"יום אחד" - זה יום הכיפורים / הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל*
"ויקרא אלוקים לאור יום ולחושך קרא לילה, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד".
רבים כבר עמדו על האבחנה שבין חתימת פרשה זו לחברותיה בשאר ימי הבריאה. שאר הימים נמנו במניין "יום שני", "יום שלישי", ואילו כאן במקום "יום ראשון" העדיף הכתוב לומר "יום אחד". לפי המדרש (בראשית רבה ב), אותו "יום אחד" מכוון כנגד יום הכיפורים.
אם נתבונן בתורה, נראה שלמונח "אחד" יש שתי משמעויות: א. "אחד" כמציין את הספרה אחת; ב. "אחד" כמציין ייחודיות, מיוחדות, שוֹנוּת. שתי משמעויות אלה עשויות להיות מובנות על רקע הפסוק "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד".
"יום אחד", פירושו אפוא, יום מיוחד, שונה משאר ימים. הרמב"ן מביא בשם ה"אבן עזרא", שהקב"ה קרא לראשית הלילה "ערב" מכיוון ש"נתערבו בו הצורות". הערב מסמל את ה"תערובת", חומרים שונים שמעורבבים יחדו כדי ליצור משהו חדש. בלילה האדם אינו מסוגל להבחין בין חבר לבין סתם אדם זר. ה"בוקר", לעומת זאת, מסמל את ה"ביקורת", את יכולת האבחנה שבין טוב ורע, בין תכלת לכרתי.
אם כך, מדוע ברא הקב"ה את הערב? האם לא היה טוב יותר לאדם להימצא תמיד במצב של "בוקר", במצב שבו יוכל תמיד להבחין בין טוב לרע? לו היה חי האדם רק בעולם של "בוקר", תמיד היה יודע את כל התשובות. הוא לא היה מסוגל להודות בכך שלעתים הוא נבוך. דווקא בתקופות אלה של מבוכה בחייו של אדם, בא הוא לידי חטא. ומתוך מבוכה זו נזרעים זרעי התשובה. אכן, האדם אינו יכול לשוב בתשובה שלמה רק מתוך מבוכה זו של "ערב".
יש בתשובה כמה שלבים, שהראשון שבהם הוא המבוכה, ההכרה בחטא והכאב שמלווה אותו.
כדי שאדם יוכל להיכנס לתהליך אמיתי של תשובה עליו לחוות בראשונה טעם זה של מבוכה. בנקודה זו מתחיל הוא לחוש כמה טיפש היה כשחטא. ה"ערב" משקף את "הרהור התשובה", את הכרתו של אדם כי חטא. עדיין ארוכה הדרך לפניו עד שישלים את תהליך התשובה, אך בהרהור התשובה טמונים זרעי התשובה. הרהור תשובה מתחיל בכך שהאדם מכיר בחטאו ומתוודה עליו.
הגמרא אומרת שאם אדם קידש אישה על תנאי, "על מנת שאני רשע", אין היא מקודשת, שמא הִרְהֵר תשובה בלבו. מדוע אין הגמרא אומרת "שמא לא השלים את תהליך התשובה"?
התירוץ הוא שאפילו אם נמצא האדם רחוק מאד מסיום תהליך התשובה, כבר בעצם ההכרה בחטא – מתוך מבוכה, בלבול, הכרה בטעות ומודעות לצורך בתיקון המעשים – יש כדי להוציא את האדם מסטטוס של "רשע".
יש כאן אמנם רק "הקדמה לבוקר", לאותו מצב של תשובה שלמה, אך די בכך כדי להעלותו מתהום ה"רֶשַע".
רק לאחר שיכיר אדם ויֵדַע כי חי הוא ב"ערב", בעולם של מבוכה, יוכל להרהר תשובה בלבו. וסופו שיגיע עדי "בוקר", להכרה בחטא ולתהליך התשובה המלווה אותו.
מסיבה זו בחר המדרש לזהות את אותו "יום אחד" שבמעשה בראשית דווקא עם יום הכיפורים. זהו היום האחד והמיוחד בשנה, שבו מכיר האדם בחטאו ושב אל ה'. יום הכיפורים מחייב את האדם לחוות הן את ה"ערב", הן את ה"בוקר".
בליל יום הכיפורים, ב"ערב", תולה האדם עיניו במרום, נושא עיניו לשמים, כולו נבוך ומבולבל. "חטאתי, עויותי, פשעתי, מה עשיתי?". זוהי תשובה של "ערב", של ליל יום הכיפורים. מכאן ואילך מתחיל האדם בתהליך ארוך של היטהרות, עד הגיעו ל"בוקר". מהכרת החטא ווידוי, ועד לעזיבת החטא וקבלה לעתיד שלא יחטא עוד.
מן ה"ערב" ועד ה"בוקר", זהו אותו "יום אחד", שבסיומו קורא האדם בקול גדול: "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד".