לזכרו של

דר' עמנואל מנדל הלפרין ז"ל

ידיד נפש, קובע עתים לתורה, ומשלב תורה עם דרך ארץ

אוהב תנ"ך ומחבר פירוש על ספר הושע[1]

שובה ישראל / בני גזונדהייט

הושע ותקופתו

הושע חי ופעל בסוף שנות מלכותו של ירבעם השני (מת בשנת 750 לפני הספירה) עד גלות ישראל על ידי תגלת פלאסר השלישי מלך אשור בשנת 733 לפנסה"נ, והמשיך להינבא גם בזמן הושע בן אלה מלך ישראל (מת בשנת 722).[2] בכותרת הספר נזכר רק ירבעם בן יואש מלך ישראל (א', א), אך שאר מלכי ישראל אינם מוזכרים. ייתכן שהם לא נזכרים, משום שלא היו ראויים למלוכה.[3] רוב הנבואות נאמרו למלכות ישראל, אך גם מלכות יהודה נזכרת בנבואות הושע.[4] בתקופה זאת ערב החורבן ניכרת התלות באשור, כפי שעולה מכמה פסוקים: "ויהי אפרים כיונה פותה אין לב מצרים קראו אשור הלכו" (ז', יא); "לא ישוב אל ארץ מצרים ואשור הוא מלכו כי מאנו לשוב" (י"א, ה). מלכות יהודה התחנפה למצרים בכדי לקבל את עזרתם,[5] ובפי הושע מדיניות זאת נקראת "רוח זנונים" (ד', יב; ה', ד).[6] בנבואת התשובה מודגש ניתוק הזיקה מאשור וממצרים, ובמקומה יתחדש הקשר של עם ישראל עם א-להיו.

פרק התשובה (פרק י"ד) - סגירת מעגל של כל נבואות הושע

נושא התשובה בפרק י"ד חותם את כל ספר הושע. למרות שנבואות הפורענות רבות בדברי הושע, נשמרת בסוף האפשרות של התשובה.[7] הנביא משתמש בפרק י"ד במילים ובמושגים רבים, אשר הוזכרו בתיאור חטאי העם לאורך כל הספר, אך באווירת התשובה בסוף נבואותיו מצליח הנביא להופכם למושגים ולתהליכים חיוביים. בזכות תהליך התשובה, החטאים של העבר נהפכים למרכיבים חשובים בהתפתחות התשובה והגאולה.[8] הניגודים הבולטים בין פרק י"ד לבין שאר פרקי הספר גרמו לחלק מהחוקרים לראות בפרק י"ד תוספת מאוחרת, אשר אינה נבואה מקורית של ספר הושע.[9] פירוש זה לא מכוון לדעתנו לרעיון של נבואות הושע, שעל ידי התשובה ניתן לתקן את כל חטאי העבר.

העמדנו את הפסוקים של פרק י"ד מול פסוקים אחרים בספר הושע, בהם אותם רעיונות ומושגים מופיעים בהקשר של חטא ולעיתים במשמעות הפוכה (טבלה 1). בפרק י"ד מופיעים מושגים רבים משאר ספר הושע, אך לא נוכל להסביר כאן את המשמעות של כל החזרות והמקבילות.[10] השגשוג והשפע של ברכת ה' למשל עומדים בניגוד לעונש החקלאי בעקבות חטאי ישראל: "כי רוח יזרעו וסופתה יקצרו קמה אין לו צמח בלי יעשה קמח אולי יעשה זרים יבלעהו" (ח', ז). כמו כן המושג של הכאת שורשים "וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן" (י"ד, ו) נהפך לביטוי של צמיחה בניגוד לתיאור הכאתם והתייבשותם של השורשים במשמעות של עקירת הנטוע והריסתו: "הכה אפרים, שרשם יבש פרי בל יעשון גם כי ילדון והמתי מחמדי בטנם" (ט', טז). על ידי התשובה הופכת המשמעות של הכאת שורשים בפרק ט' (שם בשני חלקי פסוק נפרדים) מרעה לטובה.[11]

"תשובה" כמילה מנחה (מסומן למעלה באדום)

נושא התשובה ושבות ישראל לארץ ישראל הוא נושא מרכזי של ספר הושע.[12] השורש "ש-ו-ב" מופיע שש פעמים בקטע הנידון, ומשמעותו משתנה לאורך הפרשה הקצרה: בתחילה יש קריאה לבני ישראל לשוב אל ה' - "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ ... וְשׁוּבוּ אֶל ה'" (ב-ג), כי התשובה תלויה דווקא במעשה האדם בתחלת תהליך התשובה.[13] ה' מגיב כביכול מיד ומסייע לישראל בתיקון החטאים "אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה" (ה). הרפואה היא ביטוי לכך שה' סולח לעוונות עמו.[14] במקביל לתיקון השובבות של ישראל ("אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם"), ה' יסיר את אפו מעם ישראל: "כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ" (ה). לבסוף בני ישראל ימצאו את מקום המנוחה והשלווה[15] - מעין שכר טוב למעשה התשובה שלהם: "יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ" (ח).[16]

המשמעות של שורש "ש-ו-ב" משתנה בפסוקים אלה: שיבה אל ה' (ב-ג), תיקון השובבות של ישראל וסליחת ה' (ה) וישיבה בצל ה' (ח). השורש "ש-ו-ב" מתאר, אם כן, שלבים שונים של תהליך התשובה.

השלבים של תהליך התשובה

בתשעת הפסוקים ניכרים שלבים שונים של תהליך התשובה, אשר יפורט בפירושנו בהמשך: לאחר הכשלון (ב) בא וידוי הכולל בקשת סליחה מה' (ג) וקבלת התשובה, וחרטה על טעויות והחטאים הדתיים והפוליטיים בעבר (ד). בזכות כך מבטיח ה' שפע של ברכה והצלחה (ה-ט), אשר חלקן מתואר בלשון ובסגנון פיוטיים (ו-ח). הפרשה מסתיימת בקבלה מפורטת של התשובה לעתיד עם דו-שיח בין ישראל וה' (ט). לבסוף יש הפקת לקחים כלליים בעניין דרכי ה', מסקנה אשר היא גם חתימת הספר כולו (י).

תהליך התשובה פותח בתיאור הכשלון ("כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ"), ומסתיים בלקח שלא לחזור על אותו הכשלון בעתיד ("וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם").

פירוש הפסוקים

(ב) שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ:

הנביא מדייק בלשונו בתיאורו את תחילת תהליך התשובה: השלב הראשון של התשובה (ב) הוא השיבה אל ה' בלשון יחיד לכל כנסת ישראל ("שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל") וההתקרבות הדתית לבורא מנוסחת במילים "עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ"; בשלב שני (ג) פונה הקריאה לתשובה אל כל השבים בלשון רבים ("וְשׁוּבוּ") וההתקרבות אל ה' מנוסחת בלשון "אֶל ה'". התשובה היא תהליך הדרגתי: בתחילת התשובה יש חיפוש והגדרת הכיוון "עַד ה'" מתוך תחושת כשלון ציבורי של כנסת ישראל ("שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל" - ב) ומתוכו נובעת התקרבות "אֶל ה'" עם קבלת ערכים דתיים מעשיים לעתיד של כל היחידים החוזרים בתשובה ("וְשׁוּבוּ אֶל ה'" - ג).[17]

"א-להיך" - דוקא בפעם הראשונה מופיעה המילה "א-להיך", כיוון שישראל שכחו אותו: "ותשכח תורת א-להיך ..." (ד', ו); "כי זנית מעל א-להיך..." (ט', א); "תאשם שמרון כי מרתה בא-להיה בחרב יפלו עלליהם ירטשו והריותיו יבקעו" (י"ד, א). בתהליך התשובה שכיחת הא-להים בעבר מאפשרת לחזור ולהתקרב לא-להים מחדש: [18] "ואתה בא-להיך תשוב חסד ומשפט שמר וקוה אל א-להיך תמיד" (י"ב, ז); "ואנכי ה' א-להיך מארץ מצרים עד אושיבך באהלים כימי מועד" (י"ב, י); "ואנכי ה' א-להיך מארץ מצרים וא-להים זולתי לא תדע ומושיע אין בלתי" (י"ג, ד).[19] קריאת "א-להי" היא סימן היכר של תהליך התשובה בפי הושע: "וזרעתיה לי בארץ ורחמתי את לא רחמה ואמרתי ללא עמי עמי אתה והוא יאמר א-להי" (ב', כה), ובדברי הווידוי ישראל ידגישו "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו" (ד).

(ג) קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ:

בפסוק מודגשת ההדדיות של תהליך התשובה: ה' קורא לישראל לחזור בתשובה עם דברי וידוי וחרטה ("קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה'"), ולבקש מה' לקבל אותם: "כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב".[20] לאחר החטא והכשלון ("כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ") מבקש עם ישראל מאת ה' כפרת עונות ("כָּל תִּשָּׂא עָוֹן"), כדי לפתוח פרק חדש של התקרבות לה' בדרך חיובית ("וְקַח טוֹב").

הניסוח "כל תשא עון" רומז למידת הרחמים של ה' - "נושא עון" (שמות ל"ד, ז; במדבר י"ד, יח), ואולי כדי לא להפסיק את ציטוט המילולי של י"ג המידות בתורה (שמות ל"ד, ז), מקדים הנביא את המילה "כל" לפני "תשא עוון".[21] "פרים שפתינו" - בוידוי דברים במקום הבאת קרבנות יש תיקון החטא, הרי בעבר הביאו בני ישראל את קרבנותיהם בלי תשובה, ולכן לא התקבלו: "בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את ה' ולא ימצאו חלץ מהם".[22] הפרים הם היקרים מכל הקרבנות,[23] "ואולי רמז ב'פרים' העגלים שהיו עובדים ויאמרו שבמקום אותו פשע ישלמו וידויים וסליחות" (אברבנאל).[24]

המושגים "נשלמה" (ג) - "שפתינו" (ג) - "נדבה" (ה) מזכירים את פרשת הנדרים בספר דברים (כ"ג, כב-כד), והושע מציג כאן את התשובה כמעין קיום נדר,[25] המתבקש אחרי פרקי הפורענות: "כי תדר נדר לה' א-להיך לא תאחר לשלמו כי דרש ידרשנו ה' א-להיך מעמך והיה בך חטא: וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא: מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לה' א-להיך נדבה אשר דברת בפיך",[26] אך בהקשר של התשובה הנדבה באה מצד ה'.

(ד) אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם:

בפסוק זה עם ישראל מדגיש את הניתוק הפוליטי ממצרים ומאשור, וההצהרה "על סוס לא נרכב" היא רמז לתלות במצרים.[27]

הרקע של ההדגשה "מעשה ידינו" בעניין עבודה זרה מתואר בהרחבה בפרק הקודם: "ועתה יוספו לחטא ויעשו להם מסכה מכספם כתבונם עצבים מעשה חרשים כלה להם הם אמרים זבחי אדם עגלים ישקון" (י"ג, ב). המשמעות של מעשה הידיים מרכזית אצל בעל התשובה, אשר בא להפוך מעשה חטא למעשה של תשובה: "והותירך ה' א-להיך בכל מעשה ידך בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטבה כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבתיך" (דברים ל', ט),[28] והצלחת "מעשה ידינו" מודגשת גם בתהליך התשובה בתהלים פרק צ': "ותאמר שובו בני אדם ... ויהי נעם א-דני א-להינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידיהו כוננהו".

"ירוחם יתום" – העזרה ליתום היא מחסדי ה',[29] והיא משל לעם ישראל, הנמשל בספר הושע לבנו של ה': "כי נער ישראל ואהבהו וממצרים קראתי לבני... ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועתיו ולא ידעו כי רפאתים" (י"א, א-ג(; "חבלי יולדה יבאו לו הוא בן לא חכם כי עת לא יעמד במשבר בנים" (י"ג, יג).

(ה) אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ:

אם ישראל ינהגו כפי שנדרש מהם, תגובת ה' לתשובת ישראל לא תאחר לבוא: החטא מוגדר כמחלה, וה' מרפא את ישראל, כדי שיוכלו לחזור אליו (ה', יג; ו', א). לאחר הוידוי של ישראל, פסוק זה מציין את תשובת ה' ואת המעבר לתיקון החטא וברכת ה', המתוארים בפסוקים הבאים.[30]

(ו) אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן:

(ז) יֵלְכוּ יוֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן:

(ח) יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן:

בפסוקים אלה ה' מפרט את הבטחתו "אהבם נדבה" (ה), והתיאורים מזכירים את הניסוחים משיר השירים.[31] הפסוקים בנויים בקצב חגיגי ופיוטי, והם מהווים יחידה מבחינת הצורה והתוכן: כל פסוק מסתיים במילה "לבנון",[32] ובתיאור של תשע תמונות יש התפתחות הדרגתית של תהליך התשובה (תמונה 1): בזכות טל ה' בהתחלה, מתחילה השושנה לפרוח (ו). עם התחזקות השורשים, יגדל הצמח כמו זית (ז),[33] והמקום תחתיו ישמש למחסה ליושבים בצילו (ח). הסגנון הפיוטי והציורי בדומה לסגנון שיר השירים ממחיש את הבטחת ה' "אֹהֲבֵם נְדָבָה" (ה).

"אהיה כטל לישראל": הטל מאת ה' פותח את התפתחות התשובה, והטל מסמל את התחיה: "יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שכני עפר כי טל אורת טלך וארץ רפאים תפיל" (ישעיה כ"ו, יט); "והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ה' כרביבים עלי עשב אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם" (מיכה ה', ו), ואולי רמז לברכתו של יצחק את יעקב, דהיינו "כטל לישראל" (בראשית כ"ז, כח), ולברכתו של משה (דברים ל"ג, יג; כח). ייתכן שמילת הפתיחה "אהיה" מזכירה את "אהיה אשר אהיה" בתחילת גאולת עם ישראל ממצרים (שמות ג, יד).

יש רמזים רבים בתמונות של השפע החקלאי:

· פריחת השושנה ("יפרח כשושנה" - ו) נושאת בסוף גם פירות "ויפרחו כגפן" (ח).

· השורשים של העץ ("ילכו יונקותיו" - ז) נמשלים להצלחת הצדיקים ("וצדיקים ילכו בם" - י), כי הצדיק נמשל לעץ.[34]

· התמונה של "ישבי בצלו" (ח) רומזת על דרך הניגוד למלכות מצרים, אשר מתוארת באותן המילים: "ההולכים לרדת מצרים… ולחסות בצל מצרים" (ישעיה ל', ג-ד); "ובצלו ישבו כל גוים רבים" (יחזקאל ל"א, ו). התמונה והניסוח של "יושבי בצילו" בנבואת הושע רומזים, אם כן, על דרך הניגוד למצרים, כשעם ישראל לאחר התשובה ימצא מנוחה דוקא בצילו של ה' ולא של מצרים.[35]

· "יחיו דגן ויפרחו כגפן" – אכילת לחם ויין מבטאת את הקשר החזק לארץ ישראל, ואי היכולת לאכול לחם ויין היא ביטוי לגלות, כמתואר בהושע ט', ג-ד: "לא ישבו בארץ ה' ושב אפרים מצרים ובאשור טמא יאכלו: לא יסכו לה' יין ולא יערבו לו זבחיהם כלחם אונים להם כל אכליו יטמאו כי לחמם לנפשם לא יבוא בית ה'".[36]

· "פריך" – "אפרים" – "ארפא" - לשון נופל על לשון, ובדומה במקומות אחרים בהושע: "וירא אפרים את חליו ויהודה את מזרו וילך אפרים אל אשור וישלח אל מלך ירב והוא לא יוכל לרפא לכם ולא יגהה מכם מזור" (ה', יג); "הכה אפרים שרשם יבש פרי בל יעשו" (ט', טז). לפי תוכחת הושע עם ישראל חולה ואינו מסוגל לעשות פירות. התשובה באה "לרפא" את "אפרים" ולאפשר להם לעשות שוב "פירות", ובכך הם יהיו ראויים להקרא "אפרים".

בזכות ברכת ה' "אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל" (רישא של פסוק ו), תיאור התשובה וההצלחה של עם ישראל הולך ומתפת (סיפא של פסוק ו-ח), וניכרת ההדרגתיות בכל שורה: בשורה הראשונה יש משפט עם דימוי אחד (צלע אחת), ובכל שורה החותמת במילה "לבנון" מתווסף דימוי נוסף (צלע נוספת) (תמונה 2).[37]

(ט) אֶפְרַיִם מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא:

הפסוק פורש כדו-שיח בין אפרים וה', אשר משקף את הקירבה ואת ההדדיות בין ישראל וא-להיו: לאחר שאפרים מתנתק ומתרחק מחטאיו בעבר ("אֶפְרַיִם: מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים") - ה' מרעיף על ישראל את חסדו ואת דאגתו ("אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ"); אפרים מרגיש את תמיכת ה' ("אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן"), וה' מבטיח להמשיך לשמור על ישראל גם בעתיד ("מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא"). מיד לאחר ה"אֲנִי" של ה' מופיע ה"אֲנִי" של עם ישראל כביטוי לקרבת ה' אליו.[38] פירוש הפסוק כדו-שיח בין ישראל לה' מתאים היטב לקריאת ה' בתחילת הפרשה "קחו עמכם דברים" (ב), ולאורך כל הקטע יש מספר פסוקים, אשר מהווים דו-שיח בין ישראל וה'.[39]

ניתן לזהות רמזים רבים בדו-שיח הקצר: התנתקות אפרים מעבודה זרה היא תיקון החטא: "חבור עצבים אפרים הנח לו" (ד', יז), [40]וגם בניסוח בהמשך "אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן" יש רמז לעבודה זרה שהיתה "תחת כל עץ רענן",[41] ונהפכה לאחר התשובה לתיאור ההצלחה; [42] הברוש רומז לעצי הלבנון שמהם בנה שלמה את בית המקדש. [43]פירושים רבים ניתנו לדברי ה' "אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ": "עָנִיתִי" מתאים לנבואת הנחמה של הושע: "והיה ביום ההוא אענה נאם ה' אענה את השמים והם יענו את הארץ: והארץ תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר והם יענו את יזרעאל" (ב' כג-כד). המילה "וַאֲשׁוּרֶנּוּ" פורשה מלשון ראייה [44] או מלשון אושר, [45]ובצליל הדומה ל"אשור" יש רמז, שהתשועה תבוא דווקא מה' ולא ממלכות אשור - כלשון הוידוי של ישראל: "אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ" (ד).[46] בתשובת ה' "מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא" מתברר, שבני ישראל יודעים כי מה' באה להם הברכה בניגוד למצב החטא: "והיא לא ידעה כי אנכי נתתי לה הדגן והתירוש והיצהר וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל" (ב', י), ובמילה "פֶּרְיְךָ" יש לשון נופל על לשון עם השם "אפרים" שבראש הפסוק.[47]

(י) מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם:

הפסוק משמש כסיום הן של פרשת התשובה בפרק י"ד והן של כל הספר כולו. דברי מוסר ולקח בסיום הפרק נמצאים גם בפרשיות אחרות. [48]נושא התשובה בסוף הספר כולו[49] בא ללמדנו, שלמרות החטאים והפורענות - "שערי תשובה לעולם פתוחים" (דברים רבה ב:יב). הפסוק האחרון סוגר לדעתנו הן את הספר כולו והן את נושא התשובה של הושע י"ד.

המילים האחרונות של הספר ("וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם") מבטאות את יסוד הבחירה של האדם והן מעיקרי המסר של ספר הושע והמקרא כולו. הניסוח של כשלן הרשעים ("וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם") הוא מתחילת הקעע הנידון ("כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ" - י"ד, ב), והצלחת הצדיקים ("וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם") מנוסחת באותו תיאור ציורי של הצלחת הצמיחים ("יֵלְכוּ יוֹנְקוֹתָיו" - י"ד, ז).

חכמה בינה ודעת ("חָכָם וְיָבֵן ... נָבוֹן וְיֵדָעֵם") דרושות להבנת ה', ומושגים אלה חוזרים רבות בכל ספר הושע. כמו כן "דַּרְכֵי ה'" הם התיקון של דרכם של בני ישראל לאורך ספר הושע (ראה מקבילות בטבלה).

סיכום

פרשת התשובה הקצרה בסוף ספר הושע היא חלק מהותי ואינטגרלי של נבואות הושע, ולא תוספת מאוחרת ומנותקת בסוף ספר הושע.

הפרשה סוגרת את כל הספר, ופרקי התוכחה והפורענות מוליכים כביכול אל פרק התשובה בסוף הספר; מושגים של חטא וכשלון נהפכים למרכיבים מרכזיים של תהליך התשובה, ויסודות חשובים של דרכי תשובה כלולים בפרשה קטנה זאת: קריאה והזמנה לשוב אל ה' (ב-ג), דרישה לוידוי של עם ישראל הכולל חרטה וקבלה פוליטית ודתית כאחד (ד), הבטחת ה' כתגובה לתשובת ישראל (ה) ותיאור השפע של ברכת ה' בסגנון פיוטי (ו-ח). לבסוף ישראל וה' מתקרבים ונכנסים לדו-שיח קצר (ט). הפסוק האחרון חותם הן את פרשת התשובה והן את כל הספר בדברי התבוננות ולקיחת מוסר על דרכי ה' ובחירתו החופשית של האדם (י).