עלה נעלה וירשנו אותה* / הרב אהרן אדלר[1]

א.

כבוד גדול הוא לעמוד כאן היום, ביום חגיגי זה, ולייצג קבוצה המונה קרוב לאלפיים מתלמידי ישיבת הר עציון, שערב בואם לישיבה היו בבחינת: "היה עומד בחו"ל, יכוין את לבו כנגד א"י", ועם הזמן, עלו כחמש מאות מהם - ואני בתוכם - לדרגת "היה עומד בא"י, יכוין את לבו כנגד ירושלים".

הרקע ההלכתי של ציטוטים אלו שהזכרתי, השייכים לדין "נוכח המקדש" בתפילה, מצוי במשנה (ברכות כח, ע"ב):

היה רוכב על החמור, ירד ויתפלל, ואם אינו יכול לירד, יחזיר את פניו, ואם אינו יכול להחזיר את פניו, יכווין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים. היה מהלך בספינה או באסדה, יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים.

מכאן, שמעיקר הדין, כיוונו של העומד ומתפלל צריך להיות המקדש, כשהמשנה עוסקת במצבי "בדיעבד" ובסיטואציות של "אין ברירה".

ואמנם, הברייתא שם (ל, ע"א) יורדת לפרטים ולפרטי פרטים, בכל הנוגע למצב ה"לכתחילה":

היה עומד בחו"ל... היה עומד בא"י... היה עומד בירושלים... היה עומד בבית המקדש... היה עומד בבית קדשי הקדשים, יכוין את לבו כנגד בית הכפורת; היה עומד אחורי בית הכפורת, יראה עצמו כאילו לפני הכפורת.

ומיד מתעוררת השאלה: לשם מה כל הפירוט הזה? הלא יש בכלל מאתים מנה, ובנקל ניתן היה לקבוע שעל כל מתפלל ומתפלל, באשר הוא שם, לכוון את לבו[2] לכיוון "בית הכפורת" שבתוך קדשי הקדשים, שהוא בתוך המקדש, שבתוך ירושלים, הנמצאת בא"י!

ננסה בדברינו להבהיר ולענות על שאלה זו, תוך הבנת הרעיון הטמון בשורות אלו, בכל הקשור לקדושה ולשאיפה אליה.

פעמיים קיבל אברהם אבינו את הצו בנוסח: "לך לך". הראשונה - "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך", בהקשר לעלייתו ארצה; והשניה - "לך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה, על אחד ההרים אשר אומר אליך" - בפרשת העקידה. בשני מקומות אלו אברהם אינו מקבל כתובת מדוייקת לאן בדיוק להגיע אלא כיוון כללי בלבד. עליו לקום ולנסות לאתר לבדו את המקום המדוייק של נקודת העמידה לפני ה'.

ממורנו הרב סולוביצ'יק זצ"ל שמעתי, שתפישה זו, הדורשת חיפוש אחר הקודש, נעוצה בהלכה של "לשכנו תדרשו ובאת שמה", וכדברי הרמב"ן שם בפרשת ראה - (עפ"י הספרי): "דרוש ומצא, ואח"כ יאמר לך נביא. וכן אתה מוצא בדוד...".

דומני שכך אף יש להבין את הצורך ההלכתי לפרט את דין "המתפלל נוכח המקדש", לפרטי פרטים. על המתפלל לדעת שאין קופצים וכובשים את "בית קדשי הקדשים" בצעד גדול אחד, אלא מתחילים בחו"ל, אחר עולים לא"י, אח"כ - לירושלים, ממשיכים להר הבית והמקדש, ומשם ישנה כניסה לדרגת "בית קדשי הקדשים". אולם, גם שם, החיפוש לא מסתיים! גם שם יש לאדם שאיפות רוחניות, ועליו להמשיך ולטפס להררי קודש, עד "בית הכפורת", שגם בה ממתין לו אתגר נוסף המחייבו להמשיך הלאה, כי כך היא דרכה של "קדושה".

ב.

אמנם, הפירוט הרב בדין זה של "נוכח המקדש", לא מסתיים בדברים אותם ביארנו אלא ממשיך והולך (שם):

נמצא, עומד במזרח, מחזיר פניו למערב; במערב, מחזיר פניו למזרח; בדרום, מחזיר פניו לצפון; בצפון, מחזיר פניו לדרום. נמצאו כל ישראל מכוונים את לבם למקום אחד. א"ר אבין, ואיתמא ר' אבינא, מאי קראה: (שיר השירים ד) 'כמגדל דוד צוארך, בנוי לתלפיות' - תל, שכל פיות פונים בו.

לכאורה, מה צורך יש בפירוט רב זה, המתאר את מצבו של המתפלל מכל כיוון. ואכן, הגמרא עצמה, בהמשך, חשה בקושי זה ומסבירה את נקודת החידוש בסיכום הזה: "נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם למקום אחד...", לאותו "תל, שכל פיות פונים בו". הכוונה כאן אינה רק לחזור על כך שעלינו להתמקד במקום אחד בלבד בתפילתנו, אלא שדרך ההלכה של עמידה "נוכח המקדש" - יהיה אשר יהיה מצבו של המתפלל, בכל כיוון אפשרי - תפילתו של המתפלל הבודד נצמדת היא לתפילת כל בית ישראל. ההלכה של עמידה "נוכח המקדש" משמשת כאמצעי מתאים ביותר לגשר ולחבר את תפילת עם ישראל בכל אתר ואתר. "נמצאו כל ישראל מכוונים את לבם למקום אחד", כאיש אחד בלב אחד.

לשון הגמרא "נמצא, עומד במזרח מחזיר פניו למערב", מרמז על אחדות השורות בין פלגי ציבור המתפללים בכל המקומות ודרכו ניתן לחדד מסרים השקפתיים, או להוסיף נקודות חידוש הלכתיים, שלא הופיעו לעין כל בעת הדיון ההלכתי הבסיסי.

ג.

הרמב"ם אף הוא אימץ במקומות שונים את הסגנון של "נמצא" או "נמצאו", בתור פתיחה לדברי סיכום שעל פניהם אינם מתבקשים במקומם. אמנם, לאחר מחשבה ועיון נוספים מסתמנת תמונה ברורה של קביעת פרמטרים נכונים ומסגרות מתאימות להלכות שונות ומגוונות. הרמב"ם ביד החזקה, משתמש בסגנון זה ("נמצא" / "נמצאו") עשרות פעמים, ועומד הוא לרשותנו ככלי וכאמצעי נוסף לשם חידוד מסרים השקפתיים ולהוספת נקודות חידוש הלכתיות.

נסקור תחילה כמה דוגמאות ולאחר מכן נסבירם במפורט.

· בהלכות תפילה (פרק א), לאחר שהרמב"ם מפרט את מנין התפילות בימות החול, את התוספת ביום שמקריבים בו קרבן מוסף, ואת התוספת של תפילת נעילה, הוא מסכם (הלכה ח): "נמצאו התפילות בכל יום - שלוש: ערבית, שחרית ומנחה; ובשבתות ובמועדים ובראשי חדשים - ארבע: שלוש של כל יום ותפילת המוספין; וביום הכפורים - חמש: ארבע אלו ותפילת נעילה".

סיכום וחישוב שכזה זה מסוגל לעשות כל בר-בי-רב ולא ברור מדוע נזקק לכך הרמב"ם.

· בריש פרק ב מהלכות תפילה, מתייחס הרמב"ם לתוספת "ולמלשינים" (ולמינים): "... התקין ברכה אחת שתהיה בה שאלה מלפני ה' לאבד האפיקורסין, וקבע אותה בתפילה כדי שתהיה ערוכה בפי הכל". אין ספק שהיינו מגיעים לחשבון ששמונה עשרה ברכות ועוד אחת הריהן תשע עשרה ברכות. אך הרמב"ם מצא לנכון לציין את הדברים במפורש: "נמצאו כל הברכות שבתפילה תשע עשרה ברכות".

· בדומה לכך, כאשר דן הרמב"ם (שם הלכה יד) בתפילת הש"ץ בתענית ציבור, שמוסיף ברכת "עננו" בין גואל ורופא, הוא מוסיף: "ונמצא מתפלל עשרים ברכות".

· בהלכות ברכות (א, ד), לאחר שקבע הרמב"ם שמלבד ברכת המזון הברכות האחרות הן מדברי סופרים, הוא מקטלג אותן לשלוש קבוצות ראשיות: ברכת הנהנין (אוכל או ריח טוב), ברכת המצוה, ולבסוף, קטגוריה שלישית - "שונות" - "שתקנו חכמים דרך שבח והודיה, ודרך בקשה כדי לזכור את הבורא תמיד, אע"פ שלא נהנה, ולא עשה מצוה".

דברי הרמב"ם ברורים למדי ומכאן שקשה להבין מה עומד מאחורי הסיכום, (הלכה ד): "נמצאו, כל הברכות כולל שלושה מינים: ברכות הנייה, וברכות המצוה, וברכות הודאה שהן דרך שבח והודיה ובקשה כדי לזכור את הבורא תמיד, וליראה ממנו".

· בהלכות מגילה (סוף פרק א), מביא הרמב"ם את ההלכה ש"חל יום חמשה עשר להיות בשבת, בני כרכים מקדימין וקוראין בערב שבת, שהוא יום ארבעה עשר, ובני עיירות קוראין בו ביום, שהוא זמנם". חישוב התאריכים הוא פשוט, לכאורה, ולכן לא ברור הצורך בהמשך המשפט שם: "ונמצאו הכל קוראין בארבעה עשר".

· בהלכות סנהדרין (סוף פרק טו), לאחר הפירוט של כל סוגי "הרוגי בי"ד", מסכם הרמב"ם בלשון: "נמצאו כל הרוגי בי"ד ששה ושלושים".

· דברים דומים מצויים גם בסוף פי"ט מהלכות סנהדרין, שם מסכם הרמב"ם את פירוט כל חייבי מלקות: "נמצאו כל הלוקים מאתים ושבעה, סימן להם: ילקו זדים".

· בהלכות מלכים (ט, א) כותב הרמב"ם: "על ששה דברים נצטוה אדם הראשון, על ע"ז... הוסיף לנח אבר מן החי... נמצאו שבע מצוות".

· דומה שהפליאה הגדולה היא דווקא בהקדמת הרמב"ם למשנה תורה, שם מביא הרמב"ם את שלשלת הקבלה של תורה שבע"פ, החל ממשה רבינו ועד סוף תקופת האמוראים, בדמותם של רב אשי ורבינא. אחרי הפירוט של חכמי הדורות, דור דור וחכמיו, מזכירם הרמב"ם שוב, בסדר הפוך: "נמצא מרב אשי עד משה רבינו ע"ה ארבעים דורות, ואלו הן: רב אשי מרבא, ורבא מרבה... ומשה רבינו מפי הגבורה, נמצא שכולם מה' אלוקי ישראל".

מה טעם, איפוא, יש בסיכומים אלו בסגנון "נמצא", שנראים על פניהם כמיותרים ולא מתבקשים.

ד.

אפשר ועל פי דרכנו בהבנת לשונם וסגנונם של חז"ל בסוגיה בברכות, ניתן להבין גם את הסיבות להבאת התוספות ודברי הסיכום בפסקיו של הרמב"ם, שנקט אף הוא בלשון "נמצא" או "נמצאו".

ניתן לומר שהרמב"ם שאף לאחד את השורות בתוך המבנים ההלכתיים העומדים על הפרק. עצם גיבושם לגוש אחד של פעולות או מעשים, מהווה מסר נוסף ומשלים לגופי ההלכות.

נפרט כעת ונבאר את הנקודות וההלכות אותן הבאנו למעלה.

· ידועה שיטת הרמב"ם, במניין המצוות, שתפילה פעם ביום ובכל יום, נחשבת כמצוה עשה מן התורה. שלוש התפילות ביום - ערבית שחרית ומנחה - נחשבות ביחד כקיום של מצוות תפילה "בכל יום", ויש כאן, איפוא, משום הרחבת המושג "כל יום" ל"ערב ובקר וצהרים". מכאן שדברי הרמב"ם - "נמצאו התפילות בכל יום – שלוש", היינו: ערבית שחרית ומנחה מתחברות יחד כ"מעשה תפילה אחד" בדרך לקיום המצוה דאורייתא "לעבוד את ה' בכל יום בתפילה".

ביום שיש בו קרבן מוסף הרי שחובת התפילה מחייבת אף הכללת הביטוי של אותו יום מיוחד, עם התפילה של "כל יום". ומעתה ברור סיכומו של הרמב"ם: "שלש של כל יום, ותפילת המוספין".

תפילות יוה"כ, שמעתי פעם ממורנו הרב סולוביצ'יק זצ"ל, הריהן בבחינת "מעשה תפילה אחד" וכלשון הפייטן: "יעלה תחנוננו מערב, ויבא שועתנו מבקר, ויראה רצוננו עד ערב". "ארבע אלו ותפילת נעילה", כלשון הרמב"ם, בסיכום הדברים.

· שמונה עשרה הברכות שבתפילת העמידה, על אף ההבדל ביניהן ועל אף פירוט הצרכים השונים עליהם אנו מתפללים, הן של הפרט והן של הכלל, הרי שיש כאן מעשה תפילה אחד, המתפרש על פני נושאים שונים. על פי זה קבע הרמב"ם שהכללת ברכת "ולמלשינים" בתוך המסגרת של שמונה עשרה ברכות, איננה עניין שנאמר בסוגריים, אלא הריהי חלק אינטגרלי של אותו מעשה תפילה אחד שנקרא "תפילת העמידה". לכן, סיכם הרמב"ם באומרו: "נמצאו כל הברכות שבתפילה תשע עשרה ברכות".

· באופן דומה נוכל לומר על הוספת תפילת "עננו", הנאמרת בעת חזרת הש"ץ ביום תענית, שם מסכם הרמב"ם: "ונמצא מתפלל עשרים ברכות".

· בהלכות ברכות (פרק א, ד) הזכרנו בנידוננו את סיכום סוגי הברכות: "נמצאו כל הברכות כולן שלושה מינים, ברכות הנייה, וברכות המצוות וברכות הודאה", וזאת על אף שכבר פירט הרמב"ם בכל הקשור לשלוש הקטגוריות של ברכות. דומני שהמפתח להבנת הענין הוא המשפט האחרון המצוי בדברי בסיכום: "כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו".

הרב פרופ' יצחק טברסקי זצ"ל - גיסו של מורנו הרב ליכטנשטיין - בספרו "מבוא למשנה תורה להרמב"ם", הסביר את סיבת בחירת הרמב"ם בפסוק "מה אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי" כפותח את ספר אהבה. לכאורה, ספר זה כלל אינו עוסק במצות תלמוד תורה, וכבר הוקדשו שבעה פרקים בספר הראשון - מדע - לענין תלמוד תורה. לפי הצעתו, קיימת מטרה משותפת למצוות הנזכרות בספר אהבה, כדוגמת ק"ש, תפילה וברכת כהנים, תפילין, מזוזה וס"ת, ציצית, ברכות ומילה. המטרה היא להעניק לעם ישראל כלים הלכתיים יומיומיים לקיים את מצות אהבת ה', שהיא מצוה מתמדת, ולא שהזמן גרמא.

אפשר ומטעם זה אף בחר הרמב"ם לסיים את הספר הראשון – מדע, בדברים הבאים, שיש בהם משום חיבור רעיוני וספרותי גם יחד לספר השני – אהבה: "דבר ידוע וברור, שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי, ויעזוב כל שבעולם חוץ ממנה, כמו שמצוה, בכל לבבך ובכל נפשך'. אלא בדעה שידעהו. ועפ"י הדעה עפ"י האהבה, אם מעט מעט ואם הרבה הרבה" (הלכות תשובה י, ו).

מטרת המצוות שבספר אהבה היא לאפשר לכל יהודי ויהודי - לא רק לבעלי הדעה שבהם - הזדמנויות רבות במשך היום לשיח ולמפגש (rendevous) עם הקב"ה לשעה, לדקה, או אפילו לשנייה. חלק מן הזמן במהלך היום יהיה מוקדש למצות אהבת ה', הבאה לידי ביטוי בק"ש, בתפילה, בברכת כהנים, בתפילין, במזוזה[3], במילה[4] ועוד.

כעת, מובנת סיבת הרמב"ם, המסכם בנוסח "נמצאו" את שלושת סוגי הברכות שההלכה מכירה, והיא שמטרה משותפת לכולן: "כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו".

· בהלכות מגילה מכריע הרמב"ם לטובת השיטה ולפיה מגילה הנקראת בזמנה, קורין אותה אפילו ביחיד, ושלא בזמנה - בעשרה. וכך הם דבריו שם (א, ז): "וכל אלו שמקדימין וקורין קודם ארבעה עשר, אין קורין אותה בפחות מעשרה". שאלה הלכתית מעשית צצה ועולה כאשר חוגגים "פורים משולש", כשט"ו באדר חל להיות בשבת. האם קריאת המגילה בעיר מוקפת חומה, דוגמת ירושלים, ביום שישי, בי"ד אדר, דינה כקריאת מגילה בזמנה, ואיננה זקוקה לפיכך למנין עשרה, או שחל על קריאה שכזו דין "מקדימים", ויש להקפיד על קריאה במנין דווקא. לכאורה, מלשון הרמב"ם משמע כדעת המחמירים, מאחר שהוא משתמש בלשון "מקדימין": "חל יום חמשה עשר להיות בשבת, בני כרכים מקדימין וקוראין בערב שבת, שהוא יום ארבעה עשר, ובני עיירות קוראין בו-ביום שהוא זמנם" (שם הלכה יד). משמע, שלגבי בני הכרכים, דינה של אותה קריאה היא כקריאה שלא בזמנה.

אלא שכבר דייק הרמב"ם בלשונו (שם , הלכה ז) וכתב: "וכל אלו שמקדימין וקוראין קודם ארבעה עשר, אין קוראין אותה בפחות מעשרה". כלומר, קריאת המגילה ביום ארבעה עשר לא שייכת לדין "מקדימים" לי"א, י"ב, או לי"ג – הוא יום הכניסה.

כעת תוסר תמיהתנו על הרמב"ם, שמסכם, במקרה של ט"ו בשבת – "ובני הכרכים מקדימים לערב שבת י"ד, ובני עיירות קוראין אותו בו-ביום שהוא זמנם, ונמצאו הכל קוראין בארבעה עשר". כלומר: כולם קוראים בדין אחד, וכמו שניתן לבני העיירות לקרוא בפחות מעשרה, כך גם דינם של בני הכרכים, כשי"ד חל בערב שבת, ולקולא.

· בהלכות סנהדרין, סיכם הרמב"ם, כאמור, את ההלכות בענין הרוגי בי"ד ובעניין חיובי מלקות בלשון: "נמצאו כל הרוגי בי"ד ששה ושלושים", "נמצאו כל הלוקים מאתים ושבע, סימן להם: ילקו זדים".

דומני שסיכומים אלו מתקשרים לשיטת הרמב"ם בדין התראה לפני מעשה עבירה, עליה חייבים מיתת בי"ד או מלקות: "וכיצד מתרין בו: אומרין לו פרוש או אל תעשה, שזו עבירה היא וחייב אתה עליה מיתת בית דין או מלקות..." (שם יב, ב). זאת, בניגוד לשיטת רש"י, הקובעת שכחלק מההתראה יש לפרט על איזו מיתת בי"ד מדובר ועל איזו עבירה ספציפית העושה מעשה יקבל מלקות. שיטת הרמב"ם היא שההתראה יכולה להיות כללית יותר, הן בבחינת סוג מיתת בי"ד והן בבחינת הלאו הספציפי. נקיטתו בסגנון הלשוני של "נמצאו", מהווה גורם מאחד לכל סוגי העבירות שיש בהן מיתת בי"ד, ומכאן שהתראה כללית מועילה.

· בעניינן של שבע מצוות בני נח, נקט הרמב"ם (הלכות מלכים פ"ט), על סמך שיטות שונות בגמרא (סנהדרין נו, ע"ב), בעמדה ששש מצוות נמסרו לאדם הראשון, והשביעית - "אבר מן החי" – לנח, כשסיכומו: "נמצאו שבע מצוות". ואמנם, במקרים דומים הוא אינו אומר דברים דומים. כך בעניין אברהם שהוסיף ברית מילה ותפילת בוקר, כך ביצחק שהוסיף מעשר ותפילה לפנות ערב, וכך ביעקב שהוסיף איסור גיד הנשה ותפילת הלילה. בכל אלו לא הוסיף הרמב"ם סיכום מעין זה שכתב בשבע מצוות בני נח. מכאן ניתן להסיק שאין המדובר בסיכום כמותי אלא בסיכום קבוצתי. דהיינו: כל שבע המצוות מהוות חטיבה אחת בעולם התורה, שנמסרה, כלשון הרמב"ם - "כקבלה בידינו ממשה רבינו" והקובעת את הנורמות הרוחניות והמוסריות של האנושות כולה. ועל כן יש מקום לדברי הסיכום: "נמצאו שבע מצוות".

· סיכומו של הרמב"ם, בהקדמתו למשנה תורה, בהם כלל והזכיר שוב את ארבעים הדורות של חכמי המסורת ממשה רבינו ועד רב אשי, בסדר הפוך, יובן גם הוא לאור שיטתנו. מסתבר שהרמב"ם מתח קו, מעין גבול היסטורי-הלכתי בין תקופת סוף האמוראים לתקופה הבתר-אמוראית ועד ימיו. הוא מתייחס לתקופת הגאונים - מבחינת סמכות בענייני תורה שבע"פ, הן של עולם הפסיקה והן בדרכי הפרשנות של דברי חז"ל - מתוך גישה, אותה ניתן לתאר כעצמאות מבוקרת: "וכן אם למד אחד מהגאונים שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבי"ד אחר שעמד אחריו, שאין זה דרך המשפט הכתוב בגמרא, אין שומעין לראשון, אלא למי שהדעת נוטה לדבריו, בין ראשון בין אחרון". לעומת זאת, עצמאות שכזו אינה קיימת לא כלפי חכמי התלמוד ולא כלפי חכמי המשנה, וכל שכן לא לתקופות הקודמות להם. הסיבה לדבר היא, שמסורת התורה שבע"פ, לאורך כל אותם ארבעים הדורות, היא מעין המשכיות בלתי-מנותקת ממשה ועד רב אשי, שנועדה לבסס ולקיים את התורה שבע"פ כתורת ה' לכל דבר, לאפוקי הצדוקים או הקראים (ובימינו - הרפורמים) - "נמצא שכולם מה' אלוקי ישראל".

תורתנו איננה מוחלפת באלטרנטיבות - לא אז וגם לא היום. ועל זה נפסקה ההלכה, שמברכים ברכת התורה על כל לימוד של כל חלקי תושב"ע, שכן כאמור - "נמצא שכולם מה' אלוקי ישראל", וממילא דין קבע ודין נצחיות חל על כל התורה כולה.

* * *

זכיתי אני, כתלמיד צעיר בישיבת ר' יצחק אלחנן ליד ישיבה אוניברסיטה, בשנת תשל"א, לטעום זעיר פה וזעיר שם, מתורתו של מורנו הרב ליכטנשטיין, טרם עליית מורנו ורבנו ארצה, בתקופה שכיהן כר"ם בכיר וכראש הכולל, חתנא דבי נשיאה בבית המדרש של מורנו הרב סולוביצ'יק זצ"ל.

ואז, עזב הוא את בית המלוכה הפורה והגיע לארצנו הקדושה, לצריפי אלון שבות של שנת תשל"ב, וכל זאת בשל ש"לא שאוהבים את התורה פחות, אלא שאוהבים את א"י יותר", כלשונו.

דברים אלו היוו גורם מכריע, עבורי ועבור חברי, לבחור תחילה בישיבה כמקום של שנת הלימודים [או שנתיים] בארץ.

התרשמנו, גם אז, לפני שלושים שנה בשנת תשל"ג וגם היום, ממסירות הנפש האדירה של מורנו ללמד, להדריך, לכוון, ולהשפיע.

התלבטויות רבות היו לנו, כמו לרבינו, בדרך לעלייה לא"י, אבל אנחנו, כתלמידים הנאמנים ביותר של מורנו, יכולים לומר היום בפה מלא: "ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה". ההחלטה הגורלית היתה נכונה והיא לא השתנתה במרוצת הזמן. "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה"! אמירה זו אינה מילים בעלמא, אלא דרך חיים יש כאן, דרכה של תורה.

תוך כדי הבעת איחולינו למורנו ורבנו הרב ליכטנשטיין לבריאות, לאושר ולנחת רוח ממשפחתו המפוארת, מתלמידיו ומתלמידי תלמידיהון, ברצוננו לומר תודה על שהצלחת להשתיק את הסביבה - כמו כלב בן יפונה בזמנו - והעברת לנו את המסר, בדרך של דוגמה אישית, ש"עלה נעלה וירשנו אותה".

מתוך חמש מאות ה"חוצניקים", בוגרי הישיבה, שהצליחו להתיישב כאן בארץ, ישנן קבוצות שונות. יש שכלל לא עזבו לאחר "שנת הלימוד", יש שחזרו לחו"ל ועלו עם הזמן, חלקם כצעירים ואפילו כרווקים, וחלקם כפחות צעירים ובעלי משפחה. אך נמצא שכולם באו, בסופו של דבר, בהשראת מורנו הרב ליכטנשטיין, ואשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו.