שבת של מי היתה? שבת של דיוזגי היתה / הרב אהרן ליכטנשטיין

על שילוב בין-דורי בהנהגת ישיבת "הר עציון"*

אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב (תהלים לט, ה) 'הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני'?

אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, הודיעני ה' קצי!

אמר לו: גזרה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם.

'ומדת ימי מה היא'? גזרה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם.

'ואדעה מה חדל אני!' אמר לו: בשבת תמות.

אמות באחד בשבת?! אמר לו: כבר הגיע מלכות שלמה בנך, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא.

אמות בערב שבת!? אמר לו: (תהלים פד, יא) 'כי טוב יום בחצריך מאלף'. טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח. (שבת ל, ע"א)

אין צריך לומר שכאשר באים לדבר על "חדשות הישיבה", מדובר בראש ובראשונה בנעשה בין כותלי בית המדרש. ליושבים כאן אין צורך להסביר שבראש מעיננו עומדת המשימה הגדולה של ידיעת התורה והבנת התורה. לימוד קשה, מפרך, עמל יומיומי, "בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאדך". וכל זאת, תוך שמירה על רמה גבוהה, ולא מתוך התפשרות על בינוניות. עיקרון זה יפה לכל מה שאנו עושים.

הישיבה עוסקת כעת בלימוד אינטנסיבי של מסכת בבא קמא. בשנה ז' הלימוד נעשה בקצב מוגבר. בכולל עוסקים בהלכות שבת, וב'כולל הגבוה לעיון' עוסקים בלימוד מעמיק של סוגיות זבחים, מנחות וחולין. זה לב העיסוק בישיבה. לצד זה ממשיכים הבחורים לעסוק בהרחבה בלימוד שאר חדרי התורה: מחשבה, תנ"ך ומוסר. אלה עיקר החדשות.

אכן, כבר אמרו חז"ל ש"אין בית המדרש בלא חידוש". ניתן להבין אמרה זו בשני מובנים. במובן מסוים, נתכוונו לומר שהעולם שמחוץ לבית המדרש מתחדש כל העת - "המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית" - ומכוחו, וכוח-כוחו, יש השפעה מסוימת גם על הנעשה בין כותלי בית המדרש.

לצד זה, קיימת כאן לא רק קביעה אלא תביעה, דרישה להתחדשותו של בית המדרש. בכל יום. בכל עת ובכל שעה. הבניין נעשה על גבי היסודות שהוצבו בעבר, אך התביעה היא לייצר אנרגיה חדשה.

שמעתי פעם מר' מאיר שלזינגר שיחי': ר' ישראל סלנטר אמר, שלו היה מרגיש שהזמן אינו בשל להטמעתה של תורת המוסר בישיבות, היה נמנע מלהפיצה. וכיוצא בזה: אלמלא הייתי חש שקיימת הצדקה מחודשת, בכל יום, להיותי בישיבה, לא הייתי נשאר בה אפילו רגע אחד.

עלי להודות: טרם הגעתי למדרגה זאת. ועם זאת, אני סבור שיש מקום ל"חדשים גם ישנים". עלינו לעשות הכל כדי שנוכל להגשים גם בעתיד את המטרות שלשמן הוקמה הישיבה.

במשך שנים רבות צעדה הישיבה על מסלול שגרתי פחות או יותר. בעשור האחרון, בין השאר בעקבות תמורות גדולות שחלו בעולם ישיבות ה"הסדר" והמכינות הקדם צבאיות, חלה התרופפות מסוימת אך בשנתיים האחרונות חידשנו את התנופה ובמלוא המרץ. כחמישים בחורים ישראלים חדשים נוספו השנה לבית המדרש. כולם אהובים, כולם ברורים. גם בקרב בני חו"ל נמשכה המגמה המבורכת, של הישארות רבים מהם לשנה - ואף לשנתיים נוספות של לימוד בישיבה. כעשרה מהם התגייסו לצבא במסגרת מח"ל.

באשר לשינויים בהנהגת הישיבה, צריך להבהיר תחילה את הרקע שעמד בבסיסם. שינוי זה היה כרוך בדאגה משני סוגים: דאגה אחת נבעה מעצם התהליך והשלכותיו. דאגה שניה נגעה להשלכות העתידיות שתהיינה למהלך כזה על צביונה של הישיבה והשפעתו, בין השאר, על זיקתם של בני חו"ל אליה.

כעת ניתן לומר שבאופן כללי המהלך התנהל באופן מסודר וזכינו לשבחים רבים בגינו. חלק מהמגיבים לא רק הסכימו למהלך אלא אף התלהבו ממנו. כך, למשל, הרב שוגרמן, ראש ישיבת "הגולן", התבטא בהזדמנות אחת שהיה כאן מהלך של "קידוש השם". אחרים אמרו שאם גם קודם הייתה הערכה רבה כלפי הישיבה, עתה היא גדלה שבעתיים.

אחד המניעים למהלך היה הרב עמיטל שליט"א. עם הגיעו לגבורות, ועוד קודם לכן, סבר הרב עמיטל שיש מקום לחשוב גם על "דור ההמשך". ושלא תהיה טעות: הרב עמיטל ממשיך להיות בישיבה ולהקדיש לה את מלוא מרצו וכוחו. ועם זאת, רצונו היה להשאיר את מושכות הישיבה בידיים טובות. כדי לאפשר מהלך זה, הוחלט להקים "ועדת חיפוש" שהיה בה ייצוג לכל הגורמים שקשורים לחיי הישיבה: ר"מים, הנהלת הישיבה, ובוגרי הישיבה מהארץ ומחו"ל.

אין צריך לומר שהמשימה לא הייתה פשוטה כלל ועיקר. קשה מאד - אם הדבר בכלל אפשרי - להיכנס לנעליו של הרב עמיטל. הרב עמיטל יסד את הישיבה. אחד ממאפייני דמותו הייחודית הוא השילוב הנדיר שבין עולם הלמדנות והפסיקה לבין תחומים אחרים. אישיות רבגונית שאין למצוא דוגמתה. ה"לומדות" שלו משקפת בפני עצמה עולם מגוון, עשיר ומורכב. לא מעט פוסקי הלכה בקיאים בהלכה אך ידיעתם בספרות ה"למדנית" מועטת יחסית. וכן להפך. אצל הרב עמיטל מתמזגים יחדיו, ובאופן מופלא, הלמדנות הליטאית עם עולם הפלפול ההונגרי, ויחד עמם בקיאות עצומה בספרי הפוסקים לדורותיהם, בספרות השו"ת, ובספרי חסידות ומחשבה. שורשיו נטועים בעולם הישיבות אך נופו הגיע לצבא ולמערכת החינוך הדתי, ואף מן הפוליטיקה לא משך ידו. ברור אפוא שקשה מאד, אם בכלל ניתן, למצוא לו "כפיל" או העתק.

ידענו זאת מראש. ולכן ביקשנו למצוא מישהו שיוכל למלא בדרך דומה את מקומו של הרב עמיטל. לאחד חיפוש מתמשך הגיעה ועדת החיפוש למסקנה שאין אדם אחד שיהיה מסוגל לכך ואפילו שני אנשים לא יוכלו למלא כראוי מקום זה. לאחר התחבטות לא קלה, המליצה הוועדה ששני ראשי ישיבה יחליפו את הרב עמיטל, ובבוא העת יצטרף אליהם ראש ישיבה שלישי, שיוכל למלא את מקומי, בעיקר בכל הנוגע לקשר ולזיקה עם בני חו"ל.

דומה שבציבור זה מיותר להכביר מלים על פועלם של שני ראשי הישיבה שנבחרו. שניהם תלמידי חכמים מופלגים, ולכל אחד מהם אישיות שונה. הרב גיגי, למד בישיבה שנים רבות. פרק זמן מסוים שימש כר"מ בישיבת ההסדר במעלות, אך שב אלינו לפני מספר שנים והשתלב בשני תחומי עשייה עיקריים: כר"מ מגיד שיעור, וכמורה דרך בתחום לימוד ההלכה. עם עלייתו ארצה ממרוקו, בגיל 12, הביא עמו לכאן גם את האוריינטציה הספרדית של לימוד ההלכה ושילובה בחיי המעשה. בנוסף, שימש הרב גיגי כאחד מעמודי התווך של בית המדרש לנשים במגדל עז, בתחומי הגמרא וההלכה, ולימד גם במדרשת לינדנבאום. כולו אומר כבוד, מתינות ושיקול דעת. ואין לנו ספק שתרומתו לישיבה ולהנהגתה תהיה משמעותית ביותר.

ר' יעקב מדן הוא בעל אופי שונה לחלוטין. בעל מזג סוער, כובש, יצירתי בצורה בלתי רגילה. יצירתיות זו היא פונקציה ישירה של אישיותו, ולעתים היא פורצת כלבה רותחת מלועו של הר געש. שורשיו נטועים בארץ ישראל, ויש לו זיקה גם לעולם החרדי. הוא נמנה עם בני המחזורים הראשונים של הישיבה, ובמשך תקופה מסוימת אף למד בישיבת הנגב בעזתה. לצד למדנותו הוא מעורה היטב בלימוד התנ"ך ובעולם המחשבה. בעיסוקו בתנ"ך אינו רק "כמעיין המתגבר". אין מדובר רק בבקיאות טכנית, אלא באינטואיציה מופלאה לקשר בין פסוקים שונים ולחברם אל מקום אחד. אמרו פעם על ר' חיים מבריסק, שיש לו יכולת ל"ראות" בתוספות מה שרוב העולם אינו רואה בו, למרות שלפני כולם מונח טקסט זהה. דומה שניתן לומר דבר דומה על עיסוקו של הרב מדן בתנ"ך. הרב מדן ניסה להפיץ את מעיינותיו חוצה. בין השאר, הורה בישיבת שעלבים, ולימד גם את בחורי ישיבת "מרכז הרב" (במסגרות פרטיות). כתיבתו שופעת (רק לאחרונה הוציא ספר על פרשת דוד ובת שבע), והיא משקפת גיוון ועומק. בשנים האחרונות נטל לעתים "פסק זמן" מהלימוד בבית המדרש וניסח - עם פרופ' רות גביזון מהאוניברסיטה העברית - אמנה שמבקשת ליצור הסדר מוסכם בין דתיים וחילוניים בתחומים שונים. בלי לטייח ובלי לטאטא את הבעיות מתחת לשולחן. ר' יעקב מעורה מאד בהתיישבות ביש"ע, אך מצד שני יש לו היכרות קרובה גם עם הציבור החילוני. אין לי ספק שגם הוא יביא עמו תרומה נכבדה לישיבה.

יהא אשר יהא, עדיין מוקדם לומר מתי יקבלו שינויים אלו ביטוי ממשי. גם לאחר הגיעו לגבורות, ממשיך הרב עמיטל במרץ רב בהרבצת תורתו, ואין לי ספק שיעשה כן גם בעתיד, לאורך ימים ושנים. גם אם באופן פורמלי למן שנת תשס"ו יכהנו גם הרבנים גיגי ומדן כראשי ישיבה, ימשיך הרב עמיטל להיות בתמונה כל העת, וכולנו נוכל להמשיך ולהתברך מתורתו, מניסיונו ומחכמתו.

בעתיד נצטרך לתת את הדעת באופן מיוחד על מציאת דמות נוספת שעמה יוכלו להזדהות בני חו"ל. ציבור זה חשוב לנו מבחינה חינוכית, ויש ליתן מענה הולם לצרכיו.

על הפסוק שחותם את שירת האזינו, "ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם הוא והושע בן נון" (דברים לב, מד) , מביא רש"י את דברי חז"ל:

"הוא והושע בן נון" - שבת של דיוזגי היתה. ניטלה רשות מזה וניתנה לזה. העמיד לו משה מתורגמן ליהושע, שיהא דורש בחייו, כדי שלא יאמרו ישראל בחיי רבך לא היה לך להרים ראש. ולמה קוראו כאן הושע? לומר שלא זחה דעתו עליו, שאף על פי שנתנה לו גדולה, השפיל עצמו כאשר מתחלתו.

ובכן, אם באים ושואלים "שבת של מי הייתה?", תשובתנו עמנו: "שבת של דיוזגי הייתה". זה המודל, זוהי הדוגמא. מי ייתן, ונעשה את הדברים מתוך מתינות ורגישות. מתוך מחויבות לישיבה ולכל מערכת הערכים שהיא מסמלת ושאותה מבקשת היא להנחיל לדורות הבאים.

למותר לציין לטובה את נדיבות הלב של הרב עמיטל, שעשויה לשמש אות ומופת לכולנו. חז"ל מתארים לנו במדרשם את תהליך חילופי ההנהגה של משה ויהושע (דברים רבה ט):

הלך משה לשמאלו של יהושע. נכנסו לאהל מועד, ירד עמוד הענן והפסיק ביניהם.

משנסתלק עמוד הענן הלך משה אצל יהושע ואמר: מה אמר לך הדיבור?

אמר לו יהושע: כשהיה הדיבור נגלה עליך, יודע הייתי מה מדבר עמך?

אותה שעה צעק משה ואמר: מאה מיתות ולא קנאה אחת.

מעטים הן האנשים שהיו מסוגלים לנהוג כפי שנהג הרב עמיטל בעניין זה, ועל כולנו להוקירו ולהכיר לו תודה על כך.

בנוגע לדרכי, בעתיד הקרוב אני מקווה להמשיך, ככל שהקב"ה ייתן לי כוח, ללמוד וללמד כדאשתקד. אמש באתי לכאן [=ניו יורק], לאחר שלימדתי במדרשה במגדל עז, העברתי שיעור יומי ושיעור כללי בישיבה, ולאחר שהשתתפתי בשמחת חתונתו של אחד מבני הישיבה נסעתי לשדה התעופה. בבוא היום, אני מקווה שיהיו לי הכוחות ותעצומות הנפש לדבוק בדוגמא שהתווה לכולנו הרב עמיטל.

אכן, מדובר בתהליך ארוך, ממושך ולא קל. נקל לשער, שגם חילוף ההנהגה הבין-דורי שבין "משה ויהושע" לא היה קל. וכבר שמעתי אמירות דוגמת "מה, שני הצעירים האלה ישבו אתך ועם הרב עמיטל?" אין לי ספק שנוכל לא רק לשבת יחדיו, אלא שנרצה בכך. נחלוק את העומס, והאחריות והמשימה הכבדה המוטלת על שכמנו.

הישיבה בכלל, וישיבת "הר עציון", מייצגת חזון. דרך. אנו רוצים ושואפים, ועושים הכל כדי שתלמידי הישיבה יהיו תלמידי חכמים שהתורה טבועה בנשמתם, והיא חלק מאישיותם. אנו דבקים ברבגוניות שצריכה לאפיין את עולמנו. ישיבתנו אינה מבצרנו. עלינו לפתוח את דלתות בית המדרש כדי שתורתו תצא גם החוצה ותשפיע מטובה גם על העולם שחוצה לו.

לפני שנים רבות נכחתי בפגישה שזימנו ראשי ישיבות ההסדר לדיון בשאלות העולות על הפרק. אחד מהם המשיל את ישיבתו - מן הישיבות המובילות - לתיבת נח, והדגיש עד כמה בטוח לשהות בתוככי התיבה, מוגנים מפני הסערה שבחוץ. נרתעתי לאחורי. נפגעתי עד עמקי נשמתי. האמנם זהו תפקידה של הישיבה? האם עלינו לעצום עיניים בתיבה החמימה והנוחה שלנו, ולהתעלם מכך שבחוץ "מלאה הארץ חמס"? לא זו הדרך, ולא זה המסר.

דרכנו החינוכית מבליטה ושמה במוקד את לימוד התורה. אך בד בבד היא מחוברת ל"עולם הזה", ועושה מה שניתן למען "יישובו של עולם" ולתיקונו במלכות ש-די. זהו האתגר. זו המשימה.