לא הכל הלכה* / הרב יהודה עמיטל

הצורך בעיון חדש בעקרונות, בעקבות המציאות המשתנה, נובע מאמונתנו בנצחיות התורה, דהיינו מאמונתנו שבתורה יש מסרים רלוונטיים לכל דור. ניסח זאת יפה בעל חידושי הרי"ם על הפסוק "בינו שנות דור ודור" – שבכל דור מתגלה הבנה חדשה בתורה התואמת את צורכי הדור.

תפקידם של המנהיגים לגלות הבנה זו. אי אפשר לצפות כיום מהמנהיגות שתגלה את ההבנה הרלוונטית של התורה לבעיות ימינו, וכאשר השמש שוקעת – מתגלים הכוכבים. על כן מוטל תפקיד זה על הציונות הדתית כתנועה. עליה לפלס דרך לחיים יהודיים מלאים לא רק בחברה החקלאית-כפרית ולא רק בחברה המסורתית-חרדית, אלא גם בחברה העירונית המודרנית, שהיא פלורליסטית ופתוחה.

איזהו בית אשר תבנו לי

קולה של הציונות הדתית חייב להישמע בתחום המדינה ובתחום החברה הדתית. ברוך השם לעם ישראל כבר יש בית. השאלה שנשאלת כיום היא: איזהו בית אשר תבנו לי? מה תהיה דמותו של אותו בית?

אני מזכיר כמה תחומים שטרם זכו לטיפול מספיק: בעיית הפער בין השכבות השונות באוכלוסיה מבחינה כלכלית ותרבותית; היחס אל הלא-יהודי – שאלה זו מעמידה בפנינו דילמות מוסריות קשות דווקא משום שרבים מאותם לא-יהודים הם אויבינו בנפש במלוא מובן המילה. אנו צריכים לעיין מחדש בסוגיית אופיה היהודי של המדינה ולשקול כיצד לטפח אופי זה שלא על ידי כפייה דתית ותוך כדי הפנמת ערכים דמוקרטיים. תחום נוסף הוא האחריות לשימורה הפיזי של פני ארצנו לדורות הבאים, כדברי המדרש בקהלת רבה: הקב"ה הראה לאדם הראשון את כל אילני הגן ואמר לו ראה כמה יפה עולמי, אל תקלקל ותחריב את עולמי.

אשר לחברה הדתית פנימה, אני רואה כמה שאלות גדולות: ההתייחסות למקומה של האישה; כיצד להבטיח שהחברה שלנו לא תיסחף לאווירה החומרנית הפושה בחברה בארץ; מה תהיה דמותה של תרבות הפנאי בחברה שלנו, האם ניגרר להתבטלות מוחלטת כלפי תרבות ההמונים הכללית, או שנשכיל ליצור משהו ייחודי לנו. על הציונות הדתית, המאמינה בהשתלבות בכל תחומי החיים ולא בהסתגרות בגטאות פיזיים או רוחניים, להתמודד עם שאלות מחודשות אלו.

"אין יהדות אלא הלכה"

מכאן אעבור לעיון ביקורתי בשאלות הקלאסיות של הציונות הדתית, ואצטמצם בעיקרון שהפך להיות נחלת הציבור הציוני הדתי הצעיר – העמדת ההלכה כיסוד בלעדי בעולם הדתי לצד תפיסה שטחית ומסוכנת של עולם ההלכה.

אנו חיים בתקופה שבחוגים דתיים משכילים מרבים להדגיש את מרכזיותה של ההלכה והמחויבות אליה ביהדות. יכול אני לומר שבצעירותי בהונגריה לפני השואה לא שמעתי שאנשים מדברים על "ההלכה". אנשים התנהגו על פי מסורת בית אבא ובכל בעיה הלכתית פנו לרב.

בתקופה האחרונה גרמו הפתיחות להשכלה ולתרבות כללית והמעורבות בכל תחומי החיים המודרניים, לפחד מפני טשטוש הזהות הייחודית של היהדות. ההסתמכות על ההלכה וההתחייבות הבלתי מותנית אליה משמשות אצל רבים כעוגן יציב שתפקידו לשמור על טהרת היהדות גם בתוך העולם המודרני.

לדעתי גבתה הדגשה יתרה זו על ההלכה מחיר בלתי רצוי מסוים. התקבל הרושם שאין בתורה אלא מה שיש בהלכה, ובכל התמודדות עם בעיות חדשות העולות בחברה המודרנית יש לחפש תשובות אך ורק בספרי ההלכה. רבים מערכי היסוד של התורה, המבוססים על המצוות הכלליות של "קדושים תהיו" ושל "ועשית הישר והטוב בעיני ה'", ואשר לא קיבלו ניסוח פורמלי של הוראה, לא זו בלבד שירדו ממעלתם אלא גם איבדו מתקפותם בעיני ציבור הרואה את עצמו מחויב להלכה. עובדה זו מקשה על ההתמודדות עם הנושאים שהעליתי בתחילת דבריי, כמו למשל היחס לדמוקרטיה. נושאים אלו, מפאת היותם חדשים, אינם יכולים להיפתר על ידי עיון בתקדימים הלכתיים בלבד.

תורת חיים

אף האידיאולוגיה של הציונות הדתית הושפעה מאווירה זו של "אין היהדות אלא הלכה". הציונות עצמה הוגדרה בכלים של חובה הלכתית ודברי הרמב"ן שמצוות יישוב וכיבוש הארץ נוהגת לדורות (הוספות לספר המצוות, מצוות עשה ד) הפכו ליסוד מרכזי בתורת הציונות הדתית ובחינוך הציוני הדתי. דבר זה גרם לפיחות ערכי במעמדה של מדינת ישראל לעומת ארץ ישראל, שכן בתודעה הרווחת בציבור הכל מתגמד לעומת המצווה. את המשפט "מדינת ישראל איננה אלא אמצעי לקיום מצוות יישוב ארץ ישראל" שמעתי בפעם הראשונה לפני כ- 15 שנים מאחד מראשי גוש אמונים.

השימוש שעושה האידיאולוגיה הציונית בהלכה, שהפך להיות אינטנסיבי ביותר עקב הבעיות הפוליטיות, משפיע על הדרך שבה נתפסת ההלכה בעיני הדור הצעיר, ויש לכך השלכות גורליות על החיים הדתיים בכלל.

אחת מתפיסות היסוד של היהדות היא שתורתנו תורת חיים המתייחסת תמיד למציאות הקונקרטית. לעולם לא תגיע התורה להתנגשות חזיתית עם המציאות באופן שצורכי החיים החשובים ייפגעו. כאשר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל פסק שמבחינה הלכתית אסור לסגת מכל שטח שהוא בארץ ישראל, הוא היה משוכנע שעמדה זו תואמת גם את טובת המדינה מבחינה פוליטית, ולא הייתה בעיה של התנגשות עם צורכי המדינה. והראיה לכך – כאשר לחצו עליו להוציא פסק הלכה שיאסור יציאת חיילים מלבנון הוא סירב בתוקף, משום שהבין שדבר זה נוגד את טובת ישראל.

החזון איש כותב שלפסיקת ההלכה יש צורך בידיעת ההלכה ובהערכת המציאות. רוב הטעויות בפסיקה נובעות לדעתו מטעויות בהבנת המציאות, "ומשום כך נשללה ההוראה מן ההמון אף בדברים שהאסור והמותר מפורסם תכלית הפרסום". גם אם ההלכה היא פשוטה, הרי הערכת המציאות היא מורכבת. כשם שהיהדות נלחמת ביחסה של הקראות לתורה שבכתב בהאמינה שאין תורה שבכתב ללא פרשנות של תורה שבעל פה, כך היא צריכה להילחם נגד קראות בהלכה. הלכה ללא פרשנות של המציאות היא סוג של קראות.

תפיסה מסוכנת

גישה "קראית" זו הביאה לכך שההלכה כולה הפכה להיות בעיני בני הנוער לדבר אוטיסטי שאין לו קשר עם המציאות. דבר זה, אם כי לא רק הוא, משפיע ללא ספק גם על הטענות שאפשר לשמוע כיום מפי בני נוער בחינוך הדתי: "התורה לא מתחברת אלינו", "התורה איננה משהו מציאותי", "התורה לא בקטע שלנו".

דברי הרמב"ן על יישוב הארץ התפרשו, כידוע, בחוגים מסוימים, כמחייבים נקיטת עמדה פוליטית האוסרת ויתורים טריטוריאליים על שטחי ארץ ישראל באופן מוחלט. בעשרות מפגשים עם בני נוער, בכל מיני רמות, נוכחתי לדעת שכל ניסיון לבחון את המציאות ולבדוק את ההשלכות של דברי הרמב"ן בתחום האסטרטגי או המדיני נפסל מבחינה עקרונית, שהרי אם ההלכה אמרה את דברה, אין שום מקום לשיקול אחר. הנערים אף האמינו, במין פנטיות דתית, שלא ייתכן שיהיו להלכה השלכות שליליות, שהרי היא אמת אלוהית. תפיסה זו מסוכנת ואין צורך בדמיון רב כדי לתאר מה עלול לקרות בנפשו של נער האוחז באמונה כזו, כאשר היא מתערערת.

בדומה לכך שמעתי את הרב שלמה אבינר דוחה את הטענה שהכיבוש משחית, שהרי הכיבוש הוא מצווה, ולא ייתכן שקיום מצווה משחית. הרמב"ם, לעומת זאת, כתב שדוד המלך נדבק באכזריות עקב המלחמות הרבות שלחם אף על פי שהיו בגדר מלחמת מצווה.

הדיון המחודש בעקרונות הציונות הדתית חיוני אם כן במיוחד לבירור עמדותינו מבחינה דתית, והכרחי לעתידנו ולעתיד ילדינו.