אחרי שלושים שנה / הרב יעקב פישר
דברים בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשס"ד
א. אחרי שלושים שנה – בגלל המלחמה
ההיא,
תפילה וזכרון, קינה וּנְהי.
בגלל המלחמה ההיא,
נפש מסורה, גבורה
ללא רִהִי.
מבע לב להבין מה היה,
מִשאֶלת לוּ יהי.
ב. אחרי שלושים שנה – בגלל המלחמה
ההיא,
ושלד הברזל שותק כמו רֵעִי.
בגלל המלחמה ההיא,
דם, דמעה, ואדמה
וַרֶגֶש כסו דֵעִי.
ירדן וים וביניהם אומה.
ונער אל הקרב יוצא,
והוא חוזר זקֵן
ובליבו חומה.
ג. אחרי שלושים שנה – בגלל המלחמה
ההיא,
ושום דבר כבר לא יהיה כשהיה, לא יהי.
קומי צאי אומה מקִברותַיִךְ
עינייך
שאי,
קמטים חרשו פני אדמותַיִךְ
תפילה וזכרון, קינה וּנְהִי.
ומעיין
דְמעייך כבר יבַש,
לא יידע מה היה
לא ישאל לוּ יהי,
רק יפטיר – נער זקן
– סַדוּק וקמצני:
ראי אדמה, ראי…
ד. ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאד…
בזבזנים, כי בחיקך אנו טומנים
את
הטובים שבבנים.
נוער טהור חלומות,
שארג תקות יום יבוא.
ויום יבוא…
אבל אחרי שלושים שנה – בגלל המלחמה ההיא,
שום מחר כבר לא יהיה כשהיה, לא יהי.
ה. גם לפני שלושים שנה, בערב יום הכפורים
ההוא,
בג'וחדר, ציר הנפט,
ביקשנו
סליחות.
גם אז התחנן הפזמון בליבנו:
"יֵרָצֶה צוֹם עַמְך אֲשֶר דָמוֹ לְךָ
מַזֶּה,
חֲשוֹב חֶלְבּוֹ כְּעַל זֶבַח וְקָרְבָּנוֹ אַל
תִּבְזֶה,
חֲתוֹם עָלָיו אוֹת חַיִים וּתְפִילָתוֹ
תֶּחֶזֶה,
מָחָר יִהְיֶה הַאוֹת הַזֶּה".
ו. ועוד הוספנו:
"צִדְקָתְךָ הִתְאַזָר שׁוֹכֵן עַד
וּמְרוֹמָם,
סְמָךְ נָא הַנִכְשָלִים שְלַח יָדְךָ
לַהֲקִימָם,
אֲשֶר דִּמְעָם שִׁקּוּיָם וְאַנְחָתָם הִיא
לַחְמָם,
וְתִנְקוֹם דַם עֲבָדֶיךָ מֵאוֹיְבָם עַד
תֻּמָם,
וְתִדְרשׁ לְשֶׁפֶךְ דָּמָם
לָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה –
מָחָר יִהְיֶה הָאוֹת הַזֶּה…".
ומחר היה דמו לך מזה,
והיה דמעם שקוים והיתה אנחתם לחמם,
והיה שפך דמם,
והיתה הצעקה: מה זה
ועל מה זה?!
והיה – ועוד איך – האות הזה…
ז. אחרי שלושים שנה – בגלל שפך הדם
הזה
שום מחר כבר לא יִמְחֶה
את חותם האות הזה.
ויום יבוא, מחר יהִי,
בגלל המלחמה ההיא,
ושום מחר כבר לא יהיה כשהיה, לא יהי.
ח. וכבר שלושים שנה גם התפילות שונות כל
כך,
כי לא על לובן דף מחזור.
כי בונקר הן וְשֶׁפֶך דם,
טנק וארטילריה
ותותח חרון,
אבנר, רפי וירון.
והן יודעות:
הוא לא יחזור.
ט. גם התפילות שונות כל כך,
הוא לא יחזור.
הבֵא ברכה
לנערים, צַוה ברכה,
"אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק, וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה".
רסיס של אש כבר בליבו,
ולצדיק זרוע אור.
עקוב הלב,
הוא
לא יחזור.
י. התפילות שונות כשהם בתוך שׁוּחָה
עַשֵׁנה
מופגזת,
ושוועתם מעומק תַעֲלֶה:
"וְכָל הָרִשְׁעָה כֻּלָהּ כְּעָשָׁן תִּכְלֶה".
מן המיצר עדת לוחמים נצורים
בבונקר בתל-פארס:
"כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדוֹן מִן הָאָרֶץ".
יא. ממשיכים להתפלל, והתפילה –
פגיעה,
שאין פגיעה אלא תפילה.
אבל יש פגיעה –
ריבונו של עולם –
שמרסקת
גוף
ומפריחה נשמה היישר אל מתחת לכסא כבודך.
אז נתפלל –
אבינו מלכנו
–
תהא השעה הזאת שעת רחמים
ועת רצון מלפניך.
יב. וגם אחרי שלושים, ושלוש
מאות,
ושלושת אלפים שנה נבקש,
שתעשה –
אבינו מלכנו –
למען הרוגים על שם
קודשך,
למען טבוחים על ייחודך,
למען באי באש ובמים על קידוש שמך …
ופתאום
התפילה הזאת פוגעת מאד,
פתאום יש להם שֵׁמוֹת.
יג. גם אחרי שלושים שנה מורתח
הלב,
מבעבע דם,
בזוכרו שמונה נסיכֵי אדם.
וגם אחרי שלושים שנה זוכרים
ומעלים נר,
לאשר ולשריאל ולאבנר.
נושכים שפה ודמות רואים,
וזה כואב
כל
כך קשה,
את רפי, דני ומשה.
שומעים את הקולות, כלא מאמינים –
היה או לא
היה
בני גל ואמציה.
יד. ועוד תפילה פוגעת אחרי שלושים שנה:
"יַעֲלֶה מְנוּסֵנוּ מֵעֶרֶב … וְיָבא טָהֳרֵנוּ מִבּקֶר".
כי מנוסה היתה מערב, וטהרה
מבקר.
ותפילה עדינה היתה לקינה –
שירת אמונה –
בערב ילין בֶּכִי, ולבקר –
קינה.
וכשעלה השחר לאחר לֵיל קרב,
נָדַמו תותחים,
בשטח מוטלים מצאנו את
אלה האחים.
שאג הלב בלי קול:
"אֵיזֶהוּ מְקוֹמָן שֶׁל זְבָחִים?!"…
טו. ובת-קול תענה:
"קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שְׁחִיטָתָן
בַּצָּפוֹן,
פָּר וְשָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שְׁחִיטָתָן
בַּצָּפוֹן
וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָפוֹן
וְדָמָן טָעוּן
הַזָּיָה"…
לא עוד מִשְׁנה היא,
לא תפילה,
לא
חלום לא הזיה.
רואים את המראות
כלא מאמינים -
לא פר ולא שעיר
בציר
"אמריקה-יאיר".
היה או לא היה,
זִבחי אדם שם בצפון
לא פר ולא שעיר ולא
חיה.
טז. והתפילה נמשכת כבר שלושים שנה
בלי
לעצור לרגע,
מה נהדר היה כהן גדול
בצאתו מבית קודשי הקודשים
בשלום בלי
פגע.
אך הוא –
לנוכַח זבחים שדמם מתקדש –
מתפלל שייצא בשלום מן האש.
יז. וזקניו יענו לו, מנבכי עבר יפטירו סבים:
"אֲשְׁרֵי עַיִן רָאֲתָה תְּמִידִים
קְרֵבִים
בְּשַׁעַר בַּת רַבִּים".
אך כשתמידים הם תמידינו
וכשזבחים הם
זבחינו –
"הֲלא לְמִשְׁמַע אזֶן דָּאֲבָה
נַפְשֵׁנוּ…
אֲבָל זִכְרוֹן דְּבָרִים תְּהֵא סְלִיחָתֵנוּ,
וְעִינּוּי
נַפְשֵׁנוּ תְּהֵא כַּפָּרָתֵנוּ…
יוֹם שֶתִּמְחל לְכָל עֲוֹנוֹתֵינוּ".
יח. אחרי שלושים שנה עוד לא תם
רֶשע,
ואין מליץ יושר מול מגיד פֶּשע.
איך דן, האוגדונר, מודיע בקשר
לעודד
המג"ד
כי אי- שם, בבית, ילד לו נולד.
ופיוט מוסף של יום הכפורים
מתחנן אז
בקרבנו:
"יֶלֶד בְּשַעֲשוּעָיו
תַּעֲנֶנּוּ,
ישֶׁר מֵלִיץ יְחָנֶּנּוּ,
מִבְּרַק חֶרֶב הַשָּׁנוּן
מַלֵּט
מַאֲרִיכֵי רִנּוּן
מַלֵּא מִשְאֲלוֹתָם בְּתַחֲנוּן,
מֶלֶךְ רַחוּם
וְחַנּוּן".
יט. ועודד המפקד בצריח זקוף,
בקְרב
ממשיך, לא מתרגש,
בראש הלוחמים מוביל
עד שעת הפסקת האש.
ואז, עם ילד
בליבו,
גאה, זקוף, עיקש,
את גופו קורע המוקש.
ושוב אותו פיוט של יום
הכפורים
צועק אז בקרבנו:
"מִפְעֲלוֹת עוֹקֵד וְעָקוּד,
מֵאָז
בְּיָדָם פָּקוּד,
מוֹפֵת הַכָּמוּס לְפִקוּד,
מוֹקֵש לְהַבְעִית
בְּסִקוּד".
כ. "שִׂימו לֵב אֶל הַנְּשָׁמָה"
שלושים אחרי המלחמה.
"אוֹדֶה לָאֵ-ל לֵבָב חוֹקֵר,
בְּרן
יַחַד כּוֹכְבֵי בקֶר…
וַאֲשֶׁר נַפְשׁוֹ לא חִיָּה,
אֵיךְ יִזְכֶּה לְאוֹר
הַבּקֶר?".
כא. שלושים אחרי המלחמה
מַשהו מת לו
בנשמה.
בלי קול, במסתרים,
נפשו בוכה,
חלקה נשאר שם, בג'וחדר,
בשוחה.
והוא עוד מתפלל, בלי קול, בלי מנוחה:
"נֶפֶשׁ נַעֲנָה תְּבַשֵׂר
סְלִיחָה,
פַּלְטֵם מֵעוֹמֶק שׁוּחָה,
מִתְקוֹמְמֵינוּ יְהוּ
כַּסוּחָה,
הַחֲיֵינוּ בְּטַל אֱמוּנָתְךָ לְשׂוֹחֵחָה".
כב. במלאת שלושים לימים אדומים,
תפילה
נישא לא-ל מלא רחמים
שוכן במרומים, רוכב מעונה,
שימציא מנוחה נכונה,
לא
לבנים שנפלו לבד,
כי גם לנשארים,
הנושאים בליבם את הכאב החד.
כג. כבר שלושים שנה המלחמה עודה
ניטשת.
נער שזַקֵן, הולך ומתרוקן,
והנשמה במִנעלי עופרת נכבשה,
מותשת.
פֶּה פעור באֶלֶם,
אוזן שזועקת,
שלושים שנה כבר מייחלת,
ממתינה,
לשעה של שקט.
עיניים אדומות וטעם של גופרית ומֶלַח,
ריח חמיצות
הבגדים.
הכל עִמו –
עמוק בִּפנים –
עַדֵי יוּבַל אלי כֶּלח.
כד. לנו, לנפשנו, א-ל מלא רחמים,
המצא
מנוחה ורפאות ממעיקים,
מַלֵא חללי ליבנו
שמאהובינו ריקים.
תמחה דמעה מעל
כל לֶחִי,
בלילות שחורי מחנק ובֶכִי.
שלושים שנות נושאת עקת ימים,
א-ל נא
רפא נא לה,
מלך יושב על כסא רחמים.
כה. אחרי שלושים שנה – בגלל המלחמה ההיא,
תפילה וזכרון, דמעה
וּנְהִי.
ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך –
בגלל המלחמה ההיא –
ואומר
לך: בדמייך חיי,
ואומר לך: בִּדְמַעייך חיי!