גישתו של הרב קוק לחילוניות המודרנית / יעקב שפירא

מאמריו של אורי עפרן (גיליון יא, גיליון יב) ותגובתו של הרב יעקב מדן בגליונות יא ו-יב, בנוגע ליחס כלפי אחינו הרחוקים משמירת תורה ומצוות, הופיעו במקביל לפרסום ספר, התולה בציבור שלנו ככלל וברב קוק בפרט טענות של פטרוניות. כוונתי היא לספרו של ספי רכלבסקי "חמורו של משיח", שמתיימר לתלות בנו את הטענה כי הרב קוק ראה ב"חילונים" את החמור המקדים את ביאת הגאולה.

ברגעי כתיבת שורות אלה, לא ברור מה תהיה מידת השפעתו של ספר זה על הציבוריות הישראלית (מבחינת רמתו האקדמית, נראה שמדובר באפיזודה זולה וירודה). אולם דבריהם של אורי עפרן מחד, ושל הרב מדן מאידך – בהחלט עשויים לאשש גישה זו, שלעניות דעתי, לפחות בכל הנוגע לרב קוק, איננה מדויקת, בלשון המעטה.

באופן כללי ניתן אולי לומר, כי דבריהם-ויכוחם של הרב מדן ואורי - מבוססים בעיקרם על הגישה, המתמודדת עם שאלת היחס כלפי האדם מישראל שאיננו אמון על התורה והמצווה – באופן פרטי. אורי מנסה להציג גישה הרואה במוסריות הטבעית, שמחוץ לעולמה של תורה, מוסריות בת הכרה. מפריעה לו מאוד הגישה הפטרנליסטית או הטקטית, אשר אותה מייצגים לדעתו הרב קוק מחד והרב רבינוביץ מאידך. לפיכך בונה הוא גישה, המבקשת להתייחס ל"חילוני", כשווה, לא מתוך פטרנליזם, אלא מתוך הכרה בחשיבות עולמו המוסרי, גם אם זה איננו יונק מתוך עולמה של תורה.

הרב מדן בתשובתו, מציג ארבע גישות שונות, שתיים מתוכן מבוססות על הרב קוק, ביחס לצורה החיובית בה יש לנקוט כלפי מי שאיננו שומר תורה ומצוות. החל מגישת "תינוק שנשבה" וכלה בגישות שונות המנסות למצוא את הטוב שבאדם גם אם הוא מלא סיגים בעייתיים.

אלא שדבריהם אינם מובנים לכאורה[1]. לעניות דעתי, מתוך עיון במקורות שונים של הרב קוק, נראה כי לא זו בלבד שהוא לא נקט בגישה "פטרונית" כלשונו של אורי, אלא שבבסיס תורתו עומדת הגישה ואף הדרישה לראות את הציבור החילוני כשווה, ובמידה מסוימת אף עדיף:

הנפש של פושעי ישראל שבעקבתא דמשיחא, אותם שהם מתחברים באהבה אל עניני כלל ישראל, לארץ ישראל ולתחית האומה, היא יותר מתוקנת מהנפש של שלומי אמוני ישראל, שאין להם זה היתרון של ההרגשה העצמית לטובת הכלל ובנין האומה והארץ. (אורות, עמ' פד, קטע מג)

לא היתה זו גישה טקטית או פטרונית. הרב קוק האמין באמת ובתמים כי ההתעוררות הציונית ה"חילונית", ודווקא ה"חילונית", יכולה וצריכה לתקן את הקלקולים שב"דתיות" הגלותית, ממנה אנו סובלים עד היום, וכדבריו:

כשם שאי אפשר ליין בלא שמרים, כך אי אפשר לעולם בלא רשעים, וכשם שהשמרים מעמידים את היין ומשמרים אותו, כך הרצון הגס של הרשעים גורם קיום ועמדה לשפעת החיים כולם, של כל הבינונים והצדיקים, כשהשמרים מתמעטים והיין עומד בלא שמריו, הרי הוא עלול לקלקול וחמוץ. הגלות דלדלה את כח החיים של האומה ושמרינו נתמעטו הרבה מאד, עד שיש סכנה לקיום החיים של האומה מחוסר תפיסת חיים מעובה, האחוזה בבהמיות ובאדמה ושקיעתה החמרית. הקיום בגלות הוא קיום רסוק, וזה הקיום המדולדל, שהוא חידלון יותר מהויה, היה אפשר לו להמשך איזה משך זמן גם בחוסר שמרים כפי ההכרח, אבל לכל זמן, וכבר כשל הכח, והקיום העצמי תובע את תפקידו, ושיבת ישראל לארצו בשביל קיומו העצמי הוא מאורע מוכרח, וקיומו זה יוצר את שמריו: נושאי הרשעה והחוצפא של עקבתא דמשיחא אשר ירגז כל לב לזכרן. (אורות התחיה, עמ' פה, קטע מו)

דומה שהדברים מדברים בעד עצמם - הרב קוק רואה בהזנה ההדדית הכרח לקיומה של התורה. רק על ידי יראי ה' מצד אחד והרשעים מן הצד השני – תיווצר האווירה המתאימה לקיומה המלא של התורה:

התקון שיבא על ידי אורו של משיח, שיעזור לזה הרבה דבר ההתפשטות של תלמוד רזי תורה וגילוי אורות של חכמת אלהים, בכל צורותיה הראויות להגלות, שיעשו ישראל אגודה אחת, ותתוקן הנפש של היראים שומרי התורה על ידי שלמות הנפש שבפושעים הטובים, ביחש לעניני הכלל ותקות הגשמיות והרוחניות המושגות בהכרה והרגשה האנושי, והרוח של הפושעים האלה תתוקן על ידי השפעתם של יראי ד' שומרי תורה וגדולי אמונה, וממילא יבא לאלה ולאלה אור גדול, והשפעת תשובה שלמה תבוא לעולם, ואז יהיו ישראל מוכנים לגאולה. והצדיקים העליונים, מארי דנשמתא, הם יהיו הצנורות המאחדים, שעל ידם יעבור שפע אור הנפש משמאל לימין ושפע אור הרוח מימין לשמאל, ותהיה השמחה גדולה מאוד... (אורות, עמ' פד, קטע מג)

ואל יעלה על דעת מישהו, כי המונח רשעים או פושעים מלמד כי הרב ראה את ה"חילוניות" כתופעה שלילית במהותה. במאמר "הדור" הוא כותב דברים ברורים ביותר ביחס למהותם של אותם רשעים:

חלק גדול מהדור הצעיר איננו חש כל כבוד למה שהורגל, לא מפני שאופלה נפשו, לא מפני שנשפל מאותו הגבול, שהחק והמשפט עומדים עליו בדעה ההמונית הרגילה, כי אם מפני שעלה עד המקום, שלפי אותו הצביון שהורגל בו עד כה שיביט על ידו על החוק והמשפט, על המסורת והאמונה בכלל, על כל טהור וקדוש, על כל אמת גדולה נצחית ואלהית אשר במושגים, מפני מיעוט העבודה בתלמודם של יסודי הרגש והדעת שבמרחב התורה, - "הועם זהב ושונא הכתם הטוב" עד שנדמה לו שהכל הוא שפל הרבה מערכו. ("הדור", בתוך עקבי הצאן, עמ' קח-קט)

וכתב על כך פרופ' אליעזר שבייד, אשר אין לחשוד בו באי הבנת כתבי הרב, או בדתיות יתירה:

הוויה חודרת, אמפטית, לחווייתם וחשיבתם של בני הדור הצעיר הפורקים עול תורה ומצוות מתוך מרד נגד הגלות ואורחותיה, היא מן המאפיינים המקוריים ביותר של הראי"ה קוק כהוגה דעות דתי. הוא הצליח לקלוט לתוך מושגיו השאובים מן המסורת תובנות של פילוסופיה ואידיאולוגיה מודרנית, והצליח לגשר על ידי כך, באורח דיאלקטי בין העולמות המתנגשים. ("התשובה במחשבת היהדות של המאה העשרים", בתוך יובל אורות, עמ' 277 הערה 2)

אלא שלדברים הללו יש להוסיף נדבך נוסף, שיש בו כדי להסביר את הסיבה לגישתו זו של הרב. הרב קוק ראה בדתיות, לפחות זו של תקופתו, דתיות חולה ומרוסקת. הדרך היחידה לשיקומה של דתיות זו היתה, לדעתו, דווקא מתוך יצירת הסינתזה בין ה"דתיים ל"חילוניים". בכך הוא ראה תהליך הכרחי לשיקומה של הדת החולה, ולהבאת הגאולה:

לאט לאט, ולפעמים גם כן בדילוג ובקיעה, נכשיר את הלבבות לחיים בריאים. אז ישוב החפץ לעסוק בבנין האומה ברוחו האיתן, לא בשביל להקרות רב או מפורסם, ולא בשביל לקבל שכר טוב וחלק נאה בגן עדן, ולא להינצל בזכות זה ממוקדי שאול ומלאכי חבלה. כל אלה המחשבות, אף שאמת נצחית טבועה בהן הנן קטנות ופעוטות, לגבי המחשבה העזה המתגברת על ידי ההזנה הבריאה של לחמה של תורה, העשוי סולת שמן ודבש, שכפי גדלה כך היא פשטותה, טובת האומה ותפארת עוזה, הצלתה מתוך המהפכה, והרמת קרנה בכבוד, זה הוא העדן והגן, שאין קץ לעציו, ענפיו ופריו, ואין ערוך לחמדת עיניים של ירק דשאיו ופרחיו. הננו מכשירים את האמצעיים, שתוכל כנסת ישראל להולד, ואז נוכל, רק אז, לדבר על דעת אסיפה בפועל, וד' אתנו. (אג"ר א, קפד עמ' רמא-ב)

ההסבר החומרי הוא רק פן אחד של ראית המציאות הקשה מבחינתו של הרב; למעשה, יש באמתחתו הסבר עמוק הרבה יותר:

אי אפשר לאדם להפרד מדבקות האלוהית, ואי אפשר לכנסת ישראל להפרד מצור ישעה אור ד' אלהי ישראל. אבל אי האפשרות הזו, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי, שאיננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה. על כן באים ימים, שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי, ובכללות התרדמה במקום צלע מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה, שהבחירה השכלית מכרת לומר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי", והעולם מתכונן בהופעת חיים ותולדות קיימות עדי עד.

האפשרויות לדבר "גבוהה גבוהה", על דבר שמד, על דבר כפירה, על דבר פירודים מוחלטים, הן תולדותיה של הנסירה, המביאה לידי ההתאחדות הגמורה, הצורית החפשית, "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוהיך". החזיון מתגלה ביחוסה של התורה אל האומה, שהחיבור הטבעי הולך ומתפרד על ידי הנסירה התרדמית, וגמר הנסירה הוא תוכן הבנין, המביא לאחדות משוכללת, ותורה חוזרת ללומדיה, וכל בניך לימודי ד' ורב שלום בניך. (אורות ישראל, א, יג עמ' קמב)

במילים אחרות: לא ניתן היה להגיע אל ההתקדמות המצופה בתהליכי שיבת ישראל לארצו, מבלי שיכלול תהליך זה ניתוק של המוני העם מן המצוות המעשיות כפי שהצטיירו והתקיימו משך דורות רבים בגלות.

תהליך זה מקביל הרב קוק לתהליך הנסירה, הידוע בקבלה כתהליך של שינוי האדם הראשון מאדם אחד, המורכב משניים מחוברים גב לגב זכר ונקבה, לשתי ישויות נפרדות, אשר החיבור ביניהן הוא פנים אל פנים. או כדברי המדרש בבראשית רבה: "כשבראו הקב"ה לאדם הראשון דו פרצופין בראו, וניסרו ועשאו גביים גב לכאן וגב לכאן".

הסיבה לנסירה "התרדמית" הזו (תרדמה שככל הנראה מקבילה לכפירה בתפישתו של הרב קוק), איננה רק חסרון החומריות - כפי שצייר הרב קוק את חסרון הגלות בשני הקטעים שציטטנו לעיל; הסיבה היא בעיקרה פנימית יותר: הגלות מהווה מעין גישה כפייתית אל התורה והמצווה, גישה שהתחייבה ככל הנראה מן הקהילתיות הכפויה בגלות, ואשר הכניסה את האדם הפשוט לסד של דבקות בתורה בעל כורחו, שלא על פי בחירתו החופשית. מובן שמעבר למבנה הקהילתי הכפוי, עזרו לגישה זו גם העמים שסביב עם ישראל, אשר הכניסו את היהודים לגטאות, ומנעו בעדם מלהיטמע ולהתבולל מנטלית בקירבם. ממילא, לא הייתה כל דרך לבחור בתורה מרצון, והכפייתיות שבבחירה בלטה מאוד בכל מה שקשור לדרך שבה התייחסו אל התורה: התייחסות ש"איננה נותנת לבהירות הדעת לגלות את פעולתה".

הניגודיות שבין האדם קודם הנסירה, לבין האדם שלאחריה, מוצגת על רקע האהבה שבינו לבינה בכל אחד מן המצבים: כאשר מחוברים האיש והאשה בגבם זה לזה, אינם יכולים לבחור מרצונם בחיבור, וממילא, יש בה, באהבה זו, "הכרח טבעי". אולם כאשר נפגש האדם עם אשתו פנים מול פנים, ואומר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי" (בראשית ב, כג), הופכת הנסירה להיות הדרך הטובה ביותר לחיבור. דווקא היכולת לבחור בחירה חופשית בעצם הקשר שבין האיש לאשה, היא היא הדבק האמיתי שמחבר ביניהם. גב אל גב - הרי זו דרך חיבורם של החיות זה עם זה, שהאדם הראשון מאס בהם מלהיות לו בן זוג: "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה ולאדם לא מצא עזר כנגדו" (שם, שם, כ). פנים אל פנים - זוהי הגישה הנכנסת אל פנים הנפש, ורק מכח הפנימיות נוצר החיבור האמיתי.

ניתן להסיק, אם כן, שלא זו בלבד שהכפירה היא הכרח המציאות בגלל המבנה הסוציו-אקונומי של החברה הגלותית, אלא אף בגלל המבנה האידיאולוגי הפנימי: אמונה וקיום מצוות מתוך הכרח, סופם שיביאו לידי שבירת הלוחות; בעוד שבחירה חופשית, מביאה לידי ה"התאחדות הגמורה הצורית החופשית" ולשירת "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך", שהוא הביטוי המובהק ביותר לקשר עמוק וטהור בין האדם לבין האלהים - על פי גישת הרב קוק.

המעבר מציבור שומר תורה לציבור כופר בתורה, איננו רק ענין אידיאולוגי של הציבור עצמו; למעשה יש כאן מעבר של התורה עצמה: מתורה של גלות לתורה של גאולה.

דומני שאמירה, הגורסת כי גישה כה ברורה כמו גישת הרב קוק היא פטרנליסטית, או רואה בחילוניות מעין סוג של חמור – מן הצד השלילי של המילה, יש בה כדי להצביע על דעה מוקדמת לפני העיון יותר מאשר על הסקת מסקנות מתוכו.