"ולעבדו בכל לבבכם"* / הרב אהרן ליכטנשטיין

הספר החדש "עבודה שבלב - זו תפילה", מהווה עבורי - מעבר לשאר היושבים כאן - מקור לסיפוקול השראה. מחברו הוא תלמיד ותיק שעיסוקו בעולם המעשה, שגם לאחר שחלפו למעלה מעשרים שנה מאז עזב את בית המדרש, יש לו יכולת, עניין ומוטיבציה, לגזול שעות משנתו כדי לכתוב ספר בנושא חשוב ומרכזי. כל העוסק בחינוך יודע עד כמה אנו מחפשים את הסיפוק ולא תמיד מוצאים אותו. ספר מעין זה מענין למחנך אוויר לחצי שנה לפחות.

נושא התפילה קרוב ללבי. ראשית, מפני שמורי ורבי הרב סולובייצ'יק ז"ל הקדיש לו הרבה תשומת לב במשך כל פעילותו החינוכית וההלכתית. "הרב" ראה בנושא זה צומת ומפגש בין תחומי הלכה, חוויה ומחשבה. שנית, מפני שנושא זה תופס מקום מרכזי בחשיבה אוניברסלית דתית, ובוודאי שכך ניתן לראותו כמוקד מרכזי בעולמה של יהדות.

האמנם ניתן לדבר על "עבודה שבלב" ביחס לתפילה במובן המצומצם, מבחינה אופרטיבית-ביצועית? חז"ל אמנם אומרים ש"לעבדו בכל לבבכם - זו תפילה", אבל ה"מגן אברהם" מסתפק שמא לא ניתן להתפלל בהרהור בעלמא, ונחוץ דווקא ביטוי שפתיים (הדבר תלוי בתחולת הכלל "הרהור - כדיבור דמי" בתחום זה). ומכל מקום ברור שמבחינת התוכן והמשמעות "עבודה שבלב" היא נושא מרכזי ביותר ועל כך ניתן ללמוד מתוך מבט קל בדברי הרמב"ם והרמב"ן בנידון.

כידוע, קיימת מחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן ביחס לחובת התפילה. לדעת הרמב"ם, חובת התפילה, לפחות פעם ביום, היא מצוות עשה מדאורייתא. כך כתב ב"משנה תורה", וכך כתב ב"ספר המצוות", אם כי הניסוח שם קצה שונה: "ואף על פי שזה הציווי - 'ולעבדו בכל לבבכם' - הוא מן הציוויים הכוללים, הנה יש בו ייחוד אחר שהוא ציווה בתפילה, ולשון הספרי 'ולעבדו' - זו תפילה". אם כך, מבחינה הלכתית צרה הרמב"ם ממקד את המונח "עבודה שבלב", לתפילה דווקא. ואצל הרמב"ם, ה"תפילה" במובן הצר מתייחסת רק לתפילת "שמונה עשרה" ולא לסידור כולו. וכך מצאנו ב"משנה תורה", שבו מחלק הרמב"ם בין הלכות קריאת שמע, הלכות תפילה והלכות ברכות, כשמונח "הלכות תפילה" מתייחס לתפילת העמידה.

אמנם, גם "תפילה" במונח הרחב יותר, נתפשת דרך כלל כתחום מצומצם יותר מזה הקיים בדברי הרמב"ן. כידוע, חולק הרמב"ן על הרמב"ם וסובר שאין חיוב מדאורייתא להתפלל בכל יום. לשיטתו, יש משמעות אחרת - פחות טכנית וקיומית יותר - לדרשת חז"ל: ועיקר הכתוב 'ולעבדו בכל לבבכם' - מצוות עשה שתהיה כל עבודתנו לכוף את הלב, בכל לבבנו, כלומר בכוונה רצויה ושלמה לשמו ובאין הרהור רע. לא שנעשה המצוות בלא כוונה או על הספק אולי יש בהם תועלת כעניין 'ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך, ובכל נפשך ובכל מאדך', שהמצווה היא לאהוב את ה' בכל לב ולב, ושיזכה באהבתו בנפשנו ובממוננו".

לדעת הרמב"ן, חיוב "ולעבדו בכל לבבכם" אינו מכוון כלפי מצווה ספציפית אלא כלפי עולם המצוות ככלל. דרושה מוטיבציה, כוונה, ודאות, חוויה פנימית טוטאלית.

במידה רבה, המשימה שעומדת בפנינו כמתפללים, כלומדים או ככותבי ספרים, היא לשלב ולשבץ את דברי הרמב"ם והרמב"ן יחדיו. עלינו לדאוג לכך שגם כשמדובר בתחום הצר יותר של התפילה, נדע ליצור לתוכו - הן מבחינת תפישת הנושא הן מצד חווית הנושא - את תוכן דברי הרמב"ן. שלא נתפלל כ"מצוות אנשים מלומדה", לא ריצה טקסטואלית השגורה בפינו, אלא חוויה אמיתית, עמוקה, מורכבת במובן אחד ופשוטה במובן אחר. עלינו לצקת את כל מה שהרמב"ן מחפש בעולם של עבודת ה' בכלל באפיק הצר של התפילה.

בהקשר זה מן הראוי לעמוד על המונח "עבודה". מונח זה נע בשלושה מעגלים שונים. הצר ביותר, משתקף בהצעת הספרי: "'ולעבדו בכל לבבכם'. יכול עבודה ממש?", הצעה שנשללת ותמורתה באות שתי אלטרנטיבות אחרות: "לעבדו - זה תלמוד", "לעבדו - זו תפילה". כאמור, מדובר באפיק צר ביותר.

בכמה הקשרים אחרים נזכר המונח "עבודה" במובן רחב קצת יותר. כך לגבי תלמוד תורה ותפילה, אשכול של מצוות מפתח.

בשימוש הלשון הכללי שלנו, משמש לעתים המונח "עבודה" במשמעות שלישית, רחבה ביותר, ביחס לכל תחום קיום המצוות, כשאנו שואפים לעשות נחת רוח ליוצרנו ולחיות חיים שתואמים לרצונו יתברך.

ביטוי לכך ניתן גם בפסוקים שונים. כך, לדוגמא, בפסוק "ועבדתם את ה' אלוקיכם... וברך את לחמך ואת מימיך והסרתי מחלה מקרבך", הכוונה אינה ל'עבודה' במובן הצר ממש אל א במלוא ההיקף.

המונח "עבודה" משמש, במשמעות ממוקדת וצרה, בתחומים שונים: "עבודת הקורבנות", "עבודת ה'", ולהבדיל, "עבודה זרה" ("לא תעבדם"). בכל אלה מכוון המונח כלפי עבודה פולחנית, בעיקר הקרבת קורבנות.

אך אנו מדברים על "עבודה" גם ביחס למצוות ספציפיות כגון תלמוד תורה ותפילה. לא נאמר בספרי שנטילת לולב היא "עבודה" או שאכילת מצה היא "עבודה". לחז"ל הייתה תפישה שאשכול מסוים של מצוות (מעבר לעבודת ה' הכללית) נושא עמו מאפיין ייחודי של "עבודה". ואין זה קל לעמוד על מאפיין זה. לכאורה, אין זה תלוי רק במשקל המצווה ובחשיבותה, אלא במשהו שנוגע לאופייה ולצביונה.

אפשר שניתן לאמץ את הכיוון שהוצע על ידי המהר"ל ב"נתיב העבודה" שבחיבורו "נתיבות עולם". המהר"ל מדבר על הקשר שבין "עבודה" ו"עבדות". יש מוקדם מסוימים שבהם ההשתעבדות, קבלת המרות הטוטאלית, במישור מערכת היחסים קבל וכלפי הקב"ה, בולטת יותר, משמעותית יותר, מאשר בפעולת מצווה "רגילה", מצווה מן המניין.

כאן טמון המכשול הראשון שקיים אצל רבים ביחס ל"עבודה שבלב". ההשתעבדות, ביטול הרצון - לא חיסולו אלא הכנעתו - אינם עולים בקנה אחד עם המנטליות והאתוס המודרניים. האתוס המודרני מעלה על נס את העצמאות, הריבונות, ואלה תופשים מקום מרכזי במסכת הערכים שלו. השאיפה לאוטונמיה, ברמה זו או אחרת, דומיננטית ביותר בימינו. גם אדם שמוכן לעסוק בתפילה במקביל ל"עבודה" של תקיעת שופר או אכילת מצה, אינו תמיד מוכן לקבל על עצמו את ה"עבודה" שב"עבודה", במובנה הספציפי יותר, ועל כל רובדי ההשתעבדות וביטול הרצון העצמי שכרוכים בה.

נקודה זו שייכת לכל עיסוק בעולם התפילה. בעולם של "עבודה שבלב", הפנמת פן זה של עבודה=עבדות, גם אצל המתפלל עצמו, גם אצל המחנך שבא להסביר את התפילה לאחרים - תופשת מקום מרכזי ביותר.

קיים גם מכשול נוסף בליבון ולימוד תוכן ה"סידור". לא פעם שאלו בעצתי מה כדאי להציע לאדם שזה מקרוב בא ומבקש להיכנס בפרדס היהדות. והרי מסכת בבא בתרא אינה מתאימנה לו. תשובתי הייתה תמיד: "כדאי שיתחיל עם הסידור". מדובר בטקסט נגיש, שיכול להיתרגם למישור המעשי. הסידור מלא וגדוש. יש בו תרכובת גם של יסודות עיוניים, יסודות האמונה המגולמים בתוכו, וגם של נימה חווייתית.

אכן, משבאים אנו לעסוק בתכני הסידור אנו מוצאים את עצמנו מתמודדים עם שתי נטיות, שתי אוכלוסיות. מצד אחד ניצבים אותם "ערלי לב" שעליהם דיבר הנביא יחזקאל. יש לא מעט חיילים ממושמעים המתייצבים בבית הכנסת מדי יום ביומו, אבל חסרים הם את החוויה האמיתית והקיומית, שהיא מהם והלאה. יש אפילו כאלה שבונים "פילוסופיה" שלמה מתופעה זו, ויש מי שעושה זאת רק מצד החולשה הטבעית ל"מצוות אנשים מלומדה". בין כך ובין כך, יש ציבור גדול שמוכן לרוץ עם הסידור, אך אינו מפנים את תכניו ואת חווית התפילה המלווה אותו. כאלה הם הרציונליסטים למיניהם. עולם הרגש בכלל והרגש הדתי בפרט, אינו לחם חוקם.

בקצה השני ניצב ציבור גדול - או אם תרצו, ציבור גָדֵל והולך - של אנשים שאצלם התפילה היא נשמה, ורק נשמה. הם שואפים לרוחניות מופשטת, קיומית, שורשית, רגשית.

אלה לא רק מביעים חוסר עניין בלימוד וליבון נוסח התפילה, אלא גם רואים בו מכשול מוסים. הם מעדיפים רומנטיקה מסוימת. שאלה זו נוגעת בחלקה לעולם האמנות בכלל. זכרוני כי בהיותי צעיר לימים קראתי ספק שעסק בנושא "כיצד יש להאזין למוזיקה". המחבר תיאר את האדם הפשוט, שמשווה בנפשוט כי בטהובן כתב את יצירותיו בשעה שהלך לטיול ביער. אכן, יש רבים שגם אם יבינו יותר לעומק את יצירותיו של בטהובן, לא ירצו שתקלקל את חוויתם על ידי השמעת ניתוח מדוקדק של הסימפוניה התשיעית באמצע הקונצרט. ניתוח מעין זה מקלקל את החוויה.

מי שבשבילו "עבודה" היא שמחה, ו"עבודה שבלב" - שמחה כפולה, אין לו הרבה מה לחפש בספר שעניינו "עבודה שבלב", המתמקד בתכנים שבלב. הוא הדין למי שמעוניין בראייה כוללת ותחושה מקיפה, קיומית ורגשית, אבל רואה בליבון דברים מכשול לחוויית התפילה.

החיבור שלפנינו עוסק גם בראייה כוללת וגם בפרטים. כפי שהתבטא פעם ר' משה בית-דין, אחד המחנכים הגדולים בישיבת ר' יצחק אלחנן בניו יורק: "יש מקומות שמדברים about it. אצלנו עוסקים ב'it' עצמו. איננו מדברים "על" התפילה", אלא עוסקים בתפילה עצמה. זו כוונת הספר שלפנינו. אכן, איני בטוח שיש לזלזל בשורשים ההיסטוריים של התפילה. יש לבירורם ערך מסוים. ועם זאת, המוקד אמור להיות התכנים כשלעצמם. לא רק כדי להגיע לפרשנות טקסטואלית אלא כדי לפתח ולטפח השקפת עולם. לפתח מודעות לחשיבות שבקניית השפקת עולם ככלל, ובמסגרת התפילה בפרט. לא מתוך שיוך לאסכולה זו או אחרת, אלא מתוך מחויבות והשתעבדות לטקסט ולתכניו. יש בספר מענה, לא ברמה מתפלמסת, אלא כמזון רוחני, למי שמחפש להעניק יתר משמעות לתפילתו, גם ברמה האינטלקטואלית, גם ברמה החווייתית.

אכן, יש לצאת מתוך הנחה שלימוד וליבון אלה לא ייעשו תוך כדי תפילה, כפי שאין מנתחים סימפוניה בעת שהותך באולם הקונצרטים. ועם זאת, המטען שהנך נושא בכליך, מתוך לימודך וליבונך את הנושא, אמור להעשיר את החוויה - אפילו מדובר בחוויה אסתיטית-קיומית - בשעת מעשה.

התפילה כוללת עניינים שמצד אחד הם ברורים ופשוטים, אך מצד שני מורכבים ומסובכים. כך, לדוגמא, אמירת "שמע ישראל" שכולנו אמונים עליה מבטן ומלידה. לפי הגמרא בסוכה, ילד שמתחיל את התפתחותו, פותחים לו בלימוד "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד". ברם, מה משמעות פסוק זה? מה פשר ה"שמיעה"? מה הקשר, אם יש קשר, בין ההיגד הראשון - "ה' אלוקינו", לבין ההיגד השני - "ה' אחד"? באיזה מובן הוא "אלוקינו"? באיזה מובן הוא "אחד"? שאלות שכל אחת מהן, וכולן יחדיו, אינן פשוטות כלל ועיקר. ויש להן גם משמעות הלכתית. לפי רוב הראשונים, אפילו למאן דאמר ש"מצוות אין צריכות כוונה", מי שלא כיוון בפסוק ראשון של "שמע" לא יצא ידי חובתו. ייתכן שאין דרושה "כוונה" במשמעות של פירוש המלים, אלא ב"כוונה" כללית יותר, של קבלת עול מלכות שמים, ועדיין הציפיה היא שאדם יבין ויתבונן במה שהוא אומר. אם כן, מדי יום נדרשים אנו כמה פעמים לדעת למה יש ל"התכוון" באמירת פסוק זה. אני כשלעצמי תוהה באמירת הפסוק, ומכוון לצדת ידי חובת דעה זו וחובת דעה אחרת. לא פעם אני שואל את עצמי: אולי יש להכריע, אחת ולתמיד, כמו רש"י או הרמב"ן, כמו הרמב"ם או רס"ג? ובכל אופן, יש כאן שאלה כבדת משקל המלווה ביסדות מחשבתיים עמוקים. השקפה הרת עולם.

בספר יש התייחסות רבה למלכות שמים. הן בהקשר לברכות, ב"שער ההתבוננות", הן ביחס לקריאת שמע. יש כאן אבחנה בין המלכות ה"קודמת", "בטרם כל יציר נברא", לבין המלכות שמתחילה את פעולתה עם הבריאה, "לעת נעשה בחפצו כל, אזי מלך שמו נקרא". יש כאן השקפות נקודתיות, דיוקים בקטנות, שבהן תלויות השקפות יסוד לגבי המשמעות של מלכות שמים. אין כאן רק חריסה בטקסטים, אלא גם חידושים מפתיעים. מהי הכותרת שניתנה לתפילת "שמונה עשרה"? כיצד יקרא לה יהודי פשוט, שזקוק לכל מיני צרכים, מתחנן ומתרפס לפני הקב"ה שיספק את צרכיו וצורכי עמו בית ישראל? מהו אופייה ההלכתי המשתקף מן המקורות? עיון בהם מלמד שאופייה של תפילת "שמונה עשרה" הוא תפילת בקשה. ואילו כאן, מכונה היא "שער ההתגלות!". כותרת זו מתאימה לשלוש הברכות הראשונות והאחרונות מאשר למרכז התפילה, אך בהחלט יש כאן פתח למחשבה, שיש בו כדי להעצים ולהעמיק את חוויית התפילה.

בראשית הספר נאמר כי לא נכתבו הרבה פירושים על הסידור, ועם זאת, ברור שעלינו להשכיל ולהעמיק חקר ב"סידור". מתוך רגישות, ולא מתוך הצבת חומות - שזרות לרוח היהדות - בין ההיגיון לבין הרגש, בין התבונה וההבנה לבין החוויה.

איני יודע אם הספר יגרום להרבה אנשים שרגלם אינה דורכת על סף בית הכנסת להיכנס אליו, אך מי שכבר מגיע אליו, יעשיר באמצעותו את תפילתו.

מי ייתן, שבעומדנו לפני הקב"ה, נדע ונזכה להלביש את תפילתנו בלבוש המלכות של "עבודה שבלב", ולצאת הן ידי חובת הרמב"ם, הן ידי חובת הרמב"ן, בפירושה.