שני יהודים - כמה דעות?[1] / הרב חיים נבון

א. האם היהדות סובלנית?

באופן בסיסי, היהדות איננה דת סובלנית. ראשית, היהדות אינה סובלנית ביחס לאלילות. העמים הפאגאנים הקדומים היו סובלניים מאוד: כאשר יש לך עשרים אלים, אין שום סיבה שתתנגד לצרף אליהם עוד אחד. כך, למשל, כל עם שכבשו הרומאים קיבל עליו ברצון את האלים שלהם, שצורפו לאלים המקומיים. כולם - חוץ מעם ישראל. והרומאים אכן לא יכלו להבין את פשר התנגדותו העיקשת של העם הזה. דת מונותיאיסטית היא במהותה לא סובלנית, כיוון שהיא טוענת לקיומו של אל אחד בלבד, שהוא הכוח המוחלט, והוא הטוב המוחלט.

היהדות אינה סובלנית גם ביחס לתפישה הפוסט-מודרנית של רלטיוויזם, היינו: יחסיות. יש תפישה רווחת היום שאין כלל מושג של אמת. לדעת הרלטיוויסטים, אין כלל משמעות לשאלה מה האמת. ברור שהיהדות אינה יכולה לקבל את העמדה הזו. מעצם אמונתה של היהדות באל אחד, נגזרת אמונה באמיתות מוחלטות, שאי אפשר לפקפק בהן; למשל "אלוהים קיים", או "חייבים לקיים את מצוות ה' ". היהדות אינה חושבת ש"לכל אחד יש את האמת שלו", כלשון האמרה הרווחת.

אם כן, היהדות במהותה היא דת לא סובלנית. באופן בסיסי, אדם דתי יהיה בדרך כלל פחות סובלני מאדם חילוני.

חוסר הסובלנות הבסיסי מתבטא גם ביחס לדתות אחרות, וגם ביחס לפרשנויות שונות של היהדות. במאמר זה ננסה להציע כמה דגמים של סובלנות ופלורליזם שבכל אופן אפשר למצוא ביהדות, ונדון בקצרה על היקפם.

ב. רמה ראשונה - סובלנות מעשית

הגמרא במסכת עבודה זרה אומרת:

המינין והמסורות והמומרים - היו מורידין ולא מעלין" [עבודה זרה כו, ע"ב]

בעקבות הגמרא פסק גם הרמב"ם:

והמינים… והאפיקורסין… מצווה להורגן; אם יש בידו כוח להרגן בסייף בפרהסיא הורג, ואם לאו יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן.

כיצד? ראה אחד מהן שנפל לבאר, והסולם בבאר, קודם ומסלק הסולם, ואומר לו הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך, וכיוצא בדברים אלו. [הלכות רוצח ד, י]

מדובר בדין שאינו מעודד סובלנות מרובה: כאשר אדם מביע עמדות של כפירה, יש מצווה להרגו במישרין או בעקיפין. אך יש לשים לב לפסקו של החזון אי"ש בהקשר זה:

ונראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו יתברך גלויה, כמו בזמן שהיו נסים מצויין ומשמש בת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרין אז הוא בנליזות מיוחדות בהטיית היצר לתאוות והפקרות, ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם, שהכל ידעו כי הדחת הדור מביא פורענויות לעולם, ומביא דבר וחרב ורעב בעולם;

אבל בזמן ההעלם, שנכרתה האמונה מן דלת העם, אין במעשה הורדה גדר הפרצה, אלא הוספת הפרצה: שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה ואלמות ח"ו. וכיון שכל עצמנו לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה, ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת. [חזון איש, הלכות שחיטה, ב, טז].

החזון אי"ש מבהיר לנו את הרמה הראשונה של הסובלנות שיש ביהדות: סובלנות הנגזרת מתפישה מעשית של המציאות, ומהכרה בכך שבנסיבות מסוימות אין תועלת בכפייה ובתוקפנות. הוא מבדיל בין תקופה שבה הכפירה היא סטייה, לתקופה שבה הכפירה היא נורמה. תפישה זו אינה קובעת שיש צורך עקרוני בסובלנות, אלא צורך מעשי בלבד, התלוי בזמן ובמקום מסוימים.

הסובלנות המעשית אינה מתייחסת רק לאפיקורסים. כאשר חבר שלי טוען שהירח עשוי מגבינה צהובה, ואיני מצליח לשכנע אותו בטעותו, אוסיף עם זאת לשמור על ידידותנו. זוהי סובלנות מעשית בלבד, כיוון שאני משוכנע בכל מאודי שהוא טועה, ובטוח שעליו לשנות את דעתו. אך כיוון שאין ביכולתי לעשות זאת, ואני רואה ערך חשוב בידידות עמו, אוותר על הוויכוח. אין כאן שום לגיטימציה לדעה החולקת, אלא רק הכרה מעשית בחוסר היכולת ובחוסר הטעם להילחם בה.

ג. רמה שניה - ספקנות

המשנה באבות (ה, יז) קובעת:

כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים - אין סופה להתקיים.

הפרשנים התקשו מאוד במשנה זו: מדוע מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים? ומה הברכה בכך? והרי כשיש מחלוקת אחד צודק ואחד טועה, ומוטב היה לומר שבמחלוקת לשם שמים תתברר האמת, ולא לומר שהמחלוקת תתקיים!

הפרשנים הציעו תשובות שונות לשאלה זו. אנו נצטט כאן אחד מהם, הלא הוא ר' שמואל די אוזידא, אחד מגורי האר"י, בעל ה'מדרש שמואל':

כי ידוע שהויכוח מן הצדדים ההפכיות בעיון ובלימוד הוא סיבת יציאת הדבר לאור, והיוודע האמת והתבררו בזולת שום ספק; ולכן הספקות וההערות והקושיות הן מבוא גדול להשגת המבוקש, והחוקר עצמו אמר שהספקות עשו את האנשים חכמים. וזה הדבר ראוי שיהיה שמור ביד כל דורש ידיעת האמת בכל ספר וחוכמה: ידוע שהספקות לא ישלמו אלא בהימצא כת כנגד כת שואל ומשיב להוציא לאור משפט… ואם כן יאמר התנא שכשהמחלוקת היא לשם שמים… בודאי סוף אותם המחלוקת יתקיימו ויהיו נזכרים יחד, הואיל ובאים לדעת ברירת האמת, צריך להעריך שתי כתות המחלוקת, ועם המחלוקת עצמה יתברר האמת.

ולכן דין הוא שיישארו כל כתות המחלוקת נזכרים ונעשים יחדיו, עם היות שאין האמת אלא באחד מהם. [מדרש שמואל, אבות פ"ה, מי"ז].

לדעת ה"מדרש שמואל", סובלנות כלפי דעות חולקות נחוצה וחיונית משום הספקנות: אף אחד לא יכול להיות בטוח שעמדתו היא הנכונה, ורק מתוך עימות בין כל הדעות החולקות תתברר האמת האחת. אמנם, רק אחת מהדעות החולקות צודקת; אך סובלנות נחוצה משום שריבוי דעות הוא מכשיר חיוני לבירור האמת. שורשה של התפישה הזו בעמדה ספקנית, המתקשה להכריע מי צודק ומי טועה[2].

ד. רמה שלישית - אמת מורכבת

ישנו ביטוי ידוע ביחס למחלוקת בית הלל ובית שמאי: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" (עירובין יג, ע"ב). אך מה משמעותו של הביטוי הזה? איך יכול להיות ששתי דעות חולקות שתיהן "דברי אלוהים חיים"?!

גם לביטוי זה הוצעו פירושים רבים. נביא כאן את פירושו של רש"י (כתובות נז, ע"א):

כי פליגי תרי אמוראי בדין או באיסור והיתר, כל חד אמר הכי מסתבר טעמא, אין כאן שקר; כל חד וחד סברא דידיה קאמר: מר יהיב טעמא להיתרא ומר יהיב טעמא לאיסורא, מר מדמי מילתא למילתא הכי, ומר מדמי ליה בעניינא אחרינא. ואיכא למימר 'אלו ואלו דברי אלהים חיים הם': זימנין דשייך האי טעמא, וזימנין דשייך האי טעמא, שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט.

במקום אחד (גיטין ו, ע"ב) אכן ברור שהגמרא משתמשת בביטוי זה במובן שרש"י מייחס לו:

דכתיב 'ותזנה עליו פלגשו'. רבי אביתר אמר: זבוב מצא לה, רבי יונתן אמר: נימא מצא לה. ואשכחיה רבי אביתר לאליהו, אמר ליה: מאי קא עביד הקב"ה? אמר ליה: עסיק בפילגש בגבעה. ומאי קאמר? אמר ליה: אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר. אמר ליה: חס ושלום, ומי איכא ספיקא קמי שמיא?! אמר ליה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן - זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד.

האמוראים נחלקים כאן על אירוע מציאותי, והגמרא מסבירה שהאמת היא ששניהם צדקו באופן חלקי. כאן אנו מוצאים שימוש בביטוי זה - "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" - כשהמשמעות היא שכל אחת משתי העמדות מייצגת חלק מהאמת המורכבת[3].

כאן מדובר בהקשר מאוד ספציפי. מי שהרחיב את העיקרון הזה לכלל עיקרון מטאפיזי כללי היה, כמובן, הרב קוק:

הריבוי של השלום הוא שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו ועניינו. ואדרבא, גם העניינים הנראים כמיותרים או כסותרים, יראו כשמתגלה אמיתת החוכמה לכל צדדיה, שרק על ידי קיבוץ כל החלקים וכל הפרטים, וכל הדעות הנראות שונות, וכל המקצועות החלוקים, דווקא על ידם יראה אור האמת והצדק…

כי הבניין יבנה מחלקים שונים, והאמת של אור העולם תבנה מצדדים שונים ומשיטות שונות, שאלו ואלו דברי אלקים חיים, מדרכי עבודה והדרכה וחינוך שונים, שכל אחד תופס מקומו וערכו… ואם תראה סתירה ממושג למושג, בזה תבנה החוכמה, וצריך לעיין בדברים איך למצוא את החוק הפנימי שבמושגים, שבזה יתיישרו הדברים ולא יהיו סותרים זה את זה" [עולת ראיה, חלק א, עמ' של-שלא].

במובן מסוים, עמדה זו היא הרחבה של התפישה הספקנית. המצדדים בספקנות יאמרו שבתחומים מסוימים אף אחד לא יכול לדעת בוודאות שהוא צודק. המצדדים בתפישת המורכבות יאמרו דבר דומה: אף אחד לא יכול להיות בטוח שהוא צודק לגמרי.

מן הסתם יש בעמדה שלי משהו אמיתי - אך מסתבר שגם בעמדתו של חברי יש משהו אמיתי. כיוון שלא ברור אילו אלמנטים מעמדתי הם נכונים, ואילו שגויים; או שלא ברור באילו נסיבות ובאילו הקשרים עמדתי תקפה, ובאילו העמדה החולקת תקפה - משום כך צריך לגלות סובלנות גם כלפי דעות חולקות. כאמור, יש כאן הרחבה ועידון של התפישה הספקנית.

ה. רמה רביעית - כולם צודקים

פסגת הסובלנות של היהדות היא התפישה שכולם צודקים. האמירה הזו בעצם קובעת שהכל אמת, כלומר - שאין אמת מוחלטת; והרי קודם הסברנו שזו עמדתם של הרלטיוויסטים, שהיהדות מגנה אותה! ואכן, ככלל היהדות דוחה את העמדה הזו. אבל ישנם תחומים שונים שבהם לא שייך לשאול מי צודק. בתחומים המוגבלים הללו, אנו מוצאים פלורליזם מושלם: אין אף עמדה שיותר צודקת מאף עמדה אחרת. כולן אמת באותה מידה. עמדה כזו נמצא בדבריו של הגר"א, שאותם נוהג לצטט מורנו הרב עמיטל שליט"א:

לכל אדם ואדם יש לו דרך בפני עצמו לילך בו, כי אין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהם דומים זה לזה, ואין טבע שני בני אדם שווה. וכשהיו נביאים היו הולכים אצל הנביאים לדרוש את ה', והיה הנביא אומר, על פי משפט הנבואה, דרכו אשר ילך בה לפי שורש נשמתו ולפי טבע גופו. ומשבטלה הנבואה יש רוח הקודש בישראל, ואיש עצתו יודיענו איך להתנהג, ורוח הקודש יש לכל אדם ואדם. [ביאור הגר"א על משלי טז, ד].

בהמשך דבריו, מסתפק הגר"א האם אמנם כל אדם מישראל יכול לסמוך על רוחו שלו בבחירת דרכו בעבודת ה'. אך הוא אינו חוזר בו מהעיקרון הכללי שהוא מציג: לכל אדם יש את הדרך המיוחדת שלו. בנושא זה אין מקום לויכוחים ולמחלוקות, כי לא שייך בכלל לדבר על 'צדק': כולם צודקים. התפישה הזו מוגבלת, כמובן, לתחומים מצומצמים, שלגביהם לא שייך לדבר על 'אמת' ו'שקר'. אם אני מתפלל מהר ואתה מתפלל לאט, אני מעדיף ללמוד את סדר נזיקין ואתה את סדר מועד, לא שייך לשאול מי מאתנו צודק ומי טועה. כל אחד מאתנו הולך בדרך המיוחדת שמתאימה דווקא לו, אם כי לא בהכרח גם לאחרים.

תפישה מעין זו באה לידי ביטוי בדבריו של רבי אליעזר:

מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר, והיה מאריך יותר מדאי. אמרו לו תלמידיו: רבנו, כמה ארכן הוא זה! אמר להם: כלום מאריך יותר ממשה רבנו, דכתיב ביה 'את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה' וגו'?!

שוב מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר והיה מקצר יותר מדאי. אמרו לו תלמידיו: כמה קצרן הוא זה! אמר להם: כלום מקצר יותר ממשה רבנו, דכתיב 'אל נא רפא נא לה'?! [ברכות לד, ע"א]

ו. התפתחות אישית

התפישה שמציג הגר"א תהיה רלוונטית, כאמור, רק לגבי תחומים מוגבלים מאוד. נראה שאפשר להציע תפישה נוספת, שאפשר יהיה להרחיבה גם לתחומים נוספים. אם אנו מכירים בחשיבות של היצירה העצמית וההתפתחות האישית האוטונומית לעבודת ה', לפעמים נוכל לומר שגם במקומות שבהם ברור שהאדם טועה, עדיף שיאמץ דעות מוטעות שהגיע אליהן בעצמו, מאשר דעות אמיתיות ששמע מאחר והוא יודע רק לצטט אותן. כאשר אדם מתפתח באופן אישי ועצמאי, עוצמתה של עבודת ה' שלו תהיה גדולה יותר. אולי בתחומים מסוימים העצמאות הזו שווה את מחיר הטעות.

עצם העובדה שאדם הגיע מתוך עצמו לדרך מסוימת, משמעותית לפיתוח עבודת ה' שלו. "אדם קרוב אצל עצמו", ולעובדה שאדם פיתח בעצמו את דרכו יש חשיבות מרובה, גם אם נתעלם מהשאלה עד כמה הדרך הזו מתאימה לו באמת. כאשר אדם הולך בדרך שהוא יצר בכוחותיו שלו, המוטיבציה שלו והכנות שלו יהיו גדולות הרבה יותר. אולי אפשר לטעון שמוטב שהאדם ילך בדרך שלו, גם אם היא מוטעית, מאשר שילך בדרך הרבים, גם אם היא נכונה.

הצעה זו נראית לי קיצונית, ולכן אולי מוטב לדבר על תפישה מתונה יותר. אולי אם אנו יודעים שאדם טועה - חובה עלינו לנסות לשכנע אותו בטעותו, גם במחיר של ויתור על עמדותיו האישיות שפיתח בעצמו. אבל אם ניצב לפנינו אדם שמתלבט האם לנסות לפתח לבד את עמדותיו, או לאמץ עמדות לעוסות שמוצעות לו מן המוכן, נעדיף לעודד אותו ללכת בדרכו שלו.

כאמור, אם נגלה שאימץ עמדות שלפי דעתנו הן שגויות - נשתדל להניא אותו מהן. אך מלכתחילה אנו מוכנים לקחת את הסיכון, מתוך תקווה שהתפתחותו האישית תביא אותו לכיוונים חיוביים ולא שליליים, וכך נצא נשכרים בכפְלַיִם.

ההצעה שהעלינו בפסקה האחרונה מציגה מדיניות חינוכית מסוימת. המדיניות החינוכית הזו מעודדת אנשים לחשיבה עצמית, למרות הסיכון שיגיעו לטעויות ולשגיאות. בשקלול הסיכון האפשרי מול התועלת האפשרית, התועלת מכריעה את הכף. קיימת סכנה שאדם יטעה, אך שווה לקחת את הסיכון הזה כדי לאפשר לזכות ברווח הגדול של יצירה רוחנית אישית ואותנטית. גם זה מודל נוסף של סובלנות דתית, אם כי בכיוון שונה מארבעת המודלים הקודמים שהצגנו: כאן לא מדובר על מודל פילוסופי מופשט, אלא על תפישה חינוכית. כמובן, גם התפישה החינוכית הזו לא ניתנת ליישום בכל הקשר ולכל אוכלוסייה; ולא באתי כאן אלא להציג את המודל העקרוני, ולא לדון על נסיבות יישומו.