עבודה שבלב* / שלמה אנגל

אקדמות מילין

שינויי העתים וחליפות הזמנים מחייבים בחינה מעמיקה של משמעות התפילה בימינו. הגישה שעומדת בבסיס תפישתנו את התפילה היא שבתקנם את נוסח התפילה, הטמיעו חז"ל את השקפת עולמה של התורה וההלכה ואף את השקפת עולמם בתפילות השונות. ממילא, גם לנושא זה אמורה להופיע התייחסות מעמיקה בתפילה. בדברים הבאים, ברצוני לעמוד על קטע, אחד מני רבים, ה"קדיש דרבנן", שבו משתקפת תפישה זו, ודומני שלא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא.

אמרו חכמים (סוטה מט, ע"א):

כל יום ויום מרובה קללתו משל חברו, שנאמר (דברים כ"ח, סז): 'בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר'. הי בוקר, אילימא בוקר דלמחר - מי ידע מאי הוי? אלא דחליף, ואלא עלמא אמאי קא מקיים? אקדושה דסידרא, וא'יהא שמיה רבא' דאגדתא שנאמר: 'ארץ עיפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים', הא יש סדרים - תופיע מאופל.

גמרא זו דנה במאמרו של רבן שמעון בן גמליאל במשנה, האומר כי לאחר חורבן בית המקדש קללתו של כל יום מרובה משל קודמו. הצרות יֵלְכו ויגברו, עד אשר חווי צרות הבוקר יערגו לצרות הפחותות של הלילה שעבר, ובערב - לצרות הבוקר שעבר.

אולם, מוסיפה הגמרא, על אף ההידרדרות הקבועה במצב, עדיין ממשיך העולם להתקיים.

קדיש דרבנן

המַפְתֵחַ לקיומו של העולם בזמן הזה הן שתי תפילות ידועות: 'קדושא דסידרא' שהיא תפילת 'ובא לציון', ו'אמן יהא שמיה רבה דאגדתא'[1] שהוא ה'קדיש דרבנן'.

המקור המקראי שבו תולה רבא את חידושו המפליג אודות כוחו של הקדיש לקיים את העולם הוא פסוק רווי סבל וחושך מספר איוב (י', כב): "אֶרֶץ עֵיפָתָה כְּמוֹ אֹפֶל צַלְמָוֶת וְלֹא סְדָרִים וַתֹּפַע כְּמוֹ אֹפֶל".

תיאור זה אינו מותיר שמץ של תקווה לטוב ולאור בעולם. הארץ חשוכה כמו אופל וצלמוות, ללא סדרם של ירח וכוכבים המאירים את השמים. רבא רואה במלה "סדרים" שבפסוק את סדרי הלימוד (סדרי פרשיות התורה - פירוש רש"י על אתר) ומסביר, כי הארץ חשוכה וחסרת תקווה כאשר אין בה לימוד תורה. רבא דורש ואומר, כי במקום בו נשמרים סדרי לימוד, במקומות בהם אומרים 'קדיש דרבנן' - שם מופיעה הארץ מתוך החושך ומתגלה באורה.

דרשתו של רבא באה ללמדנו, כי באמצעות תלמוד תורה ניתן להאיר ולהפיח תקווה בָּעולם רווי הַרֶשַע והחושך שבו אנו חיים. קיומו של העולם מותנה בלימוד תורה. המדרש אינו מסביר כיצד בדיוק מקיים תלמוד התורה את העולם, אולם מסגנונו ברור שאין אנו עוסקים בדימויים, אלא במציאות. הארת העולם וקיומו על-ידי תלמוד תורה היא משימה כבדת-משקל, הבאה לידי ביטוי ב'קדיש דרבנן'.

כישלונה המוסרי של האנושות במאה העשרים

רבא מכנה את התורה "סדרים" על-פי דרשתו את הפסוק שמספר איוב. דרשה זו אינה עוסקת במשחק מלים, אלא בעומק כוונתו של הפסוק. בכל הזמנים, ובעיקר בתקופה הנוכחית, עתירת הטכנולוגיה, המילה "סדר" היא שם נרדף לחוק ולקביעות.

אנו מכירים שתי קבוצות עיקריות של חוקים: חוקי הטבע וחוקי המוסר והערכים. חוקי הטבע עומדים ביסוד כל חקירה מדעית, המניה כי במציאות סדר קבוע ובלתי משתנה, אותו ניתן ורצוי לגלות באמצעות חקירה מדעית. מרכיבים וכוחות רבים היוצרים יחדיו את הסדר והחוק שבטבע, התגלו במאה האחרונה ואִפשרו למין האנושי לנצל את חוקי הטבע לתועלתו ולרצונותיו.

הגדרת העידן הנוכחי כעידן של תמורות מבוססת במידה רבה על התמורות והשינויים המפליגים שהתחוללו במאתיים השנים האחרונות ביכולת האנושות לשלוט בחוקי הטבע ובצפונותיו. קצב התמורות, השינויים והחידושים הטכנולוגיים בעידן הנוכחי הִנוֹ כה מהיר עד כדי כך שהורים לעיתים אינם מבינים את מעשי ילדיהם הקטנים, וטכנולוגיה בת חמש שנים נחשבת לעיתים מיושנת וחסרת ערך.

למרבה הצער גם בתחום חוקי המוסר דבקה תזזית של שינויים והתקדמות, כביכול, באמצעות החלפת חוקים ישנים בחוקים חדשים, משל אמרו "חדש - מצווה מן התורה". בעידן הנוכחי טושטשו באופן ניכר גבולות המותר והאסור. בכל שני וחמישי מכריזים על מודל "משוכלל יותר" של חוק מוסרי או אמת מידה. ברור כי הלך רוח זה מבוסס על השלכה שגויה לחלוטין של עולם החידושים הטכנולוגי על עולם המוסר והערכים. בניגוד לתמורות המתחוללות חדשים לבקרים בעולם הטבע והמדע, תמורות המניעות ודוחפות את העולם קדימה באופן חיובי, קשה להצביע על תהליך מקביל בתחום חוקי המוסר ואין כל התקדמות בנושא זה.

בהיסטוריה האנושית ניתן למצוא תקופות בהן החוק והסדר המוסרי באו לידי ביטוי בחברות שונות באופן בהיר ובולט. בתקופות רבות אחרות הגיע המין האנושי לבור תחתיות מוסרי איום ונורא. בתקופות אלו היטשטש ההבדל המוסרי שבין אדם לחיה, עד כי לעתים רשעותו של האדם עלתה על צריכה הפשוטים של החיה. על אף שביעות-הרצון העצמית של אנשי תקופתנו ניתן לומר, כי אנו חיים באחת מתקופות השפל הנוראות של המין האנושי. ההרג ההדדי וחסר התכלית בקו מז'ינו במלחמת העולם הראשונה, הרצח השיטתי של מיליונים בידי הצורר הנאצי, מיליוני נרצחי סטאלין, מאו טסה-טונג ושאר הדיקטטורים, ואקורד הרשע לסיום המאה: בוסניה, קוסובו, סומליה ורואנדה ולאסוננו גם ירושלים תל אביב ומדינת ישראל כולה.

בניגוד לפיסיקה האריסטוטלית שאבדה את חשיבותה אל מול הפיסיקה הניוטונית האטומית והקוונטית המתקדמות יותר, השאלות הפילוסופיות והמוסריות שהטרידו את חכמי העולם בשחר ההיסטוריה נשארו במלוא תוקפן גם לאחר אלפי שנות תרבות אנושית. אין היום מי שיעז לטעון כי תורותיהם של שפינוזה וקאנט המבשרים הראשונים של תקופות ההשכלה, נכונות יותר ומתקדמות יותר ביחס לשאלות הנצח האנושיות מתורותיהם של הפילוסופיים הראשונים. אכן רבים מהוגי הדעות בעולם ואף הציבור הפשוט מושפע ומאמין יותר בהשקפותיהם של הפילוסופיים החדשים וזונח את תורותיהם של הישנים בהתאם להילך הרוח התרבותי של חדש מצוה מן התורה. אולם אין אנו עוסקים במשאל עם של פופולריות. מלרבה הצער חייבים אנו להודות כי אין כל התקדמות או בשורה חדשה בעולם המוסר והערכים בעידן הנוכחי של תמורות ושינויים.

לימוד תורה - לימוד מוסר וערכים

העיסוק בלימוד תורה הוא מוסרי וערכי; מהותו הוא החוק והסדר המוסרי בעולם. האומר 'קדיש דרבנן', המברך את לומדי התורה, מכריז בקול גדול כי יש תקווה מוסרית לעולם גם בעיצומם של החושך והרשע. היכולת לראות את האור מתוך החושך בראייה אופטימית של המציאות מעניקה משמעות חדשה לתלאות ולייסורי הקיום הקשים.

אולם לא רק בתחושות ובמזור פסיכולוגי עוסק ה'קדיש דרבנן'. משחר ההיסטוריה הוקירה התרבות האנושית את ענקי הרוח והמוסר[2] כחלק מתפישה יסודית וחוצת תרבויות, לפי האדם ביסודו הוא יצור רוחני-מוסרי. נכון שבמהלך ההיסטוריה התנכרו אנשים, חברות ותרבויות לתפישה זו, אולם אין ספק כי העולם האנושי מתקיים על יסודותיה. המוסר והרוח הם שגרמו לאדם להכיר באלוקים, הם שהובילו להתפתחותן של מערכות משפט, ספרות עזרה הדדית, פילוסופיה ועוד.

דרשתו של רבא באה ללמדנו, כי העולם מתקיים בזכות ה'קדיש דרבנן' מעצם ההוקרה הבלתי מסויגת ללומדי התורה. המוסיף נדבך של לימוד תורה בעולם מוסיף עוד נדבך להופעת הרצון והסדר האלוקי בעולם. המוסיף עוד שעה של לימוד תורה בעולם, מוסיף עוד נדבך לקיומו של הסדר המוסרי בעולם, ובכך מקיים את העולם ממש. גם בעת ניוון רוחני-ערכי ובעת יגון ואנחה, לימוד התורה מקיים את העולם האנושי-רוחני כמודל לרדיפת אמת ויושר ללא תנאי וללא פשרות. לפיכך, המקדש שם שמים ואומר 'קדיש' מרחיב את מוטת כנפיו לעולם כולו באיחוליו ללומדי התורה, המייצגים את רדיפת האמת, היושר והמוסר עלי-אדמות.

הקדיש דרבנן הינו אב טיפוס לכוחה של התפילה לקבע בלבבות את ערכי היסוד היהודיים והאנושיים שאינם אמורים להיות מושפעים מקצב השינויים האדיר השוטף את האנושות במאתיים השנים האחרונות. רוב התפילות אותן אנו מתפללים מחזירות אותנו לתקופת חז"ל מאות רבות בשנים אחורה. תפילות אלו נוסחו בעבר הרחוק ועם ישראל לדורותיו מקפיד לא לשנותן אפילו לא כמלוא הנימה. שמרנות קיצונית זאת מבוססת כמובן על שרשרת המסורת החזקה מאד בעם ישראל, אולם טמונה בה התשובה היסודית לחיים בעידן של תמורות. המעמד היסודי של היהודי והאדם אל מול קונו לא השתנה ולא ישתנה גם אם נצליח להגיע למאדים או לחקור את צפונות ההתנהגות הקוונטית. שלל המשמעויות והאופנים האין סופי לעמידתו של היהודי אל מול אלוקיו הוצפנו ביד אומן על ידי חז"ל בתפילות עתיקות היומין אותן אנחנו מתפללים. הכרת תודה, התבטלות, יראה ואהבה הִנָן דוגמאות בלבד להתנהגות המגוונות של המאמינים אל מול קונם. האתגר הגדול של המתפללים אינו בתחום המענה לתמורות מסביב, אלא בגילוי המענה לשאלות הנצח האנושיות הצפונות בסידור. המבחן של התפילה אם כך אינו בהתחברות והזרימה עם השינויים המתחדשים השכם והערב. המבחן הוא בדיוק הפוך: מה היכולת של התפילה להוות עוגן חזק של יציבות המאפשר התעסקות בשאלות המהותיות של החיים, כנגד גל התמורות והשינויים השוצף ותוקף מכל עבר.

אחרית דבר

יסוד התפילה עצמה הוא בעמידה ובשיחה הפשוטה עם בורא העולם. עיקר מעייניו של המתפלל בתפילתו הוא ביצירת הקשר הבלתי אפשרי בין יצור בשר ודם ליוצרו הטמיר והנעלם.

מדובר כאן על מעמד שיסודו חווייתי ולא אינטלקטואלי, ולכן בעת התפילה לא ניתן לעמוד על היסודות ההשקפתיים והתוכניים הצפונים בתפילה. על רקע זה לא נכתבו ספרי פירושים רבים לסידור כי את תחושות הלב ואת התרוממות הרוח לא צריך לפרש. על אף זאת, סידור התפילה מהווה תמצית מרוכזת של אמונת ישראל. תמצית שניתן לכנותה 'אנציקלופדיה למדעי האמונה'. ערכי האנציקלופדיה הִנָם רבים ומפורטים בכל קטע תפילה בפני עצמו, ולכן לפני ואחרי התפילה ניתן לעמוד על משמעותם באמצעות מאמרי חז"ל ועיון מעמיק בתפילות השונות.

עיקר החשיבות בהוצאת "עיוני תפילה" לאור עולם, רואה אני, על רבדיו השונים, בעצם הצורך לעיין ולעמול בתכנים הנאמרים בסידור כעוד אפיק בעולמה של תורה - אפיק שעד היום לא הצליח לכבוש לו נחלה מספקת בלבבות.

לו יצליח "עיון תפילה" זה לעורר, ולו במעט, חלק מציבור המתפללים לעיון בתפילות התכופות שנאמרות על ידם, והיה זה שכרנו.