מוילנה לירושלים* / הרב אהרן ליכטנשטיין

אתמול השתתפתי במשלחת גדולה, שנסעה לוילנה כדי להעלות משם ספרי תורה וחלקי ספרים, מגילות וגווילים, אודים מוצלים מהאש שהחריבה את עולם היהדות של ליטא. חפצי קדושה אלו הוחזקו בליטא מאז השואה, ורק כיום – לאחר מאמצים כבירים שנעשו על ידי גופים שונים – הסכימה ממשלת ליטא להחזירם ארצה.

הנאצים ימ"ש תכננו להקים בעיר וילנה מוזיאון ליהדות, לאחר שיסיימו להשמיד – היֹה לא תהיה – את יהודי אירופה, וחפצים אלו הם חלק מהאוסף שיועד למטרה זו. לשם החזרת הספרים, יצאנו אתמול בטיסה מיוחדת לוילנה. בראשית שהותנו בוילנה, התחלקנו לשתי קבוצות: הקבוצה הראשונה – שבראשה עמדו הרב הראשי, הרב ישראל מאיר לאו וסגן השר, הרב מיכאל מלכיאור – עסקה בדיון הפורמאלי עם ממשלת ליטא, ואילו הקבוצה השנייה, שעליה נמניתי גם אני, ניצלה את הזמן לפקידת אתרים שונים בוילנה.

ראשית דרכנו לבית הקברות היהודי של וילנה, שם שוכנים הגר"א והרב חיים עוזר גרודז'נסקי; ביקרנו בשני בתי ספר יהודיים, ולבסוף ביקרנו באחד מבתי הכנסת המעטים ששרדו, והוא היחיד שפעיל בעיר היום, וגילינו שם ניצנים של חיים יהודיים חדשים. בסוף היום השתתפנו בטקס הממלכתי שערכו לרגל החזרת הספרים, שבו נשאו דברים הרב לאו, הרב מלכיאור, ראש ממשלת ליטא והשגריר האמריקאי, ומיד אחר כך שבנו לישראל, היישר לטקס בנתב"ג.

ראוי לציין שהייתה שם נציגות נכבדת של הישיבה: מראשי הפועלים להחזרת הספרים היה משה מושקוביץ – מנהל הישיבה, ולצד אשתי ואני השתתפו במשלחת הרב ברין והרב להמן, וכן שנים מבוגרי הישיבה – אביעד פרידמן ואביעד הכהן. בסף הכל, שהינו בוילנה בערך חמש שעות, אולם שעות מעטות אלו היו רוויות וגדושות מבחינה חווייתית.

בראש ובראשונה, חשיבות הנסיעה הייתה ההשתתפות – ולו אף ההשתתפות הסבילה – בהחזרת ספרי תורה לארץ ישראל. כשחזרנו ארצה, פתח הנשיא קצב את נאומו במילים "זר לא יבין את זאת".

לשמע הדברים, נזכרתי בהערה של אדמונד וילסון – אחד מגדולי מבקרי הספרות האמריקאים – שכתב פעם שגוי כמותו אינו מסוגל להבין את הרגשתו של יהודי העומד ליד ספר תורה.

ואמנם, אין אח ורע לתחושה שאנו חשים ביחס לספרי תורה: מחד – חרדת קודש, שהרי ראיית ספר תורה שנופל מעבירה חלחלה וחרדה בכל יהודי; ומאידך – ערגה, המשתקפת במנהג להביא לארון הקודש תינוקות, שאינם מבחינים בין ימינם לשמאלם, כדי שינשקו את ספרי התורה.

ספר התורה הוא אוצר של תורה, אך גם הרבה מעבר לזה: הוא מכיל את דבריו של הקב"ה. משה קיבל מסיני את מכתב הא-להים חרות על הלוחות, וספר התורה הוא השריד שנותר לנו מאותן לוחות. האפשרות להחזיר לארץ ספר תורה אחד היא הזדמנות גדולה; ועל אחת כמה וכמה, שכאשר ניתנה בידינו האפשרות להשתתף בהחזרת אוסף שלם של ספרי תורה – אין שיעור לחשיבות העניין.

חז"ל השוו במקומות רבים בין תלמיד חכם לספר התורה, ובין ספר התורה לתלמידי החכמים. כשם שהעלאת אדם לקבר ישראל היא בעלת חשיבות מרובה, כך אין לזלזל גם בהשבת ספר תורה לקהילה הדביקה בתכניו.

פרט לחשיבות העלאת ספרי התורה לקהילה יהודית, ישנה משמעות רבה להצלת ספרים אלו מכיליון ומביזיון. ההלכה מייחסת משמעות רבה להצלת ספרים מפני הדלקה: אפילו בשביל להציל יריעה שכתובות בה רק שמונים וחמש אותיות, מותר להוציא אותה בשבת לחצר שאינה מעורבת. כשם ששברי הלוחות היו מונחים בארון העדות לצד הלוחות, כך יריעות בודדות שוות בקדושתן לספר תורה שלם. גם הצלת האודים המועטים שניצלו מספרי התורה שנשרפו ברובם היא בעלת משמעות מרובה, ונלווית אליה התרגשות עצומה.

נוסף על שתי הנימות שמניתי, יש בהצלת ספרי תורה נימה של פדיון שבויים. במקומות רבים, התייחסו חז"ל למצוות פדיון השבויים כאל מצווה חשובה ביותר.

חשיבותה של מצווה רבה זו היא כפולה: אין ספק שחשיבותה העיקרית היא הצלת השבוי – "ואין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, ועומד בסכנת נפשות" (רמב"ם, הלכות מתנות-עניים ח, י).

אולם פרט להצלת השבוי, ישנה חשיבות גם לָעימות עם השובה, במטרה להציל מידו את השבוי. בדומה לכך, מעבר לעצם הצלת ספרי התורה, ישנה חשיבות לניצחון על האנטישמיות האירופית, שכללה את ממשלת ליטא ואזרחיה דאז, שנתנו יד להשמדת אחינו בני ישראל השוהים בתוכם ולביזת אוצרותיהם הרוחניים.

אמנם האווירה בליטא כיום שונה לחלוטין מהאווירה ששררה בה באמצע המאה העשרים, אולם עם זאת – אין להתעלם מהתחושה של גאולת הספרים מיד שוביהם. גם אם אין אלו אותם אנשים שגזלו את הספרים והחביאו אותם, זוהי המדינה, זוהי התרבות וזוהי המסגרת ששבתה את חפצי הקדושה. כפי שהשכינה נגאלת מגלותה קמעא קמעא, כך גם חלק מאותו היבט של השכינה שהיה שבוי בליטא – נגאל מגלותו ומצא דרור כשספרי התורה הוחזרו.

עבורי ועבור אשתי, ישנה משמעות נוספת לגאולת הספרים דווקא מליטא. חותנתי ע"ה נולדה בוילנה, ושם התחתנה עם הגרי"ד ז"ל, ואמי ע"ה נולדה בטעלז, והיתה רוויה כולה בהווי הליטאי.

למען האמת, גם מי שאין לו כל קשר אישי או משפחתי לעולמה של ליטא, רווי בתחושת גדולתה ועוצמתה של היהדות המפוארת שיצאה ממנה. בשיא כוחה, מנתה יהדות זו בסך הכל כמאתיים וחמישים אלף איש, אולם דווקא בשל כך – אוחזת בנו השתאות עצומה כאשר אנו מתבוננים ביצירה התרבותית הענפה שיצאה ממנה. אפילו אם נצטמצם ליצירה התורנית, ולא נעמוד על יצירתה התרבותית הכללית של יהדות ליטא – השפעתם של גאוני ליטא היא דומיננטית ביותר, ומתורתם אנו דולים ושותים.

הורתה ולידתה של השיטה הבריסקאית, שבה אנו לומדים בישיבה, היא בליטא; אולם גם עבור מי שאינו לומד בכיוון הבריסקאי – דמותו הדתית והתורנית של הגר"א מהווה דגם לחיקוי, ושמותיהם של ר' חיים עוזר, ה"מרחשת" והחזון-איש מוכרים לכל בן תורה. החזרה ל"ירושלים דליטא", לאותו אזור ולאותם רחובות שבהם פעלו גאוני וילנה, מעוררת התרגשות רבתי, ומחברת אותנו עם גדולי התורה שפעלו בה.

ההתרגשות שגורמת לנו החזרה לוילנה היא בעלת פן נוסף: כאשר רואים את מצבה העכשווי של וילנה הגדולה והנפלאה, רואים בעיניים את ממדי החורבן שפקד אותה ואת אירופה כולה. לו הספקנו, היינו פוקדים גם את יער פונאר, שבו נרצחו ביריות יהודי וילנה. גם אם לא הספקנו – אין צורך לבקר בגיא ההריגה כדי לעמוד על עוצמת החורבן.

מתוך מאה עשרים וחמישה בתי כנסת שהיו בוילנה לפני השואה, לא נותר כמעט דבר. מעולם היהדות השוקק חיים וחיוניות של לפני השואה, נותרו רק שני בתי ספר, שלמעלה ממחצית תלמידי אחד מהם כבר אינם יהודים.

זכר העולם שחרב רק מחדד את תחושת החורבן העצומה מחד, ואת ההתפעלות מהעולם שנותר מאידך. המודעות לכך שגם עולם היהדות הזעיר שנותר נאסף ממקומות שונים, ולאו דווקא שרד מוילנה עצמה, מחדדת אף היא את הצער. ככל שהזיקה לוילנה ולליטא בתפארתם היא גדולה יותר – כך הכאב לנוכח מצבן העכשווי הוא גדול יותר. דווקא ביום שבו אנו מודים לקב"ה על שזיכנו להגיע אליו, תחושת גדולתו של היום מתערבת עם תודעת החורבן, ושניהם כאחד מחדדים את השאיפה להציל מוילנה כמה אודים מוצלים מאש.

ביום זה, התחדדו לפתע תחושות מסוימות, המלוות אותנו, ברמה מסוימת, דרך קבע. חלק מהדוברים הדגישו את חשיבות פעילותה של מדינת ישראל במאמצים להשבת הספרים. במידה רבה, מאמצים אלו נשאו פרי רק בשל מעורבותה של המדינה.

אי אפשר לתאר את הגאווה הלאומית שפקדה אותנו, כאשר הגענו לליטא במטוס של חברת התעופה הלאומית שלנו, זכינו לליווי משטרתי לאורך כל הדרך, וחצי וילנה נעצרה במקומה עד שמשלחתנו עברה. דווקא מתוך המודעות לשואה הנוראה שהתרחשה שם, התרגשנו לשמוע את ראש ממשלת ליטא מחפש את קירבת היהודים.

לפתע עמדנו מחדש על המשמעות – שבחלקה היא מדינית וגשמית, אך ללא ספק יש לה גם פן רוחני – של קיומה ופעילותה של מדינת ישראל. אין בכך, כמובן, משום מענה לחורבן, אך היה בכך מעט כדי לרומם את רוחנו. הרגשנו שם, במידה מסוימת, כאילו קרן ישראל שנגדעה קיבלה ביטוי מחודש בהקמת מדינת ישראל.

מעבר לרגשות שכבר הזכרתי, הרגשנו דווקא בליטא, במרחק של אלפי קילומטרים מהמדינה, את כוחה של האחדות. במשך שנים רבות, נעשים מאמצים עצומים, בהתמסרות ובהתמדה, כדי לשכנע את ממשלת ליטא להחזיר את חפצי הקדושה שנעלמו במחסניהם. למרות כל המאמצים, שאיפה זו התגשמה רק כאשר נכנסה נימה של אחדות, במקום הפילוג שקדם לה. כל עוד התווכחנו בינינו לבין עצמנו – יהדות ארה"ב ומדינת ישראל, וחוגים שונים במדינת ישראל – טענו גם הליטאים שהכל שייך להם. רק כאשר הצלחנו להתלכד, חברנו יחד והזזנו את כל הויכוחים הצידה – משימתנו צלחה בידינו.

אותה נימה של אחדות אפיינה גם, במידה רבה, את הנסיעה כולה. במטוס שבו טסנו היו נציגי ישיבת פוניבז', וישיבת חברון ועוד כמה אנשי תורה, מכל הסיעות ומכל הזרמים. ביחד אתם, ישבו שם גם אנשים הרחוקים מתורה וממצוות, כארבעים עיתונאים, נציגים של שתים-עשרה תנועות נוער מכל הזרמים, ואישי ציבור רבים. כולנו היינו אפופים בתחושה שאנחנו חלק ממשהו גדול. ברור שלא כל הנציגים הרגישו באותה מידה את קדושתו של ספר התורה ואת חשיבות המאמצים להצלתו; אך כולנו חשנו שאנו לוקחים חלק בפעולה למען עם ישראל, למען תורת ישראל ולמען מדינת ישראל. במיוחד חשתי את נימת האחדות כאשר ראינו כיצד שני בתי הספר היהודיים בוילנה – בית הספר של חב"ד ובית הספר הכללי – חיים בשלום. אוי ואבוי לנו, שכדי להרגיש תחושה של אחדות אנו צריכים להגיע לשארית הפליטה של וילנה. לפחות לרגע קט, הצליחו כל הנוכחים להתעלות מעל כל הויכוחים והחילוקים – שאסור לזלזל בהם, אך אסור גם להתחפר בהם – ולתת את הדעת על הדברים המאחדים והמלכדים את כולנו.

לבסוף, ברצוני להעלות תחושה נוספת, המלווה בסימן שאלה בצידה. כשהלכנו ברחובות וילנה, לא הלכנו שם כתיירים, הבאים לצפות ביופייה של בירת ליטא. אנו הלכנו לביקור בוילנה של הגר"א, בוילנה שבה גדל החזון-איש, לשאוף מתורתם ולהתקרב לעולמם. ולקחתי אתי, לעיון במטוס, אחד מספרי הגר"א וכתבי החזון-איש על אמונה ובטחון.

ראשית היום, לצד קבר הגר"א, וסופו לצד כבש מטוס בלוד בריקוד עם כמה עשרות צעירים, חלקם חובשי כיפות וחלק גלויי ראש, עם דגלי המדינה בידם. והרהרתי בשאלה: האם הגר"א, שכל עולמו סבב סביב התורה ולימודה, היה ממליץ על יציאה מבית המדרש ליום כזה? מה היה אומר החזון-איש, שהתבטא בחדות על העיסוק בהלכה ועל תלמוד התורה כמענה לכל, והתנגד ללימוד מוסר או מחשבה, לו ידע על המבצע להעלאת ספרי התורה מעיר הולדתו? האם גם גדולי התורה הללו היו מבטלים תורה במשך יום שלם ומקדישים אותו לטיסה לוילנה?

אותה שאלה הייתי יכול לשאול גם לפני שיצאתי לוילנה, אך כאשר עמדתי ליד קברו של הגר"א הרגשתי לפתע בחיוניותה. איני יודע מה היו עונים הגר"א והחזון-איש, אולם לדעתי – עלינו להרגיש בכל לבנו את המתח בין שתי השאיפות.

חובה עלינו ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים, ולנסות לחיות ולהעביר את שתי החוויות: הן את המחויבות העמוקה ללימוד התורה, והן את המחויבות העמוקה לעם ישראל. במקום להפנות את השאלה אל הגר"א, נַפנה אותה אל עצמנו: מצד אחד – האם אנו מרגישים במלוא העוצמה המתבקשת והנדרשת את המשמעות של כל שעה וכל יום שאנו עוסקים בו בתורה?

האמנם אפופים אנו באותה עוצמה והתייחדות של עיסוק בתורה, שכל כך אפיינה את חייהם של הגדולים שהזכרתי? האם אנו חשים בכל ליבנו ובכל מאודנו את האהבה לתורה, ואת התחושה "כי הם חיינו ואורך ימינו"?

ומצד שני – האם אנו חשים את האהבה לכל אחד ואחד מעם ישראל? האם אנו מוכנים להתמסר להחדרת ההבנה מהי קדושת ישראל, מה פירושו של השיוך לעם ישראל, ומהו היחס בין העם לבין תורתו?

לעיתים, יש לי תחושה שחלק בציבור מושך לכיוון אחד, ומחנך בכל כוחו לכיוון ההתמסרות הטוטאלית ללימוד התורה, וחלק אחר בציבור מושך לכיוון השני, ומחנך בכל כוחו לכיוון הערבות לגורלו של עם ישראל. אני, כשלעצמי, מרגיש מחויבות ושאיפה להפנים את הלהט שאפיין את גישתם של גדולי העולם לתורה מחד, ולהרגיש את הקשר לעם ישראל, הן ברמה הלאומית והן ברמה הפרטית, מאידך.

איני יודע מה היו משיבים לי הגר"א או החזון-איש, אך לדעתי עלינו לחיות את המתח הזה ברמה גבוהה, ולחנך אליו. אסור לנו להרגיש קשורים קצת לעולמה של תורה וקצת לעם ישראל. עלינו להרגיש קשורים בכל מאודנו לתורה, ובאותה שעה – קשורים בכל מאודנו גם לעם ישראל. חובה עלינו לשאוף לחיות במתח תמידי – מתח גבוה, אך גם בונה – בין ההתמסרות לתורה לבין ההתמסרות לעם ישראל. במידה שנצליח לחיות במתח כזה, המעמת ומשלב בין רצונו של הגר"א לשבת בבית ה' לבין הבנת גודל האחריות המוטלת עלינו לגורלו של עם ישראל, נצליח גם לחנך ולהחדיר את תחושתנו לציבור היהודי על כל שדירותיו. רק כאשר נשים את שתי השאיפות הללו בראש מעיינינו, מתוך אהבת תורה ואהבת ישראל עמוקות ומבלי לוותר על אף אחת מהן, נצליח בע"ה לעבוד את הקב"ה בכל לבנו, בכל נפשנו ובכל מאודנו.