על הנסיגה מלבנון והכבוד הלאומי[1] / הרב אהרן ליכטנשטיין
"אני ה' א-לֹהיכם... ואשבֹר מֹטֹת עֻלכם, ואולך אתכם קוממיות" (ויקרא כו, יג). הספורנו מסביר את פירוש הביטוי "הליכה קוממיות" – "על היפך... 'ותשימי כארץ גוך' ". רש"י ממשיך קו עקרוני זה, שמתווה הספורנו, ומסביר שמשמעות הקוממיות אינה רק הליכה שאינה שפופה, אלא "בקומה זקופה".
את הקוממיות הרגשנו בדורנו בעיקר בעת הכרזת המדינה. קוממיות זו התבטאה בשני רבדים: ראשית, יהודי העולם נוכחו לדעת שיש להם מדינה, שלטון וכוח צבאי, ומעתה אין הם נתונים לגויים לעשות בהם כרצונם.
בבקשו לתאר את מצבה של התפוצה היהודית טרם הקמת המדינה, הזכיר הרב אברהם קרול, מגדולי חכמי ירושלים בדור הקודם, את תשובתם של עבדי אחשוורוש למלך. על שאלתו: "מה נעשה יקר וגדולה למרדכי" על אשר הגיד לו את דברי בגתן ותרש, השיבו "לא נעשה עמו דבר".
מדוע, שאל הרב קרול, לא נעשה עם מרדכי דבר, והלא המלך חפץ ביקרו? אלא, כנראה שכוונת העבדים הייתה לתאר את שנעשה עם מרדכי: בעבר היו הגויים נוהגים, משפגשו את מרדכי, להטרידו, להשפילו ולמנוע ממנו את קיום המצוות; כעת, לאחר שהציל את המלך ממוות, "לא נעשה עמו דבר"...
מעבר לרובד של "לא נעשה עמו דבר", התבטאה הקוממיות שבהקמת המדינה בהעצמת הגאווה הלאומית ובזקיפת גווה של כנסת ישראל.
דוגמא קטנה לעניין זה: רק לפני דור אחד או שנים, נמנעו רבים מיהודי התפוצות מלתת שמות יהודיים לבניהם ובנותיהם. כשאבי ז"ל ביקש לתת לבניו שמות יהודיים – שושנה או אהרן – הוא נתקל בהתנגדות עזה של הממשלה הצרפתית, ש"לא שמעה" מעולם על שמות מוזרים כאלה. רק לאחר הקמת המדינה החלו יהודים בעולם כולו, כחלק מתחיית גאוותם הלאומית, לתת שמות יהודיים לצאצאיהם.
לעיתים נתקלים אנו בגישה שממבקשת להקצין את מושג הקוממיות. השבוע, לאחר נסיגת צה"ל מלבנון, טענו כמה ממעצבי דעת הקהל שהיה עלינו להישאר בלבנון מספר ימים או שבועות נוספים, ובלבד ש"לא ייפגע כבודנו הלאומי". אכן, עלינו להודות שהנסיגה, בצורה שבה התבצעה, לא הוסיפה לכבודנו; אך בעולם הערכים היהודי מעולם לא היוו הגאווה והכבוד הלאומי ערכים עליונים.
אין אנו שייכים למשפחות התרבות הרומית או היפנית, שם מתאבדים אנשים בגלל בושה. הסוציולוגיה נוהגת לסווג תרבויות שונות לפי המקום שאותו תופסים מושגי האשמה והבושה במערכת הערכים שלהם. בחלוקה זו נמנית היהדות עם התרבויות המושתתות על מושגי האשמה והמצפון. בעולם הערכים היהודי האדם בעיקר אחראי לשיפוט מעשיו, ואין בו מקום מרכזי לתחושת בושה, שנובעת משיפוטה של הסביבה.
"הכבוד הלאומי", המשתקף כקוממיות, הינו אמנם ערך, אך עלינו לשמור על פרופורציה ועל סדרי העדיפויות. השמירה על הערכה חיצונית רדודה אינה שווה את חייו של חייל, אפילו בודד, שהיה ח"ו עלול להיהרג כדי לשמור על "הגאווה הלאומית".
כמובן, לעיתים יש לכבוד הלאומי משמעות צבאית של הרתעה, ובמקרים אלה הכבוד הלאומי שומר על חיי אדם, ואינו תובע קורבנות דמים; אך במובנו הלאומני הקיצוני, חסר המשמעות הצבאית הטהורה, אין לכבוד הלאומי מקום מועדף בעולם המושגים היהודי. הקוממיות הלאומית, אותה מבטיחה התורה להולכים בחוקיו של הקב"ה, היא חיובית רק כאשר היא עולה בקנה אחד עם ערך החיים, העולה עליה בחשיבותו פי כמה וכמה.