"עלה נעלה", או "אל תעלו"?* / הרב אמנון בזק

א. פתיחה

בעלוני פרשת השבוע למיניהם תשוב ותופיע מן הסתם השבת, פרשת 'שלח', הטענה המקובלת על הציונות הדתית בדור האחרון. על פי טענה זו, אנו הממשיכים האמיתיים של יהושע וכלב בדורנו, מתוך אמונתנו הצודקת "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה", בעוד שכל מי שמדבר על נסיגה מחלק כלשהו מן הארץ שייך במהותו לכת המרגלים, שמאסו בארץ חמדה.

ברם, חטא המרגלים אינו החטא היחיד הנזכר בפרשתנו. לאחר שנגזרה הגזרה, יש שניסו לעלות בכל זאת לארץ ישראל. משה ניסה להניא אותם, בטענה שעלייה לארץ בשעה שהיא עומדת בניגוד לרצון ה', לא תצלח - "אל תעלו כי אין ה' בקרבכם". המעפילים, שלא שעו לאזהרתו של משה, הוכו לבסוף קשות על ידי העמלקי והכנעני.

הזיקה שבין פרשת המרגלים לפרשת המעפילים באה לידי ביטוי מיוחד בתחילת חומש דברים. כלפי חטא המרגלים אומר משה, שלאחר הציווי "עלה רש", סירובם של המרגלים הוא המריית פי ה': "ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה' א-להיכם" (דברים א, כו). כך בדיוק חטא המעפילים, אך בכיוון ההפוך: לאחר שנאמר להם "לא תעלו", שוב סירובם נתפס באותה צורה: "ותמרו את פי ה' ותזידו ותעלו ההרה" (א, מג). נמצאנו למדים, שעלייה לארץ ישראל איננה ערך מוחלט. הערך המוחלט הוא לשמוע בקול ה': אם קול ה' אומר לעלות, הרי שהימנעות מעלייה היא המריית פי ה', ובדיוק כך, כשהקב"ה אומר שלא לעלות, הרי שעלייה בכוח היא המריית פי ה'.

ההנחה שהציונות הדתית ממשיכה את דרכם של יהושע וכלב, מבוססת על כך שהזמן כעת הוא זמן שבו הקב"ה מצווה אותנו לעלות. בדברים הבאים אני מבקש להעלות את השאלה: האם ביטחון זה בהבנת קריאת רצון ה' הוא מוצדק? האם ברור שקול ה' קורא לנו כעת "עלה נעלה וירשנו אותה"? או שמא אין אנו אלא ממשיכי דרכם של המעפילים, המסרבים לשמוע את קול ה' - "אל תעלו", ואשר בהתעקשותם על דרכם המיטו אסון על עצמם? לעניות דעתי, מדובר בשאלה מתבקשת וזועקת; ומה שהביא אותי להעלות את הדברים על הכתב הוא בעיקר הרצון לפחות להעלות את השאלה לדיון.

זוהי שאלה יסודית ומורכבת, שלא זו בלבד שלא זכתה לדיון רציני עד היום, אלא שעצם העלאתה נתפסת בחוגים רחבים כבלתי-לגיטימית, למרבה הצער.

ב. קול הנבואה

לו זכינו, וקול הנבואה היה נשמע בארצנו, לא היה כל מקום לספק. היינו מקבלים תשובה ברורה האם השעה היא שעת "עלה נעלה", או שעת "אל תעלו". אולם בעוונותינו רוח ה' אינה בקרבנו באופן שכזה. כיוון שכך - מה נותר בידינו לעשות? דומני, שגם במצב זה יש לנו הדרכה נבואית כללית, המושתתת על שני יסודות: עקרונות הנבואה, וראייה ריאלית של המציאות.

אפתח בהדרכה הראשונה - עקרונות הנבואה. כל הקורא את ספרי הנביאים, מתרשם מיד מן הקשר ההדוק שבין רמתו הרוחנית של עם ישראל, לבין אחיזתו בארץ ישראל. אפשר להביא עשרות נבואות כדוגמה, אך לצורך העניין אסתפק בנבואה אחת, הנראית לי כמייצגת באופן ברור את המציאות שבה אנו חיים. לאחר החורבן מתאר יחזקאל קבוצת אנשים שנותרה בארץ, הטוענת - "אחד היה אברהם ויירש את הארץ, ואנחנו רבים, לנו ניתנה הארץ למורשה" (יחזקאל לג, כד). לכאורה, יש מקום להתפעל מדבקותם ונחישותם של תושבי הארץ, המזכירה לא במעט את נחישותם של יהושע וכלב. אולם, יחזקאל מלמד אותנו, כי נחישות זו יונקת את השראתה דווקא מן המעפילים, באשר היא עומדת בניגוד לרצון ה': "לכן אמור אליהם כה אמר ה' א-להים: על הדם תאכלו ועינכם תשאו אל גלוליכם ודם תשפוכו, והארץ תירשו?! עמדתם על חרבכם, עשיתן תועבה ואיש את אשת רעהו טמאתם, והארץ תירשו?!" (שם, כה-כו). במילים אחרות, יחזקאל פונה אל תושבי הארץ בקריאה: האם אתם סוברים כי ניתן לחיות בחטאים של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ובד בבד להיות משוכנעים כי הארץ תישאר בידיכם?

האם לא ניתן לשמוע את קולו של יחזקאל מהדהד גם בדורנו? בשעה שבחברה הישראלית נשים נרצחות בידי בעליהן וזקנות בידי מכורים לסמים, בשעה שמודעות פריצות מופצות ברחובות לעיני כל, ובשעה שהחילוניות מוצגת במלוא ערוותה בכל אמצעי התקשורת, האם באמת אנו סבורים שאין קשר בין תופעות אלו לבין אחיזתנו בארץ?

וכדי שלא להכות רק על חזות אחרים, נוסיף ונשאל: החברה הדתית-לאומית נמצאת במשבר זהות עמוק, קרנו של לימוד תורה הולכת ויורדת, מספר הדתל"שים בעלייה מתמדת, ההקפדה על מסגרת מצוות הופכת להיות נושא לדיון בכל סימפוזיון, ישנה התרופפות גדולה בנושאים שבינו לבינה, כל זאת ועוד - והארץ תירשו? האם מוצדקת הציפייה שלתופעות אלו לא תהיה השפעה על אחיזתנו בחלקי הארץ השונים?

אני יכול לדמיין לעצמי נביא אחר, כמו ירמיהו, העומד ומכריז באוזני העם הכרזה לא פופולרית בעליל: "הביאו את צואריכם בעול מלך בבל ועבדו אותו ועמו וחיו. למה תמותו אתה ועמך בחרב ברעב ובדבר כאשר דבר ה' אל הגוי אשר לא יעבוד את מלך בבל?" (ירמיהו כז, יב-יג). העם ודאי נהנה יותר לשמוע את קול נביאי השקר, שטפטפו באוזניו שכלי הזהב שגלו עתידים לחזור, ושאסור לעבוד את מלך בבל. ניתן לשמוע את נביאי השקר אומרים באוזני העם שירמיהו הוא ממשיך דרכם של המרגלים, שהוא לוקה בחוסר אמונה, שהוא תבוסתן חסר תחושת לאומיות שאיבד את דרכו. חלקים רבים מן העם ראו, מן הסתם, בנביאי השקר את נאמניה האחרונים של ארץ ישראל. אולם נביא האמת היה ירמיהו, שהבין היטב כי לא תמיד ביטחון עצמי בשליטה בארץ ישראל מבטא אמונה צרופה בקב"ה. מי שהזהיר השכם והערב - "אם לא תשמעו אלי ללכת בתורתי אשר נתתי לפניכם. לשמוע על דברי עבדי הנביאים אשר אנכי שולח אליכם והשכם ושלוח ולא שמעתם. ונתתי את הבית הזה כשלה ואת העיר הזאת אתן לקללה לכל גויי הארץ" (כו, ד-ו) וכמעט שילם על כך בחייו, ידע היטב כי אין ערבויות אפילו לבית המקדש, פרט להליכה בדרך ה'.

ג. ראיית המציאות

ההדרכה השנייה האמורה להתוות את דרכנו היא קריאה חסרת-פניות של המציאות. ראייה מפוכחת של ההתרחשויות בדורנו, מבחינה היטב כיצד השבר הרוחני מקביל במדויק לתהליך ההידרדרות במצבנו הלאומי-ביטחוני. רבים רואים את נקודת השבר בחברה הישראלית בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים. הציונות הפכה לפוסט-ציונות. החברה האידאליסטית שהקימה את המדינה במסירות ובהקרבה, פינתה את מקומה לחברה נהנתנית חסרת שורשים, תופעה שהראי"ה קוק (במאמרו 'למהלך האידאות בישראל') חזה אותה באופן מדהים שנים רבות קודם לכן. במקביל, זה למעלה משלושים שנה שמדינת ישראל נמצאת בתהליך הידרדרות מדיני-בטחוני. תחילתו במלחמת ההתשה, המשכו במלחמת יום הכיפורים, במלחמת לבנון, באינתיפאדה הראשונה, דרך הסכמי אוסלו ועד לאינתיפאדה השנייה, שמזה כארבע שנים גובה מאיתנו מחיר דמים נורא. כושר העמידה של החברה הישראלית הולך ונחלש, כתוצאה ישירה מהשבר האידאולוגי שפקד אותה.

הציונות הדתית ראתה בציונות מהלך א-לוהי, שאותה כינתה "ראשית צמיחת גאולתנו", מתוך מודעות עמוקה לתהליך ההיסטורי שעם ישראל עבר בדורות האחרונים. תהליך זה הביא את ראשיה למצוא את הצד החיובי שבמנהיגי הציונות החילונית, ולהסתכל על חצי הכוס המלאה בבניין הארץ. והנה, אותה ראייה היסטורית נועזת, נעצרה לחלוטין בדור האחרון. האמונה הכל-כך חזקה בחזון הגאולה, סימאה עיני רבים מלראות שלא הכל הולך לפי התוכנית. מתוך דבקות עיקשת בתפיסה, מנסים רבים לגמד את המשמעות ההיסטורית של המשברים בדורנו, ולהתייחס אליהם כ"בירורים" הכרחיים אחרונים בדרך לגאולה השלמה. בכך מאמצים רבים דווקא את צורת החשיבה החרדית, שגרסה כלפי תהליך הציונות כולו התעלמות מן המציאות. הגישה החרדית סירבה להכיר בחסדי ה' המתגלים במציאות המיוחדת של הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל בהכרת אומות העולם, המאפשרת ליהודים לחיות בארצם בכבוד, וצבעה את כל מה שקשור במדינה בצבעים שחורים. כעת, גם הציונות הדתית אינה מסתכלת בעיניים ריאליות על המציאות, וצובעת כל מה שקשור לשבר הרוחני במדינה בצבעים ורודים.

ההתעלמות מן המציאות קשורה גם בראייה מוטעית של היחס לעם ישראל. המאבק על ארץ ישראל גרם לתחושות ניכור ושנאה שלא היו כדוגמתם בעם ישראל. אינני מאשים, כמובן, רק את הציונות הדתית בכך שלא התנחלה בלבבות. ברור שלשמאל הישראלי, ולאמצעי התקשורת במיוחד, היה חלק לא-מבוטל בהגברת השנאה. אולם האשמה הגדולה הרובצת לפיתחה של הציונות הדתית היא ההתעלמות המוחלטת מהשנאה הזו, ומחוסר הנכונות להכיר במחיר שהדבקות הבלתי-מתפשרת בחבלי הארץ גובה.

דוגמה קטנה, אך משקפת היטב את המציאות, מצאתי כשהסתכלתי על מאות התגובות שפורסמו באתר האינטרנט YNET, לאחר הרצח הנורא של בנות משפחת חטואל. כבר בין התגובות הראשונות נכתב: "לחמאס ולמתנחלים אותו אינטרס. להילחם ללא פשרות על רעיון לא ברור, עד שלא ישאר פה אף אחד לחגיגות הניצחון"; "אלה שופכים דם ואלה מתדלקים בו את האידאולוגיה ההזויה שלהם!"; "להתנתק ולהשאיר את עזה למי שרוצה להיות שם, מחבלים ומתנחלים שיקיזו אלה את דמם של אלה. למה אנשים שפויים וחפצי חיים צריכים להקלע באמצע?"; וברוח זו נכתבו עשרות תגובות בהמשך. תגובות כגון אלו הן קודם כל מקוממות ומזעזעות, אולם עד מתי נוכל להמשיך להיות אטומים למציאות החברתית המזעזעת הזו, שכך מגיבים רבים מתושבי הארץ לרצח נורא של אם וארבע בנותיה?

חוסר הנכונות להכיר במציאות זו, פגע, בסופו של דבר, במטרות עצמן. גורלה של ההתיישבות ביש"ע לא ייקבע על פי מספר התושבים או כמות היישובים, אלא על פי רצונו של עם ישראל. התחושה, שאותה ביטא לאחרונה נשיא המדינה, שרוב הציבור הישראלי אינו חש זיקה לחבל עזה ומוכן לעזוב את המקום בלא הרבה היסוסים, היא זו שככל הנראה תכריע את גורל המקום. ההתעלמות מחוסר היכולת לחבר את עם ישראל לאידיאולוגיית ההתיישבות בחבל עזה תגבה מחיר לא רק בשסע שנוצר בחברה הישראלית, אלא גם בהתיישבות הזו בעצמה.

ד. ארץ ישראל, ארץ ישראל, ארץ ישראל המה

שני הפרמטרים הללו, הכרת עקרונות הנביאים בשילוב עם ראיית המציאות, מובילים להכרה שאנו רחוקים מתהליך גאולה ישיר וגלוי לעין. כיוון שכך, בכל תוכנית מדינית העומדת לדיון, צריכה להישאל שאלה אחת ויחידה - האם מהלך זה הוא נכון וראוי במצבו הנוכחי של עם ישראל, או לא.

זוהי שאלה רחבה, הנוגעת לתחומים חברתיים לא פחות מאשר לשיקולים ביטחוניים ומדיניים. האם חברה פוסט-ציונית, שלא רק רוח גבית אלא טייפון תקשורתי בעל כיוון מוגדר לחלוטין נושף בעורפה, מסוגלת בכלל להמשיך לעמוד על נפשה בתנאים הנוכחיים, חשובה בעיני לא פחות מכל שאלה אחרת. לצערי, לא ראיתי דיון מעמיק בשאלה זו בקרב אנשי הציונות הדתית.

ודווקא במציאות מורכבת זו נתקלנו לראשונה בתופעה מקוממת: רבני הציונות הדתית חיברו תפילה מיוחדת להצלחה במשאל מתפקדי הליכוד. עד כדי כך משוכנעים היו מנהיגי הציונות הדתית בצדקת דרכם, שאנסו גם את התפילה לקב"ה לעזרתם. איש מהם לא פקפק - שמא כל המהלך הוא חלק מתוכנית א-להית? האם כל כך ברור שהקב"ה רוצה להביא כעת את הגאולה השלמה, או אולי היציאה מעזה היא חלק ממצב בלתי-נמנע בעקבות מצבו הרוחני של עם ישראל? תיתכן הרי אפשרות, שגם מי שרואים סכנה ביטחונית ביציאה מחבל עזה, יתמכו בה לא בגלל תועלותיה בתחום זה, אלא מפני שהאלטרנטיבה מבחינה לאומית חמורה הרבה יותר.

הדבר המרכזי שנתן את הכוח למדינת ישראל להתמודד מול הטרור בארבע השנים האחרונות היה הקונצנזוס הרחב סביב מאבק זה. אולם ביחס לחבל עזה - הקונצנזוס אינו קיים, ובעמדת הכוח, עלינו להכיר בכך, נמצא השמאל השולט באמצעי התקשורת והמעודד לחץ מגורמים חיצוניים. השאלה עשויה להיות לא האם הימין או השמאל צודק, אלא מה הדבר הנכון לעשות בראייה רחבה של המשך יכולת התמודדות עם הטרור, מול פילוג חסר מעצורים שילך ויגבר ע"י השמאל.

אני חושב שדיון זה ראוי לבחינה מעמיקה, ובוודאי לא להכרעה כל כך שטחית בביטחונה העצמי, שבה ברור לא רק מה צריך לעשות, אלא גם מה הקב"ה חושב שצריך לעשות, בבחינת נאום יודע דעת עליון.

את התוצאות במשאל מתפקדי הליכוד הגדיר רבו של חבל עזה, במאמר ב'מקור ראשון': "גילוי אלוקי עצום ונשגב של חסדו שגבר עלינו לעיני כל העולם, בביטול הגזירה הנוראה...". עם כל הכבוד וההערכה שיש לי כלפי תלמיד חכם ומנהיג רוחני של ציבור גדול, המתמודד עם קשיים עזים מנשוא, הרי שדברים אלו נראים לי, בלשון המעטה, כראייה צרת-אופקים עד מאוד. האמנם מצבו של עם ישראל נראה טוב יותר יום לאחר המשאל? ההתעלמות מהתגובות ההולכות ומחריפות של התקשורת והשמאל, מהמצב הפוליטי המסובך, כמוה כהטמנת הראש בחול. וזאת מבלי להתייחס לתסריט הריאלי, שבמוקדם או במאוחר, בהגדרה כזו או אחרת, תחליט הממשלה בהתאם לרצונו של העומד בראשה, על פינוי כל יישובי חבל עזה. מה יאמר הרב אז? תוצאות המפקד הם "גילוי אלוקי עצום ונשגב", ואילו החלטת ממשלת ישראל איננה מהלך אלוקי בעל משמעות? "גם את הטוב נקבל מאת הא-להים ואת הרע לא נקבל?!".

המאבק על חלקי ארץ ישראל הוא מאבק בסימפטום. מצער לראות, שהציונות הדתית, שגילתה מורכבות רבה לגבי השותפות עם חילונים בבניית המדינה ובקיומה לאורך השנים, מצאה לנכון ללכת לשיאי הקיצוניות, עד כדי סירוב פקודה וקריאה למרי אזרחי, דווקא בתחום שעניינו ההלכתי שנוי במחלוקת, ומשמעותו המחשבתית היא תוצאה של מצב רוחני, ולא מצב כשלעצמו. הציונות הדתית לא יצאה לרחובות על שום נושא אחר - לא על חילולי שבת המוניים, שהולכים וגוברים בזמננו; לא על שיאי התועבה באמצעי התקשורת למיניהם; לא על התנתקות החברה הישראלית מערכי יהדות ומוסר; לא על מצוקות כלכליות ועל פערים חברתיים; לא על היחס לעולים חדשים או לעובדים זרים. בחלק מן התחומים הללו אני מניח שגם יציאה לרחובות אינה הדרך הנכונה להתמודדות. אולם הפיכת נושא מורכב ולא חד-משמעי כמו ההתיישבות ביש"ע לדגל הציבורי היחיד, שעליו מוכנים לשבור את כל הכלים, מתוך התעלמות מכל ההיבטים האחרים, החשובים לא פחות מבחינה ערכית, נראית בעיני כעיוות דתי והלכתי.

כמה דומה המצב לאנשי ישראל ערב החורבן, שהאמינו בסיסמת "היכל ה' היכל ה' " (ירמיהו ז, ד). שוב נשמעו קולות האומרים כי עקירת יישובים היא דבר שלא ייתכן בכלל. גם אז נאלץ ירמיהו להתווכח עם העם ולטעון, כי גם היכל ה' עלול להיחרב, אם המצב הרוחני בעם לא ישתנה:

אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה. כי אם היטיב תיטיבו את דרכיכם ואת מעלליכם אם עשו תעשו משפט בין איש ובין רעהו. גר יתום ואלמנה לא תעשוקו ודם נקי אל תשפכו במקום הזה ואחרי אלהים אחרים לא תלכו לרע לכם. ושכנתי אתכם במקום הזה בארץ אשר נתתי לאבותיכם למן עולם ועד עולם. הנה אתם בוטחים לכם על דברי השקר לבלתי הועיל. הגנוב רצוח ונאוף והשבע לשקר וקטר לבעל והלוך אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם. ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו ואמרתם נצלנו למען עשות את כל התועבות האלה?! (שם, ד-י).

ייתכן שגם אז היו שחיברו תפילה להצלת היכל ה', תוך התעלמות מוחלטת ממצבו הרוחני של העם. האם אמונה שכזו הייתה לרצון לפני ה'? ומה בדיוק ההבדל בין אז להיום? האם בחברה הישראלית כיום יש יותר צדק ומשפט? יותר התייחסות ראויה לחלש? פחות רצח, פחות גנבה, פחות ניאוף, פחות כפירה בקב"ה, מכפי שהיו ערב החורבן?

כשפונים בתפילה לקב"ה, התפילה צריכה להיות מנוסחת באופן כללי, מתוך ציפייה שהקב"ה ישים שלום, חן וחסד ורחמים על עמו ישראל. אין אנו יודעים במצב הנוכחי באיזה אופן מכוון הקב"ה את עולמו. ניסיון להכתיב לקב"ה באיזה אופן לנהל את המאורעות אינו מעיד על חוזק אמונה, אלא על ביטחון עצמי מופרז בצדקת הדרך. לפחות כשעומדים לפני הקב"ה, נדרשת מידת צניעות מינימלית.

ה. כי אם היטיב תיטיבו את דרכיכם

מה עוד נותר לעשות? הרבה. בראש ובראשונה - יצירת חברה החיה על אדני המוסר, הצדק והחסד. בד בבד, אם רוצים באמת להשפיע על עם ישראל, יש לצמצם את העיסוק בשאלות מדיניות, ביטחון והתיישבות. מכל צורה שלא נסתכל על הדברים, העיסוק המופרז הזה רק גורם לנזק. רק אם תשכיל הציונות הדתית להוות דגם לחברה אידאלית, ולהסיר את מכשולי השנאה מהדיון הציבורי, יש סיכוי לעצור את הסחף, וכן, להתנחל בלבבות.

קשה היה לי לכתוב את הדברים. אני מאוד מעריך ומכבד את מרבית תושבי יש"ע בכלל, וגוש קטיף בפרט, על מסירותם למען העם והארץ, ואני מתקומם בכל לב נגד הדמוניזציה המעוותת והמושחתת הנעשית להם באמצעי התקשורת. קשה לי גם לצאת כנגד ציבור הנמצא במצוקה גדולה וכואבת. אולם במקום שיש חילול השם, ואכן גדול הוא חילול השם, אין חולקים כבוד לרב. הלוואי שאני טועה בניתוח הדברים. אשמח אם יראה לי מישהו איפה טעיתי. אולם חשתי חובה ממעמקי לבי להסב את תשומת הלב לראייה אפשרית של המציאות. האם יכול מישהו באמת ובתמים להיות משוכנע, שקול ה' הקורא אלינו כעת אינו זועק - "אל תעלו כי אין ה' בקרבכם"?