למשמעותה של חווית ה"סדר" / הרב עזרא ביק

ליל הסדר בנוי מאוסף מצוות שונות וייחודיות, החוברות יחד לכדי מבנה מאורגן ומסודר. מטרת מאמר זה היא לנסות ולהבין מבנה זה.

להלן פירוט המצוות והחיובים שבליל הסדר:

1. חיוב מדאורייתא על אכילת כזית מצה;

2. חיוב מדרבנן לאכול כזית מרור;

3. קורבן פסח;

4. סיפור יציאת מצרים;

5. חיובים נוספים מדרבנן כשתיית ארבע כוסות, אכילת חרוסת וכרפס;

6. חיוב הסיבה בעת אכילת מצה ושתיית יין;

7. אמירת הלל.

לכאורה, אם בפסח אנו חוגגים את יציאת מצרים ואת היווצרותו של העם היהודי, מה מקום לאוסף כה גדול של מצוות, מה הקשרן ומדוע הן חיוניות. על מנת להבין ולקבל תשובה על כך עלינו להבין ראשית ולעמוד על טיבו ומשמעותו של מחזור השנה היהודי.

ראש השנה הריהו ראש לשנים, וככזה מתקשר באופן טבעי להיותו יום של חשבון נפש על השנה שחלפה. יום שבו אנו נידונים וגורלנו נחרץ. זמנו של ראש השנה בפתחה של עונת הגשמים, שבה אנו מייחלים למים, למקור החיים, לקראת השנה החדשה.

זמנו של ניסן, ראש לחודשים ולמועדים, הוא באביב, בעת הפריחה, בעת התחדשות החיים. חודש שמהווה ראש לחוויית החיים האנושית. האדם, כמו הטבע, צריך כל העת לפרוח ולהתקדם ולא להישאר במקום. קדושת מועדי השנה נובעת מהיותם תחנות במחזור השנה ובחיי האדם.

בזעיר אנפין, מייצג מחזור השנה היהודי את תהליך ההתקדמות, שצריך וחייב להתחדש מידי שנה, בתקווה שבכל פעם יהיה האדם ברמה גבוהה יותר.

נקודת ההתחלה לכל אותן תחנות ולאותה התחדשות היא חג הפסח. ה"סדר" מהווה נקודת ציון בחוויה זו.

כחלק מחוויית ההתחדשות שב"סדר", חֹוֶוה האדם מחדש את תהליך העבדות והיציאה לחירות. במהלך הסדר עוזב הוא בבהלה ובחיפזון את בית העבדות, שהיה מנת חלקו היומיומית משך תקופה ארוכה, ויוצא למסע הגדול אל החופש. חווייה זו באה לידי ביטוי בסדר בשתי דרכים.

האחת, בסיפור יציאת מצרים, שאותו חייב כל אדם לספר לילדיו – "והגדת לבנך", כסיפור אישי. שרשרת זו, שאינה נפסקת, הופכת את הסיפור למשהו אחר: לא עוד זיכרון היסטורי רחוק אלא חוויה אישית.

הדרך השניה מתבטאת במעשים שמלווים את הסיפור. לא רק סיפור במלים, אלא סיפור בתנועה, במוסיקה, בצליל ובמעשה. אנו אוכלים את המצה, "לחם העוני", טועמים את המרור, נוגסים בכרפס טבול במי מלח ושותים את היין. לכל אחד מהם משמעות משלו, סמל וזכר ליציאת מצרים.

לפני אכילת המצה אנו מכריזים: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים". כידוע, נוסח הרמב"ם למשפט זה מדגיש מסר זה בצורה חזקה עוד יותר: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים" (הלכות חמץ ומצה ז, ו).

בעולם המודרני נתפש החופש כדבר מובן מאליו. אולי מטעם זה, הוא נראה לעיתים רדוד וריק. מידי שנה, שולחת, כביכול, התורה את האדם בחזרה אל העבדות (ליתר דיוק ניתן לומר שהתורה רואה אותו כמי שחזר לחיות בעבדות מידי שנה), וכך הוא יכול לחוות את היציאה לחירות מחדש.

החופש הוא מעין תחנה אחת במסעו של האדם. ללא חווית השחרור, ללא אותו זיכרון חי של יציאה, כאן ועכשיו, מבית עבדים, לא ניתן לחוש חופש אמיתי מהו.

בתחילת ההגדה אנו קוראים בקול: "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח!". ולא לחינם: סיפור ההגדה מחייה פעם נוספת את השעבוד והיציאה ממנו אל החופש. ככל שמספרים וחשים יותר את מעשה השעבוד, כך מתגבר קצב הצעידה אל החופש, דרך שדורשת מאמצים ומאבקים לא קלים.

קורבן הפסח ואכילתו מתאפיינים בהלכה המיוחדת של ההימנות על הקורבן. האדם מצווה להזמין אחרים להשתתף עמו. הוא חייב להימנע מלהותיר משהו מן הקורבן עד הבוקר, על מנת שאכן יזמין אחרים שיצטרפו עמו לאכילת הקורבן. עבד, שאין לו משל עצמו ולא כלום, אינו יכול להיות נדיב ולזמן אחרים לאכול עמו. החבורה שנמנית על קרבן הפסח אינה מבטאת אפוא מעשה נדבה של אדם מורם מעם כלפי שכבות המצוקה. היא גם לא שותפות מרצון. היא מבטאת יצירת מעין קהילה שוויונית של אנשים בני חורין. גם את חיוב ההסיבה יש לראות באופן דומה.

גם בימינו, כשקורבן הפסח אינו נוהג, עדיין רואים אנו שגם ללא ציווי מפורש, הזיכרון היהודי המשותף מביא משפחות שונות להתאחד סביב שולחן אחד, לסעוד ולחגוג בצוותא את ליל הסדר. כאמור לעיל, הסדר מלווה במעשים שמעניקים למשתתפים בו חוויה מחודשת. כתוצאה מכך, גם זיכרון המעשים אינו נמחה, גם בחלוף כאלפיים שנה לאחר שאין אנו מקיימים עוד את הקרבת הפסח כהלכתו.

החלק הסיפורי של ההגדה פותח בארבע קושיות, ולא בכדי. למעשה, כל ליל הסדר מאופיין בדרך זו של שאלה ותשובה. עד כדי כך, שמעשים מסוימים נעשים רק על מנת שהילדים יסתקרנו וישאלו לפשרם. נקודה זו מבדילה גם בין הציווי לזכור את יציאת מצרים מידי יום לבין מעשה הזכירה בליל הסדר, שנעשה בדרך של שאלה ותשובה, באמצעות דיאלוג. הדיאלוג והדיון, יש בהם יותר מאשר סתם זכירה. יש בהם כדי לשקף את הממד החווייתי החי בזיכרוננו ובתודעתנו.

במילים אחרות, לא רק סיפור יש כאן, אלא תהליך של למידה. זאת גם הסיבה שההגדה אינה מבוססת על הסיפור הארוך המתואר ומפורט בספר שמות, אלא דווקא על זה הנזכר בספר דברים. אנו עוברים עליו פסוק אחר פסוק, ומבארים אותו, בעזרת פרשנות חז"ל, בדרך של למידה.

מכאן נשוב למצוות שהזכרנו בפתיחה דברינו, וננסה לסווגן ולהבין מה באו להזכיר ולהנציח.

1. אכילת מצה: מצווה זו מעוררת קושי. מחד גיסא, מכנה אותה התורה "לחם עוני". אנו מברכים את ברכת המצה דווקא על ה"פרוסה", אותה מצה שבורה, כאדם עני שניזון משאריות אוכל בלבד. מאידך גיסא, המצה מזכירה לנו, ללא ספק, את בני ישראל שאכלו מצות דומות בשעת צאתם ממצרים, יציאה בחיפזון שלא הותירה די זמן לבצקם להחמיץ. היינו: מצת "עוני" זו מזכירה לנו דווקא את הגאולה. בניגוד למרור, אנו חייבים לאכול את המצה בהסיבה, כבני חורין. המצה היא בעלת שתי פנים, ונמצאת בשני קצות המשוואה של עבדות וחירות. אפשר ויש כאן סימן לכך שהגאולה עדיין לא הושלמה ביציאת מצרים ובני ישראל עדיין נמצאים בתחילת דרכם ומסעם אל החופש, על מלוא משמעותו.

2. מרור: מייצג ומזכיר את הקושי והמרירות שהיו בתקופת עבדות מצרים.

3. קורבן הפסח: כאמור לעיל, ה"סדר", אותה סעודה של חירות, מתמקד בחבורת האנשים, חופשיים ושווים, שיושבים ליד שולחן אחד. הקרבתו בטרם אכילתו, מסמלת את היותו מוגש משולחנו של הקב"ה, כסעודת מלך הניתנת לבניו, בני מלכים. זאת, בניגוד לסתם עבדים, שמנועים מלהקריב קורבנות (כפי שעולה מבקשת משה לפני פרעה – "שלח את עמי ויעבדני").

4. סיפור יציאת מצרים: הסיפור מחייה פעם נוספת את חוויית החופש, ובייחוד את רגע השחרור מעבדות. אנו מאמצים, למעשה, את שתי הדעות הנזכרות בגמרא (פסחים קטז, ע"א).

לדעת שמואל, יש להתחיל את ההגדה בסיפור עבדות מצרים, בעוד רב סבור שיש להתחילו בסיפור ה"גנות", על אבותינו שהיו עובדי עבודה זרה. בסיפור יציאת מצרים אנו מזכירים וחווים מחדש טעמן של עבדות וחירות – חירות שמתחילה בימיו של אברהם אבינו, ועבדות מצרים שיש בה מרוח הדברים של הסיפור על אבותיו של אברהם.

5. שתיית יין והסיבה: מסמלות את החירות ואת היותנו "בני מלכים".

אמירת הלל: שירת הלל ושבח זו אינה בבחינת אמירת תודה, אף לא אמירת שבחו של הקב"ה. השיר נאמר כמעשה ספונטני, כתגובה לחוויה הרגעית, המיידית. בחוויתנו מחדש את יציאת מצרים, אנו יוצאים בזמר זה של ההלל. ניתן לומר שזהו ההלל האמיתי והאותנטי ביותר במהלך השנה, בהיותו תגובה מידית, נכונה ואמיתית בשניה זו ממש, שבה יצאנו, כביכול, מארץ מצרים, מעבודות לחרות. לאחר אמירת ראש ההלל לפני הארוחה, אנו ממשיכים בברכת "ונאמר לפניו שירה חדשה". בעת הגאולה מחדש תהיה גם שירה חדשה. וזו תמציתו ועיקרו של שיר, שמתחדש הוא, והריהו חי כאילו זה עתה נולד.