על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים* / הרב אהרן ליכטנשטיין

בדברי הדוברים שקדמו לי** נשמעו שתי התייחסויות שונות למטרותיו של כינוס זה. הרבנים הראשיים, בעיקר הרב לאו, דיברו על כנס שאמור לדון ביחסים שבין דתיים לחילוניים, היינו מבט כלפי חוץ. גב' טובה אילן, דיברה על יריעה נרחבת הרבה יותר, על בעיות שחובקות זרועות עולם ומקיפות הן את תכניה הפנימיים של חברה דתית והן את יחסיה - ברמה האידיאלית, האידאולוגית והמעשית - עם החברה הסובבת.

במידה רבה, דבריי יעמדו בתווך. ברצוני להתמקד בשאלות פנימיות, מזווית ראיה שאולי תיראה בעיני חלק מהציבור קטנונית-משהו בהשוואה למצע רחב היריעה עליו שמענו זה עתה. עם זאת, אני משוכנע שהדבר מתבקש מפני שרק במידה שחוסנו הפנימי של הציבור הדתי-לאומי יובטח, נוכל לנהל משא-ומתן ענייני ואמתי עם התרבות הכללית ועם העולם בכללו.

כמסגרת הדיון הונחה הכותרת "עיון בעקרונות הציונות הדתית". וכאן עלי למסור מראש: ככל שמדובר בעקרונות אין לי כל בעיה. ברמה האידיאולוגית, הן הפנימית והן בהשוואה לתפיסות אחרות - חילוניות ומסורתיות מצד אחד וחרדיות מצד שני - אני סבור שעקרונות הציונות הדתית צריכים להיות נר לרגלינו, ולהנחות אותנו הן מבחינה מחשבתית הן מבחינה מעשית. לא רק אותה סיסמה של "ארץ ישראל לעם ישראל על-פי תורת ישראל", אלא הכרה בחשיבותה של ארץ ישראל ומרכזיותה בכלל, ושל מלכות ישראל נמצאת בה בפרט. הכרה זו מקיימת זיקה היסטורית, ויוצאת תודעה הנעה בין אתגרי השעה לבין הצווים שלדורות.

אין צריך לומר שמקובל עלי העיקרון של אקטיביזם היסטורי לא רק כרשות או כחובה. הוא הדין לגבי טיב הזיקה לציבור שאינו שומר מצוות והקשר אליו ברמה הקיומית, הן במישור ברית הגורל הן במישור ברית היעוד; חשיבותה של המעורבות בעולם המעשה והתרבות; ההכרה במבנה הדמוקרטי. דומני שבכל הנושאים האלה, ברמה התיאורטית והאידיאולוגית, אין מקום ל"עיון מחדש".

לעומת זאת, אני בהחלט רואה צורך לדון בבעיות קשות, שעולות במישור הביצוע, ההגשמה והיישום של אותם עקרונות, בפער שבין המצע והמציאות, בהשוואה בין המסכת הרעיונית והעקרונות לבין מה שמופיע על מסך המציאות.

מאחר שאני מבקש להשמיע דברים שלא יהיו בהכרח ערבים לאוזן, אקדים ואומר שאני בהחלט מודע להשגיה הרבים של הציונות הדתית בכמה מישורים. עם זאת, בכנס שנועד ל"עיון מחודש", ודאי בכנס שמתכנס לאחר פרק זמן של עשיית תשובה, חשבון הנפש אמור להתמקד יותר בנושאים הטעונים תיקון ושיפור ופחות בטפיחה עצמית על השכם..

ובכן, גם אם הדברים לא יהיו ערבים לאוזן, לחיך וללשון, הרי שיאמרו מלב כואב, דואב ודואג. במאמר מוסגר אוסיף כלפי אלה המתעקשים, משום מה, להדביק לי תווית של "חרדי" שגם לו הייתי מוזמן לכנס כזה בציבור החרדי (והסיכוי שהוא יתקיים אינו גדול במיוחד. אחרי הכל, ביקורת עצמית אינה מן התכונות המאפיינות חברה זו, והסיכוי שיזמינו מישהו כמוני לשאת שם דברים קטן עוד יותר...) הייתי אומר דברים שאינם ערבים, אם כי מסיבות אחרות.

לא אחת, אנו נוטים להאדיר את שמנו, לעתים עד כדי התהדרות והתרברבות על היותנו גשר וקשר בתוך החברה הישראלית, מעין בריח תיכון. ככל שמדובר בתחום הפוליטי, הרי שבעבר, השנות ה-60 וראשית שנות ה-70 אכן היתה המפד"ל מעין גשר בין ימין ושמאל. היום, למרבית הצער, בעיקר בשל אותו ציבור שאינו מיוצג כאן, גשר זה אינו קיים עוד. ועם זאת, עדיין רואים אנו את עצמנו, ובמידה רבה של צדק, כראש גשר חרבתי ותרבותי המושרש, מחד גיסא, בעולם המסורת, ומעורה, מאידך גיסא, העולם המעשה. ציבור שמחובר בהרבה עוקרים, חברתיים ותרבותיים. לתחומים שאינם בהכרח נחלתם הבלעדית של אנשי שלומנו אלא שייכים למדינה ולחברה על כל רבדיה.

תפקיד זה הוא חשוב ביותר, וחלילה לנו לבטלו. חס לנו מלהשלים עם מצב של נתק מוחלט העלול לנבוע מאותו שסע גדול בחברה הישראלית שעליו אנו שומעים כה הרבה. אם כך יהיה, ייגרם נזק אדיר גם לחברה כולה וגם לעולמה הפנימי של הציונות הדתית, שילך וידלדל כתוצאה מנתק זה, מימין או משמאל.

תפקידנו כ"גשר" הוא חשוב. ודאי שקיים צורך להתמודד עם הבעיות הכלליות שעליהן דיברה כאן גב' אילן, ועלינו לעשות זאת מתוך מבט תורני מעמיק ומתוך גישה עקרונית ואידיאולוגית יהודית.

עם זאת, קשה לי להימנע מן התחושה שאיננו מפנימים מספיק את ההכרה הדורשת מאתנו - בית הציונות הדתית - לא רק להיות גשר בין עולם התורה והעולם הכללי אלא לחיות ולחוות בחיי היום-יום, בתחומים מרכזיים וקריטיים, את אווירו של עולם תורני.

אתייחס בקצרה לשלושה תחומים שחז"ל הגדירו אותם כתחומים מרכזיים בעולמה של יהדות. המשנה באבות (א, ב) אומרת:

"על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים".

זהו המסד, אלה התחומים המרכזיים, ואלה אבני הבניין כולו, ממסד ועד טפחות. ואני שואל את עצמי - ואחזור ואדגיש, בצער ובכאב - היכן אנו עומדים ביחס לשלישיה הזאת, הן ביחס לכל מרכיב כשלעצמו והן בנוגע לשילוב שבין שלושתם, שילוב אורגני ואינטגרלי שהוא קריטי. הדברים אמורים גם רמת המאקרו, ביחס לחברה ולעולם הכללי, וגם ברמת המיקרו, ביחס לעולמו הערכי והרוחני של כל פרט ופרט.

אתחיל מהמרכיב השלישי: גמילות חסדים. בתחום זה, אנו סבורים במידה רבה של צדק כי בהשוואה לקבוצות אחרות (לדוגמא: העולם החרדי) מגיע לנו ציון גבוה. לאו דווקא במישור גמילות חסדים של הפרט, אלא במישור הכולל יותר: מודעות לצרכי החברה, לצרכי הזולת, דאגה למדינה. דומה שכמעט ואין גמילות חסדים ציבורית גדולה יותר מאשר השירות בצבא ההגנה לישראל, שמאפשרת את החיים בארץ ישראל, פשוט כמשמעו.

במישור המצומצם יותר, אני מצטרף לביקורת שנשמע כאן קודם לכן. בתחום החברתי הכללי, עדיין רחוקים אנו מרחק רב מהגשמה - לעתים אפילו מהשאיפה להגשמה - של עשיית חסד במלואה, מיכולת ההתעלות מעל אותן תפיסות ואורחות חיים אינדיבידואליסטיות ואגונצטריות. חלק מהן החלו לאפיין גם חלקים בציבור שלנו בתקופה האחרונה, ועוד ארוכה הדרך למציאת הפתרונות ולהתמודדות מלאה עם שאלות היסוד בתחום זה.

אוסיף ואומר כי גם בתחום הפרט יש לנו עוד מה ללמוד. במרכזי אוכלוסיה חרדיים ניתן למצוא עשרות, אם לא מאות, פעילויות של גמילות חסדים, גמ"חים למיניהם ולסגויהם, שמשקפים אולי צרכים של אוכלוסיה קשת יום ודלה, אבל גם ממנה יש לנו מה ללמוד.

מכאן לתחום השני, "על העבודה". דברי חז"ל במשנה מתייחסים לעבודה כפשוטה, עבודת המקדש. אני מבקש להתייחס ל"עבודה" המגולמת בעולמנו-שלנו, "עבודה שבלב", עבודת התפילה.

אני חוזר ואומר את הדברים מתוך כאב לב: אין זה סוד - ויעיד כל אחד על עצמו - שבבית כנסת ממוצע בציבור שלנו ניתן לחוש רדידות ושטחיות במקום העומק והעוצמה המתבקשים. הרב עמיטל שמע פעם מ"הרב" ז"ל, שהציבור האורטודוכסי חש יותר מחוייבות להתפלל מאשר צורך להתפלל.

בפיוט הנאמר בתפילת יום הכיפורים אנו אומרים: "יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות, שתשים דמעותינו בנאדך להיות". חשבתי לא אחת, שבבית כנסת ממוצע של הציבור שלנו אין כלל צורך ב"נאד", די יהיה בצנצנת קטנה, ואולי כוס גם כן תספיק...

שאלה זו הינה מהותית ברמה קיומית. אנחנו לא מרגישים ומפנימים מספיק תחושה זו, ולא מחדירים לתודעת תלמידנו במידה הראויה את תחושותיו של בעל ספר תהלים.

עיקר דבריי יוקדשו לתחום הראשוני שעליו דיברו חז"ל, "על התורה", נושא שכנראה לא היה חשוב דיו בעיני מארגני הכנס כנושא לדיון. ככל הנראה סברו שדיון בעקרונות הציונות הדתית ובאורטודוכסיה המודרנית יכול להתנהל ללא התייחסות רצינית למצוי ולרצוי בתחום זה. מדי יום אנו אומרים בתפילה "ותלמוד תורה כנגד כולם". באיזו מידה הדברים באים לידי ביטוי באורחות חיינו?

אכן, קיים שיפור רב בתחום זה מזמן שנערך "כנס לביא" הקודם (בשנת תשל"ד) ועד היום. הרבה מוסדות נבנו, הרבה אפיקים חדשים ללימוד תורה נפתחו, ביניהם פתיחת שערי תלמוד תורה בפני נשים, ועל כך יש לברך. עדיין לא ניתן "לברך על המוגמר", אבל יש לברך על ההתפתחות החיובית בתחום זה.

ועם זאת, גם בתחום זה הדרך עוד ארוכה ביותר, והחול שבשעון החול הולך ואוזל יש ליקוי מסויים במידת מודעותנו לאותו עקרון יסוד של "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". הן באשר להבנת גדול תלמוד", והן באשר לחוסר המודעות באשר למקומו המרכזי של העיסוק בתורה לשמה.

אילו הייתי משוכנע ש"מדובר בסך הכל במצוות תלמוד תורה" - אולי החשיתי, אך חוששני שדחיקת לימוד התורה מעל סדר יומו של ה"בעל בית" המצוי (ואינני מדבר, כמובן, על המתרחש בין כותלי הישיבות ומוסדות התורה), מחיי האשה והאשה בבית משקף אצל רבים לא רק את גימודה של המודעות לערך של "תלמוד תורה" אלא את גימודה של עבודת ה' בכלל.

דיברתי קודם לכן על התפילה. הרשו לי לספר אפיזודה קצרה בעניין זה: אני מתפלל בבית כנסת נפלא, ה"שטיבלך" של שכונת קטמון בירושלים, "מעוד הציונות הדתית-לאומית". באחד מימי חול המועד סוכות, ראיתי בחור שנכנס לבית הכנסת ועל חולצתו כיתוב וסמל. כבר התרגלנו לכך שיש אנשים החושבים שבעומדם לפני הקדוש-ברוך-הוא הם חייבים ליידע אותו שהם שותים קוקה קולה, אוכלים במקדונלדס, או שביקרו - הם או מי שקנה להם את החולצה - בבאלי, באקפולקו או במפלי הניאגרה. אך מה שראיתי הפעם עלה על כל מה שראוי עיניי לפני כן. על חולצתו של אותו בחור הופיעה תמונה גדולה של כדורסל, ומעליה באותיות קידוש לבנה: "Basketball is Life, All the Rest is Details" (כדורסל זה חיים, כל השאר - רק פרטים). חשבתי לגשת אליו ולשאול אותו אם היה מעיז להופיע בחולצה זו לפגישה ראשונה עם בחורה, בשעת ריאיון ראשון לעבודה חדשה או, להבדל, לביקור אצל האפיפיור. אכן, בפני מלך מלכי המלכים - שאני. טרם הספקתי לגשת אליו, וכבר ברח מבית הכנסת (לפני קריאת התורה...).

זה היה מקרה קיצוני ביותר, אך אני מזכיר אותו כיוון ש"על משכבי בלילות", בשעה שהרהרתי מה עלי לומר בפניכם, חשבתי שלו במקום "כדורסל" הייתי כותב "עבודה", "בניין חברה ומדינה", או - ביחס לציבור מסויים - "הגשמה עצמית", הדברים כבר לא היו נראים כל כך קיצוניים, והיתה לסיסמה מעין זו לקוחות לא מעטים. לאו דווקא מנקודת ראות אידיאולוגית אלא כמציאות המפעילה רבים מקרב הציבור שלנו, בני נוער ומבוגרים כאחד.

השאלה אינה מתמקדת ביחס לאליל זה או אחר. השאלה היא מהי עוצמת הזיקה שלנו לקדוש-ברוך-הוא, מהו עומק עבודת השם שלנו כמצפן המכוון את דרכנו.

כבר אמרתי פעם שיש טקסט אחד שהבנתו ופירושו עומדים במוקד השוני שבין תפישה מודרנית - אם תרצו "אורטודוכסית-מודרנית" או "דתית-לאומית" - לבין תפיסה חרדית: "וכל מעשיך יהיו לשם שמים", משנה שהרמב"ם הציב אותה במרכז השקפתו. "לשם שמים" האם המשנה קובעת "מה לעשות" או "לשם מה לעשות".

אנחנו אמורים על השקפה שלפיה יכול אתה לעשות כמעט הכל - חברה, כלכלה, תעשיה, צבא, תלמוד תורה, חקלאות - ובלבד שבכל אחד מהם תעשה מעשיך "לשם שמים". נקודה זו חשובה וקריטית מבחינה אידיאולוגית, ואני מזדהה עמה באמת האחוזים. עם זאת, יש לתהות עד כמה ה"לשם שמים" אכן מופנם בכל תחום ותחום. חכמי הקדלה רואים את הקדוש-ברוך-הוא כסובב כל העולמות וממלא כל עולמות. בקרב חלק מהציבור שלנו הקב"ה בקושי סובב כל עולמות. הוא מגדיר את הפרמטרים של ה"מותר" וה"אסור", מתי אדם נמצא בתוך המגרש ומתי מחוצה לו. אבל, מבחן הקיום הדתי, הקריטריון לקיומם של ציבור דתי ותנועה דתית אינו במישור ה"סובב כל עולמים" אלא בתחום ה"ממלא כל עולמים". וכאן עלינו להציב סימן שאלה.

בשכבר הימים כתבתי ש"דעת היא 'הכל' ודעת היא 'לא כלום'". איני יודע אם הייתי כותב זאת היום, הניסוח נשמע תקיף מדאי, אבל עלינו לשאול את עצמנו עד כמה ה"לשם שמים" אכן מכוון ומנחה אותנו גם בחיי היום-יום של הפרט, בהתמודדות הרצופה עם כל אותן בעיות לאומיות וחברתיות שהוזכרו כאן. שאלה זו היא קריטית. אולי לא שאלה אידיאולוגית, אבל בהחלט שאלה של ראיית המציאות הקיימת ויכולתנו להתמודד עמה.

לא אחת אני חי בתחושה כי אנו מתמודדים עם החילוניים, המסורתיים והחרדים, התמודדות אמתית וכנה, אך לא נשכיל לעמוד בה אם לא נתמודד תחילה עם עצמנו.

לפני מספר ימים באו כמה הורים לדבר עמי - ואני משוכנע שכך נעשה גם עם אחרים - על דילמה שבפניה הם נצבים. מצד אחד הם רוצים לחנך את ילדיהם על ברכי האידיאולוגיה של הציונות הדתית, על עקרונות האורטודוכסיה המודרנית. מצד שני, משם באים לבחון את ההישגים הלימודיים ועוצמת יראת השמים של התלמידים (שהם בוודאי לא הפרמטרים היחידים), במוסדות חינוך אחרים התוצאות טובות יותר. איני בא לתת כאן תשובה לשאלה זו. אני בה לתבוע את עלבונה של השאלה: מדוע שדילמה כזו בכלל תהיה קיימת?

בפתח הדברים אמרתי שהבעיות שעליהן אדבר אולי תישמענה קטנוניות-משהו ביחס לשאלות חובקות זרועות העולם שיועלו כאן במהלך ימי הכנס. איני סבור כך. בכל הנוגע לשאלות הערכיות והמשמעותיות, כואבות ונוקבות, שהוצגו ויוצגו כאן במהלך ימי הכנס, אני שותף לחיזור אחר מציאת פתרונות אפשריים - ולא כל פיתרון הוא אכן אפשרי. בוודאי שהנני שותף לתחושת הצורך לראות בתורה "תורת חיםי" על כל המשתמע מכך. ועם זאת, אני משוכנע שהתמודדות זו, עם ציבור אחר ועם בעיות שונות, תוכל להתקיים בצורה משמעותית רק במידה שנדע לשמור על חוסננו הפנימי, הן מבחינת היקפו, הן מצד עוצמתו והן מבחינת עומקו.