רעיון ישיבות ההסדר והגשמתו* / הרב יהודה עמיטל

הנושא שנתבקשתי לדון בו הוא "חזון ישיבות ההסדר והגשמתו". ראשית, בטרם אתחיל לדון בנושא, ברצוני להעיר שאינני רואה את עצמי כאיש חזון. לכל היותר אני משתדל לענות על צרכי ההווה מתוך נסיון לצפות את העתיד - אך אני מזהה את עצמי כאיש מעשה. לכן, ברשותכם, אשנה מעט את נושא השיחה ואדון ב"רעיון ישיבות ההסדר".

ראשיתו של רעיון ההסדר נעוצה בעמדה, רעיונית ומעשית, שהתגבשה אצלי לפני למעלה מ40- שנה, ביחס לשאלה האם אנשים המשרתים בצבא יכולים לגדול בתורה. האידיאולוגיה של הישיבות החרדיות גרסה אז, שבעוד שמקצועות אחרים יכול אדם ללמוד גם אם במהלך חלק מחייו הוא עסוק בתחומים אחרים, הרי התורה נקנית רק למי שהוגה בה ללא הפסקה, ואם אדם מפסיק ללמוד תורה - ולו למספר חודשים או שנים ולמטרה מוצדקת - הוא אינו יכול להיעשות לתלמיד חכם. אמנם, ברבות השנים הוסיף עולם הישיבות החרדי נדבך נוסף לאידיאולוגיה שלו, והיום הוא פוסל את השירות בצה"ל גם כחלק מעמדה אנטי-ציונית, משום שהוא משרת את המדינה. על כן מעדיפים החרדים כיום את השהות בישיבה, ואפילו ללא לימוד, על פני השירות בצבא. יתירה מזו, כיום מהווה הפחד מפני החילון סיבה מוצדקת כשלעצמה כדי שלא לשרת בצבא. יורשותיה של האידיאולוגיה החרדית שהזכרנו הן הישיבות מבית מדרשה של ישיבת מרכז הרב, הסבורות גם הן שאדם המקדיש בצעירותו פרקי זמן לשירות העם בצבא אינו יכול להיות לגדול בתורה.

לדעתי, יש באידיאולוגיה זו משום מיעוט בכבוד התורה. מדינת ישראל מתפארת במדענים, ברופאים ובאנשי רוח החיים בה - ורובם ככולם שירתו בצבא שירות מלא, וחלקם הגדול אף היו קצינים. הם הגיעו להישגים מרשימים בתחומם, וחלקם אף קנו לעצמם שם עולמי. אינני מקבל את הטענה שהעיסוק בתורה שונה לעניין זה מכל העיסוקים האחרים. גדולי הדורות שעברו לא היו כולם כוללניקים, ועיסוקו של ר' יוחנן הסנדלר לא הפריע לגדלותו בתורה. אני "נתתי" לנאצים ימ"ש יותר מחצי שנה מחיי, ולאחריה עוד שירתתי בצה"ל, להבדיל, כ16- חודשים, מלבד חודשי המילואים. רבים וגדולים ממני בני דורי, ששהו שנים ארוכות וקשות במחנות העבודה וההשמדה, תופסים כיום מקום חשוב בעולם התורה.

חותני, הרב צבי יהודה מלצר זצ"ל, ואני, היינו בין הוגי רעיון ישיבות ההסדר. לפני ארבעים שנה היה מקובל בציבור הציוני דתי ללכת לצבא, והמעטים שחשבו אז על לימוד בישיבה היו קרובים לחרדיות. תדמיתו של בן הישיבה בציבור היתה אז בשפל המדרגה, והוא נתפס כבטלן וכמי שחי על חשבונם של אחרים. נשקפה אז בעיה חמורה ביותר לציבור הציוני דתי: ללא בוגרי ישיבות הוא היה עלול להפוך לציבור ללא אליטה של תלמידי חכמים, ומצב זה, להערכתי, היה מוביל בהכרח לסופה של הציונות הדתית. הציבור שלנו סבל אז מרגשי נחיתות, הן ביחס לחילונים והן ביחס לחרדים, ולכן עמלו בוגרי התיכונים הדתיים והישיבות התיכוניות לייסד קיבוצים וגרעיני נח"ל דתיים, והותירו את לימוד התורה לציבור החרדי, שנתפס בעיניהם כציבור הדתי ה"אמיתי". בהקשר לכך כדאי להזכיר את דבריו המפתיעים בחריפותם של הרמב"ם, שפסק להלכה בהלכות תלמוד תורה: "כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן - מחרימין את אנשי העיר עד שמושיבין מלמדי תינוקות. ואם לא הושיבו - מחריבין את העיר, שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן" (פרק ב הלכה א; נוסחת הרב קאפח).

לדעתנו, טיפוח עמוד שדרה תורני מעלה בהכרח את הרמה הדתית של הציבור הרחב. רק ע"י ייסוד גרעין של בני ישיבות, רבנים ומחנכים, שייטלו על עצמם את ההתמודדות הרעיונית והחינוכית עם האתגרים העומדים בפנינו, תוכל הציונות הדתית להמשיך ולהתפתח. הנתק בין ציבור הציונות הדתית לבין שכבת תלמידי החכמים, שנמצאו אז בחברה החרדית, עלול היה להביא לניוון דתי ורוחני בתוך הציבור שלנו. לאור כל אלה, הבנו שאין עתיד לציונות הדתית ללא לומדי תורה בתוכה, ולכן פעלנו להקים את ישיבות ההסדר בתוך עולמה של הציונות הדתית.

כפי שברור מדברי, הנחנו בתחילת דרכנו שכדי להיות "סתם" בעל בית ציוני דתי די ללמוד בישיבה תיכונית. ישיבות ההסדר נועדו במקורן לגרעין המוביל של תלמידי החכמים, ואכן, בשנים הראשונות לקיומו היה ההסדר מסלול אליטיסטי, ומישיבות ההסדר של אז - כרם ביבנה, שעלבים, הכותל והר עציון - יצאו מעט תלמידים, אך חלק משמעותי מהם צמחו והיו לתלמידי חכמים גדולים. בהמשך הפכו ישיבות ההסדר לפופולאריות יותר ויותר, כתוצאה ממספר גורמים שאינם תלויים זה בזה, שחברו יחד. ראשית, מאז מלחמת יום הכיפורים, בה תפסו פלוגות ההסדר מקום מרכזי, נסק מעמדן של הישיבות בצבא, וכתוצאה מכך עלה גם מעמדן בציבור הרחב. במקביל, הר"מים בישיבות התיכוניות איבדו את בטחונם העצמי ביכולתם לחנך את תלמידיהם לאמונה, תורה ויראת שמיים, והחלו לדחוף את כל התלמידים ללכת לישיבת הסדר "כדי שלא להתקלקל בצבא". להערכתי, נבואת הזעם הזו הגשימה את עצמה. במצב עניינים רגיל לא צריכה היתה להיות סיבה לכך שבוגר 12 שנות לימוד בחינוך הדתי לא יישאר דתי בצבא. נוסף על כך, הדרישה ההולכת וגוברת לישיבות הסדר גרמה להקמת ישיבה בכל יישוב חדש שנבנה ולייסוד ישיבות חדשות ביישובים הקיימים, וריבוי הישיבות, מצידו, גרם שוב להגדלת מספר התלמידים הכולל בישיבות ההסדר.

כיום קיימות ישיבות הסדר רבות בכל רחבי הארץ, ומידי שנה מתווספים תלמידים רבים לישיבות אלו.

כאשר אנו באים להעריך, במבט לאחור, את מפעל ישיבות ההסדר, הרי שעלינו לקבוע שהמטרה הראשונית הושגה. בוגרי ישיבות ההסדר יכולים לאייש כיום את המשרות הרבניות של הציבור הציוני דתי, החל ממחנכים ורבני בתי ספר וכלה ברבנים העונים על בעיות הדור - כל אחד ואחד לפי דרגתו. על אף מעברו של מרכז הכובד בישיבות ההסדר מחינוך אליטיסטי ללימוד תורה לרבים, עדיין יש בהם כמה תלמידי חכמים רציניים, הבוחרים בקריירה תורנית. אמנם, למרות מפעל לימוד התורה ההמוני העצום, עדיין לא הצלחנו להוציא מקרבנו את אותם יחידי הסגולה, גדולי התורה של הדור הבא. מעולם לא היו לעם ישראל כל כך הרבה תלמידי ישיבה, אך היבול היצירתי דל מאוד.

לעומת זאת, מצבם של רוב רובם של הבוגרים, שאינם ממשיכים בקריירה רבנית, אינו כה ורוד. קביעת העתים לתורה לאחר שנות הלימודים בישיבה היא בעייתית, שכן מיד לאחר סיום הלימודים בישיבה מתחילים הבוגרים ללמוד מקצוע, אחר כך מקימים משפחה - והתורה נשארת בקרן זווית. כיום אני מסכים, לצערי, עם תפיסתם של מחנכי הישיבות התיכוניות, הטוענים שאין די בהן לחינוכו הבסיסי של האדם הציוני דתי, ועליו להמשיך ולהשתלם בלימוד התורה בישיבות ההסדר. עם זאת, עדיין לא הגיע הזמן לברך על המוגמר ביחס למטרתו המקורית של מפעל ישיבות אלו, והציבור שלנו עדיין זקוק להנהגה תורנית של תלמידי חכמים מובהקים.

לסיום, אזכיר שינוי נוסף שחל לאחרונה באופי הישיבות. בעבר, עמדותיו ורעיונותיו של ראש הישיבה הינחו את הישיבה כולה. התלמידים לא התייחסו מעולם לראש הישיבה כאל אורים ותומים, וברור היה שישנו פער בין האידיאל - שבא לידי ביטוי בדבריו של הרב - ובין התנהגות התלמידים בפועל; אך הרב הוא זה שהציב את המטרה בפני הישיבה כולה. כיום המצב השתנה, ובחלק מהישיבות רואים התלמידים את עצמם במעמד שווה לראש הישיבה. אפשר לנצל את הנטייה לחשיבה עצמאית בצורה חיובית, אך היא עלולה גם לגרום לתוצאות שליליות ביותר. אחת התוצאות החשובות ביותר של התפתחות זו היא מעבר מוקד הישיבה מראש הישיבה לתלמידים, ומחדר הר"מים לאולם בית המדרש. דיבוק החברים והלימוד המשותף תפסו את מקומם במרכזו של עולם הישיבה, וככזאת מהווה כיום ישיבת ההסדר, יותר מאי פעם, מקור לחינוך להגשמה בתחומים שונים.