אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת* / הרב יעקב מדן

ראיתי את מאמרו של ידידי, הרב אמנון בזק (להלן: הרא"ב) 'עלה נעלה או אל תעלו' ('דף-קשר' 967 ), וכמה מדבריו לא ישרו בעיניי. הפרשיות והסוגיות שהרא"ב עוסק בהן הן עמוקות מני ים, ודורשות עיון מקיף החורג מבית הקיבול של 'דף-קשר'. לכן יהיו דבריי בקצירת האומר, ותן לחכם ויחכם עוד.

דבריי נכתבים אור ליום ה' י"ד בסיוון. בקצב ריצת האירועים הפוליטיים ספק אם חלק מהם יתאימו למציאות בעת שיראו אור. אך דבריי עוסקים גם בצדדים העקרוניים של הסוגיה, והם אינם משתנים על פי האירועים.

א. פרשת המרגלים אז והיום

הרא"ב הציג את הסתירה בדברי ה', שבתחילה אמר לעלות לארץ, ואחרי החטא אסר לעלות. הוא הסיק מכך, שהעלייה אינה ערך מוחלט, אלא רק השמיעה בקול ה'.

על פי הבנתי יש ערך גם לתכנים שה' אומר לנו מלבד הערך הגדול של השמיעה בקולו. תוכן דברי ה' בנושא המדובר בכל מקום הידוע לי, עוסק בצורך, במצווה ובייעוד שבעלייה לארץ חמדתו. אין היוצאים מן הכלל, העונש של איסור העלייה לאחר גזירת ארבעים השנה במדבר, ודומה לו בעת גלות בבל, מעידים על הכלל. מצוות יישוב הארץ ושלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות, וודאי שלא בידי רוצחים, לא זזה ממקומה. העובדה שהעונש אכן נאמר פעמיים, אינה סיבה לחפש אותו כשלא נאמר, ולהפקיע מחמתו את כל מה שנאמר בשבח העלייה לארץ ויישובה פעמים כה רבות במקרא ובחז"ל.

דומני, שכך הבינו את הפרשה כל אלו שעלו ארצה גם בשנים קשות, וגם כשהמציאות ה'ריאלית' לא עודדה אותם לעשות כך. ריש לקיש גינה במילים חריפות את היורדים מארץ ישראל לבבל ואת היושבים בה שאינם עולים ארצה. הוא עשה זאת בימים שהקיום בארץ היה קשה מאין כמותו. הוא מעולם לא העלה את האפשרות, שמא בשל חטאי הדור גזר הקב"ה את חורבן הארץ, ומי שיושב בה הוא מצאצאי המעפילים הממרים את פי ה' בעצם עלייתם. גם רבי יהודה הלוי והרמב"ן, תלמידי הגר"א ורבים אחרים שהגיעו הנה בעיתים קשות מנשוא, בעת ששמעו את קול ה' הקורא להם 'עתה קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך', לא העלו על דעתם את השאלה שמא מחמת החטא חל עליהם צו המעפילים, ועליהם להישאר במדבר או בגלות.

זאת ועוד: אילו היינו דנים בצורך להתיישב עתה בלבנון, בחלקים רבים מסוריה ובמזרח הירדן, היה מקום לדמיון לחטא המעפילים, שהעפילו ממדבר סיני אל הר הנגב ואל ארץ ישראל. אך היום אין אנו יושבים בקדש ברנע. אנו נמצאים בלבה של הארץ שהנחיל לנו ה' ביישובים שהעמדנו בהם כבר שלושה דורות ויותר. האמנם נוכל להסיק מעונשם של המרגלים, שעלינו להשלים עם גזירת החורבן על בתי כנסיות ובתי מדרשות המלאים תורה ומצוות כרימון, חורבנם של בתי ישראל ושל משתלות וגנים פורחים שצמחו בעמל לילה ויומם מדיונות נודדות של חול ומפרנסים מאות משפחות?

*

הרא"ב צודק בדבריו המרומזים, שמיון קבוצות אנשים אידיאולוגיות כ'ממשיכי כלב ויהושע' מול ממשיכי גדי בן סוסי וחבריו המרגלים, הוא דבר שאינו ראוי, ונזקו מרובה מתועלתו. לא הייתי מודע לקיומו של מיון כזה. אך מבחינת הבנת החטא, עם כל ההבדלים המתבקשים ממעבר דורות כה רבים, משמעותו של חטא המרגלים לדורנו נראית לי גדולה וחשובה. חוסר המודעות לקדושתה של הארץ, לחובתנו לנחול אותה, לידיעה שאין לנו מה לחפש בשום מקום אחר מלבד הארץ שה' הנחיל לאבותינו; ובעיקר ליכולתנו להלחם עליה מכוח חסדי ה' החופפים עלינו בכל עת ובכל שעה, ולא להיות בעינינו כחגבים מול רשעי הגויים המטמאים אותה, אלו בעבודה זרה ובדורנו בשפיכות דמים. כל אלו הם סיבות לכך, שיש לנו הרבה מה ללמוד מכישלונם של דור המדבר בחטא המרגלים.

ב. נבואות חורבן הארץ אז והיום

רא"ב צודק מאוד בדבריו על הקשר האפשרי בין רמתו הרוחנית של עם ישראל לבין מידת אחיזתו בארץ. קשר זה אינו תמיד גלוי וברור, ועד שלא נזכה לנבואה מאת ה' לא תמיד נוכל לפענח אותו. דוגמה לכך שקשר זה אינו תמיד מובן לנו:

בִּשְׁנַת חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַאֲמַצְיָהוּ בֶן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה: וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' לֹא סָר מִכָּל חַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל: הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה כִּדְבַר ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר: כִּי רָאָה ה' אֶת עֳנִי יִשְׂרָאֵל מֹרֶה מְאֹד וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל: וְלֹא דִבֶּר ה' לִמְחוֹת אֶת שֵׁם יִשְׂרָאֵל מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וַיּוֹשִׁיעֵם בְּיַד יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ (מלכים ב', יד, פס' כג-כז).

אך גם כשהקשר הזה קיים, לעיתים רחוקות מאוד הוא סיבה להיכנע מראש ולומר, שהואיל ורמתו הרוחנית של העם ירודה, עלינו לקבל כל גזירה של נישול ועקירה כדי להתאים את זיקתנו לארץ לרמתנו הרוחנית. אדרבה, על פי רוב, הנביאים חתרו בכל מחיר למנוע את גזירות הנישול והעקירה ולנסות להשפיע על העם לקיים את התורה והמצוות כדי לבטל את רוע הגזירה.

הרא"ב הביא את נבואת 'כשילו יהיה הבית הזה' (ירמיהו ז). נבואה זו נאמרה עשרים ואחת שנה לפני החורבן. ירמיהו עצמו מסביר בה, שהיא נאמרה לא כדי לבשר את החורבן אלא כדי למנוע אותו. גם דרישתו לקבל את עול מלך בבל נועדה למנוע את החורבן ואת העקירה ולא כדי להשלים עמה. אדרבה, המקרא וחז"ל חינכו אותנו לא פעם, שאף כשהנביא קובע שהגזירה כבר נגזרה, יש לומר לו: 'בן אמוץ, כלה נבואתך וצא, כך מקובלני... אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים' (ברכות י, ע"א).

הרא"ב צודק, שבדיעבד, בעת שחלקים מארץ חמדה נלקחים מאתנו לאונסנו, עלינו לדעת שגזירה היא מאת ה', ואין לנו לבוא בטענות אלא אל עוונותינו, ולהתפלל לפני ה' שילמדנו דרך תשובה שנהיה ראויים לנחול בה את ארצו. אך ודאי שאין להתייאש מלעשות הכל עד שלא נגזרה הגזירה ולמסור את נחלת ה' לשופכי דמנו.

ג. זכותנו על ארץ ישראל וחובתנו עליה

דומני, שדבריו של הרא"ב מחייבים להבהיר מחדש את יחסם של התורה ושל הנביאים לגבי זיקתנו לארץ ה'. הרא"ב הדגיש בדבריו את מקומה של ארץ ישראל כארץ הייעוד והגשמת הבטחת ה' לעמו בשכר קיום המצוות. זוהי נקודה חשובה ביותר, והתורה והנביאים עוסקים בה רבות. בפשטות עולה ממנה כדברי רא"ב, שהעונש על אי קיום המצוות הוא נישולנו ממנה או מחלקים ממנה.

נוכל להגדיר זיקה זו, בצירוף להבטחת ה' לאבותינו עליה, במילים המקובלות היום בעולם הפוליטי: 'זכותנו על ארץ ישראל'. אני מסכים עם הרא"ב, שבושה וכלימה יאחזו אותנו בבואנו לדבר על זכות זו.

אך אין זו זיקתנו היחידה לארץ. מהצו הראשון שנאמר לאברהם, כמצווה וכניסיון, 'לך לך... אל הארץ אשר אראך' ועד לצווי התורה הרבים להוריש את החוטאים ולנחול את ארצם ולנאמר על כך בספרי יהושע ושופטים, ועד לדברי הרמב"ן 'שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות' - עולה שזיקתנו לארץ ה' היא זיקה של חובה, ומוטל עלינו לעשות הכל כדי ליישב אותה ולרשת אותה, ואסור לנו לעזוב אותה ביד זולתנו, ועל אחת כמה וכמה בידי שופכי דמים.

תנועות הימין החילוניות, התנועה למען א"י השלימה, מולדת וכד', הלכו בעקבות זכותנו על הארץ. אך תנועת ההתיישבות הגדולה שקמה בזמנו בעקבות גוש 'אמונים' וממשיכיו, קידשה דווקא את הקו של חובתנו על הארץ. הבולטים שבין המתיישבים ביש"ע בכלל ובגוש קטיף בפרט, לא היו שוחרי קרקע פרטית וזכויות, אלא אנשים שראו לנגד עיניהם את האתגר והמצווה שהרמב"ן דיבר עליה בעקבות התורה והנביאים. עזיבת האדמה הפורחת ובתי כנסיותיה ומדרשותיה כל עוד לא נגזרה הגזירה לאונסנו, אינה העונש - היא החטא! המאבק על מה שנותר לנו מן הארץ אחרי הפקרת חלקים חשובים ממנה לשלטון המרצחים בהסכמי אוסלו היא לגביהם מסירות על מצווה ולא מרידה בה'. גם הטענה המקובלת כלפיהם, שהם עוסקים במסירות נפש כה רבה דווקא במצווה זו ולא במצוות אחרות, אינה נכונה כלל, ויעידו על כך יודעיהם ומכיריהם.

ד. על עבודת הסנגוריה

הרא"ב מבקר במילים חריפות את מצבה הרוחני של החברה היהודית היום, והוא משווה אותה לזו שהכירו ירמיהו ויחזקאל ערב החורבן. לצערי אני נאלץ להסכים עם חלק גדול מדבריו, אך אינני בטוח שדבריו משקפים את המציאות בדרך הנכונה. על כל זקנה שנרצחת לבושתנו, בידי נרקומן, יש אלף זקנות, שאלפי מתנדבים, שומרי מצוות וחילונים, תורמים מזמנם ומשנותיהם כדי להקל עליהן את החיים בדרך זו או בדרך אחרת. למרות הפריצות הרבה, יש לא מעט נשים וגברים הנאמנים לבני זוגם וגם בעת מחלה חשוכת מרפא של בן הזוג או מום קשה שנפל בו. אנשים רבים מספור מקדישים זמן רב מחייהם לדאוג לקיומו הפיזי ולקיומו הרוחני של עם ישראל בהתנדבות גמורה או בהתנדבות למחצה. קרנו של לימוד התורה הממוסד אמנם יורדת לאסוננו, אך אנשים רבים יותר מאי פעם לומדים דף יומי ומשתתפים בשיעורי יהדות בתחומים רבים. אין בכך כדי לנחם על הרע ועל הטעון שיפור הרבים הקיימים בתוכנו, אך אינני בטוח בצדקת ההשוואה בינינו לבין עובדי המולך בגיא בן הינום וחבריהם, וגם לא בצורך לחפש השוואה כזו גם אם היא קיימת.

גם בטענותיו של הרא"ב כלפי הציבור שלנו ניתן למצוא סדקים, ובעיקר בדבריו על כך שהדגל הציבורי היחיד שעליו אנחנו מוכנים לשבור את הכלים הוא ההתיישבות ביש"ע. אינני זוכר שרבני הציונות הדתית או אישים בולטים בה קראו למרי אזרחי. כתבתי בעבר שלוש פעמים את נימוקיי נגד סירוב לפקודה צה"לית בשם ההלכה, ובסך הכל מדובר בתופעה שלא מצאה אוזן קשבת ממש בציבור הדתי-ציוני. יחד עם הנחרצות באי-הסכמתנו לסירוב, כדאי לזכור את האקלים הכללי שבו צומח הסירוב.

הציבור השמאלני, ולא רק הוא, משרת בצה"ל עם הבנה ברורה של נכונות לסרב לכל פקודה לעקור יישוב ערבי בכל מקום שהוא, וגם מסיבות ביטחוניות. עוזי דיין, שהיה מועמד לרמטכ"ל לפני זמן לא רב, אמר לי זאת כדבר המובן מאליו בעת שעמדתי לחתום עמו על אמנה, שקראה בין השאר, לאי סירוב לפקודה בצה"ל. לאחרונה גילו גם שופטי בית המשפט העליון וגם היועץ המשפטי הבנה וסימפטיה כלפי מסרבי הפקודה מן השמאל. ההבנה הציבורית המעוותת, שיישוב ערבי הוא דבר של קבע שלא יעלה על הדעת לעוקרו, ואילו יישוב יהודי, גם אם הוא בן שלושה דורות, הוא דבר עראי, ומקימיו הם על תקן היהודי הנודד, שניתן לפצותו על כל ערך מקודש בכסף, הביאה חלק מרבני הציונות הדתית, ולדעתי בטעות, להפעלת משקל הנגד הימני.

גם ההשוואה שעשה הרא"ב בין משקלה של ההתיישבות לבין חוסר משקלן של מצוות אחרות בציונות הדתית, חרגה לדעתי מן השורה. הציונות הדתית עסוקה לא מעט במפעלים של חסד, חינוך ויציאה אל כלל הציבור. פריחת הגרעינים התורניים ביישובים חלשים דוגמת אילת, מצפה רמון, דימונה, ירוחם, נתיבות, שדרות, לוד, כרמיאל ועוד רבים היא לא עבודה של מה בכך. ישיבות ציוניות דוגמת זו שבצפון תל אביב וזו שברמת גן קמו בידי רבנים שגדלו באגף הקיצוני הימני של ההתנחלויות. עיסוקו המרכזי של מו"ר ר' חנן פורת נר"ו, מאבות ההתיישבות ביש"ע, בשנים האחרונות, הוא מפעל 'אורות חסד' שהקים, מפעל העוזר בפרנסתם של עניים רבים ברחבי הארץ מחמת המצב הכלכלי הנוכחי. התרומות למפעל זה באות בעיקר מיש"ע. זה עתה נחנך באלון שבות מוסד של 'שלווה', והוא מצטרף לכפר הילדים בבית חגי ולמוסדות רבים שקמו לעזור לילדים בעלי קשיים ללא כל אבחנה היכן צמחו ומאיזה חוג באו. גוש קטיף מלא מפעלי חסד ומפעלי חינוך כרימון. ככלל אני סבור שהרא"ב מתח יתר על המידה את מידת הדין בהצדיקו את הדין על תושבי גוש קטיף.

ה. ראיית המציאות

הרא"ב יוצא בדבריו מהנחה, שראייה מפוכחת של המציאות תביא אותנו להפסקת המאבק על יישובי גוש קטיף, שהרי רצונו של עם ישראל לנטוש את חבל עזה, ודבקותנו במקום ובהתיישבות שבו רק מגבירה את השנאה בין חלקי העם ומנתקת אותנו מרוב הציבור הישראלי. הרא"ב בדבריו אינו מניח שיש בינינו מחלוקת בראיית המציאות. הוא מניח שנקודת המחלוקת היא בשאלה, האם יש מקום לתת דריסת רגל למציאות (כפי שהוא מבין אותה) בחשבונו של עולם, או שיש לעשות את חשבונו של הקב"ה, שמן הסתם מצעיד אותנו בדרך הישרה אל הגאולה, ולכן יש להתעלם מן המציאות, כיוון שמהלך הגאולה האלוקית חזק ממנה. הרא"ב מקדיש חלק ניכר מדבריו כדי להתפלמס עם בעלי הגישה האחרונה.

אם נקבל את ההנחה שזוהי גישתה של הציונות הדתית הנאבקת על קיומה של ההתיישבות בגוש קטיף, נראה לי שהרא"ב צודק. יתר על כן, גם בלא העוונות שנזכרו בפרקים הקודמים וגם בלא ההשוואות בין דורנו לבין דור החורבן אינני רואה כל היתר להתעלם מן המציאות ולקבוע מהלכים פוליטיים רק על פי השקפתנו על תוכנית הגאולה של הקב"ה. אך דומני שהרא"ב לא איתר נכון את נקודת המחלוקת בין תומכי המאבק על ההתיישבות לבין מה שהוא מייצג. אין בהנהגת המאבק על ההתיישבות אנשים הסבורים שעלינו להתעלם מן המציאות. המחלוקת היא בהבנת המציאות עצמה!

אבהיר את דבריי. זיקתנו לארץ ישראל לחלקיה השונים נבחנת משלוש נקודות מבט שונות:

א. הזיקה הדתית-היסטורית (מצוות ירושתה, הבטחת ה', נחלת אבותינו וכו'), שגרסה, שעלינו לשאוף, שגבולות ארצנו יהיו לפחות גבולותיה של ארץ כנען, וזיקתנו אליה קשורה בעיקר למקומותיהם של אבות האומה, הנביאים, החשמונאים וכו'.

ב. הזיקה הציונית-התיישבותית (בסיסה הוא דתי-היסטורי אך היא מיוסדת בעיקר על כך שבאנו הנה לארץ שוממה והפרחנו אותה בעמל כפינו) שגרסה, שגבולות ארצנו יהיו גבולות ההתיישבות והאחיזה בה.

ג. הזיקה הביטחונית, זו שראתה את הארץ רק כמפלט האחרון ליהודי הנרדף בגולה, ושדרשה גבולות מינימום בני הגנה, ובלא זיקה לאזור מסוים דווקא.

אנסה לנתח בקצרה את שלוש הזיקות ביחס לנושא הנידון:

ו. הזיקה הדתית-היסטורית

הרא"ב טען בדבריו לחולשת הזיקה של הציבור לחבל עזה, ושאנחנו מנסים בדרך לא דרך לכפות עליו זיקה זו. עוד עולה מכלל מאמרו, שלא ניתן לנתק בין הזיקה שעם ישראל חש לארצו, לבין הזיקה שהוא חש ומקיים לתורה, למצוות ולמוסר בכללם. לדבריו, מי שלא יצא לרחובות לכפות על עם ישראל את הזיקה לשבת, למשל, מדוע יעשה זאת כדי לכפות על עמו את הזיקה לחבל עזה?!

דבריו של הרא"ב נכונים, ראויים למי שאמרם, ואני מסכים לכל מילה! יתר על כן! גם אם קיים הבדל בין זיקתו של כלל הציבור (בעיקר החילוני) לחבל עזה לבין זיקתו לחלקים אחרים בארץ (למשל, לגוש עציון), וכך הבנתי מדבריו של הרא"ב, אינני סבור שההבדל הוא בעל משמעות גדולה. בציבור, ובעיקר בציבור החילוני, קיימת זיקה דתית- היסטורית לא חזקה אל ארץ ישראל בכללותה (והיא די מקבילה לזיקתו לכלל התורה והמצוות) וזיקה שטחית לכל אחד מחלקיה. זיקה שטחית זו אינה עומדת בפני קשיים דוגמת הקשיים הצבאיים, האיום הדמוגרפי, הקושי שבעמידה במחסומים, הלחצים המדיניים וכו'. לדעתי גם הזיקה לירושלים לא תעמוד בפני קשיים אלו, ואני מסופק אם הקו הירוק הוא מחסום של אמת בפני הקשיים הנזכרים. (בהסכם ברק - אסד עמדו להימסר לסוריה חלקים מן הקו הירוק. המחאה הציבורית הייתה חלשה).

*

מפאת אופייה של מסגרת המאמר נקצר מאוד בזיקה הביטחונית. אני סבור שחובתה של החברה למחות, ואף לצאת לרחובות לשם כך, על הנכונות לתת לטרור מדינה לצדנו. לדעתי, קיים חשש כבד, שמדיניותה של הממשלה נובעת בין השאר מנכונות למשכן את העתיד לצורך ההווה. זוהי חולשה מוסרית וקיומית הקשורה לטווח הארוך לחיי אדם רבים ושלא כנושא הקודם, לחובת המחאה על כך אין קשר מחוייב לרמתו הרוחנית של עם ישראל היום, וגם לא בהכרח לקדושתה של ארץ ישראל.

ז. הזיקה הציונית

דומני, שבסוגיה זו חילוקי הדעות שלי עם ידידי הרא"ב עמוקים מאוד.

תקצר היריעה מלהביא במסגרת זו את תולדות חילוקי הדעות מלפני מאה שנה בין הדוגלים בציונות המדינית לבין אנשי הציונות המעשית. ככלל נאמר, שהדגל שהוביל את היכולת להקים מדינה ולייצב את גבולותיה היה דגלה של הציונות המעשית, ועמה כרתה הציונות הדתית בזמנו את 'הברית ההיסטורית'. האמונה שדחפה את מובילי הציונות באותן שנים גורליות הייתה, שהגבול יעבור במקום שבו תעבור המחרשה העברית. כך קמו על הביצות במסירות נפש יישובי עמק החולה, יישובי נחל חדרה, יישובי הנגב, גוש עציון ורבים אחרים. הם קמו על אדמות שוממות ועל אדמות שנקנו בכסף מלא, והם היו חוט השדרה של הציונות במשך דורות. מדיניות זו הייתה כאמור, החוט שקישר את הראי"ה קוק זצ"ל, (ובמידה מסוימת בעקבותיו את הציונות הדתית) עם הציונות החילונית.

בהתיישבות העיקשת בשוממתיה של ארץ ה' ובאמונה בקשר דרך האדמה אל יסודות הנצח שבנו אבות האומה ראה הראי"ה את האור הגנוז שבציונות החילונית, למרות רמתה הדתית הירודה בכל המצוות שבין אדם למקום וגם בגילוי עריות ובדברים אחרים.

לטעמי, הפוסט ציונות החלה במידה רבה בשבירת הקשר בין המתיישב לבין אדמתו בחבל ימית. שם תורגם לאסוננו, הקשר הזה לכסף, ואדמת השממה הפורחת בעמל יהודי הפכה לנדל"נ. מחקר שקראתי פעם גילה, שרוב 'מפוני חבל ימית' פירקו את משפחותיהם אחרי השבר הגדול או שירדו מן הארץ.

וכאן לנקודת המחלוקת בין הרא"ב לביני כפי שאני מבין אותה. הרא"ב (להבנתי. על פי דבריו בפרק ג' ממאמרו) רואה את הפוסט-ציונות כעובדה מוגמרת השולטת בחיינו. לטעמו (להבנתי!) אין תרופה לשבר הפוסט-ציוני אלא בחזרה כוללת לנאמנות לתורת ה', לצניעות ולמוסר החברתי. ממילא ניסיון לבלום את עצם הפוסט-ציונות ואת הקשר לדבק שחיבר במשך דורות את הציונות החילונית עם ערכי הנצח של האומה - הקשר לאדמת הארץ ולהפרחת שוממותיה - נידון אצלו לכישלון מראש.

לדעתי, הרא"ב שובר בכך את הכלים הישנים לפני שהצליח לבנות בניין חדש, וזה דבר שאסור לנו בשום פנים ואופן להסכים עמו.

המפגש האחרון שלנו עם מתפקדי הליכוד בבתיהם חיזק את השקפתי, שנוכחתי בה במפגשים רבים עם חילונים, שלא נס לחו של ערך ההתיישבות והזיקה לאדמה. הגישה הפוסט-ציונית, שהערבי חי על זיקתו לאדמה והיהודי על זיקתו לכסף, לא בהכרח הכתה שורשים בלתי הפיכים בקרב כלל הציבור. אני חושש מאוד מן הרגע שהמכנה המשותף הזה כגורם מכונן בחברה הישראלית ייעלם ממנה, בין השאר משום שלא קל לבנות מכנה משותף חדש על הריסות הישן, שהחזיק מעמד עשרות שנים רבות.

בלא אידיאל משותף ברור בינינו לבין החילונים ובלא אידיאל ברור שיקשר את הציבור החילוני אל ערכי הנצח של האומה ואל אברהם יצחק ויעקב אבותינו אינני יכול לצפות המשך טוב לקיומה של האומה בלא התערבות ניסית משמים, ואחסוך מן הקורא את עגמת הנפש של קריאת דעתי על מחירה הצפוי של התערבות כזאת. זוהי הסיבה שאני סבור, שיש למסור את הנפש עד כמה שניתן על מניעת פירוק הקיים ותודעת ההתיישבות היהודית וחשיבותה כגורם מכונן בחברה היהודית בארץ.

השנאה הבלתי נשלטת שבוטאה בכמה תגובות באינטרנט, מייצגת לדעתי, את הגישה ההפוכה. לדעתי עלינו להיאבק בה על לבו של העם, ולא להיכנע לה. המסע האחרון בין מתפקדי הליכוד, כמו מסע ההסברה המוצלח הקודם מלפני שנים רבות, שנערך תחת הכותרת 'העם עם הגולן' מוכיח לדעתי, שהדבר אפשרי, אף שאנו רחוקים עתה מאוד מהשלמת המלאכה.

*

ונקודה נוספת: אין קשר ישיר בין שאיפת ההתנתקות, הניתנת להבנה, אם כי כאמור לעיל לדעתי, אינה ניתנת להצדקה, לבין חורבן ההתיישבות בחבל קטיף ובגוש ניסנית. גוש ניסנית (עם מאות משפחות) רצוף לחלוטין לקו הירוק, ומאות מטרים בלבד מבדילים בינו לבין יישובי 'הצד הנכון'. גם גוש קטיף רצוף במידה רבה ליישובי הקו הירוק דרך מעבר כיסופים (עם צורך בתיקונים אפשריים), וההתנתקות אינה דורשת את חורבנו. הבורות בקריאת השטח והמפה וההבנה המוטעית שגוש היישובים מצוי בלב האוכלוסייה הערבית ללא יכולת להפריד ביניהם הם גורמים שניתן להיאבק בהם בלא להגביר שנאה חלילה. גם המאבק להביא כמה שיותר אנשים לגוש קטיף כדי שיראו בעיניהם את הציונות הפורחת שם אינו מאבק האמור להגביר שנאה. מי שחושש בעיקר מהגברת שנאה עדיין יכול לעשות רבות למען ההתיישבות גם בלי 'לשבור את הכלים ולצאת לרחובות'. הוא אינו חייב לעמוד מנגד ולראות בחורבן רק בגלל שיש לו ביקורת על מעשי הציונות הדתית שנראים לטעמו שוברי כלים.

ח. גדול השלום!

הרא"ב טען לאשמתנו בהתעלמות מן הניכור והשנאה כמחיר הכבד שגובה הדביקות בחבלי ארץ ישראל. זוהי טענה בעלת משקל רב, והיא לדעתי סיבה נכונה לשבת עם אנשי השמאל כדי להגיע עמם להסכמה לאומית ששני הצדדים יוכלו לחיות עמה. בשל סיבות דומות יצאתי בזמנו במפעל 'האמנה' עם פרופ' גביזון, ועם סיומו לפני שנים פעלתי בכל מסגרת אפשרית ודפקתי על דלתות רבות במטרה לגבש הסכמה לאומית על גבולות הקבע של ההתיישבות היהודית. האמנתי, ששום גוי לא יוכל לבקע גבול שתהיה עליו הסכמה לאומית יהודית בין הצדדים לסכסוך היהודי הפנימי.

אך מה שהוצע אז ומה שמוצע היום הוא ריסוק גמור של חלומה של הציונות הדתית וכניעה מוחלטת למי שעשוי להיות קצת קרוב לכותבי האי-מיילים שציטט הרא"ב. כניעה מסוג זה הגדיר הראי"ה באורות התחייה ככניעתה של הזונה - האם הביולוגית במשפט שלמה לחברתה חוטפת הילד, בבחינת 'תנו לה את הילוד החי והמת אל תמיתוהו'. הראי"ה אינו חושך את ביקורתו מגישה זו בשם 'גדול השלום'. והרי 'מעיין נרפש ומקור משחת... מט לפני...'.

עד שהשלום הפנימי לא יהיה יקר לכולנו אי אפשר יהיה להמירו בכניעה. ואם מאן דהו מסוגל להביא לשיחות על הסכמה לאומית שכולנו נוכל לחיות עמה, אדרבה, ישנס מותניו ויבורך.

ט. הפיתרון של הרא"ב

צמצום העיסוק בשאלות מדיניות ועיסוק בחברה של צדק ושל חסד. שתי הערות יש לי על פתרון זה:

א. על פי השקפתי - נכונותנו להעביר את האחריות וקבלת ההחלטות לידי אנשים המתרגשים עד כדי דמעות מהרס כמה עשרות בתים (שרובם אילתורים שנבנו בימים ספורים ובלא עמל רב) ברפיח במבצע 'קשת בענן', ומוכנים בשוויון נפש להרוס את חלומם ונופי ילדותם של אלפי מתיישבים מסורים, נכונות זו אין בה לא צדק ולא חסד ולא אמת.

ב. ברעיונו זה של הרא"ב - כבר קדמוהו רבים וטובים, מקימי תנועת מימד ותנועת הנוער שלה, נוער מימד, שנועדה להיות תשובת נגד ל'בני עקיבא', שעסקה רק (???!) בפוליטיקה דתית. אני מאחל בכל לב לידידי הרא"ב, שהוא יהודי טהור ואידיאליסט אמיתי, הצלחה גדולה מזו שהייתה להם ביוזמתו ובמפעלו.