פורים - פנים אוניברסליות / הרב יהודה שביב

א. היותר נצחי והיותר זמני

מקומם של ימי הפורים בעולמה של היהדות זוקק התבוננות. מבחינת גאולתם של ישראל מצוי לכאורה פורים בתחתיתה של פירמידת השמחות, וודאי שלא בראשה. שכן, ישועה לה זכו במלכות אחשורוש, לא היתה שלימה ופחותה אף מזו לה זכו בימי החנוכה. שישועת חנוכה השאירה רושמה לכְ-200 שנה[1], ואילו זו של פורים...

אשר על כן – שלא כבימי החנוכה וימי מועד מהתורה – אין אומרים הלל בפורים, שכן "אכתי עבדי אחשורוש אנן" (מגילה יד, ע"א)[2], וכעבדי אחשורוש הרי גם אם נושעים מכף צר ואויב אחד, אין כל ערובה שלא יקום – תחת חסותו של מלך הפכפך זה, או מי מצאצאיו – צר ואויב אחר, ועדיין סכנת כלייה פוטנציאלית מרחפת.

מעתה יש להבין מה ראו לקבוע בפורים שמחה ומשתה יתרים שלא מצינו במועדים אחרים.

יתירה מזו: ימי הפורים זכו למעמד שאין כיוצא בו לשאר המועדים, עד שאמרו במדרש: "כל המועדין עתידין ליבטל וימי הפורים אין בטלים לעולם, שנאמר (אסתר א', כח): "וימי הפורים לא יעברו" (מדרש משלי, ט)[3].

ב. בשורת היהדות בעולם כולו

מסתבר שיש באירוע פורים דבר ייחודי שלא היה כמותו בשום מועד.

צא וראה: מלכות אחשורוש – רואה לנכון המגילה לספר – היתה פרושה מהודו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה (ח', א) ומכאן למדו חכמים שאחשורוש שמלך מסוף העולם ועד סופו (מגילה יא, ע"א). ובכל הממלכה הגדולה הזאת על מדינותיה הרבות אין מכירים את ישראל. תדע שכך היה, שהרי המן בדברו על עם ישראל אינו קורא אותו בשמו אלא מציין סתמית "עם מפוזר ומפורד" (ג', ח) וכל שניתן לו לאפיין את העם הזה הוא בשוֹנוּתוֹ מכל עם אחר בתוך הממלכה[4]. ואף הוא המן, לא היה מודע לקיומו של העם אלמלא הגידו לו את עם מרדכי (שם, ו) ואף מרדכי לא נודע כיהודי עד שהגיע זאת בעצמו לעבדי המלך (שם, ד)[5].

והנה, משיצאה הגזרה ונשלחו ספרים לכל המדינות בכל הלשונות להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, כבר מודעים כל בני הממלכה לקיומו של זה העם המיוחד. וכל שהתעניין וביקש לדעת את הרקע לגזירה, כבר שמע גם על בעיית ההשתחוויה להמן ולצלם שהוא נושא[6]. וכבר הרבה יודעים כי יש ניגוד גמור בין אמונת היהודים לבין עבודה זרה.

משהתחולל המהפך בשושן, מרדכי בא במקומו של המן וניתנה להיהודים הרשות להיקהל ולעמוד על נשם, נתחולל מהפך גם בכל רחבי הממלכה: "ורבים מעמי הארץ מתיהדים, כי נפל פחד היהודים עליהם" (סוף פרק ח) 'מתיהדים' מסביר רש"י: "מתגיירים".

הרי לנו תופעה שלא מצאנוה בכל תולדות העם עד אז: בשורת היהדות עוברת בעולם כולו, ורבים מצטרפים ליהדות[7]. והרי זה כבר חיזיון האמור לאפיין את אחרית הימים, עת יצטרפו גוים רבים לאמונה האמיתית כאמור: ונלוו גוים רבים אל ה' ביום ההוא והיו לי לעם" (זכריה ב', יד)[8].

רמיזה לכך עולה ממזמורו של יום, מזמור כב בתהלים[9], שם נאמר: "יזכרו וישֻבו אל ה' כל אפסי ארץ וישתחוו לפניך כל משפחות גוים כי לה' המלוכה ומושל בגוים" (כ"ח, כא).

ג. פורים ביום המנוחה

אפשר כי בכך יש להסביר את המועד שנקבע לפורים. שכן לכאורה ראוי היה לקבוע את הודיית פורים ליום השנה בו נושעו, ניצחו והרגו בשונאיהם; ביום המהפך; "ביום אשר שברו איְבֵי היהודים לשלוט בהם ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" (אסתר ט', א). אבל לא בזה היום נקבע פורים, אלא בימים שאחריהם "אשר נחו בהם היהודים מאיְבֵיהם" (שם ט, כב).

ואולי נקבעו ימי הפורים דווקא לימות המנוחה, שכן הם כמבשרים את בשורת העתיד, בו יודגשו לא המלחמות עם רשעי עולם, אלא הנייחא שאחריהם. נייחא שכבר תפיג את המתיחות, ותביא גם נוכרים להכיר בעליונות האמונה היהודית ולרבים להצטרף למחנה המאמינים.

ועוד זאת יש בקביעת הפורים לימי המנוחה מסממני העתיד, שהרי כך תיאר הרמב"ם את הימים המקווים האלה: "שיהיו ישראל יושבים לבטח עם רשעי גויים... ויחזרו כולם לדעת האמת ולא יגזלו ולא ישחיתו אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל" (רמב"ם, הלכות מלכים יב, א)[10].

ועוד כתב: "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בגויים ולא כדי שינשאו אותם העמים... אלא כדי שיהיו פנויים בתורה ובחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל" (שם, שם, ה).

ובניסוח אחר: "ומפני מה נתאוו כל ישראל נביאים וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכויות שאינן מניחות להם לעסוק בתורה ובמצוות כהוגן, וימצאו להם מרגוש וירבו בחכמה" (הל' תשובה ט', ב).

נמצא גם כי ממבט יהודי לאומי לימות המשיח, ראוי להדגיש את ימי המנוחה ולא את ימי הניצחון.

ואולי כמתן תוכן חיובי לאותה מנוחה – "שיהיו פנויים בתורה ובחכמתה" – ראתה המסורת בדבר קבלת תורה מחודשת, כאמרם: "הדור קבלוה בימי אחשורוש" (שבת פח, ע"א)[11].

ד. צביונו של יום

פורים נתפס, ובצדק, כחגיגה והודייה על הצלת היהודיים שברחבי האימפריה של פרס ומדי מכלייה. ואף גם כהודייה על מחיית זרעי עמלק בשושן ושאר מקומות[12].

וימי הפורים נחגגו על-ידי יהודים בתקופות שונות במובן כפול: גם כהודייה על שהיה אז וגם כביטוי לנס קיומם בהווה חרף הגזרות והשמדות, הפרעות והאסונות שניתכו ונחתו עליהם מידי שליטים ושכנים. תחת מעטה המסכות יכלו הם להביע את שבלבם ולפרוק את כעסם ותסכולם על הגויים ומזימותיהם. ונמצא מועד זה – יותר מכל מועד אחר – מועד בו מודגש ומובלט הניגוד שבין ישראל לבין גויי הארץ. וכמים הפנים לפנים, לעומת שנאת ישראל שנשבה ברחוב הגויי משך כל השנה, נשבה בימי הפורים רוח של שנאת גויים.

אולם בכך ניטשטש כמעט לגמרי היסוד החיובי של פורים, שבזה היום הרי נזרע הזרע המשיחי של אמונת ישראל בקרב גויים רבים. ומה ראוי היה לבקש דרכים להכליל בימי הפורים גם יסוד חשוב זה. שלא הרי פורים של גלויות (ואמנם יסודו של החג בגלות) שם הודגש פן ההבלדה; כפורים של ארץ ישראל – שם ראוי להדגיש פן הבשורה.