השהיית המצווה בהשבתת חמץ ומילה / הרב יהודה עמיטל

שנינו במסכת פסחים (דף מט, ע"א):

ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו, ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו. אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו - יחזור ויבער, ואם לאו - מבטלו בלבו.

המשנה עוסקת במי שהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו לפני שעה שישית, שהרי מבואר במשנה שאם לא יכול לחזור לביתו מבטלו בליבו, וביטול חמץ אפשרי רק עד שעה שישית. מה הדין אם הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו לאחר שעה שישית ונזכר שיש לו חמץ בביתו? כתב המהר"ם חלאווה: "ודוקא קודם שש אבל לאחר שש דלאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטל לה אפילו אין לו שהות יחזור ויבער, ואף על גב דבפסח ומילה איכא כרת, לאו דחמץ עדיף דקדים איסוריה". לשיטתו, קיים איסור בל יראה ובל ימצא בערב פסח, וכשיטת רש"י (מסכת ב"ק דף כט ע"ב ד"ה משש שעות ולמעלה, וכהבנת הנודע ביהודה מהדורא קמא חלק או"ח סימן כ' בדעת הרמב"ם - הלכות חמץ ומצה ג, ח - ודלא כראב"ד). זאת, שלא כדעת התוספות (פסחים דף כט, ע"ב ד"ה רב אשי בשם ר"י), לפיה המשהה חמץ על מנת לבערו אינו עובר עליו. וכתב המגן אברהם (סימן תמ"ד ס"ק י"א):

יבטלנו בלבו - דבמקום מצוה אוקמוה אדאורייתא. ומשמע דאם הוא מתחלת שעה ו' ולמעלה, דאינו ברשותו לבטל, יחזור מיד וכ"מ ברמב"ם משום דהאי עשה והאי עש' ועשה דתשביתו חמיר טפי שכל שעתא עובר עליו משא"כ במילה ואינך.

לפי דברי המגן אברהם, אף לדעות הסוברים שאין בל יראה ובל ימצא עד הלילה, אם נזכר לאחר חצות יחזור מיד, משום שעשה דתשביתו חמיר טפי, ולא מטעם המהר"ם חלאווה שלאו דחמץ עדיף. דברי המגן אברהם, שבתשביתו עובר בכל שעתא, הם שלא כדברי הצל"ח (פסחים דף ו, ע"ב ד"ה משש שעות), שכותב שעל עשה דתשביתו אינו עובר עד שתחשך. לדעת הצל"ח, אין עשה זה דומה ל'בל יראה', שעובר בכל רגע, אלא לעשה של 'ביום השמיני ימול', שכל היום זמנו אלא שזריזין מקדימין, ואם לא הקדים אלא מל רגע קודם שחשיכה מכל מקום לא עבר על עשה.

שאלה זו, האם ב'תשביתו' עובר בכל רגע, תלויה במחלוקת הראשונים. דעת התוספות (פסחים דף כט ע"ב ד"ה רבי שמעון) שאינו עובר בכל רגע, הוא משום שכתבו שלרבי שמעון חמץ לפני זמנו אסור באכילה מטעם תשביתו, ושאלו למה שורפין לר"ש, יסיקנו מעט מעט עד הלילה תחת תבשילו, וכתבו שזה משום גזירה שמא יאכלנו. ומוכח מדבריהם שאין חיוב של תשביתו כל רגע, וכן משמע מבעל המאור (דף ג, ע"א ברי"ף) שלדעתו לרבי שמעון אם אוכל משש שעות ומעלה אין לה השבתה גדולה מזו אבל לכתחילה לא שרינן ליה למיכל. אך מהשגות הראב"ד משמע שתשביתו חיובו בכל רגע, שכתב שאינו רשאי להשהותו גם לרבי שמעון משום שיש איסור בל יראה ובל ימצא מכח העשה שנאמר בו תשביתו. וזה כדברי המגן אברהם שתשביתו חיובו בכל רגע. וכן משמע ברא"ש על פי דברי יחזקאל (סימן י' אות ד'). ובביאור המחלוקת אם יש תשביתו בכל רגע, נראה דזה תלוי האם מצוות תשביתו פירושה חיוב להשבית, או שהמצווה היא שיהיה מושבת (נדון באריכות במנחת חינוך מצוה ט'). ולגבי עשה דתשביתו לא שייכים דברי התוספות דמשהה חמץ על מנת לבערו אינו עובר עליו, ולכן נדחים דברי אבן העוזר המובאים בבאר היטב (סימן תמ"ד ס"ק ט') שלכל מצווה דאורייתא אינו אינו חוזר לבער משום שהמשהה חמץ על מנת לבערו לא עבר בבל יראה. אבל לגבי מילה מפורש בגמרא יומא (דף כח ע"ב) שזה רק מטעם זריזין מקדימין למצוות.

ולשון מחצית השקל תמוהה, שכתב על דברי המגן אברהם שלאחר שש יחזור מיד משום שעשה דתשביתו כל שעתה עובר מה שאין כן במילה, וכתב מחצית השקל: "לא הבנתי, הא גם מילה ואפילו שלא בזמנה כל שעתה עובר". ומשמע מלשונו שבזמנו ודאי עובר בכל רגע, וזה תמוה שזו גמרא מפורשת ביומא שזה רק משום זריזין. ואולי צריך למחוק את המילה "ואפילו" אלא שאל רק ממילה שלא בזמנה, אך צ"ע, דמהיכי תיתי שהמגן אברהם מדבר על מילה שלא בזמנה?

והנה, המשנה ברורה (ס"ק כט) כתב כדברי מ"א ומשום שתשביתו חמיר טפי שהוא עובר עליה בכל רגע מה שאין כן במילה. בשער הציון כתב שאמנם במילה בזמנה יש רק משום זריזין, מכל מקום גם במילה שלא בזמנה שחיובה בכל רגע, גם כן תשביתו עדיף. וז"ל שער הציון:

ולענ"ד הצדק עם המ"א שבמילה אף שחיובה ביום השמיני מ"מ זמנה הוא כל היום אלא שזריזין מקדימין משא"כ העשה דתשביתו הוא מתחיל תיכף לאחר חצות וא"כ חיובה קודם ואף דעי"ז שיבער ממילא ידחה לבסוף המילה על יום אחר לית לן בה וגם במילה שלא בזמנה שחיובה בכל רגע ורגע מ"מ לא דמי לעשה דתשביתו דלענין חמץ דכתיב אך ביום הראשון ילפינן מינה שאסור להיות חמץ בבית ישראל מחצות היום של ער"פ עד כלות ז' ימי פסח וכשמבטל יום אחד מצוה זו שוב א"א לתקן אותו יום והוי חסרון שלא יוכל להמנות משא"כ במילה סוף סוף ימול אותו ולא חיסר אלא מה שהשהה מלקיים.

ודבריו צריכים עיון, שהרי המגן אברהם נתן טעם לדבריו, משום שתשביתו עובר בכל רגע מה שאין כן מילה. והמשנה ברורה סובר דגם במקום ששתי המצוות שוות ובשתיהן עובר בכל רגע, מכל מקום תשביתו עדיף. אך זה לא קשה, משום שהמגן אברהם דיבר על מילה בזמנה, ואם לא ימול ביום השמיני הרי הפסיד את המצווה של ביום השמיני ימול לגמרי, ולכן הוצרך לומר שהקדימה של תשביתו היא משום שעובר בכל רגע. אבל המשנה ברורה כתב לגבי מילה שלא בזמנה, ובזה עדיפה מצוות תשביתו לדעתו. אך עדיין צריך עיון: דאם בשניהם עובר בכל רגע הרי גם במילה זה חסרון שלא יוכל להמנות? ונראה דסבירא למשנה ברורה ששונה מילה שלא בזמנה ממצוות תשביתו, בתשביתו עובר בכל רגע משום שהמצווה משעה שישית היא שהחמץ יהיה מושבת. אבל במילה עובר בכל רגע, לא משום שהמצווה היא שיהיה מהול, אלא משום שיש עליו חיוב כל רגע שלא להשהות את מצוות המילה המוטלת עליו, ולכן אין כאן חסרון שלא יוכל להימנות, שהרי המילה עצמה תעשה.

אמנם על עצם דברי המשנה ברורה שעדיפה מצוות תשביתו על מצוות מילה בזמנה משום שחיובה קודם ואף אם תדחה המילה למחר, הקשה בספר דברי יחזקאל (סימן י"ב אות ב') שמשמע בדבריו שחיוב מילה בזמנה נדחה מפני מצוות תשביתו, וקשה, מדוע חוזר לבער חמץ והרי מילה בזמנה היא חמורה ודוחה שבת, אם כן כל שכן שדוחה את תשביתו. ובגמרא שבת (דף קלב, ע"ב) יש ק"ו כעין זה: "ומה שבת חמורה - מילה דוחה אותה, צרעת לא כל שכן" ואם כן הרי זה קל וחומר: הרי תשביתו אינו דוחה שבת, ומילה בזמנה דוחה שבת, קל וחומר שמילה תדחה תשביתו.[1] ואולי משום כך מסביר מחצית השקל את דברי המגן אברהם רק במילה שלא בזמנה.

והנה, יש מחלוקת ראשונים לגבי מילה בשבת, האם השבת הותרה או ששבת דחויה בפני המילה.[2] ואם נאמר ששבת הותרה אין כאן ק"ו דלאו משום שמילה חמורה משבת אלא משום שהותרה לגבי מילה והרי היא כיום חול, ולכן אף אם מילה הותרה בשבת, אינה דוחה מצוות תשביתו. אבל אם כן, איך עושה הגמרא קל וחומר ממילה שדוחה שבת, צרעת לא כל שכן, והרי שבת הותרה? לחומר הקושיה יש לומר שהגמרא סוברת שם ששבת דחויה לגבי מילה. ועיין רמב"ם (הלכות מילה א, ט) שלמסקנה מילה דוחה צרעת משום שעשה דוחה לא תעשה.[3]

ואשר למילה שלא בזמנה שכתב המחצית השקל והמשנה ברורה בשער הציון שעובר בכל רגע, עיין בדבר אברהם (ח"ב סימן א') שהביא לזה ראיה מפירוש המשניות לרמב"ם בסוף פרק רבי אליעזר דמילה:

וממה שאני חייב להזכירך בכאן שהאדם כשעבר ולא מל את בנו או יליד ביתו וחס עליו ביום הח', עבר על מצות עשה גדולה וחמורה, כי אין בכל המצות כמוה, ולא יתכן לו לעולם לשלם זאת המצוה, אבל זה העון קשה יותר ממי שעבר עליו חג הסוכות ולא עשה סוכה או ליל פסח ולא אכל מצה, לפי שזה אחר שעבר יום הח' למילה לא נפטר מזו המצוה, אבל הוא מצווה ומוכרח למולו תמיד, וכל זמן שלא ימול אותו ויהיה ערל יהיה עובר על מצות עשה שהגיע זמנה וכשימול אותו תסור ממנו זאת העבירה ויעשה מצוה, וכמו כן כל מי שיראה זה האדם, רוצה לומר הילוד הערל ולא ימול אותו עובר על מצות עשה עד שימול אותו, כאילו היה בנו, וכשיגדל הילד ויגיע לזמן חיוב המצוה, נפטר כל אדם ממילתו, ונתחייב הוא למול את עצמו מיד, וכ"ז שלא ימול עצמו הוא עובר על מצות עשה עד שימול, וכשימול ואפי' באחרית ימיו אז עשה מצוה וסר ממנו העון, ואם מת והוא ערל אז יהיה מחוייב כרת הנזכר בתורה במי שלא ימול, ואינו יודע בכל המצוות מצוה כזאת, רוצה לומר שלא יתחייב בה מלקות, והוא מכשול גדול כדי שימות החוטא בחטאו.

וכתב בדבר אברהם שמדברי הרמב"ם מוכח שבמילה שלא בזמנה עובר בכל רגע ורגע. ולכן פסק שאם יש לו למול שתי מילות, אחת בזמנה ואחת שאינה בזמנה, שלא בזמנה קודמת אם אפשר למול את שתיהן באותו יום, משום שמילה בזמנה היא רק מדין זריזין, ואילו על מילה שלא בזמנה עובר בכל רגע ורגע. וכתב שהחולקים וסוברים שאין חיוב בכל רגע זה רק בגלל שלא ראו את דברי הרמב"ם בפירוש המשנה.

אבל פשטות הרמב"ם בהלכות מילה (א, ח) היא שגם במילה שלא בזמנה אין בה אלא דין של זרזין מקדימין:

אין מלין לעולם אלא ביום אחר עלות השמש, בין ביום השמיני שהוא זמנה בין שלא בזמנה שהוא מתשיעי והלאה שנאמר ביום השמיני ביום ולא בלילה, מל משעלה עמוד השחר כשר, וכל היום כשר למילה, ואעפ"כ מצוה להקדים בתחלת היום שזריזין מקדימין למצות.

ומוכח שגם מילה שלא בזמנה אין עובר בכל רגע, אלא הטעם הוא רק משום זריזין מקדימין. ועיין בדברי יחזקאל (סימן י"ב ענף ב') שהוכיח את זה מגמרא יומא, ומה שכתב הרמב"ם בהלכות מילה (א, ב): "כשיגדל הוא חייב למול את עצמו, וכל יום ויום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול את עצמו הרי הוא מבטל מצות עשה" זה רק כשגדל. וכן כתב הגר"ח הלוי סולביצ'יק (חידושים על פסחים ד, ע"א) שהדין שעובר בכל שעה ושעה הוא רק על הבן כשיגדיל משום שעליו החיוב להיות נימול וכל שעה שאינו נימול הוא עובר. אבל על האב יש רק מצווה לעשות את מעשה המילה ואינו שייך כלל לעבור בכל רגע ורגע. ועל ראיית הדבר אברהם מהרמב"ם בפירוש המשנה שמשמע שגם גדול עובר בכל רגע, עיין היטב לשונו שהבאנו לעיל: "וכל זמן שלא ימול אותו ויהיה ערל יהיה עובר על מצות עשה שהגיע זמנה וכשימול אותו תסור ממנו זאת העבירה ויעשה מצוה... וכ"ז שלא ימול עצמו הוא עובר על מצות עשה עד שימול, וכשימול ואפי' באחרית ימיו אז עשה מצוה וסר ממנו העון", כלומר אם בסוף מל את בנו או את עצמו סר ממנו העוון ועשה מצווה, כלומר סר ממנו עוון של אי קיום מצוות מילה ונשארה רק עבירה השהיה, אבל אין זו עבירת המילה. ואם כן לא זו בלבד שאין כאן הוכחה כדברי הדבר אברהם, אלא אדרבא ראיה הפוכה. ואם כן צריך בירור לגבי מי שיש לו שני תינוקות למול, אחד בזמנו ואחד שלא בזמנו. אם יקדים מילה בזמנה ואחר כך מילה שלא בזמנה לא עבר על מצוות מילה כיון שמרגע שימול תסור העבירה ומקיים מצווה.