תפילה בעידן של תמורות* / הרב יובל שרלו

באחת החתונות הראשונות שערכתי בחיי, הגעתי, כנהוג, בשירה וריקודים עם בחורי הישיבה עד לפני הכלה. החתן כיסה את פניה בהינומה, וסב על עקביו. באותה שעה פרצה הכלה בבכי קורע לב. סבתא שלי הייתה אומרת: "כלה בוכה - זה סימן טוב", אך ממראה פניה הבנתי שהיא לא מסכימה עם זה. "מה קרה?". "קרתה טרגדיה".

חשכו עיניי. לא הייתי מנוסה בחתונות. טרגדיה? כל ראשית מסכת כתובות (כולל סוגיית "הכנסת כלה" ו"מת מצווה") עברה לנגד עיני. ואז המשיכה הכלה: "הטרגדיה היא שחברה שלי שהייתה אמורה להביא לי נוסח של 'תפילה לכלה' שכחה אותו, ואני לא הולכת לחופה ללא אמירת 'תפילה לכלה'. הצעתי לה בעדינות: "אולי תהיי הכלה הראשונה, אחרי הרבה מאד שנים, שתדבר אל הקב"ה בשפתה שלה. תאמרי לו: עשה עמי חסד, בנה לי בית נאמן. עזור לנו להקים בית אוהב ושמחו טוב בעיני אלוקים ואדם". הכלה, שלמדה באולפנה, והמשיכה ללמוד גם לאחר מכן לימודים תורניים, פתחה זוג עיניים מופתעות ושאלה: "מותר להתפלל כך?"

הייתה זו הפעם הראשונה שבה הבנתי פן אחד של הצורך לתמורות בעולמה של תפילה. התפילה המנוסחת, סדר התפילות הקבוע בראשנו, ניצח. הוא השתלט על התודעה התפילתית שלנו עדי כדי כך שגם בחורה מאמינה בכל לבה, שיודעת להתפלל וללמוד תורה, עשויה לשאול האם מותר להתפלל תפילה "פרטית" ולומר דברים "אישיים" לפני קודשא בריך הוא?

הפן השני של המטבע נגלה לעיניי אגב עיון בלוח המודעות של הישיבה בערב הימים הנוראים. "למכירה: קובץ חדש של סליחות אישיות, נוסח חדש, פרי יצירתם של תלמידי ישיבה".

ליד מודעה זו: "קובץ תפילות פרטיות" חדש. ולצדן: "למכירה: פרשנות חדשה על וידוי יום הכיפורים".

שיטוט קל באינטרנט, כדי לעמוד על שלומו של הרב אלישיב, הביא אותי לפורום שבו חולקו כל פרקי התהלים, בתוך דקות מספר, בין חברי הפורום, "תהלים לשלוב הרב אלישיב". הג'ינג'י לקח את פרק א, "קרוב ורחוק" את פרק ב', וכך הלאה. בסוף חלוקת הפרקים, נתבקש כל גולש להוסיף תפילה אישית לשלום הרב אלישיב. יש כאן ביטוי לאותו פרץ עצום של תפילות פרטיות, אישיות, ספונטניות, שמצוי בימינו.

מהי התגובה הנדרשת, אם בכלל, לנוכח תופעה זו בעולמה של תפילה? ראשית עלינו להגדיר מהן התמורות שחלו בימינו. האחת נוגעת לכך שבזמננו יש נטייה מאד עמוקה להעריך את האוטנטיות, את היצירתיות, את האישיות. יש סוג מסוים התרסה, של אנטי-טקסיות. אנטי-ריטואל. אפילו ההבדל בצבע הקירות משקף זאת. לפני כמה חודשים נקלעתי לשליחות מטעם "בני עקיבא" באמסטרדם, וביקרתי בבית הכנסת הפורטוגזי. מי שנכנס לשם מרגיש את הרשמיות. מי שנכנס לבית כנסת ממוצע שלנו, רואה בית כנסת הרבה פחות טקסי, פחות רשמי, פחות ריטואלי. בית כנסת שמתאים הרבה פחות לאופי של תפילה מנוסחת וקבועה מראש. הפער העצום שבין התפילה הטקסית-ריטואלית הקבועה, לבין החשיבות שבמתן ביטוי ליצירתיות, לאישיות, לאוטנטיות, לאנטי-ממסדיות, בולט מאד לעין מבחינה סובייקטיבית.

אבל גם מבחינה אובייקטיבית קיים פער. פער זה לא בא כל כך לביטוי בתפילת "שמונה עשרה". אנשי כנסת הגדולה, "נביאים בני נביאים", הצליחו לנסח תפילה שהיא רלבנטית בימינו, בדיוק כמו לפני מאות ואלפי שנים. קשה למצוא בה משפט שאינו רלבנטי לימינו. לעומת זאת, יש תפילות שאינן מקיימות תנאי זה. רוב ה"סליחות", לפחות במנהג אשכנז, אינן מדברות כלל על הסליחה אלא על המצב הקשה של עם ישראל בגלות. כאן כבר מדובר בפער אובייקטיבי, לא רק סובייקטיבי. הוא הדין סדר הקינות, שאינו מבטא את הכאב האמיתי שכואב לנו בחורבנה של ירושלים. אלו שתי דוגמאות קיצוניות, אך יש גם דוגמאות נוספות. אותה לשון שבה והודאה של "שירי דוד עבדך" שבהם מבקשים אנו להלל ולשבח את הקב"ה. מה נעשה, ו"שירי דוד עבדך" אינם עוד שפתם המדוברת שלנו ושל ילדינו? יש כיום שירים אחרים שתפשו את מקומם.

כמובן, אנו ממשיכים לומר "פסוקי דזמרה", אבל נוסח התפילה והריטואל שמלווה אותה הפכו בלתי רלבנטיים. אחת מתוצאותיה של תופעה זו היא הפריחה העצומה בדפי פרשת השבוע. ברוב בתי הכנסת שלנו, אדם מגיע לתפילה, ניגש לשולחן שבכניסה, ואוסף אל חיקו חבילה שלמה של דפי פרשת שבוע, מכל המיני ומכל הסוגים. בסוף תפילת "שמונה עשרה" של שחרית, מתחיל מועדון הקריאה לפעול. כל אחד פורש את דפי פרשת השבוע שלו, ומתחיל לקרוא. המציאות מדברת בעד עצמה.

הצורך בתמורות נובע אפוא מכמה גורמים. מבחינה מבנית, הסדר, הטקסט ה"קפוא", השתלט על עולם התפילה והביא למחיקת הפן האישי מן התפילה. לצד זה, הריטואל הקבוע, בעיקר במקרים קיצוניים כמו קינות וסליחות, מרחיב את הפער בין התפילה המסורתית והרלבנטיות שלה לצעירים בני דורנו.

דוגמא נוספת גובלת בדין דאורייתא ממש. נוסח הוידוי הפך פעמים רבות להיות בלתי רלבנטי לימינו. לכן בחורי ישיבה מתפללים היום את תפילת יום הכיפורים כשלצדם מונחת אנציקלופדיה מסודרת לפי סדר א"ב: וידוי על-פי ה"חיי אדם", וידוי בנוסח ה"מכתב מאליו", וידוי בנוסח הגר"א, וכיו"ב. הם זקוקים למישהו שייצוק תוכן רלבנטי ל"אשמנו, בגדנו" של הנוסח המסורתי. חלק מאותו נוסח מסורתי של "על חטא" אינו רלבנטי לרבים מבני דורנו. לא שאיננו חוטים בעברות אלה, אך אין הן נתפשות כחטאים "קיומיים" לגבינו. לו היה בא מישהו ומנסח וידוי בניסוח מודרני, היה הכל שונה: "על חטא שחטאנו לפניך בערוץ 2", "ועל חטא שחטאתי לפניך בהתפתות לגלוש לכל מיני אתרים". וכן לא מדובר בחומרה בעלמא, אלא במצווה דאורייתא. עד כדי כך, שאפשר שחלק מהוידוי שנאמר היום אינו אלא "וידוי פה", מן השפה ולחוץ, וידוי שאינו רלבנטי למציאות הקיומית של המתפלל.

לא אשכח כיצד ראיתי את בני בן השבע עומד ומכה בחזקה על חזהו, "על חטא שחטאתי לפניך בגילוי עריות"...

באותה שעה הרגשתי עד כמה נדרשת תמורה בעולמה של התפילה בת ימינו. לעניות דעתי יש לפעול בכמה כיוונים. הרב ליכטנשטיין סיפר שכאשר באים להתייעץ אתו מה ללמד בקורס "יהדות למתחילים", הוא ממליץ על סידור התפילה.

איני יודע אם הרב ליכטנשטיין התכוון לכך, אבל הצעה זו שובה את הלב גם בגלל השילוב בן הפן האינטלקטואלי שבתפילה לבין הפן הרגשי שבה, וגם בגלל שהסידור פותח פתח להרבה מאד אנשים. יש בו גם מעין "פסק הלכה" לגבי השאלה "מהי יהדות". הסידור כולל בתוכו תפילה לבניין ירושלים וציפייה לימות המשיח. נוטים לומר כי אין לנו פסקי הלכה בענייני אמונות ודעות, אבל עיון בסידור מלמד שגם מעבר לי"ג העיקרים של הרמב"ם, הסידור הוא מעין פסק הלכה, מה חשוב ומה אינו חשוב.

בהקשר זה אבקש לספר מעשה שהייתי עד לו, בכיוון שונה מזה שהציע הרב ליכטנשטיין. לפני כשלושים שנה, התארח הרב עמיטל בבית "גשר" בצפת. במהלך השבת סחף הרב את הציבור כולו לפסגות גבוהות. במוצאי שבת ניגשה אליו בחורה חילונית, ובקשה בפיה: "שבת זו עשתה עלי רושם בל יימחה. אני מבקשת להיות דתיה. מאיפה עלי להתחיל?". הרב עמיטל חייך והשיב לה: "קודם כל תדעי שאת לא הראשונה ששואלת שאלה זו. עם ישראל כבר שאל שאלה זו עוד לפני מעמד הר סיני. מהפסוק 'שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו', למדו חז"ל שעוד לפני קבלת התורה קיימו כבר ישראל מצוות: שבת, פרה אדומה, וכיבוד אב ואם (יש גם גרסאות אחרות)". מכאן, הוסיף הרב עמיטל, ניתן ללמוד לקח גדול. "אני מציע לך להתחיל בקיום שלוש מצוות: מצווה אחת, זו מצווה שאת יכולה להזדהות אתה, להרגיש שמחה בקיומה, כמו מצוות השבת" (במהלך אותה שבת יכולנו לראות כיצד החילוניים שבינינו נקשרים למצוות מסוימות. כך, לדוגמא, ברכת המזון, וכך גם נטילת ידיים. עד כדי כך שאחת מהן ביקשה מחברתה שתתן לה טבעת, כדי שתוכל לשים אותה בפה בשעת נטילת הידיים...).".

"מצווה שניה שכדאי לך לבחור", הוסיף הרב עמיטל, "היא מצווה שאינך מסכימה לה, שאינך יכולה להזדהות עמה, שלעולם לא תתיישב עם תפיסת עולמך, כמו מצוות פרה אדומה. כל זאת, כדי שתדעי שתכלית עבודהת ה' אינה 'להתמזג' ו'להתחבר' אלא אנו חייבים בה כי כך נצטווינו".

"והמצווה השלישית", הוסיף הרב עמיטל, "היא מצווה מהתחום שבין אדם לחברו, דוגמת מצוות כיבוד אב ואם, שממנה תלמיד שהתורה אינה מסדירה רק את היחסים שבין אדם למקום אלא גם את היחסים שבין אדם לחברו, והיא מבקשת לתקן עולם".

מבחינה מעשית, דומני שעלינו להיענות לאתגר ה"תפילה בעידן של תמורות" בכמה מישורים. המישור האחד הוא חיזוק יסוד ה"עבודה" שבתפילה. צריך לזכור שלתפילה בימינו יש תפקיד נוסף שלא היה קיים בה מלכתחילה: "תפילות - כנגד תמידין תיקנו". התפילה מבטאת את ה"עבודה" הציבורית של האומה הישראלית. אדם שקם בבוקר לתפילה ובא לבית הכנסת, אפילו אם לבו טרם התעורר ואין הוא חושב על מילות התפילה הופך להיות שותף לציבור עובד ה' מעצם בואו לבית הכנסת.

יתר על כן: יש חשיבות עצומה לתפילה שמנוסחת מראש. תפילה זו בנוסחה הקבוע מראש, מוציאה את האדם ממסגרותיו הפרטיות. רבי יהודה הלוי הרבה להדגיש נקודה זו. מדרך הטבע, לו נדרש אדם להתפלל רק את תפילתו האישית היה מתמקד במצוקותיו-שלו, ב"כאב הרגל" הפרטי שלו, ומתפלל על בעיותיו הכלכליות ועל רצונו בחיים רומנטיים עמוקים יותר. התפילה שמנוסחת מראש מחייבת אותו לפרוץ החוצה, לעסוק בגאולת ישראל, בקיבוץ גלויות, וברפואת חולי עמו ישראל.

לאור זאת, יש להעצים את החוויה הציבורית שבתפילה, לצאת מתוך המסגרות הפרטיות, ולהתייחס למרחב הגדול. על-ידי כך תתחזק התפילה המנוסחת מראש. בהקשר זה, יש תרומה עצומה לאותם בתי הכנסת דהאידנא שבהם קיימת תפילה "מכובדת". מתחילים להתפלל בזמן, אין מדברים בשעת התפילה, מקפידים על מנהגי בית הכנסת, וכל אלה מעצימים את החוויה הציבורית הבית-כנסייתית ואת הדרישה מן האדם לצאת ממסגרות עצמו ולהתרחב. תפילה "מכובדת" היא גם תפילה שאינה "נמרחת", תפילה שאין מוסיפים בה עליות מיותרות.

מצד שני, בעידן של תמורות יש הכרח ודחיפות במציאת מענה הולם לדרישה לתפילה ה"אישית", האינטימית. יש דרכים רבות להגיע למטרה זו, ועלינו לעודד מגמה זו ולא לבולמה. הדרך האחת היא באמצעות כל אותם "מנייני קרליבך" שלוקחת את התפילה המנוסחת מראש והופכת אותה למשהו חי, ער ותוסס. לו היו שואלים אותי לפני כמה שנים אם אצלי בישיבה יתפללו בסגנון קרליבך, הייתי עונה: "על גופתי המתה". גדלתי במניין של "יקים", תפילה שבה ריקוד באמצע התפילה היה "בל ייראה ובל יימצא". חשבתי לרגע מה היה ר' אריה בינה זצ"ל אומר לנוכח כל הקפיצות האלה באמצע התפילה?

עברו ימים, ובשבת הראשונה בישיבת פתח תקווה, פצחו התלמידים בתפילה "קרליבכית" ולא יכולתי לעשות דבר. מאז ועד היום הפכה התפילה למשהו "אחר". חוויה עמוקה יותר. מרגשת יותר.

אכן, גם בכך יש סיכון, שגם ה"קרליבכיות" תהפוך ותהיה לריטואל. יש סיפור חסידי על אישה שלא זכתה להיבנות בפרי בטן. כשבאה ל"רעבע", תבעה ממנו: "עליך מוטלת המשימה לדאוג לי". השיבה הרבי: "איני יכול. שערי לידה לא נמסרו בידי. אבל יכול אני לגלות לך, שגם אמי הייתה עקרה. לפני שהתייצבה אצל הרבי הקודם, הכינה לו קפוטה ושטריימל חדשים. לא עברה שנה, ואני נולדתי". אמרה לו האישה: "אם כך, אני רצה הביתה להכין לך קפוטה ושטריימל חדשים". ניענע הרבי ראשו לשלילה, ואמר לה: "יש רק הבדל אחד בין אמא שלי לבינך. אמא שלי לא הכירה את הסיפור..."

המסר שעולה מסיפור זה הוא שגם מניין "קרליבכי" עשוי להפוך לריטואל. יש למצוא דרכים שונות כדי ליצור מניין שכל הבאים בשעריו ירגישו את חוויית התפילה.

יש גם להשיב את התפילה האינטימית למקומה. יש לכך בסיס הלכתי. בין אם מדובר בברכת "שומע תפילה", בין אם בגוף הברכות עצמם (וכאן הדברים מסובכים יותר מבחינה הלכתית) בהקשרים שונים.

יש ישיבות שבהן קיים ריטואל קבוע. כל תפילת מנחה מסתיימת ב"שיר המעלות, ממעמקים קראתיך ה'", באמירת פרק תהלים. יש להימנע מהפיכת מנהג זה לריטואל קבוע. ובכל מקרה, יש להתאים את הפרק הנאמר למאורעות הימים. אינו דומה פרק שנאמר לרפואת פלוני, לפרק שנאמר בעת פיגוע ח"ו או עת בצורת. ויותר מכך: יש לומר פרקי תהלים לא רק בעתות צרה, אלא גם בעת הודיה.

יש חשיבות עצומה לא לבלום תופעות של "תפילה פרטית", דוגמת הוספת קינות על השואה. יש מהן כאלה שכל כך מדברות אלינו, ואין בהן שום איסור. קידוש מלחמה נגד הוספת קינות על השואה מוטעה לחלוטין. יש חשיבות הלכתית לכך שקודם יום הכיפורים יכינו המתפללים דף שעליו רשומים הכישלונות שלהם, שנוגעים ללבם, וזאת בנוסף לאמירת "על חטא" המסורתי.

מצד אחד, צריך לנסות ול"הוציא" מן התפילה הקיימת יותר ממה שיש בה למראית עין. לגלות בה פנים חדשות. מצד שני, יש לתת מענה, וליצור פתח לקשר אינטימי יותר בין האדם ואלוקיו.

התפילה לעולם תעמוד כאחד המוקדים המרכזיים של הקשר שבין אדם ואלוקיו, ובעזרת ה' נזכה שתפילתנו תבטא, מחד גיסא, העצמה ציבורית, כללית, לאומית, שמוציאה את האדם מהסתבכותו בתוך עצמו ותחייב אותו לפרוץ למקומות אחרים, ומאידך גיסא שתהא זו תפילה שנותנת מענה לצרכיו האישיים ביותר של אדם.

המסר האחרון שעליו מבקש אני לעמוד נוגע לבית הכנסת. איננו יכולים להסיר מעלינו את האחריות לכך שהמוני בית ישראל אינם פוקדים את בתי הכנסת. הציבור הישראלי ברובו מנוכר לבית הכנסת. אבל יש כמה צמתים, לפחות שנים, שבהם הוא מתקרב אליו. הצומת האחד הוא יום הכיפורים. עלינו לעשות כל מאמץ שבית הכנסת יהיה "ידידותי" לבאים בשעריו ביום הכיפורים. בבית הכנסת שלי אחד הגבאים מתפלל בשורה האחרונה, ואם נכנס אדם חדש בשעריו הוא מוצא לו מקום בתוך חצי דקה. בית הכנסת צריך להיות במקום הראשון מצד הכנסת האורחים שבו, בין ביום הכיפורים ובין בכל ימות השנה.

באותו הקשר, יש לעודד את ההצעה להעביר את טקסי בר המצווה של הציבור החילוני מיום השבת לימי שני וחמישי. בשנים האחרונות חלה נדידה רבתי של ציבור זה לקהילות הרפורמיות. בכמה מקומות הצליחו, באמצעות העברת הטקס לימות החול, לגרום לכך שהטקס יהיה הרבה יותר "ידידותי" ומשמעותי. ניתן לצלם, הילד עטור בתפילין, הוא עולה לתורה, ניתן להכין אוכל חם. על ידי כך נמלא גם את התפקיד הנוסף של בית הכנסת: למרות שחז"ל התנגדו בכל תוקף לכך שיקראו לבית הכנסת "בית עם", הוא צריך להיות מקום שבו יחוש כל אדם "בן בית", מעין "מיני ירושלים", עיר ש"עושה את כל ישראל חברים". מתוך כך, תבוא תמורה לבתי הכנסת לא רק מתוך "עיון תפילה" אלא גם בהפיכתם למקומות מכניסי אורחים, מאירי פנים, וכינוס העם כולו לתוך "מקדש המעט".