כיצד להאמין באלוקים?[1] - הצעה לאמונה מסוג אחר / ביני ברויאר

נתאר לעצמנו בחור צעיר המגיע לאחת הישיבות. כיצד נרכשת או מתחזקת אמונתו במהלך שנותיו בישיבה?

בשלב ראשון אתאר את התהליך המצוי, בשלב שני אנמק מדוע אני מסתייג (לפחות חלקית) מתהליך זה ובשלב שלישי אנסה להציע כיוון מחשבה שונה - והקורא יקרא וישפוט.

לפיכך יתחלק המאמר לשלושה חלקים:

א. תיאור התהליך המצוי[2]

מגיע בחור בן 18 לאחת הישיבות. מן הסתם יש לו כמה שאלות או ספיקות בענייני אמונה. יתכן שהספיקות אותנטיים מתוך אישיותו, ויתכן שמקורם בחיקוי נורמות חברתיות, אך כך או כך ניתן לציין בחיוב שעל פי רוב יזכה בישיבה ליחס ענייני ורציני לשאלותיו.[3]

בחור המקשה ושואל נחשב ל"בחור נורמאלי" וישנם תמיד רבנים שישמחו להתחבט עמו ו"להתקדם" ביחד. ישנם גם ספרים העוסקים בנושאים הרלבנטיים[4] ו"מותר" לעיין בהם גם בתוך בית המדרש כחלק מסדר היום הישיבתי.

בספרים נמצאות "התשובות לשאלות" ונותר רק להתעמק בין דפיהם. מובן שהר"מים או המחנכים לא יכניסו ספיקות יזומות בנפשו של הבחור, אך במידה וספיקות קיימים יענו ברצון להתמודד ו"להתקדם". (ישנם בחורים שמטבעם מאמינים ופחות מסתפקים ובכך "מקילים עלינו" את מלאכת התמזגותם בישיבה). הישיבה מצפה שלאחר כמה שנים קיבל הבחור מענה לפחות לחלק משאלותיו וכך "התחזק באמונה" ותוך כדי לימוד גמרא נעשה לאט לאט לתלמיד חכם.

היעד עכ"פ ברור! הישיבה שואפת שבחורנו יגיע למצב נינוח מבחינה נפשית כשהאמונה מתיישבת יפה בליבו. אם הגענו ליעד זה - "הצלחנו"!

אם מדובר ב"בחור רציני" שנשאר בישיבה עד שנה ח', ט' י' וכד', יש להניח שהוא בוודאי "חזק באמונתו" ומן הסתם כבר יכול להעביר את הדרך לצעירים ממנו וכך תימשך השרשרת. לא סביר להניח שבחור בשנה י' יהיה גם ספקן באמונה ומלא שאלות כרימון.

לסיום תיאור התהליך עלינו גם להיזכר כיצד נראית הישיבה בעיניו של בחור צעיר בתחילת דרכו. בבואו מהתיכון יתכן ששאלות מנקרות במוחו אך הנה הוא פוגש תלמידי חכמים מבוגרים, ר"מים, ראשי ישיבות, לעיתים גדולי דור, שהם בוודאי "יודעים את התשובות" ומן הסתם כבר "עברו את התהליך שעובר עליו כעת ולכן כדאי לשמוע לעצתם. מיד קומתו מתגמדת מול ענקים אלו וכבר "אין לי אומץ" להעלות את שאלותיו. בחורנו הצעיר מרגיש בודד מול "ים התורה הענק" וממילא נותר לו להיטמע בתוכו ובלי מודע להיגרר לתהליך "ההתחזקות באמונה". (בישיבות בהן אין "גדולי דור" מתרחש ברמה מוקטנת תהליך דומה).

עד כאן תיאור התהליך. מכאן תבוא ההסתייגות.

ב. ההסתייגות מן התהליך הנ"ל

מובן שישנן נקודות חיוביות ו/או הכרחיות בתהליך שתואר לעיל אך ברצוני להתמקד בהתסייגות.

ניתן להקשות כמה קושיות על ההנחות שעומדות בבסיס התהליך הנ"ל:

1) התרגלנו לתופעה כמעט אכסיומאטית בישיבות; בלימוד גמרא מותר להתווכח ולהתפלפל. לא רק שמותר, אלא ככל שגדל הויכוח כך נעשה הלימוד מופרה ועמוק יותר.

לא רק לחברותות מומלץ לחלוק זו על זו כסכין המתחדדת בחברתה אלא אף תלמיד על רבו. ההמלצה תמיד "לא להאמין לריטב"א" ו"להתווכח עם הרמב"ם".

האם מעודדים רמה פלורליסטית כזו גם במילי דאמונה?

האם גם מעודדים את הספק או שרק כאשר ישנו, יש צורך ל"טפל בו?![5]

פעמים רבות מזהירים מ"חיפוש יתר" בענייני אמונה שהוא בבחינת "כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו שלא בא לעולם - מה "למעלה מה למטה" וכו'. [6]

לעיתים נשמע הדבר כתירוץ וכהתעלמות, מה גם שנחלקו הפירושים על משנה זו.[7]

2) יתרה מזאת: לימוד מחשבה בישיבות נעשה כדי להגיע ל"תשובה הנכונה" ולמנוחת הנפש בלא ספיקות, בעוד שבלימוד גמרא עצם יצירת השאלה והספק הינה תופעה מבורכת. בהקשר לכך כדאי להיזכר כיצד מתארת הגמרא מודל אפשרי של תלמיד חכם[8]; תלמיד חכם יודע לטהר את השרץ בק"ן טעמים ויודע להראות על טמא שהוא טהור ועל טהור שהוא טמא. האם יעלה על הדעת שאדם מאמין יתן ק"ן טעמים לצידוקה של הכפירה או שמא התרגלנו אף לא לחשוב על אפשרות כזו[9]?

3) על עצם ההנחה שככל שבחור נמצא בישיבה שנים רבות יותר כך אמונתו מושרשת יותר, ברצוני לערער.

על פי הנחה זו בחור בשנה ח' מן הסתם כבר "מיושר עם הדרך" ויכול להעבירה הלאה.

מה יעשה בחור מבוגר שככל שחכמתו גדלה ובגרותו מבשילה כך ספיקותיו מתרחבים ומתעמקים? האם בשל כך מקומו מחוץ לישיבה?

האם לא ניתן לחשוב על מודל שבו ריבוי הספיקות הוא חלק מלימוד תורה ועבודת ה' כשלעצמה המשתזרת יפה בלימוד גמרא[10]?

4) מה יעשה בחור שתכונת הספק הינה חלק מאישיותו? תכונתו הספקנית בוחנת שוב ושוב גם רעיונות שנראים אמיתיים ונכונים שהרי תמיד ניתן "לחשוב גם אחרת".

וכך הוא חי בהוויה תמידית של שאלה - תשובה - שאלה - תשובה וחוזר חלילה. אפשרי שכך מנהגו גם בהחלטות כקניית מכונית, בגדים או בחירת מקצוע וכד'. האם יש בכך ליקוי פסיכולוגי או שמא גם זו דרך לגיטימית בעבודת ה'[11]?

5) ושאלה לסיום: רגילים אנו לחשוב שגדולי ישראל חיו בוודאות אמונית ועליהם אנו נשענים. ר' חיים עוזר, הסטייפלער, הרב עובדיה יוסף, ר' שלמה זלמן אויערבך וכד'. מנין נבעה וודאותם? האם משקיעתם בתלמוד בבלי ("שהכל כלול בו". האומנם?) או מהקפדתם במצוות?

מעיון בתולדות חייהם של גדולי ישראל נוכל ללמוד שרבים מהם חיו בוודאות זו כבר מינקותם במסגרת החברה שאפפה אותם עוד בטרם נהפכו לגדולים, כשאמונתם מתעמקת וגדלה תוך לימוד תורה ועשיית מצוות. חלקם הגדול לא עבר תהליכי התחבטות בספיקות ופתירתם[12].

מה יעשה האדם המודרני, שהספק הוא חלק ממכלול חיים המערביים, האם גדולי ישראל יכולים להוות לו מודל בנקודה זו [13]?

ובכלל - גם בין גדולי העולם הכללי, אנשי מופת שהקריבו את חייהם למטרות נעלות, מכח מה נבעה וודאותם?

כיצד ניתן בכלל לדבר על וודאות אם לכל רעיון ניתן למצוא כאלו החולקים עליו?

בהקשר לכך כדאי לצטט את דבריו היפים של הסופר לב שסטוב:

"אותו סוקראטס שכל ימי חייו היה חוזר אחרי הבהירות ... ששלושים יום לפני מותו היה יושב רצופות ודורש לפני תלמידיו שהוא מקבל עליו את הדין לשם האמת ולשם הצדק, אותו סוקראטס גופא, אפשר מאוד, והדבר קרוב לוודאי, שהוא עצמו לא היה יודע לשם מה הוא הולך למות יותר ממה שיודעים ריבואות בני אדם פשוטים ... בשביל מה הם מתים ... אלה הם חיי האדם: כולנו, כולנו מגששים באפילה ומכוננים את צעדינו לפי אותן הכוונות ... שעדיין לא גילו לנו כל אותם הספרים הרבים"...[14]

ג. הצעת מודל אחר לאמונה

עקב ההסתייגויות הנ"ל, ברצוני להציע מודל אחר שיתאים גם לספקן[15].

כוונתי לאמונה מתוך הספק!

על פי מודל זה קשה לחשוב על היקבעות ברעיון או באמונה כלשהי שהרי תמיד ניתן לחשוב גם אחרת.

צידוק לאמונה שנכון היום נעשה מיושן למחר ולפיכך מתאפיינת האמונה בהתחדשותה המתמדת ובהתמודדות חוזרת ונשנית מול אתגרים הניצבים בדרכה. המאמין איננו "זה שיודע את האמת" אלא דווקא זה שתמיד מחפש אחריה [16].

דברים חריפים בכיוון זה כתב אחד מגדולי האמונה והיראה בדורנו שלא זכה לכבוד הראוי לשכמותו:

"המבקשים להם אלילים, חורצים משפט כל דבר במהירות נפלאה ...ליבם בריא עליהם ... לא כן מבקשי האלוקים! הם אינם חורצים משפט כל דבר כי אם אחרי עבודה עצומה מאוד מאוד וגם אז ליבם נוקפם. הם אינם מוצאים חן בעיני עצמם לעולם". [17]

כך גם מאפיין וולפסברג את אמונתו של צייטלין:

"הוא מגיע אל השטח הטראגי של הספק והיאוש ... עומק חוויתו הדתית עומד בהתאמה אל הלחץ המעיק של הספקנות" [18]

גם בתורות המקובלים מצינו אזהרה מפני אמונה מקובעת והמלצות לאמונה מתחדשת ומתמודדת:

"ובכל דרך היה מניח אותי לטייל בו שתי שָׁבוּעוֹת עד שתחקק הצורה בליבי בטוב ... והיה מצווה עלי למחוק הכל והיה אומר לי בני אין זו הכוונה שתעמוד על שום צורה מוגבלת ואע"פ שתהיה בתכלית המעלה" [19]

כך גם מתפרשת המילה "תורה" לדעת ר' אברהם אבולעפיה [20]. "תורה" מלשון הוראה אך גם מלשון לתור = לחפש. זהו אופיה של תורת הנסתר התובעת חיפוש וספק תמידיים בניגוד לתורת הנגלה הוודאית. המושג "תורת הנסתר" מתפרש לדעתו כתורה הסותרת את תורת הנגלה.

על פי המודל שהצענו לא רק שאין לברוח מהתמודדות ברעיונות כפירה אלא שכביכול מתאווה האמונה להעמיק את עצמה דווקא מכח ההתמודדות, ממש כשם שגבורתו של לוחם קאראטה תלויה ביכולת התמודדותו.

רעיונות כאלו פזורים בכתביו של הרב קוק [21], אולם ביטוי יפה ומפתיע לכך נתן דווקא המהר"ל [22]

"ולכך אין ראוי להרחיק שום דבר המתנגד אל דעתו לאהבת החקירה וידיעה ... אף אם הדברים הם נגד אמונתו ודתו ... כי העלם דברי המתנגד בדת אין זה אלא ביטול וחולשת הדת ... כי השכל מחייב שלא יהיה מניעה מזה כלל ... וע"י זה האדם בא אל תוכן אמיתת הדברים ... כי כל גיבור שרוצה להתנגד על אחד להראות גבורתו הוא חפץ מאוד שאותו שבא כנגדו יתגבר בכל אשר יוכל"

נוכל כעת להגדיר את אמונת הספקן; המסופק חותר לאמת, אך כל שלב נעשה לאחר זמן מקובע ודוגמתי ויש צורך לבוחנו מחדש ולהקים מעליו מדרגה חדשה.

בכך הספקן בורא עולמות ומחריבן, צובר אמיתות ומפרקן.

כך נובעת אמונתו מתוכו ומכנותו ולא כאמת חיצונית הנמכרת בהגדרות מוכתבות [23].

יתכן שזו דרך קשה, רצופת נפילות וחיפושים, אך מובטחנו שכל "הקורא לה' באמת", מיניה וביה מתקיימת בו הרישא - "קרוב ה' לכל קוראיו"! [24].