אדון עולם / בני גזונדהייט*
הפיוט "אדון עולם" הוא בין הנפוצים והידועים ביותר בשירי הקודש של משוררי ספרד ומהווה את אחד השיאים של השירה העברית-הדתית של ימי-הביניים. בזכות תוכנו המרומם ומקצבו הזורם התקבל השיר לסידור התפילה והוא שגור בפי כל ישראל. המחבר נעזר במקורות רבים מהמקרא ומדברי חז"ל, אשר משובצים בדרך אומנותית בפיוט קצר זה.
ברצוננו לסכם את הידוע לנו על מחברו של השיר ועל מקומו של השיר בסידור התפילה (א.). לאחר דיון בנוסחים השונים של השיר (ב.), ננתח אותו על פי צורתו (ג.) ותוכנו (ד.), ונפרש את רעיונותיו (ה.) על פי מקורות המקרא וחז"ל (ו.).
א. מחברו של "אדון עולם" ומקומו של השיר בסידור
לא ידוע בבירור מי מחברו. לדעת כמה חוקרים נתחבר השיר על ידי רבי שלמה אבן גבירול [1021-1058], שחיבר גם את "כתר מלכות", [1]כשהמשקל הספרדי אכן מתאים לאותה תקופה. היו שייחסו את השיר לרב שרירא גאון [900-1001] או לרב האי גאון [939-1038].[2] הפיוט מופיע בסידורי אשכנז החל מתחילת המאה הי"ד.[3]
תוכן השיר "בְּעֵת אִישָׁן וְאָעִירָה" מצביע על כך כי כוונת המחבר היתה "להיות שיר של לילה ולאומרו קודם שכיבה על המיטה".[4] כך מסתבר גם מהזכרת הפסוק מתהלים (לא, ו), אשר לפי חז"ל הוא חלק של קריאת שמע על המיטה (*,9).[5] בקהילת וורמייזא נאמר השיר בציבור רק בליל יום כיפור, כסיום התפילה. [6] החל מסוף המאה הי"ד נמצא השיר בסידורים בסוף קריאת שמע על המיטה, [7]כפתיחה לתפילת שחרית[8] וכסיום תפילת מוסף של שבת וחג.[9] בקהילות שונות נהוג לומר את הפיוט בשעת יציאת הנשמה [10]ולפי מסורת מרוקו גם בזמן החתונה.[11]
ואכן, שיר זה מתאים לשמש כשיר של לילה וכפתיחה לתפילת שחרית, שהרי ערב ובוקר - "בְּעֵת אִישָׁן וְאָעִירָה" - עלינו להודות לקב"ה, יחד עם קבלת עול מלכות שמים והפקדת הנשמה בידי הבורא.[12] יום כיפור הוא יום הדין בבחינת "מי לחיים ומי למוות". כשם שכל אדם העוצם את עיניו כל לילה ומהרהר במחשבתו, שאי-פעם הוא עתיד לעצום את עיניו ולא לפקוח אותן עוד, כך ליל יום הכיפורים הוא השעה בה נותן אדם לעצמו דין וחשבון על כל חייו ועל מותו. מסתבר שכך עבר הפיוט 'אדון עולם', שראשיתו שיר היחיד בחדרי חדרים, לסדר התפילה בבית הכנסת בסוף תפילות השבת ובליל יום כיפור, כדין וחשבון של ימי השבוע ושל כל השנה כולה.[13]
כהרחבה של אותה חוויה פרטית של המשורר חדשים לבקרים, מתייחס השיר "אדון עולם" גם למצבו של עם ישראל, כפי שמעידים המושגים "בְּעֵת צָרָה" (שורה 7) ו"הָעֹז וְהַמִּשְׂרָה", אשר קשורים במקורות המקראיים דווקא להקשר של עם ישראל (*, 6). גם בתהילים (ג, ו-ט) מקשר המשורר את שנתו לתשועת ישראל: "אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁנָה הֱקִיצוֹתִי כִּי ה' יִסְמְכֵנִי…לַה' הַיְשׁוּעָה עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶּלָה". כך גם מופיע במדרש איכה (ג, ח):
"חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ" (איכה ג, כג) – אמר רבי אלכסנדרי: על שאתה מחדשנו בכל בקר ובקר - אנו יודעין שאמונתך רבה לתחית המתים. אמר רבי שמעון בר אבא: על שאתה מחדשנו בבקרן של מלכיות - אנו יודעין שאמונתך רבה לגאלנו.
הרחבת המושגים של זמן שינה בערב והתעוררות בבוקר להקשר ההיסטורי של גאולה וישועה, מושרשת, אם כן, במקורותיו של הפיוט "אדון עולם", אשר התקבל בעקבות כך במספר מקומות לסידור התפילה.
ב. הנוסח[14]
לפי נוסחי אשכנז בנוי השיר מעשר שורות אך לפי נוסחי ספרד יש בשיר עד 16 שורות. שייכותן של השורות הנוספות שנויה במחלוקת. מחד, יש מי שטוען: "ולא אדע מה הכריח את האשכנזים להעבירם" ("עבודת ישראל"), אך לפי אחרים השורות של נוסח ספרד הן תוספת מאוחרת לנוסח המקורי: "ונראה לכל עין בוחנת שכל החרוזים הללו לא יצאו מידי המחבר כי אין בהם לשונו ורוחו, לכן יפה עשו סידורי האשכנזים שלא קבלום" ("אוצר התפילות")[15]. אחרים הציעו שרק התוספות לאחר שורה 6 ולאחר שורה 8 שייכות לחלק המקורי של השיר. [16]
ג. המבנה, המשקל והחרוז
השיר שקול לפי שיטת השקילה הספרדית.[17] שיטה זו, שהומצאה על ידי דונש בן לבראט [920-985], מבחינה בין הברות קצרות וארוכות בלשון העברית. כהברה קצרה נחשבת הברה המנוקדת בשוא נע או בניקוד חטוף, ולפעמים גם זו המנוקדת בשורוק, ואילו כל שאר ההברות נחשבות הברות ארוכות. בכתיבת השיר מעמיד המשורר דפוס אחיד של הברות קצרות וארוכות בכל שורה. דונש בן לבראט עצמו הדגים שיטה זו בזירת שירי הקודש, כמו למשל בשיר "דרור יקרא", כאשר בכל צלע יש הברה קצרה ואחריה שלש הברות ארוכות, לפי הדגם "מְפוֹעָלִים מְפוֹעָלִים", ולפי אותו משקל נכתב גם השיר 'אדון עולם'.
לפי נוסח אשכנז בנוי השיר מעשר שורות, המסתיימות כולן בחריזה אחידה של "רָא" (5x) או "-רָה" (5x). החרוז הסופי הוא חלק מתבנית השיר כולו, והוא קבוע לאורך כל שורות השיר. לאורך כל החלק השני (שורות 10-7) ישנו מצלול, דהיינו תנועה חשובה שחוזרת על עצמה פעמים רבות. המצלול הוא דווקא מסביב לתנועת "אִי", אשר מסמלת ומדגישה את ה"אני", העומד בקשר עם הבורא בחלק השני של השיר. בשורות 8-7 ובשורה 10 יש גם חרוז פנימי בנוסף לתבנית השיר[18]. שורה 9 בנויה לפי תהילים (*, 9), ולכן אין בה חרוז פנימי.
צורתו הספרותית של השיר מתאימה במדויק לתוכן השיר, כפי שיוסבר בקטע הבא.
הפיוט הוא "שיר נאה ונעים מדבר מקבלת עול מלכות הבורא, שהוא הכל יכול, והוא אחד יחיד, היה הוה ויהיה, הוא העוזר והוא המושיע".[19] שש השורות הראשונות מדברות על ה', אחדותו ומלכותו הנצחית. בארבע השורות האחרונות מובע יחס האדם אל בוראו, אשר בוטח באמונה שלמה בהשגחת ה'. בורא העולם ומלכו הנצחי (6-1) הוא גם גואלו וידידו האישי של האדם[20] הן בחיים והן במוות, ובביטחון גמור מוסר המשורר את גורלו ביד ה' (10-7). בחלק השני מכניס המשורר את ה"אני" שלו לפיוט והמצלול של "אִי" מתאים לביטחון הפנימי של המשורר ולשלוותו, בכך שהוא מתחבר (10 פעמים) אל בוראו: "אֵלִי", "גוֹאֲלִי", "חֶבְלִי", "נִסִּי", "לִי", "כּוֹסִי", "רוּחִי", "רוּחִי", "גְּוִיָּתִי", "ה' לִי". כמו כן, גם הפעלים "אִישָׁן" ו-"אִירָא" בגוף ראשון משתתפים במצלול זה, ומשקפים את ה"אני" של הפייטן.
את היחס בין שני חלקי הפיוט ניתן להסביר בשתי דרכים:
א. המלכת ה' לאחר החוויה האישית של השינה. מסתבר, שהשיר "אדון עולם" מבוסס על 'מדרש רבה', בו יש שילוב של המלכת ה' עם הפקדת הנשמה בידי ה' לפני השינה: "וכשבא לישן מפקיד רוחו להקב"ה שנאמר (תהלים לא, ו) בידך אפקיד רוחי וכשננער ממליך בהקב"ה" (במדבר רבה כ, כ). השיר מסכם, אם כן, את אמונתו וייעודו הבסיסיים של האדם במשך כל היום ולמעשה של כל חייו, דהיינו המלכת הקב"ה (שורה 6-1), התחברות אליו והפקדת הנשמה בידי הבורא (שורה 10-7).
ב. המשורר חש את הקרבה של השגחת ה' הפרטית למרות מלכות ה' כמלכות כל עולמים: "עם כל ההכללה האדירה של אין קץ ותכלית, של ההוויה בכללותה, אין ההשגחה הפרטית נגרעת במאומה, והוא אדון עולם, אלי משגיחי הפרטי, כאילו לא היו לו בעולמן כי אם אני, ... הרי אני ביחידותי קשור בכל מהותי ואני שואב את חיי מחי גואלי, הגואל משחת, ובכללותה כל פרטיה ופרטי פרטיה" [21]- בבחינת "הַאֱ-לֹהֵי מִקָּרֹב אָנִי נְאֻם ה' וְלֹא אֱ-לֹהֵי מֵרָחֹק" (ירמיהו כג, כג).
בחלק הראשון (שורה 6-1), הנושא הוא מלכות ה' הנצחית. המושג "אדון עולם" מתפרש כאן כאדון נצחי בכל התקופות הן בעבר לפני בריאת העולם (שורה 1), הן מיד לאחר השלמת הבריאה (שורה 2) והן לעתיד לבוא (שורה 3): "שלושת החרוזים הראשונים מפייטים את המאמר 'ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד', החרוז הרביעי מפייט את המאמר 'היה הוה יהיה', החרוז החמישי מפייט את האחדות, והשישי את הנצחיות"[22].
שלושת המרכיבים של המשפט 'ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד' מופיעים בשלושה פסוקים במקרא (*, 1), והם מהווים שיר המלכה של המלאכים בתפילת שחרית על פי המדרשים וספרות ההיכלות, אשר מוזכרים כבר אצל רב עמרם [נפטר 870, בבל] והרמב"ם [1204-1138]. בסידור מהמאה הי"ד המילים מופיעות בצורה מוגדלת מאוד בתחילת תפילת שחרית צמוד לשיר אדון עולם, [23]כי כל בוקר ממליכים המלאכים את הקב"ה במילים אלה, והגימטריא של המשפט כולו עולה כמניין "כתר" (*, 1). שלוש פעמים חוזרת המילה "כל" בשורות הראשונות במקביל לכל אחד מהזמנים: "בְּטֶרֶם כָּל יְצִיר נִבְרָא" (עבר), "לְעֵת נַעֲשָׂה בְחֶפְצוֹ כֹּל" (הווה), ולבסוף "וְאַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל..." (עתיד).
פירוש שם אדנות הוא שה' הוא המלך הנצחי של כל הבריאה; שורה 4 מפרשת, אם כן, את המושג "אדון עולם". מסתבר, שהפיוט "אדון עולם" נבחר כפתיחה של תפילת שחרית בהיותו פירוש הולם של כוונות שם "אדנות", כפי שמפורש על ידי רבי יעקב ב"ר אשר "בעל הטורים" [1343-1269, ספרד]:[24] "ויכוין בברכותיו פירוש המלות שמוציא מפיו ובהזכירו השם יכוין פירוש קריאתו באל"ף דל"ת לשון אדנות שהוא אדון הכל ויכוין עוד פירוש כתיבתו ביו"ד ה"א לשון הוי"ה שהוא היה והוה ויהיה".
כמעין פירוש של המושג "אדון עולם" בכותרת הפיוט, נרמזים שלושת ה"עולמות" בשתי השורות הראשונות: עולם היצירה (יְצִיר), עולם הבריאה (נִבְרָא) ועולם העשייה (נַעֲשָׂה), כפי שהם מוזכרים בספר ישעיה מ"ג,ז: "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו" (ישעיהו מ"ג, ז). [25]העולם הרביעי של האצילות אינו נזכר בפיוט. ייתכן שהפייטן מתבסס רק על הפסוק בישעיהו ללא כוונה להתייחס לארבעת העולמות של הקבלה. אולי ניתן לראות במילים "בְּיָדוֹ אַפְקִיד רוּחִי" בסוף השיר רמז לעולם האצילות, כי המושג "אצילות" קשור ל"רוח". [26]לדעתי מסתבר, שעולם האצילות חסר כאן מסיבה היסטורית פשוטה: לפני המאה הי"ד תורת העולמות כללה ע"פ הפסוק בישעיהו מג, ז רק את עולם היצירה, הבריאה והעשייה; רק החל מהמאה הי"ד מופיע גם 'עולם האצילות' בספרות הקבלה[27]. מסתבר, אם כן, שהפיוט "אדון עולם" נתחבר בתקופה בה עולם האצילות עוד לא התקבל בתורת 'העולמות' של הקבלה.
| החרוז הסופי (1)–(10) החרוז הפנימי \ מצלול (7-10) |
חלק זה פותח בפסוק מספר איוב, אשר מדגיש ומצהיר את האמונה האיתנה בה': "וַאֲנִי יָדַעְתִּי גֹּאֲלִי חָי וְאַחֲרוֹן עַל עָפָר יָקוּם" (איוב יט, כה).
הלשון הנופל של המילים "צוּר" עם "צָרָה" מלמד, שגם בעת "צרה" מצליח המשורר למצוא אמונה וביטחון בבוראו ולומר בפה מלא "וְצוּר חֶבְלִי". כמו כן משקפות המילים "נִסִּי - מָנוֹס לִי[29] - כּוֹסִי" (שורה 8) שלושה שלבים של הצלת ה': ה' הוא סמל וסימן ("ה' נסי" שמות יז, טו), אך גם מקום מפלט להצלה ("מָנוֹס לִי") המביא בסופו של דבר לידי שמחה בה' ("כוס ישועות"). רק בשורה האחרונה נזכר לראשונה שם ה', והשיר חותם בפסוק מספר תהילים. שיאו של השיר הוא האמונה הנאמנה, אשר מנוסחת בלשונו של דוד המלך נעים זמירות ישראל: "ה' לִי לֹא אִירָא" (תהלים קיח, ו). ארבע מילים אלה הם עיקר המסר של השיר, וסביב המשקל שלהן בנויים המשקל והחרוזים של השיר כולו. כדרכם של הפייטנים, הסיפא של אותו הפסוק ("מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם") אינה נזכרת כלל, שהרי מבחינה עניינית הצהרת האמונה השלמה בה' היא המסר העיקרי של השיר כולו.[30]
הוספת וא"ו החיבור של הפייטן לפיוט ("ה' לִי וְלֹא אִירָא") בנוסף ללשון הפסוק ("ה' לִי לֹא אִירָא") מתבקשת מבחינת המשקל, אך באה גם להבליט את הניגוד בין שני חלקי המשפט ללמדנו את ההתחברות והאמונה בה' בלי שום פחד מבני אדם.
המילה "עֵת" מופיעה בתחילת השיר ובסופו ועל ידי כך נוצרת מעין סגירת מעגל בין הבורא והבריאה מחד לבין המשורר וסדר יומו מאידך: "לְעֵת נַעֲשָׂה בְחֶפְצוֹ כֹּל" - ה' נקרא מלך בפי כל היצורים. אותו "אדון עולם" הוא גם הגואל האישי של המשורר ("וְהוּא אֵ-לִי וְחַי גוֹאֲלִי"), אשר מפקיד בידי ה' את רוחו בכל יום "בְּעֵת אִישָׁן וְאָעִירָה".
מחבר השיר היה בקי במקרא ובספרות חז"ל והקבלה. בדרך אומנותית מיוחדת הוא שילב מקורות אלו בתוך השיר, ולפעמים אף שינה את משמעותם.
בהמשך מובאות הגרסאות על פי כתבי יד,[31] ומצוטטים המקורות, אשר עמדו לדעתי לנגד עיני המחבר. הוספנו דברי הסבר קצרים, וחלק מהמקורות מוסברים ביתר הרחבה למעלה בפירוש.
1. "אֲדוֹן עוֹלָם" - המחבר משנה את המשמעות המקורית של המילה "עולם": במקרא פירושה "נצחי", אך בלשון חז"ל פירושה גם "אינסוף" מבחינת המקום. המושג "אדון עולם" כולל את שניהם, [32]הרי השורות הראשונות מתארות הן את "נצחיותו" של הבורא בעבר, בהווה ובעתיד, והן את בריאת העולם "האינסופי", "...לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם (תהלים מה, יב): 'וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ כִּי הוּא אֲדֹנַיִךְ...' (בראשית רבה לט:א); "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם לא היה אדם שקראו להקדוש ברוך הוא אדון עד שבא אברהם וקראו אדון שנאמר: "וַיֹּאמַר אֲ-דֹנָי א-להים בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (בראשית טו, ח - ברכות ז, ע"ב).
"מָלַךְ - מֶלֶךְ - יִמְלֹך" - "מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור (תהלים קמה, יג); ה' מלך ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד" (סופרים יד:ד); המשפט השני אינו פסוק מפורש במקרא, אלא מורכב משלושה הפסוקים שונים למשל: "ה' מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד אָבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ" (תהלים י, טז); "ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ לָבֵשׁ ה' עֹז הִתְאַזָּר אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט" (תהלים צג, א); "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" (שמות טו, יח); לפי המדרש זוהי הצהרת המלאכים, אשר התקבלה לתפילת שחרית: "בא וראה שבחו של הקב"ה שבשעה שמגיע הכתר בראשו מחזיק ה' ראשו לקבל הכתר מעבדיו, וכל חיות ושרפים ... וממליכים אותו כולם ואומרים בפה אחד 'ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד'. וזהו פירוש 'ה' מלך' - קודם שנברא העולם, 'ה' מלך' - משנברא העולם, 'ה' ימלוך לעולם ועד' - לעולם הבא" (אוצר המדרשים עמוד ש"ו); "אמר ר' עקיבא בכל יום ויום מלאך אחד עומד באמצע הרקיע שחרית ופותח ואומר 'ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד', וכל גדודי מעלה עונין אחריו עד שמגיע לברכו" (סדר רב עמרם גאון ק"ש וברכותיה); 'ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד, ה' מלך כו' עד ברוך ה' לעולם אמן ואמן' (רמב"ם סדר תפילות כל השנה); "ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד – וזה אינו פסוק אלא המלאכים אומרים כך, כדאיתא בפרקי היכלות (פ"ז ב)..." (אבודרהם תפלת ערבית ד"ה יראו עינינו); "ותמצא 'כתר' בגימטריא ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד" (אבודרהם שחרית של שבת ד"ה כתר יתנו).
"אֲשֶׁר מָלַךְ בְּטֶרֶם כָּל יְצִיר נִבְרָא" - "וְיָבִין כָּל יְצוּר כִּי אַתָּה יְצַרְתּוֹ וְיֹאמַר כֹּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה" (תפילת ראש השנה). יש הבדל בין שתי התפילות, כי הרי בראש השנה משבחים את ה', אשר יצר את כל היצורים, אך ב"אדון עולם" מודגש, שגם לפני שה' התחיל ליצור את העולם – "בְּטֶרֶם כָּל יְצִיר נִבְרָא" – ה' כבר היה מלך.
2. "בְּטֶרֶם כָּל יְצִיר נִבְרָא - לְעֵת נַעֲשָׂה בְחֶפְצוֹ כֹּל" - בשתי השורות הראשונות נרמזים שלושת העולמות על פי תורת הקבלה: עולם היצירה ("יְצִיר"), עולם הבריאה ("נִבְרָא"), עולם העשייה ("נַעֲשָׂה") על פי ישעיה מ"ג, ז (ראה למעלה בפירוש על "השמטת" עולם האצילות בפיוט).
"לְעֵת נַעֲשָׂה בְחֶפְצוֹ כֹּל" – לפי כתב יד CAMB U T-S NS 201.4 הגרסה היא "לְעֵת נַעֲשָׂה כְחֶפְצוֹ כֹּל", אבל הנוסח שלנו מתאים לפי משלי ל"א, יג "...ותעש בחפץ כפיה".
3. "וְאַחֲרֵי" – "נפרד כי לא מצאנוה סמוך אל כ"ף השימוש וטעמה כמו אחרית וכמו "וְהָאֲנָשִׁים רָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם דֶּרֶךְ הַיַּרְדֵּן עַל הַמַּעְבְּרוֹת וְהַשַּׁעַר סָגָרוּ אַחֲרֵי כַּאֲשֶׁר יָצְאוּ הָרֹדְפִים אַחֲרֵיהֶם" (יהושע ב, ז) ("עבודת ישראל").
4. "וְהוּא הָיָה וְהוּא הֹוֶה. וְהוּא יִהְיֶה בְּתִפְאָרָה" - "ויכוין בברכותיו פירוש המלות שמוציא מפיו ובהזכירו השם יכוין פירוש קריאתו באל"ף דל"ת לשון אדנות שהוא אדון הכל ויכוין עוד פירוש כתיבתו ביו"ד ה"א לשון הוי"ה שהוא היה והוה ויהיה" (טור אורח חיים סימן ה').
5. "וְהוּא אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי" – "יֵשׁ אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי גַּם בֵּן וָאָח אֵין לוֹ וְאֵין קֵץ לְכָל עֲמָלוֹ גַּם עֵינֹיו לֹא תִשְׂבַּע עֹשֶׁר וּלְמִי אֲנִי עָמֵל וּמְחַסֵּר אֶת נַפְשִׁי מִטּוֹבָה גַּם זֶה הֶבֶל וְעִנְיַן רָע הוּא" (קהלת ד, ח); לפי המדרש ניסוח זה מתייחס לאחדות ה' - "יש אחד ואין שני - גם בן ואח אין לו אין לו לא אח ולא בן אלא שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד" (דברים רבה ב:לג).
"לְהַמְשִׁיל לוֹ" – "לְמִי תְדַמְּיוּנִי וְתַשְׁווּ וְתַמְשִׁלוּנִי וְנִדְמֶה" (ישעיהו מו, ה); יש גורסין "לְהַמְשִׁילו", והדבר נראה נכון הן מבחינת המשקל והן מבחינת התוכן.[33]
"לְהַחְבִּירָה" – ייתכן שמלשון השוואה - "מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָּךְ הַבַּת יְרוּשָׁלִַם מָה אַשְׁוֶה לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ …" (איכה ב, יג) תרגום "מה אחביר לך" (זאב יעבץ); ואפשר ש"מלשון 'חבר' שיהא חברותא כלפי שמיא" (פירוש "עץ יוסף" באוצר התפילות) - "הַיְחָבְרְךָ כִּסֵּא הַוּוֹת יֹצֵר עָמָל עֲלֵי חֹק" (תהילים צד, כ), "גַּם אָנֹכִי כָּכֶם אֲדַבֵּרָה לוּ יֵשׁ נַפְשְׁכֶם תַּחַת נַפְשִׁי אַחְבִּירָה עֲלֵיכֶם בְּמִלִּים וְאָנִיעָה עֲלֵיכֶם בְּמוֹ רֹאשִׁי" (איוב טז, ד).
"דע כי תארי השם יתברך בשלילות הוא התואר האמתי, אשר לא ישיגהו דבר מן הקל … אמנם תארו בחיובים יש בו מן השתוף והחסרון …אין לנו דרך בתארו אלא בשוללים לא בזולתם" (רמב"ם מורה הנבוכים א, נח).
6. "בְּלִי תַכְלִית" – "קֵץ שָֹם לַחשֶׁךְ וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוֶת" (איוב כח, ג).
"הָעֹז וְהַמִּשְׂרָה" - "כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ בֵּן נִתַּן לָנוּ וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל שִׁכְמוֹ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵ-ל גִּבּוֹר אֲבִי עַד שַׂר שָׁלוֹם: לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם קִנְאַת ה' צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת" (ישעיה ט, ה-ו), "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" (תהלים כט, יא).
7. "וְהוּא אֵלִי" - "עָזִּי וְזִמְרָת יָ-הּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ אֱ-לֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ" (שמות ט", ב). "וְחַי גוֹאֲלִי" - "וַאֲנִי יָדַעְתִּי גֹּאֲלִי חָי וְאַחֲרוֹן עַל עָפָר יָקוּם" (איוב י"ט, כה). "וְצוּר חֶבְלִי" – או מלשון פחדים כמו: "אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וְנַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתוּנִי: חֶבְלֵי שְׁאוֹל סְבָבוּנִי קִדְּמוּנִי מוֹקְשֵׁי מָוֶת" (תהלים י"ח, ה-ו), "רוצה לומר הא-ל הוא צורי ומשגבי בעת צרתי כשיאחזוני צירים וחבלים" ("עבודת ישראל"); או מלשון נחלה "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" (דברים ל"ב, ט).[34]
"וְצוּר חֶבְלִי בְּעֵת צָרָה - וְהוּא נִסִּי וּמָנוֹס לִי" - "אֱ-לֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי מֹשִׁעִי מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי" (שמואל ב' כב, ג), "ה' חָנֵּנוּ לְךָ קִוִּינוּ הֱיֵה זְרֹעָם לַבְּקָרִים אַף יְשׁוּעָתֵנוּ בְּעֵת צָרָה" (ישעיהו לג, ב).
"בְּעֵת צָרָה … בְּיוֹם אֶקְרָא" - "ה' עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (ירמיה טז, יט), "אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי בְּיוֹם צַר לִי הַטֵּה אֵלַי אָזְנֶךָ בְּיוֹם אֶקְרָא מַהֵר עֲנֵנִי" (תהילים קב, ג).
8. "וְהוּא נִסִּי" – "וַיִּבֶן משֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי" (שמות יז, טו); "כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל גּוֹיִם יָדִי וְאֶל עַמִּים אָרִים נִסִּי וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן וּבְנֹתַיִךְ עַל כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה" (ישעיה מט, כב). בכתבי יד[35] מופיע "וְהוּא נִסִּי וּמְנוּסִי" (על פי שמואל ב' כב, ג וירמיה טז, יט - ראה למעלה לשורה 7). נוסח זה מתאים למשקל השיר, וגם משלים את החרוז הפנימי של טור 8. "מְנָת כּוֹסִי" – על פי "ה' מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי" (תהלים טז, ה).
9. "בְּיָדוֹ אַפְקִיד רוּחִי" – על פי: "בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִיתָ אוֹתִי ה' אֵ-ל אֱמֶת" (תהלים לא, ו); "אמר אביי אף תלמיד חכם מיבעי ליה למימר חד פסוקא דרחמי כגון בידך אפקיד רוחי פדיתה אותי ה' א-ל אמת" (ברכות ה, ע"א). "סימן זה יהיה בידך שכל זמן שאדם נתון בחיים נפשו פקודה ביד קונה שנאמר ... בידך אפקיד רוחי (תהלים לא, ו), מת נתונה באוצר שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים (שמואל א' כה, כט)" (ספרי במדבר קלט); "וכשבא לישן מפקיד רוחו להקב"ה שנאמר (תהלים לא, ו) בידך אפקיד רוחי וכשננער ממליך בהקב"ה" (מדרש רבה במדבר כ', כ); "בנוהג שבעולם אדם מפקידין אצלו פקדונות הוא מחליף של זה בזה ושל זה בזה לפי שאין מכירין, אבל הקב"ה אינו כן... בשר ודם מפקידין בידו חדשים ושוהין אצלו והוא מחזירן בלויים וישנים, אבל הקב"ה מפקידין בידו בלויין ושחוקין והוא מחזירן חדשים, תדע לך שהוא כן שהרי הפועל הזה עושה מלאכה כל היום ונפשו יגיעה עליו שחוקה, וכשהוא ישן הוא יגע ומשלים נפשו ונפקדת ביד הקב"ה ולשחרית היא חוזרת לגופו בריאה חדשה" (מדרש שוחר טוב תהלים כה, ב), ואולי על פי מדרש זה אפשר להבין את הביטוי בשורה הבאה "וְעִם רוּחִי גְּוִיָּתִי".
10. "ה' לִי וְלֹא אִירָא" – על פי: "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָ-הּ: ה' לִי לֹא אִירָא מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם" (תהלים קיח, ו).