הודאה לשעבר ותפילה לעתיד לבוא* / הרב אהרן ליכטנשטיין

מתחילה סברתי כי הערב נתכנס כאן לציון יום מימי החנוכה. מששמעתי כי אומרים כאן הערב לציין גם שמחה נוספת, ציון מלאת 30 לישיבה, התחלתי מהרהר שמא יש כאן "עירוב שמחה בשמחה". אך מיד חזרתי בי: לדעת רוב הראשונים אין דין של "שמחה" בחנוכה. אכן, ברמב"ם נאמר ש"קבעו ימים אלה לשמחה ולהלל", אך עובדה היא שלהלכה אין הדבר כן: קיימת מחלוקת בין הראשונים האם אבלות נוהגת בפורים, מה שאין כן בחנוכה, שלדעת הכל אבלות נוהגת, מכיוון שאין בה מצוות שמחה.

יתר על כן: אני סבור שציון מלאת יובל 30 לכיכונה של הישיבה אינו מציין רק את נימת השמחה אלא אף את נימת התביעה והדרישה. באחת: המבט אינו מופנה רק כלפי עבר, אלא אף צופה פני עתיד. ומכאן, שביקשתי לדבר לא על שלושים השנה שעברו, אלא על שלושים השנה שיבואו. הפצירו בי שאספר מה ראיתי שבאתי דווקא לישיבה זו, ולא אפטר בסירוב. ועם זאת, מקווה אני שגם מתוך "זכרונות" אלה יעלה קולה של התוכחה.

איני צריך להרחיק כדי למצוא את התשובה לשאלה זו. היא יושבת כאן לצדי. משביקשתי לבחון את אפשרות העליה לארץ קיבלתי מספר הצעות, שעל פניהן נראו יותר הגיוניות ויותר מפתות. ואם בכל זאת הגעתי דווקא לכאן, הרי שהדבר נעוץ בארבעה גורמים.

בראש ובראשונה, הרגשתי שכל מי שקשור לישיבה - ובעיקר הרב עמיטל - אכן מעוניינים בלב ובתמים שאגיע לכאן. ללא תככים, ללא עסקנות, אלא בלא שלם ובנפש חפצה. ואין זה דבר פשוט. הנכם נמצאים בין כותלי בית המדרש, ויודעים כי בין הר"מים, המחנכים והלומדים שוררים יחסי אהבה ואחוה, שלום ורעות. אבל יש לצערנו גם מציאות אחרת. מבחינה זאת, הרב עמיטל הטביע את חותמו על הישיבה כולה. תחושה זו שררה ושוררת גם בקרב כל מי שהיה קשור לישיבה. יעקב דרורי ז"ל, שבשעתו ניהל עמי את המשא ומתן (ואין הכוונה ל"דיני ממונות" דווקא...) ויבדל"א "מושקו", ידעיה הכהן וכל שאר העושים-במלאכה והמלווים את הישיבה. היתה זו תחושה מרנינה, וגורם דומיננטי בהחלטתי לבחור דווקא במקום זה.

המרכיב השני הוא "המקום". דומני שלא אטעה אם אומר כי בבית גידולי לא חינכו אותי על ברכי החלוציות בנוסחה הארצישראלי (ויש שחשדו בי - וחושדים בי עד היום - שבשל כך איני ציוני מספיק טוב...)

עם זאת, ראיתי אתגר בבניית המקום ובהצטרפות למשימה קדושה זו של הקמת המקום גם במובן ההתיישבותי וגם במובן הרוחני.

לצד אלו, היו שני גורמים נוספים, בעיקר במישור החווייתי. הנכם מכירים אותי: אני זהיר במעשיי (הרב עמיטל טוען שאני זהיר מדאי...). לפני שעליתי, קיימתי "מסע להכרת השטח": במשך קיץ שלם באנו לארץ עם ארבעת ילדינו דאז, וחילקתי את זמני בין הישיבות השונות בניסיון להתות על קנקנן, לבחון ולשקול. שני דרים חרותים בזכרוני כגורמים שהכריעו את הכף לטובת ישיבת "הר עציון": האחד - וכאן מתחילה נימת התוכחה - הוא חויית השבת שחוויתי כאן, ובמיוחד השירה שבה. אווירה מרוממת, מלהיבה, הסוחפת את הציבור כולו. תחושה של רוממות רוח שהפעימה אותי, עד שחשתי כי זה המקום שבו הייתי רוצה לתקוע יתד.

את הנקודה השניה ציין בפני הרב עמיטל באחת השיחות הראשונות שקיימנו: "דע לך, יש כאן בחורים שמתמודדים עם ש"ס". אמירה זו שבתה את לבי. הבנתי שלא כל אחד יכבוש את הש"ס כולו, אך עצם התתמודדות, התקווה והיוזמה, השאיפה הרוחנית לעלות ולהתעלות, הם עצמם ראויים לציון.

תכנים אלה, ערכים אלה, ליוו ומלווים את כל העושים במלאכה עד היום - הן במישור הרוחני והן במישור הגשמי. הנימה החוויתי והנימה הלאומית הפכו והיו חלק מהווית הישיבה.

היתה גם נקודה נוספת והיא "מכתב ההזמנה" המפורסם ששיגר לי הרב עמיטל, המאפיינת אותו אישית ואת הישיבה שבה הטביע את חותמו. הצורך לקשר ולגשר בין עולם בית המדרש לבין מה שמחוצה לו. ליצור את הקשר מבחינת הזיקה הנפשית, ליצור את הקשר מבחינה מעשית - בין בתקופה שבה נמצא התלמיד בין כותלי הישיבה ובין בתקופה שלאחר מכן, ולגשר בין שני העולמות מבחינה ערכית. גם נקודה זו לא היתה - ובמידה מסויימת איננה - כה פשוטה.

מדובר בהתמודדות כפולה - התמודדות עם רש"י ותוספות, עם ה"קצות" וה"נתיבות", ומצד שני להיות קשוב ורגיש לבעיות חברתיות, לפן הרוחני ולפן המעשי שבהן, כל אלה הם נחלת הישיבה ומורשתה, ואותם חרתה על דגלה מיום הקמתה.

חג החנוכה הוא מועד הנושא אופי כפול. מצד אחד מדובר בשמרנות יתירה, "החזרת עטרה ליושנה", ביעור הטומאה. "ופינו את היכלך". לאחר הפינוי - חוזר המצב לקדמתו, עם דגש על "שמן זית זך", על טוהרה צרופה. זהו הפן האחד.

פן שני נושא עמו אופי של חדשנות. לא רק מצד ההתמודדות עם התרבות הכללית, אלא חדשות מבחינה הלכתית. בחנוכה נתחדשה אותה הלכה של "והיכן ציוונו?", כיצד ניתן לברך "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו" בחג החנוכה, שאינו אלא מצווה מדברנן. בתארו, בראש הלכות חנוכה את השתלשלותם של המאורעות בהמשך הדרך, מוסיף הרמב"ם ביטוי לתחושה זו גם במישור החברתי - "חזרה מלכות לישראל" - חזרה מצד אחד, אבל חזרה שיש עמה תנופה ותעוזה חדשה.

עצם המונח "חנוכה" מבטא את האופי הכפול של החג, הצופה פני עבר ועתיד כאחד. מצד אחד מתייחס המאורע לחנוכת המזבח שהיה, אך מצד שני מדובר על חנוכת מזבח חדש.

אנו, בני הישיבה - ובמיוחד בני ישיבה זו - ניצבים בפני משימה כפולה: מצד אחד עלינו להמשיך את המסורת, את רצף הדורות, את שלשלת מסירת התורה כפי שקיבלנוה מרבותינו. מצד שני אמונים אנו על הצורך להתמודד, חדשים לבקרים, ליצור ולחדש, לבחון ולהתבונן. לבנות - בניה רוחנית תורנית, בניין בעולם הרוח, ולבנות גם כן בניין בעולם של מעשה, בהיותנו חלק מעם, חברה ומדינה.

לעתים, הגשמתה של משימה כפולה זו נתקלת בקשיים. בתקופה האחרונה אנו עדים למגמה המסתמנת בחוגים שונים (ובהם כאלה שמזהים עצמם עם שמירת מצוות במישור הפורמאלי) שמבקשים לנגוס נגיסה מסויימת באושיות האמונה, באופייה ובצביונה של תורה. וכל זאת - כביכול "על טוהרת הקודש".

כירסום זה מעמיד אותנו בו זמנית בפני שני אתגרים: מצד אחד, אנו "שומרי משמרת הקודש". עלינו לשמור על "פכים קטנים" כמו על "פכים גדולים". על מהותם, על קדושתם, על תכניהם. ועם זאת, בהיותנו חשופים לרוחות המנשבות מחוץ, דומה לעתים שפה ושם אנו מסתכנים. דווקא מפאת היות אזנינו קשובות למתרחש מחוץ, עלינו להתמודד עמו.

קיים סיכון נוסף: מרוב היותנו "שומרי משמרת הקודש" נגיע למצב של התחפרות והתכנסות, של אמירת "לא" לכל דבר שיש בו נימה מחודשת. או אז, גם כשנדמה יהיה לנו ששומרים אנו על משמרת הקודש, עלולים אנו, חלילה, להתנוון ולשקוע מרוב שמירה ומרוב שמרנות.

האתגר שעומד בפנינו כאן, בעולמה של תורה, מלווה במבט לעתיד. לא רק כלפי השנה הבאה, אלא כלפי שנים רבות שיבואו. עיקרו: מציאת האיזון הנדרש בין שמירה, מכל משמר, על הדגל. תורה, אמונה, קודשי האומה וקודשי מקדש. מצד שני, עלינו לדאוג לכך שהתנופה והתעוזה, תחושת ההתמודדות והיצירה, יהיו חלק ממורשתנו והווייתנו.

הדבר אינו פשוט. מצד אחד קל להשתחרר כליל ומצד שני להיכבל כליל. מציאת האיזון הנדרש בעייתית הרבה יותר. אכן, אחד התכנים והמסרים שמאפיינים את הישיבה - מסר שהרב עמיטל הטמיע והטביע - הוא המודעות למורכבות, על כל הקושי והאתגר שבה.

איני חוזה עתידות (עד כמה שאני מתרשם, חוזי העתידות אינם מצליחים כל כך...), אך במובן כללי ניתן לומר שכיום הזה אנו נדרשים - לא רק במישור האישי אלא גם במישור הציבורי והאלומי, לטובת החברה והמדינה, מתוך ראייה הצופה פני דורות יבואו - לשתי תכונות יסוד אלה.

אם רוצים אנו שבית המדרש יהיה "רלבנטי", אך בה בעת שיהיה אמתי, עליו להיות מושרש ומוצק מבפנים. זה מה שנדרש כדי לשמור על הוויתנו, כדי שנוכל להניב את התנובה המתבקשת. זהו צו לשעה, זהו הצו לדורות. לזה צריכה הישיבה להירתם, לכך צריך כל אחד ואחד להירתם - ויהא תחום עיסוקו אשר יהא, בדברים שבקדושה או בדברי חולין.

אנו ניצבים היום לצד אחד מסימני הדרך בדרכה של הישיבה. אנו מודים לקב"ה על העבר, הן ברמה האישית והן ברמה המוסדית. שבח על כל הטוב אשר גמלנו, ותפילה - מתוך אהבה ויראה - על העתיד, שתשרה שכינה במעשה ידינו.