אינו מרפה. בתום ויכוח ארוך הוא משיג את מבוקשו והאל מבטיח לו כי אם יִמָצֵא בעיר ולו קומץ צדיקים יחוס על כל העיר בעבורם.

על רקע התנהגותו של אברהם בכל הקשור למחיית סדום, בולטת עוד יותר צייתנותו השותקת ונטולת העכבות במילוי הציווי על עקידת יצחק, והיא מעוררת תהיות גדולות פי כמה וכמה. אברהם מתקומם בכל נימי נפשו אל מול גזר דינו של הקב"ה על אנשי סדום הרעים והחטאים, אך אינו אומר מילה וחצי מילה כנגד הציווי לשחוט את בנו.

הפיתרון הקל היה בנקיטת הכלל "אדם קרוב אצל עצמו": בפרשת העקידה אברהם אינו מזדעק, שכן מדובר בגורלו שלו, בבנו ובממשיך דרכו. אהבת האב לבנו מספיקה כדי ליטול ממנו את היכולת לראות דברים בצורה אוביקטיבית, לעומת אנשי סדום שלא היתה לו אליהם כל נגיעה אישית.

לעניות דעתי, איננו יכולים לפטור עצמנו בלא כלום, ולהידרש לפיתרון קל זה, משתי סיבות: ראשית, גם בסדום היה לאברהם שאר בשר - לוט, שבעבורו היה מוכן אברהם לחרף את נפשו ולמות על מנת להצילו (במלחמת אברהם עם כדרלעומר והמלכים אשר אתו, לאחר כיבוש סדום). שנית, כאשר מדובר ברחמי אב על בנו, כל אדם, גם אם אינו מקיים קרבת דם לנעקד, מכיר בקושי המוסרי שניצב בפני המתבקש לעשות מעשה עקידה מעין זה. במקרה זה, עוצמת העוול המוסרי חזקה עשרות מונים מן החשש להתנהגות שנובעת מראייה סובייקטיבית. ניתן להציע גם אבחנה שונה: בפרשת הויכוח על עתיד סדום בא הקב"ה, כביכול, להיוועץ[1] עם אברהם. משום כך רשאי היה אברהם להביע את דעתו, מה שאין כן במעשה העקידה.

אכן, גם פתרון זה נראה בעייתי למדי, ונוגד את פשט הכתובים, שהרי הקב"ה מסביר מדוע בחר לספר לאברהם על מחיית סדום: "וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה" (שם יח, יז). הקב"ה מיידע, כביכול, את אברהם אבינו חביבו, על מעשיו העתידיים. על פני הדברים, אין להעלות על הדעת שלא יעשה זאת[2], אך אין כאן התייעצות אלא הודעה.

גם רש"י על אתר מבאר שמטרת ההודעה לאברהם היא חיבתו של הקב"ה, ואף חוזר על כך מספר פעמים. כך בפירושו לפסוק יז (ד"ה "המכסה"):

'המכסה אני', בתמיהה, 'אשר אני עושה' - בסדום. לא יפה לי לעשות דבר זה שלא מדעתו, אני נתתי לו את הארץ... קראתי אותו אברהם אב המון גויים ואשמיד את הבנים ולא אודיע לאב שהוא אוהבי....

וכך גם בפסוק יח: " 'ואברהם היו יהיה'. ופשוטו - וכי ממנו אני מעלים? והרי הוא חביב לפני להיות לגוי גדול". וכן הוא בפסוק יט שם: "'כי ידעתיו' - לשון חיבה"[3].

הווה אומר, הן לפי הפשט והן לפי פרשנות רש"י חוזרים שני מוטיבים עיקריים במעשהו של הקב"ה: המוטיב האחד, הודעה, קביעה קטגורית, שאין בה היווועצות של ממש. המוטיב השני הוא, לכאורה, הסיבה: חיבתו של הקב"ה לאברהם, המחייבת, כביכול, את הקב"ה להימנע מעשיית מעשה שלא מדעתו.[4]

בדברים הבאים איני מבקש להתמודד באופן ישיר עם פרשת העקידה ועם השאלה בה פתחנו, אלא להאיר באור מסוים פרשה זו על רקע פרשת הויכוח שבין אברהם לקדוש ברוך הוא בדבר עתידה של סדום.

כאשר התורה מבקשת להעביר מסרים מורכבים, היא נוהגת לעיתים להביא לידי ביטוי היבטים שונים של אותו מֶסֶר בסיפור עצמו, תוך הכפלת הסיפור בניסוח שונה באותו המקום או במקומות שונים. לעיתים הדבר נעשה בסיפורים קרובים. ללא קשר לבעיות הרבות שעולות מפרשת העקדה, אין כל ספק שאחד המסרים המשמעותיים ביותר שעולים הימנה (אם לא המרכזי והחשוב שבהם) הוא חובת הציות המוחלט לציווי האלוהים. בהימנעות מציות, יש משום כפירה במושכל האמונה הראשון, בדבר אמיתות ציווי האלוהים, שהרי "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא" (דברים לב , ד).

מסר חשוב לא פחות מלמדנו אותו דו-שיח בין אברהם לקדוש ברוך הוא בדבר מחיית סדום. בניגוד לפרשת העקדה, אין לדיון זה כל השלכות אופרטיביות שהן על אברהם כמי שמציית לצו האל. לכאורה, מדובר כאן בהתמודדות פילוסופית, תיאורטית ועיונית גרידא, של אברהם אבינו עם צו האלוהים. ובכל זאת, בעיני אברהם זו אינה התמודדות פילוסופית בלבד, אלא התמודדות קיומית לכל דבר ועניין. אברהם רואה מחובתו, כאדם בכלל, וכעבדו של הקדוש ברוך הוא בפרט, לתהות על מידותיו של אלוהיו כאשר אינן ברורות לו, ובמיוחד כאשר הן מצטיירות בעיניו כקשות מבחינה מוסרית. זאת, ללא כל קשר לחובתו המוחלטת להישמע ולציית לציווי האל ללא כל תנאי.

התורה מעלה על נס את התקוממותו של אברהם כנגד כוונתו של הקב"ה להשמיד את סדום. בעיני הבשר של אברהם יש במעשה זה של "לספות צדיק עם רשע" חוסר מוסריות. בתורה מתוארת התנהגות שיש בה לכאורה קריאת עידוד למצפון האנושי לומר את דברו אף כאשר יש בכך כדי העלאת תהיה על מידותיו של הקב"ה. לולא דמסתפינא הייתי אומר שפרשה זו מעלה על נס את חובתו המוסרית של האדם לעשות כן.

עלינו לקרוא את פרשת ההידיינות של אברהם אבינו עם הקב"ה על עתידה של סדום, יחד עם פרשת העקידה, בבחינת שני כתובים הבאים כאחד.

כל אחת משתי פרשיות אלה מחדדת את הקושי שברעותה. לפיכך, אחת דתן להיקרא לא רק כפרשות בודדות העומדות בפני עצמן,אלא גם, ובעיקר, כפרשות תאומות אשר משלימות זו את זו במסרים העולים מהם[5]. כריכת פרשת סדום ופרשת העקדה באה ללמדנו מסר כפול. זכותו (ואולי חובתו) של האדם המאמין להתקומם כנגד ציווי אלוהי שאין הוא יכול להשלים עִמו מבחינה מוסרית, באה בחדא מחתא עם חובת הציות הטוטאלי לצו האלוהים באשר הוא. התורה אמנם נטלה מן האדם את החירות להימנע מלציית לצו האלוהים גם כאשר מדובר בציווי בעייתי לפי ראות עיניו, אך לא רק שלא נטלה ממנו את החירות לתהות על מוסריות הציווי, אלא שהיא מעלה תהיה זו על נס. התורה מעודדת את המצפון האנושי, על אף שאין הוא מוחלט כמוסר האלוהי. היא מדגישה זאת דווקא בפרשת מחיית סדום, שבה אנו - בניגוד לאברהם - מבינים שפסק הדין בעניינה היה ראוי מאין כמוהו, ואינו בעייתי כלל ועיקר מבחינה מוסרית.

קצרו של דבר: אין דרכה של התורה ליטול את חרות המחשבה של האדם אף כי היא נוטלת היא ממנו, השכם והערב, את חירותו לפעול כך או אחרת. סופו של סיפור העקידה מלמדנו, לאחר מעשה, כי הציווי - שעיקרו בניסיון מוכנותו של אברהם לעקוד את בנו, ולא במעשה העקדה גופו, לא היה בלתי מוסרי. אברהם, עבד האלוהים, היה מוכן לעמוד בו כחלק מחובת הציות הטוטלי, שמתחייבת אינהרנטית מתוך האמונה באלוהים, ועם זאת הוא לא נדרש לקיימו.

כאמור לעיל, בחרה התורה, להעביר מסר אמביוולנטי זה בשתי פרשות נפרדות על אף שמדובר במסר אחד[6] .

האמביוולנטיות שבמסר זה באה היטב לידי ביטוי ב"קדיש" שמיוחס לרבי לוי יצחק מברדיטשב - "סניגורם של ישראל". לפי המסורת החסידית, באחת השנים הקשות ביותר ליהודי רוסיה, בתקופה שבה נרמסו תחת מגפי השלטונות האנטישמיים ונאלצו להתמודד עם פרעות וגזירות שניחתו עליהם דבר יום ויומו, עמד רבי לוי יצחק בליל "כל נדרי", מול ארון הקודש הפתוח[7], ובאזני כל הקהל ביטא את המסר האמביוולנטי של חובת הציות והתהייה גם יחד:

יום טוב לך ריבון העולמים,

אני לוי יצחק בן שרה מברדיטשב

עומד לפניך בתפילה ובתחינה למען עמך

מה זאת עשית לעמך ?

מדוע מתאנה אתה לעמך ?

בכל מקום של צער - שם בניך המעונים,

בקרב הסובלים - מי אם לא בניך המעונים,

באשר הברכה מצויה - רובצת הקללה על בניך המעונים,

אלוקים שבשמיים !

כמה עמים בראת על פני הארץ ?

רומאים, פרסים, בבלים, גרמנים.

במה הם מתפארים? 'שליטנו עליון על כל השליטים!'.

רומאים במה התפארו? 'ממלכתנו נעלה מכל הממלכות!'

אך אני לוי יצחק בן שרה מברדיצ'ב מכריז :

'יתגדל ויתקדש שמיה רבא!'.